עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > השירה המקראית
האוניברסיטה הפתוחה


תקציר
מבוא מפורט על סוגי השירה המקראית, עם פרוט והדגמה של מבחר שירי חול ושירי קודש תוך התייחסות לתפקידם בחיים הדתיים והחברתיים.



סוגי השירה המקראית
מחבר: פרופ' יצחק אבישור


מהו הרקע להבחנת הסוגים בשירה המקראית?

כאמור לעיל, תופסת השירה מקום ניכר במקרא, אך חומר רב זה אינו שווה בכול – לא בסוג הספרותי ולא בשימוש בו. משום כך יש צורך למיין את החומר ולהבחין בו בסוגי משנה. נשאלת השאלה: האם הבחנת הסוגים בשירה המקראית, מקורה בתקופה החדשה בחקר המקרא, או שמא כבר בתקופה העתיקה סיווגו את השירים לסוגים? אם קיימים סוגים שונים של שירים במה נבדל סוג אחד ממשנהו? האם ההבדלים הם צורניים או מבניים, במקצב ובמשקל? או שמא ההבדלים הם תוכניים – בנושא וברעיון?

כינוייהם של סוגי השירים במקרא

במקרא עצמו אנו מוצאים מערכת כינויים המעידה על קיומם של סוגים שונים של שירים במקרא ועל הבחנה ביניהם. ברור מאליו, שכינויים ומונחים אלה באים במקרה ולא על-פי שיטת מיון מכוונת לסוגים. כך אנו מוצאים מצד אחד כינויים למה שידוע היום בשם "שירי קודש" (שירים שנושאיהם דתיים אשר שימשו בפולחן) ומצד שני כינויים למה שידוע היום בשם "שירי חולין" (שירים שנושאיהם חילוניים, אשר שימשו בטקסים ובאירועים שונים). המונחים "שירי קודש" ו"שירי חולין" אינם מופיעים במקרא, אבל כינויים אחרים הנמצאים בו, מצביעים על מודעות לקיום שירים משני הסוגים.

שירי קודש כונו במקרא בכינויים הבאים:
"שיר ה'" (תה', קל"ז:4; דה"ב, ז:6; כט:27);
"שיר לה'" (דה"א, כה:7);
"שיר האלהים" (דה"א, טז:42);
"שיר בית ה'" (דה"א, ו:16);
"שירות היכל" (עמוס, ח:3).

סוגים של שירי קודש מיוחדים:
"שיר ציון" (תה', קלז:3) (הוא מזוהה עם "שיר ה'" בפסוק 4);
"שיר תהלה והדות לאלהים" (נחמ', יב:46);
"מזמור לתודה" (תה', ק:1).

כינויים אחרים המשייכים יצירות לשירת הקודש – הגדרתם אינה ברורה די צורכה:
"שיר המעלות" (כינוי הבא בכותרות של חמישה-עשר מזמורים);
"שיר מזמור" או "מזמור שיר" (כינויים הבאים בכותרותיהם של עשרה מזמורים)

גם שירים המכונים היום "שירי חולין" נזכרים באקראי במקרא:
"שיר עגבים" (יח', לג:32);
"שירת הזונה" (יש', כג:15);
"שיר ידידת" (תה', מה:1);
"שירה דודי לכרמו" (יש', ה:1) – אפשר, כי שם זה משייך את השיר לשירת הכרם, היינו לסוג מסוים של שירי חולין בתקופת המקרא.
"שיר כסילים" (קה', ז:5);
"קינה" (במקומות רבים);
וכנראה גם שירי יין; ("בשיר לא ישתו יין" יש', כד:9).

לעניין כינויים אלה ראה להלן.

החלוקה לסוגים במחקר המקרא החדש

על-סמך כינויים אלה ועל-סמך ספרות דומה מן המזרח הקדמון, פותחה במחקר המקרא החדש שיטת מיון, שבאמצעותה סווגו השירים במקרא לסוגים שונים.

חוקר המקרא הגרמני, ה' גונקל (Gunkel), הניח את היסודות לשיטת החלוקה לסוגים בספרות המקראית, וזו שוכללה והורחבה על-ידי תלמידיו. בתחום השירה ההבחנה העיקרית על-פי שיטה זו היא בין שירי חול לבין שירי קודש.

למעשה לא התקיימה בתקופה העתיקה הבחנה חד-משמעית בין קודש לבין חול בשום תחום מתחומי החיים, וממילא גם לא בסוגי השירים. ברם, מנקודת מבט מודרנית, אפשר לראות את התחומים שהעניין הדתי בהם איננו מרכזי, או שכמעט לא נזכר בהם עניין דתי – כחילוניים. אנו מכנים אפוא בשם "שירי חולין" שירים שאין בהם יסוד דתי, ובמיוחד כאלה, ששם אלוהים אינו נזכר בתוכם. לקבוצה זו אפשר לשייך את הסוגים הבאים:

א. שירי עבודה;
ב. שירי יין;
ג. שירי שומרים;
ד. שירי אהבה ושירי חתונה;
ה. שירי מלחמה;
ו. קינות על מת.

שירי חולין

א. שירי עבודה

שירי עבודה קיימים בקרב כל השבטים והעמים. אלה שירים, שאדם שר בעבודתו – הן כדי לעודד עצמו, הן כדי 'להעביר' את הזמן והן כדי לבקש הצלחה בעבודתו ברכה ביבול אדמתו. בתקופה העתיקה האמינו שטמון במלה כוח מיוחד, לעתים מאגי, שיכול להשפיע על הכוחות העליונים להביא הצלחה. שירי העבודה הראשונים הידועים לנו כיום, הגיעו ממצריים העתיקה.

במקרא כמעט ולא נותרו שירים כאלה, ואנו למדים על קיומם רק משרידים, או מתיאור הרגע שבו הושרו השירים. שיר עבודה קצר, שנשתמר במקרא הוא "שירת הבאר":

עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ:

בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם

בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם

(במ', כא:18-17)

יש חוקרים, הרואים את הדברים המושמים בפי אנשי יהודה בזמן בניין החומה, בימי נחמיה, כשריד של שיר עובדים בבנייה שהתמרדו:

כָּשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל וְהֶעָפָר הַרְבֵּה

וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לִבְנוֹת בַּחוֹמָה

(נח',ד:4)

שירי הקציר ושירי הבציר אף הם שירי עבודה מובהקים. עם ישראל היה עם של חקלאים, ובעונות שנאסף היבול ופרי הכרמים ליוו עובדי האדמה השמחים את עבודתם בשירים. אנו למדים על קיום שירים מעין אלה, אף שלא נשתמרו, מתוך אזכורים שונים במקרא. ישעיהו מדמה את השמחה שתהיה בעם לאחר שישתחררו מעול אשור כשמחת הקציר:

שָׂמְחוּ לְפָנֶיךָ כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם שָׁלָל

(יש', ט:2)

משורר מזמור קכו מציין את רינת הקוצרים:

הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:

הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:

(תה', קכו:6-5)

אחד החגים במקרא, נקרא "חג הקציר" (שמ', כג:16), ובחג כזה ככל הנראה שרו "שירי קציר". וכן הדבר לגבי חג הסוכות אשר כונה "חג האסיף" (שמ', כג:16; לד:22).

על קיומם של שירי בציר – שירים שהושרו בזמן הבציר, ידוע לנו ממקומות אחרים במקרא. ייתכן ששירים אלה כונו בשם "הילולים"*, כפי שעולה מן התיאור הבא:

וַיֵּצְאוּ הַשָּׂדֶה וַיִּבְצְרוּ אֶת כַּרְמֵיהֶם וַיִּדְרְכוּ וַיַּעֲשֹוּ הִלּוּלִים וַיָּבֹאוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ...

(שופ', ט:27)

כמו-כן, אנו למדים מדברי ישעיהו על שמחה וגיל, שהיו בכרמים וביקבים:

וְנֶאֱסַף שִׂמְחָה וָגִיל מִן הַכַּרְמֶל וּבַכְּרָמִים לֹא יְרֻנָּן לֹא יְרֹעָע

יַיִן בַּיְקָבִים לֹא יִדְרֹךְ הַדֹּרֵךְ הֵידָד הִשְׁבַּתִּי

(יש', טז:10)

בשירים אלה תפשה בוודאי קריאת ה"הידד" מקום מרכזי, כפי שעולה גם מכתובים נוספים (ראה יר', כה:30; מח:33; נא:14).

"שירי הכרמים" קשורים ל"שירי הבציר". הוכחה לעניין זה אנו מוצאים במיוחד בספר ישעיה – פתיחת משל הכרם מעידה על קיומו של סוג שירים זה:

אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ

כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן

(יש', ה:1)

ייתכן שבמשל הכרם משוקע שיר כרמים ידוע, שהנביא ישעיהו עיבדו, אך קשה להתחקות אחרי תוכנו של השיר המקורי ולשחזר את העיבוד שניתן לו. גם ממגילת שיר השירים אפשר ללמוד בעקיפין על שירת הכורמים ונוטרי כרמים (א:6, ח:12-11). שיר כרמים אחר נמצא ביש', כז:6-2.

מסיפור המחוללות בכרמים בשילה, שנחטפו על ידי בני בנימין (שופ', כא: 23-21), אנו למדים על עריכת החגיגות בכרמים – אירועים שלוו, בוודאי, בשירים מן הסוגים שפירטנו לעיל.

ב. שירי יין

אין במקרא שירים המוגדרים כ"שירי יין", אך בשירים מסוימים מופיעים רמזים לעובדה, שהושרו במשתאות. בספר ישעיה מצוטט שיר קצר הנחשב לשיר יין:

וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה

הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן

אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן

אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת

(יש', כב:13)

ייתכן ששיר יין, או שריד ממנו, נשתמר אף הוא בספר ישעיה:

אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר

וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר גָּדוֹל יֶתֶר מְאֹד

(יש', נו:12)

יש הרואים בפסוק מספר קהלת שריד לשיר יין:

לִשְׂחוֹק עֹשִׂים לֶחֶם

וְיַיִן יְשַׂמַּח חַיִּים

וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת הַכֹּל

(קה', י:19)

ויש הטוענים שבמגילת שיר השירים, נכללו גם שירי יין, כמו:

בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כָלָּה

אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי

אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי

שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי

אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים

(שה"ש, ה:1)

על קיום משתאות בתקופת המקרא, שלוו בנגינה ובשירים, אנו למדים מתוכחותיהם של הנביאים – במיוחד מנבואות עמוס וישעיהו. עמוס מתאר את העשירים המתהוללים השקועים במשתאותיהם: "השכבים על מטות שן/וסרחים על ערשותם/ואכלים כרים מצאן... הפרטים על פי הנבל... השתים במזרקי יין..." (עמוס, ו:6-4). ישעיהו מוכיח אףהוא את העשירים: "משכימי בבקר שכר ירדפו/מאחרי בנשף יין ידליקם/והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם..." (יש', ה:12-11).

ג. שירי שומרים

השומרים בלילה, ככל הנראה, נתנו אף הם קולם בשיר. ביניהם נציין במיוחד את: "השמרים הסבבים בעיר" (שה"ש, ג:3; ה:7); השומרים עד הבוקר ("משמרים לבקר שמרים לבקר" תה', קל:6); "שומרי החמות" (ראה שה"ש, ה:7) – השומרים יומם ולילה ("על חומתיך ירשלים הפקדתי שמרים כל היום וכל הלילה" יש', סב:6); וכן הצופים – השומרים שעמדו על משמרתם (ראה חב', ב:2-1; יח', ג:17 ואילך). בנבואת ישעיהו נשתמר שריד משירי שומרי הלילה:

מַשָּׂא דּוּמָה

אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר

שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל:

אָמַר שֹׁמֵר

אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה

אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ שֻׁבוּ אֵתָיוּ

(יש', כא:12-11)

הקטע כולו קשה להבנה ואין לדעת מה שייך לשיר המקורי ומה עיבודו של הנביא. מכל מקום, המלים "שמר מה מלילה שמר מה מליל" הופיעו, ככל הנראה, בשיר השומרים המקורי.

ד. שירי אהבה ושירי חתונה

אוסף שירים מסוג זה, מגילת שיר השירים, נתקבל לכתבי הקודש, ומשום כך שפר מזלו של סוג שירי זה ממזלם של סוגי שירה אחרים במקרא. אלמלא שרדה מגילה זו, קשה היה לנו לעמוד על אופיים ועל תפוצתם של שירי אהבה ושירי חתונה בתקופת המקרא, כפי שקורה בנוגע לשירי העבודה ושירי השומרים, שדנו בהם לעיל. מלבד מגילת שיר השירים, יש במקרא חומר נוסף שיכול לסייע בידינו בסוגייה זו ולהאיר את הנסיבות, שבהן נתחברו והושרו שירים אלה.

  • השירים שאינם נכללים במגילת שיר השירים

במקומות אחדים במקרא אנו מוצאים ידיעות על שירי אהבה ושירי חתונה ופירוט נסיבותיהם.

בספר ירמיה נזכרו כמה פעמים הילולות החתונה שבהן נשמעים:

קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה

(יר', ז:34; טז:9; כה:10; לג:11)

בסיפורי שמשון אנו מתוודעים אל שבעת ימי המשתה, שבהם שרו שירים וחדו חידות (שופ', יד:18-10 והשווה גם בר', כט:28-27).

שיר קצר אחר, שיש לשייכו לשירי החתונה, נשתמר בסיפור אירוסי רבקה. אחי רבקה ואמה משלחים את רבקה בברכה, ששימשה, ככל הנראה, בחתונה:

אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה

וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שׂנְאָיו

(בר', כד:60)

מסיפור אחר בספר בראשית, אנו למדים על הנסיבות ועל הדרך, שבהן משלחים את הכלה. לבן אומר ליעקב, לאחר שהלה ברח ממנו עם שתי בנותו של לבן – רחל – רחל ולאה:

לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר

(בר', לא:27)

במגילת רות מסופר שהעם והזקנים בירכו את בועז העומד לשאת את רות המואביה בברכה, ששימשה כנראה אף היא בשיר חתונה:

יִתֵּן ה אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ

כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל

וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם

(רות, ד:11)

  • מגילת שיר השירים

מגילת שיר השירים הינה קובץ, שעיקרו שירי אהבה מישראל ומיהודה. במרכז השירים עומדים האהובה והאהוב, המקלסים זה את זה, או שהמשורר מקלסם. לתוך שירים אלה נשזרו גם שירי אהבה שחוברו למלך שלמה, אם על חתונתו ואם על אפיריונו. חוקרים אחדים סבורים, שקובץ זה אינו אלא קובץ שירים עממיים, שהושרו בשבעת ימי המשתה של החתונה. אחרים השוו את המגילה לשירים ולטקסי החתונה הנערכים בקרב הכפריים בסוריה – בחגיגות החתונה הללו, שרו שירים לכבוד החתן והכלה, שתוארו כ"מלך" וכ"מלכה". סמך לכך אפשר למצוא גם בתיאורים שבמשנה, המכנים את החתן והכלה "מלך" ו"מלכה", שהיו מעטרים אותם בעטרות (משנה סוטה ט יד) והיו מרקדים לפני הכלה ומונים את שבחה (בבלי כתובות טז ע"ב – יז ע"א).

יש החולקים על הדעה, שקובץ זה נתייחד רק לשבעת ימי המשתה של החתונה וטוענים, שהמגילה מכילה שירי אהבה חילוניים לכל עת, שנתחברו על-ידי משוררים ומשוררות (או בכינוי מקראי "שרים ושרות" שמ"ב, יט:36), כפי שזה מצוי אצל כל העמים. מכל מקום, מלבד הגישה המסורתית המפרשת את השירים בצורה אליגורית על אהבת ה' ועם ישראל, אין איש חולק על כך שהשירים שקובצו יחד במגילה הינם שירי אהבה. ואמנם כבר בתקופה קדומה בשומר ובמצריים אנו מוצאים שירים כדוגמתם. במיוחד השוו את שירי המגילה לשירי הווצף של השירה הערבית הקדומה. בסוג זה של שירים, תיאור איבריהם ויופים של ה"אהוב" וה"אהובה" הוא עיקר, והמשורר מונה אותם אחד אחד ומפליג בשבחיהם.

ה. שירי מלחמה

בתקופת המקרא היה עם ישראל מעורב במלחמות רבות במשך רוב שנות קיומו על אדמתו, החל ממלחמות הכיבוש וכלה במלחמות החורבן. בהיותה גשר מעבר בין אסיה לבין אפריקה וכן בין המעצמות השונות שמסביבה, שימשה ארץ-ישראל גם זירה למלחמות הגנה. טבעי אפוא, שנשתמרו במסגרת כתבי האומה העתיקים אחדים משירי המלחמה.

במקרא נזכר ספר עתיק בשם "ספר מלחמות ה'", שממנו צוטט קטע אחד:

אֶת וָהֵב בְּסוּפָה

וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן:

וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים

אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב:

(במ', כא:15-14)

מן הקטע ברור, שמדובר בשיר המספר על כיבושים בעבר הירדן המזרחי, ועל-כן מקובל לראות ב"ספר מלחמות ה'" קובץ שירים, שתיאר את מלחמות ישראל בכנען.

ספר אחר הנזכר במקרא, כמקור לשני שירים המצוטטים ממנו, הוא "ספר הישר" (ויש הגורסים "ספר השיר")*. השיר הראשון מתאר את מלחמת גבעון:

שֶׁמֶשׁ בְּגִבעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן:

וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד

עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו

(יהו', י:13-12)

השיר השני הוא קינת דוד על מות שאול ויהונתן (שמ"ב, א: 27-17 וראה להלן בסוג "שירי קינה").* על-פי שירים אלה אפשר לשער, שנושאו של ספר זה היה מלחמת ישראל ולפנינו קובץ של שירי מלחמה.

שירי מלחמה אחרים, שמקורם לא נזכר, פזורים על-פני ספרי המקרא. מקצתם שירי מלחמה לא ישראליים כגון: "שיר למלך" (בר', ד:23) וככל הנראה שיר כיבושי סיחון מלך האמורי (במ', כא: 30-22), אך רובם שירים ישראליים הקשורים במלחמות ישראל.

שירי המלחמה הישראליים הפזורים במקרא כוללים ססמאות קרב (ראה נספח ב) ושירי ניצחון כגון: שירת הים (שמ', טו), שיר עמלק (שמ', יז:16) ושירת דבורה (שופ' ה). מאחר שבני-ישראל ראו את יד ה' כמכוונת את ניצחונותיהם ואת מפלותיהם, קשה להבחין בשירי המלחמה בין שירים דתיים לחילוניים. לעומת זאת ניתן להבחין בין שירות ארוכות, כשירת הים (שמ', טו) וכשירת דבורה (שופ', ה) ובין שירים קצרים, שכנראה קדומים הם ואולי עממיים בחלקם. נתעכב במיוחד על האחרונים. שיר קצר עממי הוא למשל, השיר המפאר את ניצחונותיהם של שאול ודוד במלחמתם עם הפלשתים. לאחר ניצחון דוד על גלית הפלשתי, יוצאות הנשים "מכל ערי ישראל... לקראת שאול המלך בתפים בשמחה ובשלשים" ובפיהן השיר:

הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו {בַּאֲלָפָיו} וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו

(שמ"א, יח: 7-6)

ו. קינות על מת

בשירי הקינה יש להבחין בין קינה על מת, שהיא בתחום המשפחה והידידים, לבין קינה שעניינה ביכוי אסונות ופגעים ציבוריים. הקינה על מת נחשבת לחילונית מובהקת, ולא נזכרים בה שם ה' או עיקרי אמונה דתית (ראה במיוחד קינות דוד: על שאול ויהונתן – שמ"ב, א:27-19, על אבנר – שם, ג:34-33, ועל אבשלום – שם, יט:2-1, 5), לעומת זאת קינת הציבור היא, רובה ככולה, פנייה לאלוהים אם כהתרסה ואם כבקשה להתערבות (לכן היא שייכת ל"שירה הדתית" – ראה להלן). אנו למדים על קינות למת, הן על מהותן והן על הנסיבות שבהן נאמרו, ממקומות שונים במקרא, בייחוד מקינות ששימשו במסגרות חברתיות פולחניות אחרות. לעתים נאמרות הקינות על-ידי בעלי מקצוע, "המקוננות" ו"יודעי נהי", ולעתים על-ידי בני המשפחה וידידיו הקרובים של הנפטר.

מדברי הנביאים אנו למדים על האופן שבו נערכו מספדים. עמוס מתאר אסון קשה שיתחולל וילווה במספד:

בְּכָל רְחֹבוֹת מִסְפֵּד וּבְכָל חוּצוֹת יֹאמְרוּ הוֹ הוֹ

וְקָרְאוּ אִכָּר אֶל אֵבֶל וּמִסְפֵּד אֶל יוֹדְעֵי נֶהִי:

וּבְכָל כְּרָמִים מִסְפֵּד כִּי אֶעֱבֹר בְּקִרְבְּךָ

(עמוס, ה:17-16)

מדברי עמוס אנו למדים, שמספדים נערכו בחוצות, ברחובות ובכרמים על-ידי אנשי מקצוע, "יודעי נהי", וכל הקהל היה, כנראה, אומר "הו הו".

אף ירמיהו מזכיר מספדים הנערכים על-ידי נשות מקצוע (יר', ט:19-16):

כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת

הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וְאֶל הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה:

וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי

וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ מָיִם:

כִּי קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן

אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ בֹּשְׁנוּ מְאֹד

כִּי עָזַבְנוּ אָרֶץ כִּי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ:

כִּי שְׁמַעְנָה נָשִׁים דְּבַר ה וְתִקַּח אָזְנְכֶם דְּבַר פִּיו

וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה

(יר', ט:19-16)

הוא מתאר את ה"מקוננות" וה"חכמות" הנושאות "נהי" וגורמות לכל ציבור השומעים לבכות ולהזיל דמעות: בדרך אגב, אנו מתוודעים לעובדה, שהנשים היו מלמדות את בנותיהן, או אישה את רעותה – נהי וקינות.

אך לא רק הנשים היו מפורסמות בקינות. עמוס, כאמור, מדבר על "יודעי נהי" ו"איכר" המצטיירים בעיניו כמספידים. שלוש הקינות על מת שנשתמרו במקרא, הן קינות המיוחסות למלך דוד. הוא מקונן בהן של שלושה אנשים מידיו וממשפחתו שנהרגו:
הקינה על שאול ויהונתן (שמ"ב, א:27-19)
הקינה על אבנר (שמ"ב, ג:34-33)
הקינה על אבשלום (שמ"ב, יט:2-1, 5)

הנביאים והמשוררים עשו שימוש מיוחד בקינות על מת, בהשתמשם בחומר זה הן לקינות לאומיות, על עם ישראל ומנהיגיו, והן לקינות לעג והיתול, על עמים אחרים ומנהיגיהם. בשימושים מיוחדים אלה קורה שהקינות מזכירות את שם ה' או עניינים דתיים, שהרי הן הופקעו מן הייעוד המקורי של ביכוי המת.

הנביא ירמיהו הרבה להשתמש בקינות עממיות, הוא שהזמין את ה"מקוננות" וה"חכמות" לבוא ולהשמיע נהי וללמד את בנותיהן ורעותיהן קינה (ט:19-16). בוודאי הכיר ירמיהו לא רק את טקסי הקינה אלא גם את הקינות הנאמרות בטקסים אלה ומשם כנראה קלט קינות עממיות, שלעתים הביאן במתכונתן ולעתים יצקן בדפוסים משלו.

גם משוררים קוננו על מפלת העם ומפלת העיר ירושלים, ככל הנראה, בדפוסי קינות על מת; במיוחד אמור הדבר לגבי מגילת איכה.

בספרי הנביאים שכיח מאוד הסוג הספרותי של קינת הלעג וההיתול. הנביאים משתמשים בדפוסים קבועים של קינה, אך מביעים באמצעותם לגלוג והיתול כלפי עמים ומנהיגיהם. בספר ישעיה אנו מוצאים קינות לעג והיתול על מלך בבל (פרק יד) ועל מואב (פרקים טו-טז). וכן הדבר בספר יחזקאל הכולל קינות לעג על צור (פרקים כז-כח), על מצריים (פרק לב) ועל עמים אחרים.

שירי הקודש

לעומת מספרם המועט של שירי החול במקרא, שבו נוכחנו לעיל, מרובים שירי הקודש. במקרא נמצא ספר שלם של שירי קודש: ספר תהלים וכן יצירות שיריות בודדות בתוך ספרי התורה, הנביאים והכתובים. בתורה – שירת הים (שמ, טו) ושירת האזינו (דב', לב) ברכות יעקב (בר', מט) וברכות משה (דב', לג); בנביאים ראשונים – תפילת חנה (שמ"א ב:10-1) ומזמורי דוד (שמ"ב, כב, כג); בנביאים אחרונים מופיעים שירי קודש בספרים: ישעיה (יב; כה:5-1; מ:20-9; מב:13-10; סג:7 – סד:11), ירמיה (הקטעים המכונים "קינות היחיד", כגון: יא:18 – יב:3, 6-5; יז:18-14; ב: 7 ואילך), יונה (פרק ב) וחבקוק (פרק ג); בכתובים – מזמורים בספר דברי הימים.

בקביעת היקפה, מיונה, מקומה בחיים וצורותיה של שירת הקודש, עסק רבות החוקר הרמן גונקל 1. הוא קבע חמישה סוגי מזמורים עיקריים:

  1. המנון – מזמורים המשבחים ומפארים את האל ואת הבריאה (תה', ח, כט, קד ועוד) ואת ירושלים (תה', מו, מז, עו, פז ועוד).
  2. קינת העם – קינות על אסונות לאומיים שעומדים להתחולל, או שכבר התחוללו (כמו: תה', מד, עד, עו, עט, פ, פג).
  3. מזמור מלך – מזמורים שבמרכזם עומד המלך ונושאיהם הכתרתו, חתונתו מלחמותיו וניצחונותיו (תה', ב, כ-כא, מה, עב ועוד).
  4. קינת היחיד – רוב המזמורים בספר תהלים, הכוללים תינויי צרותיו של היחיד ותפילותיו לאל שיצילנו מהן (תה', ג, ה, ו, ז, יג ועוד).
  5. מזמור תודה של היחיד – מזמורים שעיקרם דברי התורה של היחיד לאל שהציל אותו (תה', ל, לד, סו ועוד).

גונקל הצביע על ארבעה סוגים נוספים שאליהם משתייכים מזמורים מעטים:

6. מזמור עלייה לרגל – מזמורים שנושאיהם העלייה לרגל, מקדש ירושלים, או מזמורים שנאמרו על-ידי עולי הרגל (כמו: תה', פד, קכב).
7. שיר תודה של הציבור – מזמורים שנושאם תודת הציבור לאל על שהצילם מצרות שונות (כמו: תה', ק).
8. מזמור חכמה – מזמורים העוסקים בבעיות חכמתיות מובהקות (כמו: תה', לז, עג).
9. מזמור ליטורגי – מזמורים שיסודם במקהלות ובשירת הלוויים בבית-מקדש (כמו: תה', ט, קלד ועוד).

מקומה של השירה בחיים הדתיים והחברתיים

מרבית השירה המקראית לא נוצרה כ'ספרות לשם ספרות', אלא כדי למלא תפקיד בחיים הדתיים והחברתיים של עם ישראל, הן בתחום הציבורי, והן בתחום האישי. קרוב לוודאי, שהיצירה השירית היתה בתחילה בעל-פה ונמסרה מדור לדור ורק לאחר זמן רב החלו להעלותה על הכתב. חלק משירי החול נוצרו, כאשר הנשים יצאו בשירה לקראת הצבא המנצח השב משדה הקרב (ראה שירת הים – שמ', טו; השיר לדוד ושאול – שמ"א, יח:7), או כאשר מקוננות מקצועיות קוננו על נפטרים. ואילו השירה הדתית, תכליתה הראשונית היתה בוודאי, ללוות את טקסי הפולחן במקדשים, בעבודת הקודש.

מבצעי השירה

גם כאן נשמור, למען הנוחות, על החלוקה לתחום חילוני ולתחום דתי. אפשר לומר בהכללה, שמבצעי השירה החילונית היו "שרים ושרות" ומבצעי השירה הדתית בישראל היו הלוויים.

הלוויים, ציבור של משרתי קודש שהמקרא מייחס להם מוצא משותף – מלוי בן יעקב, מתוארים כשבט שהוקדש לעבודת ה' לאחר מעשה העגל, שבעקבותיו נענו לקריאת משה והרגו בחוטאים (שמ', לב:29-25; דב', לג:9). מאחר ששבט זה שונה עד מאוד משאר השבטים – בעיסוקו המיוחד, בהיותו חסר נחלה ובגודלו המצומצם (במ', כו:62) – שיערו חוקרים רבים שעצם הצגתו כשבט היא משנית ומלאכותית ושמעיקרו היה מעין אגודה 'מקצועית'.

מעמדם של הלוויים, תפקידיהם ובעיקר ההבחנה בינם לבין הכוהנים – זוכים להתייחסויות שונות למדי במקראות שונים. ספר דברים מטיל על הלוויים תפקידי פולחן רבים, מצווה לתמוך בהם (יד:29) ורואה את כל בני לוי כזכאים לשרת בקודש במידה שווה (יח:8-6). כנגד זאת ביח', מד:16-9 מוגדרים תפקידיהם כמשרתי המקדש ושומריו, ואילו תפקידי הכהונה מוגבלים ל"כהנים הלוים בני צדוק". בספר במדבר נקבעת ברורות כפיפותם של הלוויים לכוהנים בני אהרון (ח:19-18). תפקידם העיקרי כאן הוא נשיאת אהל מועד וכליו (א:50). חוקרי המקרא הסבירו הבדלים אלה ואחרים כנובעים מתפישות שונות, המציינות מקורות וחוגים שונים בספרות המקראית. תפישות אלה יידונו ביחידה 6, סעיפים 6.4.4.3 ו-6.4.4.4.

תפקיד הלוויים כמשוררים במקדש מובלט במיוחד בספרות ההיסטוריוגרפית המאוחרת. המלך דוד הטיל תפקיד זה על משפחות המשוררים: "ויהיו משרתים לפני משכן אהל מועד בשיר עד בנות שלמה את בית ה'..." (דה"א, ו:16 ואילך; והשווה עוד טו:16 ואילך; דה"ב, ה:12). שמותיהם של כמה ממשוררים אלה (אסף, הימן, ידותון) מופיעים גם בכותרותיהם של מזמורי תהלים מסוימים. גם בתיאורים של ימי שיבת תיון לא נפקד מקומם של המשוררים בתוך הלוויים (עז', ב:41; נחמ', ז:44; יב:28-27, 42,46-45). ממקומות אלה ואחרים מתברר, שהלוויים היו מבצעי השירה הפולחנית ושנהגו לוות את שירתם בנגינה.

"שרים ושרות", מבצעי השירה החילונית, נזכרים במקרא שלוש פעמים:

א. האזכור הראשון מופיע בדברי תשובתו של ברזלי הגלעדי להצעת דוד המלך, שיצטרף לחצר המלכות בירושלים:

בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע אִם יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְלָמָּה יִהְיֶה עַבְדְּךָ עוֹד לְמַשָּׂא אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ:

(שמ"ב, יט:36)

מדברים אלה עולה, ש"השרים והשרות" היו נושאים את קולם בשיר ומנעימים לשומעיהם את החיים, שפעולות אלה היו חלק מהווי חצר המלכות שבעיר.

ב. האזכור השני מופיע בספר דברי הימים:

וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל יֹאשִׁיָּהוּ וַיֹּאמְרוּ כָל הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל יֹאשִׁיָּהוּ עַד הַיּוֹם וַיִּתְּנוּם לְחֹק עַל יִשְׂרָאֵל וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל הַקִּינוֹת:

(דה"ב, לה:25)

מפסוק זה מתברר, שהכינוי "שרים ושרות" מיוחס לא רק למזמרים שירי שמחה, אלא גם למקוננים, האומרים קינות על נפטרים.

ג. האזכור השלישי מופיע בספר קהלת:

כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת

עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת:

(קה', ב:8)

קהלת מונה את "השרים והשרות" יחד עם העושר ותענוגות החיים שהוא כנס לו, בדומה לברזלי הגלעדי באזכור הראשון. על ליווי ה"שרים" בנגינות אנו למדים ממל"א, י:12 ("וכנורות ונבלים לשרים") וכן ממזמור סח:

קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת:

(תה', סח:26)

פסוק זה מראה שה"שרים" לוו גם במחול. זאת נוכל ללמוד גם ממזמור פז: "ושרים כחללים כל מעיני בך" (פסוק 7).

הערות שוליים:

  1. ה' גונקל, מבוא לספר תהלים – פרק א, תרגם ח' נוי, באר שבע תשל"ד.

ביבליוגרפיה:
כותר: סוגי השירה המקראית
מחבר: אבישור, יצחק (פרופ')
שם  הספר: מבוא למקרא
עורך הספר: זילצר, אדי
תאריך: 1988
בעלי זכויות : האוניברסיטה הפתוחה
הוצאה לאור: האוניברסיטה הפתוחה
הערות: 1. התוכן: ‬ 
כרך א יחידה :1 ממסורת לביקורת. 
יחידה :2 מיצירה שבעל פה לספרות שבכתב. ‬ 
כרך ב: יחידה :3 השירה המקראית/יצחק אבישור.-- יחידה :4 הפרוזה המקראית לסוגיה הסיפורת המקראית/שמאי גלנדר. -- יחידה :5 הפרוזה המקראית לסוגיה - החוק, הנאום, תעודות ורשימות/זאב ויסמן. ‬
כרך ג: יחידה :6 ספרות התורה/זאב ויסמן. ‬ 
כרך ד: יחידה :7 ההיסטוריוגרפיה המקראית הקדומה-נביאים ראשונים/זאב ויסמן. -- יחידה :8 ההיסטוריוגרפיה המקראית המאוחרת-דברי הימים, עזרא ונחמיה/שמאי גלנדר. ‬ 
כרך ה: יחידה :9 ספרות הנבואה/זאב ויסמן, רות פידלר. -- יחידה :10 הספרות המזמורית/זאב ויסמן. ‬ 
כרך ו: יחידה :11 ספרות החכמה/נילי שצ’ופק. -- יחידה :12 התקדשות המקרא וחיתומו/זאב ויסמן, רות פידלר.
הערות לפריט זה: 1. מתוך כרך ב, יחידה 3.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית