עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מבוא למקרא > התנך וחלוקתו
ישראל. משרד החינוך. המינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער


תקציר
ההרצאה עוסקת בפסוקי הסיום של מספר ספרים במקרא ומראה כי יש קשר בין פסוקי סיום בספרים שונים, באופן של סגירת מעגל. כך לדוגמא- פסוקי הסיום של ספר יהושע סוגרים מעגל שנפתח בפסוקי הסיום של בראשית.



סופים הם לפעמים געגועים : על כמה סיומי ספרים במקרא
מחבר: יאיר זקוביץ


סופים הם לפעמים געגועים, ופעמים אינם געגועים, ולפעמים לכאורה אינם געגועים, ובכל זאת הם געגועים גדולים ועמוקים. אפתח בדוגמה מן הסוג האחרון, סיום מגילת שיר השירים, דו-שיח בין האוהבים המסתיים לכאורה ברקע שאין לו איחוי.

פותח הדוד ואומר: 'היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני' (ח, יג). האשה היושבת בגן נסתרת מעיני כל וגם מעיני האהוב המבקש להתנאות ולהתגאות בה נוכח חבריו. לא, הוא לא יעז להפציר בה להופיע בפניהם – כמעשה אחשוורוש בוושתי – הוא יסתפק בכך שתשורר לפניהם. ודוק: זהירות רבה; אין הוא אומר 'חבריי מקשיבים' אלא 'חברים' שלי, שלך, שלנו, ויתרה מזאת: אין את משמיעה קולך בעבורם אלא בעבורי בלבד – 'השמיעני'.

נסיונותיו של הבחור להקהות עוקץ בקשתו אינם עולים יפה, ותגבות הנערה אינה מאחרת לבוא: 'ברח דודי ודמה לך לצבי או לעפר האילים על הרי בשמים' (פסוק יד). ברח – שמא אלכוד אותך ואכלה בך את זעמי, וברח מהר, כמרוצתם הקלה של הצבי ועופר האיילים, שאם לא כן מרה תהא אחריתך.

אך מאחורי ביטויי הזעם נסתרת האהבה ונחבא לו החיוך. גם כשמצווה היא "ברח" היא מכנה את הבחור 'דודי', אהובי, וגם כשהיא מציעה לו לנוס על נפשו, היא מדמה אותו לבעלי החיים הנעימים האהובים המטיילים בשבילי שיר השירים.

אף יעד הבריחה אינו נשמע כה מאיים: 'הרי בשמים'. ומה הם הרי בשמים? בשיר דומה במידת מה לשלנו אומרת הרעיה לדודה: 'עד שיפוח היום ונסו הצללים סב דמה לך דודי לצבי או לעפר האילים על הרי בתר' (ב, יז). הרים שבתרון, עמק (ראה שמואל ב ב, כט) מפריד ביניהם.

המבקש לירד לסוף כוונת האהובה יעיין בשיר נוסף שקשרים לו עם שני השירים שציטטנו. בשיר שהאהוב מתאר בו את גוף אהובתו, מראש ועד חזה (ד, א-ז), כיוון שהוא מצביע על שדיה (פסוק ה), הרי הוא אומר: 'עד שיפוח היום ונסו הצללים אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה' (פסוק ו), הם הרי הבשמים, הם שדי הרעיה, ההרים שהבתרון מפריד ביניהם.

שמע מיניה, אין הרעיה מבריחה את הדוד מפניה, ונהפוך הוא: ברח מחבריך, אומרת היא לו, אל תשעה בדברי שקר ובוא אלי וראה בטוב בהרי בשמי.

הרעיה המייחלת אל האהוב נועלת אפוא את מגילת שיר השירים בטוב, בביטוי געגועיה אליו, והשיר האחרון אף שב ומתחבר אל ראש המגילה, מזמין לקריאה נוספת שלה, ולמעגל אין סופי של חזרה על דברי השיר: אם בשיר המסיים רמז הדוד לרצון חבריו לשמוע את קולה, בשיר הפותח מזכירה הנערה את אהבת רעותיה אליו: 'על כן עלמות אהבוך' (א, ג). בסיום הזכירה 'הרי בשמים', ניחוחה שלה, בפתיחה היא מזכירה את ריחו שלו: 'לריח שמניך טובים' (שם). בסוף הספר היא מבריחה אותו ממנו אליה, ובפתיחה היא נכונה לרוץ בעקבותיו: 'משכני אחריך נרוצה' (פסוק ד).

לא רק במגילת שיר השירים מצטרפת הציפייה לעתיד לגעגועים אל העבר. שלושת הכתובים הנועלים את ספר מלאכי הנם למעשה פסוקי חתימה לספרות הנבואה כולה, ולשם כך גם נכתבו:

'זכרו תורת משה עברי אשר צויתי אותו בחרב על כל ישראל חקים ומשפטים. הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם פן אבוא והכיתי את הארץ חרם' (ג, כב-כד).

בעל החתימה מודיע ברבים כי הנה הקיץ הקץ על עידן הנבואה; עתה משתמה תקופת ילדותו של הלאום, משלא יימצאו לו עוד מדריכים שיורו לו את דרכו, שומה עליו לשוב אל הכתוב, אל ספרו של אדון הנביאים משה, ספר התורה. מכאן ואילך הופך עם ישראל להיות עם הספר, עם התורה, עם שיבקש תשובות לשאלותיו בתורה.

ובכל זאת, מעבר כה חריף, ראוי לו שיהיה מלווה במילות נחמה ותקווה; והיה אם יחטא ישראל ויבוא עד משבר, ישלח לו ה' את נביא חורב השני, את אליהו (ראה מלכים א, יט) להחזיר בתשובה אבות עם בנים גם יחד. כיוון שאליהו לא טעם מיתה ועלה השמימה בסערה, יהיה הוא מלאכו של אלוהים אשר יסייע למניעת העונש הנורא: 'פן אבוא והכיתי את הארץ חרם'. כך מקשר אפוא בעל החתימה בין שלושת חלקיה של הספרות הנבואית, התורה – נבואת משה, ספרי נביאים ראשונים המיוצגים על ידי אליהו ונביאים אחרונים שאותם הוא חותם, ואף מסייע ליצירת דמותו החדשה של אליהו ההופך מנביא זעם לנביא שיביא עמו תשובה וירחיק את צל העונש המאיים על ישראל.

למרות הגעגועים והתקווה שבחתימת ספרי הנביאים הרי המלים האחרונות, הקשות '...והכיתי את הארץ חרם' עוררו רתיעה, ולפיכך נוהגים לשוב ולקרוא לאחר פסוק כד את הפסוק הקודם לו.

החשש שלא לסיים, חלילה, ברע הביא לקריאה חוזרת של כתובים גם בסיומי ספרים נוספים, ישעיה, איכה וקהלת, וסימן כולם יתק"ק (= ישעיה, תרי-עשר, קינות, קהלת).

לבעלי תרגום השבעים פתרון דומה: שם שונה סדר הכתובים, ופסוק כב מופיע לאחר פסוק כד. כך גם תתקשר חתימת הנביאים עם ראשית ספרי הכתובים, עם המזמור הפותח את ספר תהלים ומדבר בשבחו של הבוחר בדרך התורה: "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהלים א, ב).

מושא תקוותיו וגעגועיו של חותם ספרי הנבואה נמצא לו בנביאי העבר, בספרות ההיסטוריוגרפית, ובסיומי כמה מן הספרים ההיסטוריוגרפיים אתרכז מעתה ואילך.

בסיומו של ספר בראשית מצוי בית יעקב במצרים. הכמיהה לעתיד, לשיבה ארצה מובעת בדברי יוסף אל אחיו: 'אנכי מת ואלהים פקד יפקד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב' (בראשית נ, כד); אך על הבעת התקווה נלווה כתוב נוסף הכופל במידה מסוימת לקודמו, והוא צו לבני ישראל (אנכרוניזם מסוים כאשר מדובר בדורותיו של יוסף): 'וישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם והעלתם את עצמתי מזה' (פס' כה) כהמשך טבעי לצו זה של יוסף בא הכתוב האחרון, החותם את הספר: 'וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים' (פסוק כו).

בלב ספר שמות, בציון דרכם של בני ישראל במסעותם דאג מי שדאג (אולי בעל חתימת ספר בראשית עצמו) לשקע כתוב שעניינו הגשמת ציוויו של יוסף: 'ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם והעלתם את עצמתי מזה אתכם' (יג, ט). עקירת הכתוב מהקשרו אינה פוגעת כלל ברצף, וניכר שהרצון לציין כי מאווי יוסף אכן באו על סיפוקם ולאחות את הספרים השונים גרם לשילוב הפסוק.

קץ מסעותיו של ארון יוסף מתועד בסיומו של ספר יהושע, לאחר ציון מותו וקבורתו של יהושע בגיל מאה ועשר שנים, כגילו של יוסף במותו (יהושע כד, כ-ל): 'ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור אבי שכם במאה קשיטה ויהיו לבני יוסף לנחלה' (שם, פסוק לב), וכך מחברנו הכתוב לא רק עם אזכוריו הקודמים של ארון יוסף, אלא גם עם פרשה נוספת מספר בראשית שאף היא כרוכה בשיבה ארצה – קניית נחלה בשכם על ידי יעקב בחזרו מגלותו-שעבודו בחרן (לג, יח-כ).

ואם לא די בקבורת יהושע ובקבורת יוסף, בא הכתוב האחרון בספר ומציין את מותו וקבורתו של אלעזר הכהן: 'ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו אשר נתן לו בהר אפרים' (פסוק לג).

סיום הספר בשלוש קבורות ובנחלות בני ישראל בארצם משווה לסיום ספר יהושע מראה סטאטי; סוף סוף הגיעו בני ישראל אל המנוחה ואל הנחלה, שבו לארץ המובטחת ונאחזו בה, וכמנהג עם היושב בארצו הם קוברים מתיהם על אדמתם; ואיש איש בנחלתו ובנחלת ביתו.

עם זאת אפילו סיום ספר יהושע אינו סיום שלם הנועל את סיפור קורות ישראל המגשימים שאיפתם לשוב לארצם. פסוק לא, הניצב לאחר קבורת יהושע (וקודם קבורת יוסף) מציין: "ויעבד ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע ואשר ידעו את כל מעשה ה' אשר עשה לישראל".

ניתן לכאורה לחשוב כי אין לבעל הכתוב (שבתרגום השבעים אינו קוטע את הרצף בין הקבורות אלא ניצב לפניהן, לאחר פסוק כח) אופק היסטורי רחב, וכי לא היה לו עניין בימים שלאחר דורו של יהושע, אך מאידך ניכר כי מי שהביאו כאן ביקש לזרוע את זרע הפורענות, את היסוד לתקופת השופטים; בחזור הכתוב במבוא לספר שופטים (ב, ז) נלווה אליו ציון מותו וקבורתו של יהושע (פס' ח-ט), וההמשך המידי: 'וגם כל הדור ההוא נאספו אל אבותיו ויקם דור אחר אחריהם אשר לא ידעו את ה' וגם את המעשה אשר עשה לישראל, ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה'... (פסוקים י-יא; לציון ראשיתו של עדין חדש במילים "דור חדש וגו'" השווה לפתיחת ספר שמות: 'ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף...'" [א, ח]).

בתרגום השבעים מחוזק המבט לכיוונו של ספר שופטים בסיומו של ספר יהושע וזאת באמצעות תוספת המיוסדת על כתובי ספר שופטים: '...וייראו בני ישראל את העשתרת ואת עשתרות ואת אלהי העמים אשר סביבותיהם ויתנם ה' ביד עגלון מלך מואב וימשל בהם שמונה עשרה שנה'.

ספר שופטים עצמו נפתח בנוסחה: 'ויהי אחרי מות יהושע' (א, א), כשם שספר יהושע נפתח במלים 'ויהי אחרי מות משה' (א, א), נוסחאות אלו באות להדק את הקשרים בין הספרים היוצרים את הרצף ההיסטוריוגרפי.

בדברי נעשתה לי קפיצת הדרך מסיומו של ספר בראשית אל חתימתו של ספר יהושע הנראה, לפחות במבט ראשון, כסוף ממש. בדרך מבראשית ליהושע, סופי הספרים אינם אלא ציוני דרך במסע ההולך ארצה ישראל, ביטוי לכוונת פניהם של בני ישראל. ספר שמות שחטיבתו האחרונה מספרת בהקמת המשכן, מסיים בקישור בין קבע לארעי, בין קיום המשכן לבין הנדודים: "ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכ מסעיהם; ואם לא יעלה הענן, ולא יסעו עד היום העלתו; כי ענן ה' על המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" (שמות מ, לו-לח).

סיומיהם של שני החומשים הבאים, ויקרא ובמדבר, תואמים זה לזה ומצביעים על התקדמות המסע מכאן ועל התקדמות התהליך החינוכי, העשרת ישראל בחוקים ומשפטים מכאן.

'אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני' (ויקרא כז, לד). 'אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה' ביד משה אל בני ישראל בערבות מואב על ירדן ירחו' (במדבר לו, יג).

גם סיומו של ספר דברים הוא סיום תלוי, שהרי אין הוא מעבירנו את סף הארץ פנימה. אדרבא, סופו של דברים הוא ביטוי מוחשים לגעגועים: משה רואה את הארץ מנגד, ואליה לא בא (לד, א-ד), כפי שכבר אמר לו אלוהים קודם לכן (לב, מח-נב).

המשכו של דברים לד מספר במותו ובקבורתו של משה, מעין סיום בראשית וסיום יהושע המספרים גם הם במיתות, אך שלא כקבורת יהושע, יוסף ואלעזר ההולמת לסיום, קבורה בנחלת איש וביתו, קבורת משה במקום שלא נודע 'עד היום הזה' (לד, ו) הומת את ימי הנדודים, המדבר, תקופת הארעי.

המספר מציין את גיל משה במותו "מאה ועשרים שנה" (פסוק ז), ויש בכך קשר ברור אל ראשית ספר התורה, לפני היות עם ישראל: גילם המרבי של בני האדם, ואפילו של הנפילים הוא כגילו של משה: 'ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם כשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה' (בראשית ו, ג).

גדולתו וייחודו של משה מקנים לו את הזכות לשנים מאה ועשרים, גיל שהוא מגיע אליו בבריאות טובה; "לא כהתה עינו ולא נס לחה" (דברים לד, ז). בין ציון מותו וקבורתו של משה (פס' ז-ח) לבין דברי ההערכה לו ולפעלו (פסוקים י-יב) שומע אתה על ראשית עידן יהושע: "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה' את משה" (פסוקים יא-יב), ציפייה לפרק הבא בתולדות עם ישראל, השיבה בפועל לארץ.

סופו של ספר דברים מתקשר כאמור אל ראשית ספר בראשית, ספר שהוא תוכן עניינים, צופן גנטי לתולדות ישראל בעידן המקראי. חתימת ספר יהושע התלכדה כזכור, עם חתימת ספר בראשית (קבורת יוסף), גם לחתימת הקאנון המקראי, חתימת ספר דברי הימים, זיקה לסיום הספר הראשון בתורה: כשם שספר בראשית ייחל לעלייה ממצרים אל הארץ: '...והעלה אתכם מן הארץ הזאת... והעלתם את עצמותי מזה' (בראשית נ, כד-כה), כך ניכרים הגעגועים לארץ וצקוות העלייה בסיומו של דברי הימים, בהצהרת כורש החותמת את הספר: 'כה אמר כורש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם אשר ביהודה מי בכם מכל עמו ה' אלהיו עמו ויעל' (דברי הימים ב לו, כג).

סיום דברי הימים מתקשר כידוע לראש ספר עזרא ונחמיה, הפותח בהצהרת כורש, ומהשוואת שני נוסחי ההצהרה למד אתה כי בעל דברי הימים קטע את דברי מלך פרס: 'מי בכם מכל עמו יהיה אלהיו עמו ויעל לירושלם אשר ביהודה ויבן את בית ה' אלהי ישראל הוא האלהים אשר בירושלים, וכל הנשאר מכל המקמות אשר גר שם ינשאוהו אנשי מקמו בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה עם הנדבה לבית האלהים אשר בירושלים" (עזרא א, ג-ד). ציטוט ראשית ההצהרה והשמטת סופה בא להותיר את הקורא בשלב הגעגועים של ערב הגשמת החזון, העלייה לארץ, והימנעות מעיסוק בפרטים פיננסיים. סיום שכזה מעיד על תפיסה דומה לזו המובעת בסיום התורה: הסתלקותו של משה מן העולם על הסף, על גבול מימוש החלום. לו היה משה עושה צעד אחד נוסף, היה חוצה את הירדן, הגבול בין חזון ומעשה, בין חלום ושברו, טרדות היום יום.

כיוון שספר עזרא ונחמיה עוסק בתקופה מאוחרת מזו של דברי הימים, ראוי היה לכאורה כי יעמוד עזרא-נחמיה לאחר ספר דברי הימים (ויש המאמינים כי בראשונה היו הם ספר אחד שנתחלק לשניים בהצהרת כורש) ויחתום הוא את התנ"ך, אך יפה עשו מסדרי הקאנון שסיימוהו בפיסת החזון ולא בפרק זכרונותיו של נחמיה שספרו מסתיים בהעמדתו שלו במרכז התמונה: 'וטהרתים מכל נכר ואעמידה משמרות לכהנים וללוים איש במלאכתו; ולקרבן העצים בעתים מזמנות ולבכורים זכרה לי אלהי לטובה' (נחמיה יג, ל-לא).

חתימת דברי הימים בהצהרת כורש מתחברת גם אל ראש ספר בראשית: כורש מעיד על עצמו: "כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים..." (עזרא א, ב), זכר למעשה בראשית, 'בראשית ברא אלהים את השמים..." (עזרא א,ב), זכר למעשה בראשית, 'בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ' (בראשית א, א); ברצונו יכול בורא שמים וארץ ושליטם, לצוות על כורש לתת את הארץ לעמו ישראל. וזכור מה שאמר רש"י על פתיחת התורה בבראשית: 'אמר ר' יצחק: לא צריך להתחיל התורה אלא מ'החודש הזה לכם' (שמות יב, ב) שהיא מצווה ראשונה שנצטוו[בה] ישראל. מה טעם פתח בבראשית? משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים' (תהלים קיא, ו) שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם: "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו'".

לעומת ספר דברי הימים הרואה באופק ההיסטורי את אורה ההולך וגובר של שיבת ציון הקורמת עור וגידים נגד עיניו ממש, מסתיים ספר מלכים בקרן אור יחידה ורוטטת, בשמחת עניים. הטראומה הנוראה שלה גלות עודנה נותנת אותותיה, ועדיין אין התנאים בשלים לצפות את השיבה הביתה. ובכל זאת אי אפשר בלא געגועים ובלא חלום, ואות אחד מבשר טובות הוא מעמדו של המלך יהויכין בחצר מלך בבל: 'ויהי בשלשים ושבע שנה לגלות יהויכין מלך יהודה בשנים עשר חדש בעשרים ושבעה לחדש נשא אויל מרדך מלך בבל בשנת מלכו את ראש יהויכין מלך יהודה מבית כלא; וידבר אתו טבות ויתן את כסאו מעל כסא המלכים אשר אתו בבבל; ושנא את בגדי כלאו ואכל לחם תמיד לפניו כל ימי חייו; וארחתו ארחת תמיד נתנה לו מאת המלך, דבר יום ביומו כל ימי חיו' (מלכים ב כה, כז-ל).

הפרק החותם את ספר מלכים חותם כידוע גם את ספר ירמיה שפעלו משורג בקורות ממלכת יהודה בשלהי ימיה. החזרה על מלכים ב בירמיה נב מאחה אפוא את ספרו של הנביא עם ספר מלכים אשר למרבית הפליאה איננו מזכירו. והנה, המלים האחרונות בנוסחת ספר ירמיה הן: 'עד יום מותו כל ימי חייו' (פסוק לד), כל אחת משתי הנוסחאות מיתרת את רעותה, ודומה בעיני כי הנוסחה המקורית אכן הייתה: 'עד יום מותו', וכדי לסיים בטוב (עניין שעיינו בו לעיל) הוספו המילים 'כל ימי חייו' (המופיעות בסיום הכתוב הקודם). ספר מלכים משקף אפוא שלב מאוחר יותר בעיצוב הכתוב: נשתמרה בו אך הנוסחה החלופית ונדחתה מפניה הנוסחה המקורית: 'עד יום מותו'. תרגום השבעים לירמיה כבר נוהג כספר מלכים ואינו יודע את המילים: 'עד יום מותו'".

דומה בעיני כי התהליך היה מסובך אף יותר: שני הפסוקים האחרונים במלכים (ובירמיה) כופלים זה לזה; מה בין: 'ואכל לחם תמיד לפניו כל ימי חייו' (מלכים ב כה, כט) לבין: 'וארחתו ארחת תמיד נתנה לו מאת המלך דבר יום ביומו כל ימי חייו' (ובנוסחה המקורית 'עד יום מותו' [פס' ל])? אני מניח אפוא כי בראשונה ידע סיום הספר אך את פסוק ל על סיומו 'עד יום מותו', וקורא שביקש לסיים בטוב, יצר כתחליף לו את המחצית השנייה של פסוק כט: 'ואכל לחם תמיד לפניו כל ימי חייו'. אלא שבסופו דבר נשתמרו לו שתי הנוסחאות גם יחד, כשבמלכים מקבל סיומו של פסוק ל את לשון סיומו של פסוק כט, וכן בירמיה, אלא ששם משמר הכתוב האחרון שני נוסחים, זה המקורי, וזה השאול מן הכתוב שהוצב לפניו.

ומה בשאר ספרי נביאים ראשונים שטרם זכרנום? סיומו של ספר שופטים חותר מתגעגע אל מוסד המלוכה, כאילו זה יביא עימו שינוי בהתנהגותו של על ישראל ויבטיח את קיומו בשלום ובשלווה על אדמתו. הנוסחה 'בימים ההם אין מלך בישראל' מקיפה את הסיפורים הנועלים את הספר ומופיעה ארבע פעמים; פעמים ראשונה ואחרונה, בנוסח הארוך: 'בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה' (יז, ו; כא, כה – הכתוב החותם את הספר), התנהגות ההולמת את ימות המדבר, והשווה דברים יב, ח-ט: 'לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום איש כל הישר בעיניו, כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה...'. פעמיים מופיע הנוסח הקצר, בתווך: 'בימים ההם אין מלך בישראל' (יח, א; יט, א) ונוצר אפוא מבנה כיאסטי בין ארבעת מופעי הנוסחה.

לו היה זוכה בעל מגילת רות, והיה ספרו משתלב כמין נספח שלישי לספר שופטים, לאחר סיפור פסל מיכה (פרקים יז-יח) ומעשה פילגש בגבעה (פרקים יט-כא) – בכוונתו זו כבר עסקתי במקום אחר, בפירוש לספר רות – היו ציפיות ספר שופטים למלך לובשות דמות מוחשית יותר; מגילת רות מסתיימת ברשימת יוחסין, במניין עשרה דורות שמפרץ בן יהודה ועד דוד (רות ד, יח-כב) על דרך רשימות 'ואלה תולדות' שבספר בראשית. גם מספר הדורות, עשרה, עולה יפה בקנה אחד עם רוח בראשית: עשרה דורות חולפים מאדם ועד נח, ועשרה מנח ועד אברהם. לו הייתה מגילת רות משתלבת בסיום ספר שופטים כמקומה בתרגום השבעים, היה ברור לקוראי ספר שמואל מן ההתחלה כי מלכות שאול אינה אלא תמונה רעה, טפלה וחולפת בזיכרון הקיבוצי, וכי מלכות דוד עיקר ועתידה לתפוס מקום של קבע בזיכרון האומה ובציפיותיה, גם אלה המשיחיות, לעתיד לבוא.

חתימתו של ספר שמואל אינה חתימה: סיפור קורות דוד נפסק לפתע בסיום תיאורו של מרד שבע בן בכרי (שמואל ב כ, כב) ומתחדש בראש ספר מלכים: 'והמלך דוד זקן בא בימים' (מלכים א א, א), ובתווך, בין הבתרים, נטוע נספח לסיפור חייו עשוי חומרים, חומרים המייצגים סוגים ספרותיים שונים מרשימות פקידים וגיבורים ועד דברי סיפור, מזמור ונבואה (שמואל ב כ, כג-כד, כה). דומה כי החיתוך בא לעולם כדי לשתף את רכיבי הנספח לסיפור דוד בטרם יפתח המספר בתמונת מותו, וכך הפך ספר אחד, ספר המלכות, לשניים, שמואל ומלכים, ולא יופלא בעינינו כי בתרגום השבעים אכן "מלכויות" הוא ספר הנחלק לארבעה חלקים.

כיוון ששולב הנספח במקום ששולב, ונחלק הספר שניים, שמואל לחוד ומלכים לחוד, ראוי להתבונן מהראו העורכים לסגור את הנספח ואת ספר שמואל בסיפור גורן ארונה (שמואל-ב כד).

דומה כי סיפור זה נבחר לחתום בו את הספר כיוון שיש בו כדי להכיננו לקראת הקמתו של מקדש ירושלים על-ידי שלמה בן דוד.

אכן, זה התפקיד שניתן לסיפור הגורן בספר דברי הימים. הסיפור (דברי הימים-א כא) הוצב בזה הספר בראש המכלול המספר בהקמת המקדש. זאת ועוד, בעל דברי הימים נטע בו רכיב נסי, אש משמים היורדת על מזבח העולה (פסוק כו), כאש היורדת במשכן עם חנוכת המזבח (ויקרא ט, כד), אות לרצון ה' וברכתו למקום הפולחן. בעל דברי הימים יוסיף רכיב שכזה גם לפרק הנועל את מסכת הקמת המשכן, לסיפור חנוכת המקדש על ידי שלמה (דברי הימים-ב ז, א-ג) ונמצא המכלול מוקף משני עבריו בנסים דומים שנעשו לאב ולבנו.

בתרגום השבעים לשמואל יש תוספת קצרה לפסוק כה לאחר המלים 'ויבן שם דוד מזבח לה' ויעל עלות ושלמים' אשר נועדה ליצור ציפיות גלויות ולהדגיש הקשר בין סיפור גורן ארונה לסיפור עניין מקדש שלמה: 'ויוסף שלמה על המזבח באחרונה כי לא היה בראשונה'.

אמרתי בראש דברי כי 'סופים הם לפעמים געגועים' ולפעמים אינם; ספר שמספרו חותמו מבלי לבטא געגועים לעבר ולציפיות לעתיד הוא מגילת אסתר. הפרק הקצר הנועל את המגילה מבטא שביעות רצון מלאה: 'וישם המלך אחשורש מס על הארץ ואיי הים' (פסוק א; והרי נחוץ לו המס כאוויר לנשימה כדי לקיים את 'עשר כבוד מלכותו ואת יקר תפארתו גדלתו' [א, ד]), 'וכל מעשה תקפו וגבורתו ופרשת גדלת מרדכי אשר גדלו המלך הלוא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס' (פס' ב, חיקוי לדגם המוכר מספר מלכים, המשווה אמינות היסטורית לסיפור ומצביע על מרדכי כגיבור שעלה בשמו על דפי ההיסטוריה הרשמית של הממלכה). סוף הספר והשימוש שהוא עושה בדגם זה אף מבהיר מה ועל מה זה אין שם שמים מופיע במגילה (המסגירה לא אחת את אופיה הדתי). אם המסופר במגילת אסתר הוא בבחינת פרק מדברי הימים למלכי מדי ופרס, אך טבעי הוא שהגויים אשר כתבוהו לא ידעו את ה', לא הבינו את מורשתו של היועץ המסתתר ולפיכך גם לא הזכירוהו.

ובגדולת מרדכי מסיימת המגילה:
"כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרב אחיו דרש טוב לעמו ודבר שלום לכל זרעו" (פסוק ג).

ובכן, לכאורה געגועים אין, ואין חיסרון שצריך להימלא, והשמחה שרויה במעונם של יהודי שושן, ואף על פי כן געגועים: הסיפור מבטא משאלה כמוסה כי יהודי החצר שלנו יגיע למעלת מספר שתיים בממלכה ויעמוד לנו בכל פעם שיעמדו עלינו לכלותנו. הסיפור משל הוא ודוגמה למה שיהודי הגולה מאחלים לעצמם ומייחלים אליו, יהודים שאין השיבה ארצה והגעגועים לארץ ישראל בלבם פנימה.

באה עתי לסיים, לומר 'תם ולא נשלם', כי עוד רבים הספרים שבחתימתם לא התבוננו ולשאלות רבות וחשובות אך רמזנו, נגענו לא נגענו, כגון היחס בין סוף ספר וראשיתו, היחס שבין חתימת ספר ופתיחת הספר הבא אחריו, והשלכותיה של שאלה זו על סדרם של ספרים בקאנון, אך אם נשיב על כל השאלות עתה, לא יהא עוד חיסרון שצריך להימנות ולא תהא סקרנות ולא יעורו געגועים. וכיוון שאתם כבר מתגעגעים לרגע שאפנה מקומי לבא אחרי – הריני אץ לעשות כרצונכם.

ביבליוגרפיה:
כותר: סופים הם לפעמים געגועים : על כמה סיומי ספרים במקרא
מחבר: זקוביץ, יאיר
שם  החוברת: מגוון דעות והשקפות על ראשית ואחרית
עורכי החוברת: כרם, דרור; ציון, אהרון
תאריך: תש"ס
בעלי זכויות : ישראל. משרד החינוך. המינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער
הוצאה לאור: ישראל. משרד החינוך. המינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער
הערות: 1. חוברת עשירית בסדרה:  מגוון דעות והשקפות בתרבות ישראל. 
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית