|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > ההתנגדות הלוחמת |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
זה התחיל יום שני אחד. כולנו יודעים את זה. ס"ס, ס"א, ליטאים. הבית הוקף משמרות משולשים. אזעקה. שוב גירוש. הפעם סופית. לא ניכנע. לקרב! לשם מה היו ההכנות במשך שלושה חודשים? להיאבק! יש בכיסנו רימונים, יש לנו רובים, אקדחים. לא, לא ניכנע. מה זה? מהבתים, מהגגות, יורים על הגרמנים המבוהלים, נורים קליעים, הה, גיבורים הם, אמיצים מול חלשים, אבל להיאבק פנים אל פנים – בבקשה! כל בית מבצר, כבשו! כל איש חיל, הילחמו! אזעקה. הגרמנים נסוגים וכעבור יום של הפוגה באה התקפה על הגטו. המקום הוקף מקלעים, נשלחו יחידות לא גדולות. הילחם, חייל גרמני. אם תיפול, ישגרו איגרת לאשתך: נפל בחזית הגטו בקרב נגד נשים וילדים, כל הכבוד לו. חללים גרמנים ראשונים נפלו בגטו, דמם שטף את המדרכות. קלעו בהם. ילדים ירו, נשים זקנות השליכו רימונים. טנקים נכנסו לגטו. נכנסו חיילים. נתמודד אתכם, אנחנו, הנעולים סנדלים קלים, גלויי ראש; אנחנו, ידועי חולי, מורעבים, מבוהלים; אנחנו, על רגלינו הנפוחות. ילדינו הקטנים, זקנינו קרועי הלבבות, ואתם, לובשי המדים! על חגורותיכם הכתובת: גוט מיט אונס (אלוהים אתנו) [כך] ובלבנו מחשבה אחת ויחידה: אבדו! הקרב. בנותינו ובנינו הגיחו מול הטנקים והטילו רימונים. היה שם גיבור אחד כזה, בן 12, שהשמיד שני טנקים. ואחר כך, כשנפל, לא נמצא מי שיקבור אותו, איש לא יקים לו מצבה, איננו יודעים אפילו את שמו, אבל למרות זאת הוא נחרת בלבנו לעד. באו ימים נוראים. מאבק דמים שגורלו נחרץ מראש, אבל מאבק. אמנם אנחנו מקימים קשר עם הצד השני, אבל איך לעשות שלא יחסר לנו נשק? נלחמנו לפי כללי המלחמה – אתה הורג אותי, אבל גם אני הורג אותך. מלחמה! ואולי יבוא מישהו לעזרתנו? כמה יפה היה אילו הצטרפו אלינו הפרטיזנים מהיערות או מפלגת השמאל, או אילו עורר המעשה שלנו מרד כללי, מהפכה כללית? מה דעתם של האנשים בצד הארי כשהם רואים טנקים הנוסעים אל הגטו, כשהם רואים חיילים גרמנים מתקדמים אלינו במערך קרבי? הקרב נמשך. האנשים מתחלפים, נחים בבונקרים, אבל איש אינו רוצה לנוח. כולם ללא יוצא מן הכלל רוצים להילחם, כולם מקדמים בברכה את המוות בקרב עם האויב. איזה אושר להתמודד עמו, להרגיש שאפשר לנקום את דמם של הקרובים, להרגיש שאינך חיה חסרת מגן המובלת לטבח, אלא בן אדם, בן אדם שיכול להילחם, לירות, לשפוך בנזין על טנקים, שיכול לקלוע בגרמני ולראותו מת. בשבוע השני לקרבות כבשנו את הרחוב שלנו כולו, הדפנו את הגרמנים מהצד השני, לקחנו שלל בנשק ובמדים. הגטו בוער. השתלטנו על כל מחסני הגטו ובהם חלקי חילוף, מכונות ובגדים. עוד ועוד יחידות גרמניות נשלחות לחזית שלנו, אבל היינו מחוזקים, בכולנו היו כוח, נחישות ומחשבה יחידה: מוכרחים לנקום! אמנם נדמה שהכול מתנועע בתוהו ובוהו, אבל זה רק למראית עין. הכול התנהל לפני התכנית, כפי שדובר באותם ערבים עגומים ליד השולחן. האומנם ייתכן שתכניתנו להרוס את החומות אכן תצא לפועל? הבריחה היא ניצחון מבחינתנו. אין מפלט. בכל מקום שנלך – הכישלון בטוח. והניצחון יכול היות רק אחד: להחזיק מעמד זמן רב ככל האפשר ולגרום למספר רב ככל האפשר של גרמנים מתים. ראיתם, אנשים, טנקים גרמנים נכנסים לגטו, אבל – יד על הלב – האם ראיתם אותם יוצאים משם? לא אכתוב איזה קרב דמים אכזרי זה היה, אינני יכולה עוד לכתוב על הלילות הנוראים הללו והימים הנוראים עוד יותר, אינני יכולה ואינני רוצה לכתוב. אינני רוצה, כדי לא לעורר בכם את רגש הרחמים, כי לא היינו אומללים, אדרבה, לנו זה היה שיא האושר, בעינינו לא היה קיים פחד, אף לא כאב. האם אתם יכולים להשוות מוות כזה למוות בתא הגזים? אפול! בעד אמי, בעד אבי, בעד ילדי, בעד חיינו! אני קולע בך! הו אלוהים, עשה שהמטח יפגע במטרה! אנחנו יכולים ליפול, הרי אנחנו נכונים לכך, לחיינו אין עוד ערך, אבל היה להם, היה ליקירינו, היה לכל הציבור שלנו. איזה אושר שאדם יכול למסור את חייו במחיר חייך שלך, הגרמני! לימדת אותי להיות צמא דם, לימדת אותי להיות אכזר. אכן, הנלחם בחרב, נופל בחרב. זכור, אכזריותך תפנה נגדך אתה. גם אנחנו יודעים לירות בך ולתקוע סכין בלבך ובקופיץ טבחים פשוט לערוף את ראשך ובבקבוק בנזין לשרוף את הטנק שלך ואותך. אנחנו יודעים הכול. אולי עוד לא ניסינו לירות בגבם של חסרי מגן, אבל אתם לימדתם אותנו את זה. לימדתם אותנו להביט בגוויות ובדם ובמוחות ניתזים. לכם זה מראה של יום יום. לימדתם אותנו לצחוק למראה עינוייכם, כשם שאתם צחקתם למראה עינויינו. ואולי עוד יבוא יום שנדע להילחם לא רק בכם, אלא יהיו בנו די כוח ואכזריות לשלוח יד אל ילדיכם, כפי שאתם הושטתם ידכם לפגוע בילדינו! חודשיים של מאבק עם אויב חזק, עם יחידות חדשות כל פעם. היינו בלי מים, בלי אור, כי הגרמנים ניתקו אותם. אספקת הנשק היתה בלתי מספקת לחלוטין. אחת המנהרות שבשכונה, ברחוב פז'בייג, נחשפה. זאת היתה מפלה גדולה, אבל לא עייפנו ממלחמתנו אף לא לרגע. בעולם נשמע הד: הגטו של ורשה כבר נלחם חודשיים, והגרמנים מאבדים שם ללא תועלת נשק, טנקים, כוח אדם. חרפה... והנה הגרמנים מחליטים לגמור אותנו אחרת, מכיוון שמאבק ישיר, קרב פנים אל פנים, אפילו מאבק כזה עם החלש, בשבילם הוא עדיין מאבק הדורש יותר מדי גבורה. למה להילחם, אם אפשר לשרוף אותנו?
לקריאה נוספת:
באתר יד ושם: אל האסופה ההתנגדות הלוחמת3
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
