עליה שניה : הסתדרויות הפועלים בעליה השניה

התאגדויות ראשונות

להקמתן של הסתדרויות הפועלים החקלאיות בתקופת העליה השניה קדמו שתי התאגדויות פועלים: הסתדרות 'החורש', (1909-1907), שהוקמה בגליל ו 'לגיון העבודה' (1910-1909). אלו לא היו התאגדויות שנועדו בעיקרן להבטחת שיפור תנאי חייהם של הפועלים, כפי שהיו התאגדויות הפועלים בעליה הראשונה, אלא כאלו שהוקמו לשם קידום כיווני פעולה עתידיים של ציבור זה. מסגרות אלו היו קטנות וכללו בתוכן ציבור פועלים מצומצם. ייחודן היה ברעיונות הלאומיים שהדריכו והעסיקו את מייסדיהן.

הסתדרות החורש הוקמה על-ידי פועלי הגליל, שנבדלו מחבריהם אשר עבדו במושבות המטעים ביהודה (כך כונה אז איזור השרון והמרכז), הן בתנאי חייהם והן באופיה של עבודתם. בעוד במושבות המטעים הועסקו הפועלים על-בסיס יומי , הועסקו פועלי הגליל בעבודות הפלחה, אם בחוות הלאומיות ואם במושבות, בהן נשכרו כיחידים לעבודה של שנה במשקי האיכרים. תנאי השכירות כללו מגורים ומזון בבית המעסיק בנוסף לשכר זעום.

פועלים אלו העריכו כי לשיטת ההתיישבות היהודית בגליל יתרונות על-פני שיטת ההתיישבות במושבות יהודה, מטעמים לאומיים. משקי המשפחות שהתבססו על מטעים השתרעו על-פני שטחים בני 50-40 דונמים, בעוד משקים שהתפרנסו, כמו בגליל על גידולי שדה נזקקו לכ- 300-250 דונם כל אחת. בהתאגדותם קיוו הפועלים הללו לקדם את המשק הפלחי, כדרך לתפוס שטחים נרחבים לטובת המטרות הלאומיות של היישוב. בהחורש השתתפו פועלים שהשתייכו לשתי מפלגות הפועלים, שלא היו מעורבות כלל ביזמת חבריהן להקמת הארגון. מסיבות שאינן ברורות התקיימה הסתדרות זו שנתיים בלבד.

'לגיון העבודה' הוקם בעקבות 'החורש'. הרעיון שעמד בבסיס אגודה זו היה להקים ארגון שיפעל ל'כיבוש העבודה' באותן דרכים בהן פעל אחר-כך 'השומר' ל'כיבוש השמירה'. הרעיון היה ליצור מעין מסדר חברים, שיחייב את חבריו למשמעת חמורה, הכוללת התחייבות לשרת במסגרתו במשך שנתיים ולקיים אורחות חיים משותפים עם שאר החברים בתקופה זו. הכוונה היתה ליצור ארגון שיעסיק את חבריו ויתקצב את חבריו מן הקופה הכללית המשותפת. מקימיו של ארגון זה היו למעשה אנשי 'בר-גיורא', אך עקרונות המשמעת והסודיות שעמדו בבסיסו של הארגון ההגנתי לא תאמו לארגון פועלי וכעבור שנה מהקמתו חדל 'לגיון העבודה' להתקיים.

הסתדרויות הפועלים הראשונות

בשנת 1911 הוקמו שתי הסתדרויות הפועלים הראשונות בארץ. האחת בגליל והשניה ביהודה. רצונם של הפועלים להקים לעצמם מסגרת מעין זו, בנוסף להתארגנות המפלגתית שקדמה לכך נבע ממספר סיבות:

במושבות אחדות, שבהן עבד מספר מצומצם של פועלים התברר כי הארגון המפלגתי אינו יעיל שכן הוא יצר כפילויות בטיפול הנדרש בפועל, כך למשל התברר כי לא נכון לקיים שני מטבחי פועלים, או שתי לשכות מודיעין עבור ציבור כה מצומצם.
ההבדלים הבין-מפלגתיים החלו להטשטש בכל הקשור להתמודדות עם בעיות היום-יום של הפועל.
ציבור הפועלים החדש שהמשיך להגיע ממזרח אירופה לא היה מעוניין להגדיר עצמו על-פי זיקתו הרעיונית, וגם לא רצה ליצור זיקה ישירה לאף אחת ממפלגות הפועלים הקיימות, אלא דרש להכלל במסגרות פועליות כלליות. פועלים אלה כינו עצמם 'בלתי מפלגתיים'. קבוצת פועלים זו מילאה תפקיד חשוב ביסודן של הסתדרויות הפועלים החקלאיות ומאוחר יותר גם בייסודה של ההסתדרות הכללית.

הסתדרות פועלי הגליל: ראשית מאבקם של הפועלים החקלאיים בחוות הלאומיות זרז את הקמתן של הסתדרויות הפועלים החקלאיות הראשונות. אחד הגורמים להקמתה של הסתדרות הפועלים בגליל היתה שביתת הפועלים שפרצה בחוות כנרת בחורף 1911. הסיכסוך שפרץ בין ציבור הפועלים, בהנהגתו של ברל כצנלסון לבין מנהל החווה, האגרונום ברמן בנושא תנאי מגוריהם הקשים הסתיים בפיטוריו של ברמן ובפיטוריהם של הפועלים השובתים.

באותה שנה התכנסו פועלי הגליל בפסח בחוות אום-ג'וני (לימים דגניה) לוועידה ראשונה, שבה החליטו להקים הסתדרות מקצועית רחבה וכללית שתפעל למען כלל ציבור הפועלים בגליל. חברי הוועד שנבחרו היו ברל כצנלסון ואליעזר שוחט.

הוועידה השניה, שהתכנסה בראשית 1912 כבר ייצגה כ- 240 פועלים . הוועידה התכנסה בכנרת ועסקה בנושא 'כיבוש העבודה' במושבות, תנאי חייהם של הפועלים בחוות וכן לראשונה נערך בה דיון בשאלת אפשרות התיישבותם העצמית של הפועלים. בוועידה הוחלט על תקנון ההסתדרות ונבחר ועד המרכזי בו היו חברים יוסף בוסל ישראל גלעדי ואליעזר יפה, שהיה לאיש מרכזי בהסתדרות פועלי הגליל מאז.

שתי הוועידות הבאות - השלישית (1912) והרביעית (1913) הוקדשו בעיקרן לשאלות ארגון.

בשנת 1914, בוועידתם החמישית של פועלי הגליל כבר עמד נושא התיישבות הפועלים במרכז הדיונים. היתה זו הוועידה האחרונה שהתקיימה בגליל לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. במסגרתה התקבלו מספר החלטות שהיו בעלות משמעות להמשך דרכה של תנועת הפועלים בארץ:
א. תמיכה בהתיישבות פועלית לגווניה: הפצת רעיון הקבוצה בין הפועלים, קבלת רעיון מושב העובדים ורעיון מושבי הפועלים.
ב. הקמת מוסדות לעזרה הדדית בין פועלים: הקמת קופת חולים וכן הקמת קופת מלווה ביו החברים.

ועידתם השישית של פועלי הגליל התכנסה בכנרת, בשנת 1915 עוסקה בעיקרה בעניני תרבות. ככל שגברה המלחמה הלכו והצטמצמו פעולותיה של הסתדרות זו, והן חודשו שוב במסגרת אחדות העבודה והועדה החקלאית שהקימה מפלגת 'הפועל הצעיר' (אשר סרבה להצטרף לאיחוד הפועלים במסגרת 'אחדות העבודה'). עם הקמתה של ההסתדרות הכללית נכללו המסגרות החקלאיות כמסגרת מקצועית בתוכה.

הסתדרות פועלי יהודה: ראשונים להתאגד במסגרת הסתדרות פועלי יהודה היו מתיישבי עין גנים וחברי החוות הלאומיות בבן שמן ובחולדה, שתבעו להקים מסגרת פועלית כללית שאינה מפלגתית . בשבועות, שנת 1911 התכנסה בעין גנים הוועידה הראשונה, בהסכמת שתי מפלגות הפועלים שאף שלחו את נציגיהן להשתתף בה. בוועידה הראשונה דנו באופן ארגונם של פועלי יהודה, ביחס לקפא"י, ביחסם של הפועלים לקואופרציה (שיטת ההתיישבות של פראנץ אופנהיימר).

בוועידה השניה, שהתקיימה בדצמבר אותה שנה, השתתף ברל כצנלסון (שעבר מן הגליל לחוות בן שמן). הצעתו היתה כי ההסתדרות החקלאית תקבל על עצמה חלק מן התפקידים שנכללו עד אז בתחומי פעילותן של מפלגות הפועלים, כגון: ארגון עזרה הדדית בין הפועלים, הקמת 'קופת חולים', ארגון עבודתם של הפועלים (תוך ביטול לשכות העבודה המפלגתיות) וכן תעסוק בתחומי תרבות וחברה (לימוד עברית, מתן הרצאות, הפצת ספרות מקצועית וכו'). בוועידה הזו הוחלט על הקמתה של קופת חולים.

קופת החולים הוקמה בשנת 1912, בסמוך להסתדרות הפועלים החקלאית ביהודה. בתחילה היו רשומים בה 150 פועלים. תפקידיה הראשונים כללו דאגה לאישפוז החברים החולים בבתי חולים ועזרה למחלימים ולבני משפחותיהם בתקופת המחלה. על בסיס ראשוני זה הוקמה בהמשך קופת החולים הכללית כמוסד ארצי.

ועידתם הרביעית של פועלי יהודה היתה הוועידה האחרונה שערכו לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בשלב זה יוצגו במסגרתה כ- 400 חברים. במהלך המלחמה כינסו פועלי יהודה עוד שלוש ועידות, האחרונה שבהן נערכה ברחובות, בשנת 1918, זמן קצר לאחר כיבוש דרום הארץ על-ידי הבריטים. בוועידה זו השתתפו נציגי הפועלים חברי המפלגות ו'הבלתי מפלגתיים' מיהודה. רבים ממנהיגי הפועלים היו באותה עת מחוץ ליהודה, בהם: יוסף אהרונוביץ, מראשי ה'פועל הצעיר' שגורש למצרים, א"ד גורדון ואליעזר שוחט שהיו בגליל, יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון שהיו בארצות הברית וישראל ומניה שוחט שגלו לתורכיה. המנהיג הבולט בוועידה זו היה ברל כצנלסון., שנשא במסגרת זו את נאומו 'לקראת הימים הבאים',ש בו התווה את דרכה של תנועת העבודה לעתיד לבוא.

הרעיון המרכזי בהרצאה היה שציבור הפועלים והעולים החדשים החלוצים צריכים לכוון את בנינה של הארץ במטרה להקים בה חברת עובדים חופשית וסוציאליסטית. כצנלסון ציין את תפקידה החיוני של הקרן הקיימת להבטחת אופיו הלאומי-סוציאליסטי של המפעל הציוני בארץ ישראל. לשם כך תבע כי מכלול האדמות שיגאלו על-ידה צריך שימסר לרשות העובד. כמוכן טען כי יש לדאוג כי ההתיישבות הפועלית תשא אופי של יצירת מושבי עובדים חדשים ובמיוחד התיישבות קיבוצית. החלטות הוועידה קבעו כי על ההסתדרות להרחיב את תחומי אחריותה ופעילותה לכל העניינים המשותפים לכלל ציבור הפועלים - כלכליים, רוחניים ואזרחיים. כמוכן קבעה כי על התנועה הציונית לפעול למען רכישת אדמות ישראל למען עם ישראל ולמען הקמתו של יישוב עובד חופשי.

הסתדרות פועלי השומרון: הסתדרות פועלי השומרון הוקמה בשוני (על אדמות אום אל עלק, סמוך לזכרון יעקב) בשנת 1916. באותה עת עבדה במקום קבוצת פועלים מאנשי העליה השניה ועימם גם כמה מבני האיכרים שהשתייכו ל'גדעונים'. קבוצת פועלים זו לא נותרה במקום כקבוצה משך זמן רב. עם-זאת איזור השומרון כלל גם פועלים מכרכור, גן-שמואל, זכרון יעקב וסביבתה. המנהיג המרכזי מבין פועלי השרון היה דוד רמז. הסתדרות זו ארגנה בשנות המלחמה האחרונות את עבודתם של הפועלים רב כריתת יערות בשומרון עבור הממשל התורכי. שכרם של הפועלים שולם במזומן, דבר שאיפשר להקים עבורם מחסן מכולת משותף. פועלי המושבות, אשכנזים ותימנים רכשו מניות שהוציא המוסד הזה והמחסן היה קונה בעיקר חיטים ומוכר אותם לנצרכים. בסיוע המחסן נפתח במושבה זכרון יעקב גם מטבח פועלים.

למעשה ניתן לקבוע כי על יסודו של מחסן זה הוקם בהמשך 'המשביר'. בקיץ 1916 הוברר כי מצבם של הפועלים ביהודה הנו קשה ושורר ביניהם רעב, ביזמת מאיר רוטברג החליטה קבוצת כנרת למכור את עודפי היבול שלה לפועלי יהודה במחירים נמוכים. לאחר מועצה שקיימו פועלי הגליל בדגניה הוחלט על הקמתו של מוסד שיסדיר את העברת החיטה מן הגליל ליהודה. על פי הצעתו של ברל כצנלסון הוחלט לקרוא לו 'המשביר'. 'המשביר' נוסד כחברת מניות ועסק בקניית החיטה מן הגרנות ומחירתה לפועלים במחירי עלות. כל משקי הפועלים נתבעו למכור את תוצרתם רק דרך 'המשביר' בלבד. בשנת 1917 התאחד 'המשביר 'עם המחסן בשומרון והוקמו הסניפים הראשונים למכירת תוצרתו בדרום.

בשנות המלחמה הקשות השכיל הציבור הפועלי בשטחי ארץ ישראל השונים לשמור על ערבות הדדית, הן במסגרת הסתדרויות הפועלים האיזוריות והן במסגרות החדשות שהוקמו: 'המשביר' ו'קופת החולים', שהיו שתיהן מאבני הבנין הראשונות בדרך לאיחוד תנועת העבודה הארצישראלית.

על הקמתה של אחדות העבודה - כחוליה מקשרת בין אגודות הפועלים להסתדרות הכללית ראו באתר הנושאי העוסק במפלגות הפועלים

לקריאה נוספת: אתר תנועת העבודה בארץ ישראל

לפריטים אחרים קשורים לנושא:
עליה שניה : מבוא - גורמי משיכה ודחף
עליה שניה : רקע כללי - באירופה ובא"י
עליה שניה : תנועת העבודה בעליה השניה
עליה שניה : א.ד.גורדון ורעיונות העליה השניה
עליה שניה : מפלגות הפועלים
עליה שניה : הסתדרויות הפועלים בעליה השניה (פריט זה)