עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופה העותומנית [1516 - 1917]עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה שנייהעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה שנייה
קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה


תקציר
בתקופת העליה השניה התנהל מאבק על מעמדה של העברית כשפת הוראה. בחלק זה של המאמר מתוארת ההתעוררות של דעת הקהל והתגבשות התובנה כי מלחמת השפות היא שלב במאבק על עצמאותו של הישוב המתחדש בארץ ישראל. המאמר מתמקד בפעילותם של בוגרי הגימנסיה העברית ביפו ושל אישים כמו הסופר יהודה בורלא ויושב ראש אגודת המורים יוסף לוריא.



מלחמת השפות כ'תנועה עממית' : ראשית התעוררות דעת הקהל
מחברת: פרופ' מרגלית שילה


שמריהו לוין, מנהיג ציוני חבר הקורטריון ששהה בחיפה לשם השגחה על בניין הטכניון, היה קשוב ביותר לרחשי הלב של הציבור הארץ ישראלי. במאי 1913, כאשר המאמצים לפתיחת המוסד נכנסו ל'הילוך גבוה', כתב לוין לידידו אחד העם, ששימש אף הוא חבר בקורטריון, אודות חששו של הציבור בארץ מפני ההחלטה להשליט בטכניון את השפה הגרמנית. לוין דיווח על דעת הקהל הממורמרת, אך לא הסתיר במכתביו את דעתו שלו שהשעה עדיין אינה כשרה לפתיחת מוסד גבוה ללימודים טכניים בעברית בלבד.12 לוין ביקש להשליט את השפה העברית באופן איטי ומבוקר, ואולם הוא היה מודע לכך שהציבור הארץ-ישראלי מבקש לראות בטכניון מוסד עברי, ולא – 'דעת הקהל [בארץ] לא תתן למוסד כזה להתקיים, ולא יוציא אף שנתו הראשונה, גורלו יהיה כגורל מוסדות האליאנס'.13

בפגישה שהתקיימה במאי 1913 בין המנהל המיועד של הטכניון, המהנדס אלפונס פינקלשטיין שביקר בארץ, לבין מורי סמינר עזרה בירושלים, הביעו רוב המורים דעה קיצונית מזו של לוין, דהיינו כי יש לנהל את כל הלימודים בעברית.14 העובדה שפינקלשטיין, המנהל המיועד, לא ידע עברית איששה את חששות המורים כי הטכניון יתנהל בגרמנית. לוין דאג כי אם הוועד המנהל של הטכניון יכריע בעד הגרמנית, הוא, אחד העם וצ'לנוב, שלושת חברי הקורטריון הציונים, יישפטו קשה על-ידי דעת הקהל. הוא הכיר בכך שיש בארץ 'קיצונים, הרוצים להחיות גם את השפה וגם את הארץ בן לילה'.15

ראייתו המפוכחת של לוין כי שאלת לשון הלימודים בטכניון אינה עניין של ציבור מצומצם, אלא היא מעוררת התעניינות ציבורית רחבה, הניעה אותו לדון בנושא עם כמה מראשי הציבור היפואי, וביניהם המורים.16 בהכירו את הלך הרוח הארץ-ישראלי התריע לוין מעל בימת הקונגרס הציוני האחר-עשר, שהתקיים בבזל באוגוסט 1913, כי 'היישוב החדש מתחיל להשתחרר לא רק משיטת האפוטרופסות של נותני הכסף, כי אם גם מאפוטרופסותה של הגלות בכלל. הישוב החדש... דורש להעשות מרכז'.17 לוין שישב בחיפה למעלה משנה היטיב להבין כי 'היתה רוח אחרת מסביב'.18

לשינוי בחברה הארץ-ישראלית בכלל חבר שינוי שחל בקרב הנוער הארץ-ישראלי, ובלשונו של מורה ותיק: זו 'תקופה חדשה בחינוכנו העברי'.19 המודעות לשינוי בקרב הנוער היתה גלויה, דובר בה לא-מעט, ואף ניתן לה ביטוי מעל דפי העיתונים. חג הסיום של המחזור הראשון של הגימנסיה העברית ביפו היה מועד לחשבון נפש ולעריכת מאזן הישגים. הן מייסד הגימנסיה, יהודה לייב מטמן-כהן, והן יוסף לוריא, יושב-ראש אגודת המורים, דיברו על 'תקופה חדשה בהיסטוריה שלנו'.20 בוגרי הגימנסיה נתפסו כבעלי חוב גדול לעמם ומורי דרך לדורות הבאים. צעירים אלה בשיתוף עם תלמידי בית-המדרש למורים של עזרה בירושלים היו הראשונים שניסחו מכתב מחאה כנגד הכוונה לא לקבוע את העברית כשפה הלימוד העיקרית בטכניון.21 המכתבים שוגרו לקורטורים בברלין ביוני 1913 לקראת אסיפת הקורטריון של הטכניון, שעמדה להתכנס ביולי בברלין.22 מכתביהם של התלמידים זכו לפרסום מעל דפי 'החרות', ויש לראותם כצעד הראשון בצעדת המחאה היישובית. מן הראוי לציין כי לוין, לוריא ואחרים, אשר צפו מראש מחאה יישובית, לא ראו בעין יפה את מחאת הנערים, אשר בלשונו של לוין 'זריזים המה, המקדימים נעשה לנשמע'.23

ישיבת הקורטריון נדחתה מיולי לאוקטובר והעיתונות הארץ-ישראלית ניצלה את פסק הזמן לדון בנושא. 'החרות' היה למפיץ המחאה בכל רחבי הארץ. עוד לפני שהחלה הסערה, ביוני 1913, במאמר שכונה 'דבר אל הקוראים', הציגה מערכת העיתון את ה'אני מאמין' שלה: 'עתוננו... מגין ולוחם בעד עניני הלאום העברי בארצו ההיסתורית... עיתוננו ימלא בשלמות את התפקיד הגדול והאחראי המוטל על העתון העברי הלאומי... לא יסור ימין ושמאל מהרעיון של תחית עם ישראל ושפתו העברית'24 (ההדגשות במקור, מ"ש). קרוב לוודאי שדברים אלה נכתבו לרגל נסיונה של אגודת המורים להתאחד עם מערכת 'החרות', ולהעבירה מירושלים ליפו.25 אמנם התכנית לאיחוד לא עלתה יפה, אך 'החרות' שיתף פעולה עם אגודת המורים, ולעובדת השתתפותו במערכה היתה השפעה רבה על עיצובו ועל היקפו של המאבק. הידיעות התכופות שפורסמו בעיתון יצרו תחושת שותפות שאין ערוך לה בין בני היישוב שנטלו חלק במערכה. 'החרות' לא רק טרח להדפיס את מחאותיהם של החוגים השונים, אלא עסק בליבוי האש, עוד לפני שהיא היתה ללהבה. לא היתה זו הפעם הראשונה ש'החרות' היה שותף במאבק חינוכי-ציבורי. בשנה שקדמה למלחמת השפות היו כתבי העיתון פעילים מאוד בהוקעת התופעה של שליחת ילדים יהודים לבתי-הספר של המיסיון. במאמר שפרסם בחורף תרע"ג המורה-הסופר יהודה בורלא נשמעה הקריאה הבוטה כי יש לשפר את המצב החינוכי 'באמצעים יותר תקיפים'.26 במאמר נוסף הצביע בורלא על כוונתו 'להראות על ההרס ועל הקלקול ב"שדה המערכה" של החינוך בארץ ישראל'.27 המלחמה כנגד החינוך של המיסיון שימשה מעין דגם בקנה מידה קטן למלחמה כנגד חברת עזרה.

עמדתו הלוחמנית של 'החרות בשאלת השפה העברית עולה בבירור מפרסומיו בנושא בקיץ 1913. בניגוד לבורלא שביקש לתת מוצא לכאבו, אך לא הציג תכנית פעולה, חיים בן עטר, עורכו של 'החרות', פרסם ביולי 1913 מאמר פרוגרמטי ובו הביע את המשאלה כי היישוב הארץ-ישראלי לא יזדקק לעזרה חיצונית בתחום החינוך. בינתיים הוא קרא לשנות את אופן שיתוף הפעולה עם החברות הפילנתרופיות הפעילות בארץ.28 אין ספק שכתבה זו נכתבה לקראת אסיפת הקורטריון של הטכניון, אך 'החרות' לא הסתפק בה. באוגוסט פרסם העיתון מאמר ראשי תחת הכותרת: 'לשאלת הטכניקום בחיפה והעברית',29 ובו בישר על 'סערה במחנה יהודי ארץ ישראל'. מחבר המאמר עלום השם (העורך?) ציטט בהרחבה מאמר מעיתון יהודי-גרמני אשר הכריז כי אם יוקם הטכניון כמוסד גרמני מוטב שלא יוקם כלל. כתב 'החרות' צידד בעמדה זו וקרא לכל הקהל העברי לדבוק בה. למאמרי המערכת הצטרף ב' (הסופר העברי ר' בנימין?) אשר יצא בלשון בוטה עוד יותר: 'מחויבים לצאת במלחמה גלויה נגד מעמידי העגל. אוסרי המלחמה צריכים להיות המורים... ואתם כל הקהל הנאור השואף לתחית שפתנו'.30 ההחלטה בדבר השפה הגרמנית טרם נפלה, אך מעל דפי 'החרות' כבר נשמעו יריות המלחמה.

אגודת המורים, האיגוד המקצועי הארצי שפעל בהצלחה מאז ייסודו בקיץ 1903, היה באורח טבעי נושא דגל המערכה להשלטת השפה העברית בחינוך בארץ-ישראל. להוציא מקרים בודדים לא עסקה האגודה בהקמת מוסדות חינוך, ואף לא היתה לה השפעה של ממש על החברות הפילנתרופיות השונות אשר הקימו בארץ בתי-ספר. יושב-הראש היה כאמור לוריא, שעלה בשנות העלייה השנייה ושימש מורה להיסטוריה בגימנסיה הרצליה. בתוקף תפקידו כיושב-ראש הסתדרות המורים ראה עצמו אחראי לקיום פעילות ציבורית ענפה.31 פעולותיו תועדו בהרחבה בחוזרים שפרסם, והגיגיו הסמויים השתמרו על דפי יומנו הפרטי המצוי בגנזי בית-הספרים הלאומי. בניגוד לצפוי, לוריא לא שש אלי קרב. במספר מכתבים גלויי לב כתב: 'ההתעוררות בארץ ישראל קבלה צורה שלא פללנו לה'.32

בספר שיצא לזכרו כונה לוריא 'מצביא מלחמת השפות'33 ותואר כמנווט המלחמה, אך התכונות אשר אפיינו את פעולותיו היו דווקא מתינות ונכונות לפעול להשגת מטרות שנקבעו על-ידי אחרים. עם זאת, כאשר בחר ללכת בקו שהתוו אחרים, היה הוא לנושא הדגל. התזכיר ששלחו התלמידים לרגל אסיפת הקורטריון של הטכניון בברלין היווה תמריץ של ממש למשלוח תזכיר גם מטעם המורים. הנוסח שהציע לוריא ושוגר ביולי 1913 היה מתון מזה של הנערים. אמנם אגודת המורים הצהירה כי 'בארץ ישראל יש זכות קיום רק לטכניקום עברי',34 ואולם נוספה לכך הערה מסייגת: 'רק אם לא ימצאו תכף מורים לכל המקצועות שיוכלו להורות בשפה העברית, אפשר יהיה להורות לעת עתה למורים אחדים בשפות אחרות'.

כראש אגודת המורים ביקש לוריא לשמור ככל הניתן על ארגונו ולהימנע מדרישות יתר, שתגרומנה לעזיבתם של מורי עזרה את האגודה. דברים אלה כתב מפורשות ביומנו: 'אני משתדל לבלי הרחיק מההסתדרות את העזרתיים, וזה מביא לידי הכרח לותר על המלחמה נגד הלימוד בבתי ספרם בשפה הגרמנית'35 (ההדגשה שלי, מ"ש) עם תחילת ההיערכות למאבק העמיד לוריא יעד אחד להסתערותו: מלחמה בהחלטת הקורטריון לשם ביטולה ולהשלטת השפה העברית בטכניון; לא תמיד הסכימו כל חבריו לצעדיו.36

לוריא הכיר בחשיבותה של דעת הקהל במאבק. ביומנו כתב: 'אחד האמצעים שיוביל אותנו לנצחון הוא השפעה על דעת הקהל'.37 הוא היה מודע היטב להשפעה המצטברת שתהיה ל'דרישות מצד יושבי הארץ וההורים',38 אך בז להמון המחפש לו תמיד שדה פעולה וניתן בנקל לרמותו.39 ביומנו כתב: 'הקיצונים דרשו שאנחנו נבוא גם באיומים ושאנחנו נעורר תכף את דעת הקהל ונאסוף חתימות עם מחאות. שמח אני שלא נתקבלו ההצעות הקיצוניות האלה שהיו יכולות רק להזיק לנו'.40 לוריא היה מודע אפוא בקיץ תרע"ג לאפשרות של התעוררות ציבורית וחשש מפני תוצאותיה.

הערות שוליים:

  1. לוין אל אחד העם, 11 במאי 1913, בתוך: אגרות שמריהו לוין: מבחר, תל-אביב תשכ"ו, עמ' 218-215.
  2. לוין אל אחד העם, 18 במאי 1913, שם, עמ' 219.
  3. לוין אל אחד העם, 1 ביוני, שם, עמ' 225-223.
  4. לוין אל צ'לנוב, 8 ביוני 1913, שם, עמ' 230-231; דברים ברוח דומה ראה, בתוך: אגרות אחד העם, ה, תל-אביב תרפ"ד, אחד העם אל לוין, 27 באפריל 1914, עמ' 41.
  5. היומן הפרטי של לוריא, רישום מיום 14 ביולי 1913, ארכיון בית-הספרים הלאומי והאוניברסיטאי 1171 * 8 [להלן: יומן לוריא].
  6. 'הקונגרס הציוני האחד עשר', נאום לוין, החרות, 12 בספטמבר 1913.
  7. אלבוים-דרור (לעיל, הערה 5), עמ' 356.
  8. יומן לוריא, 10 באוגוסט 1913, עמ' 48-46.
  9. 'חג הסיום בגימנסיה העברית ביפו', דברי מטמן-כהן, החרות, 18 באוגוסט 1913; וכן: ז' חיותמן, 'השעור האחרון', שם, 13 ביוני 1913; ו"ל שילוני, 'החינוך והמשמעת', שם, 8 ביולי 1913.
  10. התזכיר נכתב ביום י"ז בסיוון תרע"ג (22 ביוני 1913), ראה: 'התזכיר על העברית בטכניקום', החרות, 7 ביולי 1913; 'מחאה', האחדות, שנה ד' גל' 36, כ"ט בסיוון תרע"ג, עמ' 22, ראה גם התזכיר על העברית בטכניקום חתום על-ידי מ' שרתוק, שם, שנה ד' גל 37 ו' בתמוז תרע"ג, עמ' 23-22.
  11. לוין אל לוריא, 20 ביוני 1913, בתוך: אגרות שמריהו לוין (לעיל, הערה 12), עמ' 213.
  12. לוין אל ב' יפה, 24 ביוני 1913, שם, עמ' 234.
  13. 'דבר אל הקוראים', החרות, 10 ביוני 1913.
  14. יומן לוריא, 5 ביוני 1913, עמ' 13.
  15. י' בורלא, 'על החינוך בארץ ישראל', החרות, 2 בפברואר 1913.
  16. י' בורלא, 'מהרסיך ומחריביך', שם, 7 ביולי 1913.
  17. חב"ר [ח' בן עטר], 'מה יכולה ארץ ישראל לתת?', החרות, 25 ביולי 1913.
  18. [אין חתימה], 'לשאלת הטכניקום בחיפה והעברית', שם, 14 באוגוסט 1913.
  19. ב', 'על פרצי החינוך העברי', שם, 12 בספטמבר 1913.
  20. ביקורת על עיסוק יתר של אגודת המורים בענייני ציבור ראה: דברי מטמן-כהן בדין וחשבון האספה הכללית השמינית של הסתדרות מורי ארץ-ישראל, מכתב-חוזר, עמ' יב.
  21. אגודת המורים אל הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית באיטליה, כ"ח בחשוון תרע"ד, אצ"מ, S2/316.
  22. י' עזריהו, 'המצביא במלחמת השפות', ד' קמחי (עורך), נפש לד"ר יוסף לוריא ז"ל, ירושלים תרצ"ח, עמ' 40.
  23. התזכיר במלואו ראה: החרות, 10 בספטמבר 1913; וכן: מכתב-חוזר, חוברת א', עמ' ו-ח.
  24. יומן לוריא, 13 באוגוסט 1913, עמ' 50-49.
  25. 'האספה השמינית הכללית של הסתדרות המורים בארץ ישראל', החרות, 1 בספטמבר 1913; יומן לוריא, 16 בספטמבר 1913, עמ' 52-57. חשש הפוך כי העם לא ייאות לצאת למערכה הביע ד"ר טורוב, מנהל בית-הספר לבנות ביפו: 'הן עם לא ככל העמים אנחנו שנלחם כאיש אחד ובמסירות נפש על קיום השפה והתרבות שלנו', נ' טורוב, 'לשאלת שפת ההוראה בטכניקום החיפאי', החינוך, שנה רביעית, חוב' א-ב (תרע"ד), עמ' 5.
  26. יומן לוריא, 19 באוגוסט 1913, עמ' 52-50.
  27. שם, 7 ביוני 1913, עמ' 17-16.
  28. שם, 9 באוגוסט 1913, עמ' 44.
  29. שם, 20 ביולי 1913, עמ' 34-33.

קראו עוד
מלחמת השפות כ'תנועה עממית' : פתח דבר
מלחמת השפות כ'תנועה עממית' : ראשית התעוררות דעת הקהל (פריט זה)
מלחמת השפות כ'תנועה עממית' : אסיפות המחאה הראשונות
מלחמת השפות כ'תנועה עממית' : אגודת המורים נחלצת למאבק
מלחמת השפות כ'תנועה עממית' : רתיחה בעולמנו הקטן
מלחמת השפות כ'תנועה עממית' : שביתות התלמידים
מלחמת השפות כ'תנועה עממית' : המאבק ממשיך להתפשט
מלחמת השפות כ'תנועה עממית' : פרק הנצחון הראשון - יפו
מלחמת השפות כ'תנועה עממית' : פרק הנצחון השני - ירושלים
מלחמת השפות כ'תנועה עממית' : מבט חדש על אנשי העלייה שנייה

ביבליוגרפיה:
כותר: מלחמת השפות כ'תנועה עממית' : ראשית התעוררות דעת הקהל
מחברת: שילה, מרגלית (פרופ')
תאריך: טבת דצמבר תשנ"ה 1994 , גליון 74
שם כתב העת: קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית