דינר (זינגר) נינה, ילידת ורשה (Warsaw), פולין, 1926.
בשנת 1940, בתקופה בה נסגר גטו ורשה, החליפה משפחת העדה את דירתה עם פולני, ולכן זכתה לדירה מרווחת. בשנת 1942 נהרג אביה של העדה, ובספטמבר אותה שנה, במסגרת הגירוש הגדול מהגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה נלקחה המשפחה לאומשלגפלץ אך שוחררה ע"י דודה שהיה במשטרה היהודית, והתחבאה בצד הארי. באפריל 1943 נלקחו למיידאנק לבלוק 4 ועבדו בהעמסת האבנים. בזמן העבודה נורתה העדה ונפצעה. לאחר שהועברה בין מחנות שונים, השתתפה בצעדת מוות מבוכנואלד לכוון דרזדן, ממנה ברחה. העדה עלתה לארץ ישראל בשנת 1948.
אז הוציאו אותנו למארש המוות, לדרזדן. רצו להעביר אותנו לדרזדן. היינו הולכות בלילה, ונחות באסמים גדולים ביום. כמובן, עם גרמנים ס"ס וכלבים וגברים ונשים. זאת אומרת, נשים. אנחנו היינו רק נשים, אבל ה- ס"סמנים וגם נשים ב- ס"ס וכלבים וכל מה שאת רוצה. ואני מדברת רק על הרוסיות. במחנה הזה היו גם שבויות רוסיות וגם פולניות, ועוד כל מיני, לא יודעת, אנגליות וצרפתיות וכל מיני. אותנו הוציאו והובילו אותנו. והלכנו ככה, עברנו את אלזה במקום שנקרא ריזה. עברנו, והתברר שבדרזדן יש כבר רוסים, אז החזירו אותנו בחזרה לריזה, והתחלנו ללכת בחזרה לכיוון לייפציג. ואני החלטתי עם שתי חברות, נילקה ונטקה, שאני יותר לא הולכת.
ש. היה אז שלג או לא היה כבר?
ת. לא לא, באפריל.
ש. באפריל לא היה כבר.
ת. והיינו בשמלות שלנו, עם מספרים.
ש. הכחולות?
ת. כחול-לבן, ועם המגן דוד, ועם מספרים, ומגולחות. ואני אמרתי: אני יותר לא הולכת. שהם בלילה יצאו מהאסם על יד ריזה, אני אמרתי: אני נשארת. לא מעניין אותי, אני יותר לא הולכת. באסמים האלה אכלנו תפוחי אדמה לא מבושלים, זה אוכל יוצא מן הכלל, אין היום טעם כזה לשום דבר כמו שהיה אז לתפוחי אדמה. זה הציל אותנו. ואכלנו גם סרפד. אחרי שמורידים קוצים זה טעים מאוד.
ש. זה מה שהיה לאכול?
ת. זה מה שהיה לאכול. ככה, הן נשארו איתי, שאלו אותי: מה את רוצה לעשות? בבוקר, הם הרי הלכו בלילה, אנחנו נשארנו כל הלילה בתוך הקש, אמרתי: אני חוזרת,
ש. לא ספרו?
ת. לא יודעת. זה כבר לא ספרו, כנראה שלא. מפני שהם עוד הלכו הרבה זמן איתם. אותם תפסו אמריקאים, את היתר בנות, תכף אני אספר. ואני החלטתי: די, גמרנו, לי מספיק. למחרת בבוקר לקחתי את שתי החברות שלי, ואנחנו הולכות בחזרה לריזה. ואני הולכת למפקדה של הוורמאכט. אני יודעת גרמנית, ואני מספרת שמה שאנחנו ברחנו מטרנספורט ואנחנו רעבות ואין לנו מה לאכול, ואנחנו מבקשות שיאסרו אותנו וייתנו לנו לאכול. אז התשובה היתה שאנחנו לא שייכות לוורמאכט, אנחנו שייכות ל- ס"ס, הם לא מתעסקים איתנו.
אז מה עושים? ואנחנו בתוך עיירה גרמנית, שלוש בנות בשמלות של מחנות ריכוז, הולכות ברחוב ואף אחד לא מתעניין בכלל. כלום. אמרתי: אתן יודעות מה? אני ראיתי בדרך, נחזור מריזה שוב לכיוון לייפציג, ואני ראיתי שמה בדרך יש חווה. נסתתר בחווה ונראה מה יהיה. וכך עשינו: הלכנו כל היום והגענו בערב לחווה, והסתתרנו באסם. פתאום באמצע הלילה אנחנו שומעות קולות, אבל לא גרמנית, שפה סלאבית. אבל מה זה - אנחנו לא יודעות. ומחפשים אותנו עם, איך זה נקרא?
ש. קלשונים.
ת. עם קלשונים. אמרתי: זה לא טוב, צריך להגיד. אז אמרתי בפולנית: אל תפגעו בנו, אנחנו ממחנה ריכוז. פתאום פולניה, אני שומעת קול פולני: אוי, בנות, תיכף נביא לכן אוכל, רק תהיו נורא בשקט מפני שיש לנו בחצר ס"ס, אבל תיכף נביא לכן אוכל. תסתדרו פה טוב, לא נגלה לאף אחד. ובאו עם בעל החווה, ואני המומחית לגרמנית, אני למדתי גרמנית שלוש שנים לפני המלחמה אז הרבה, את יודעת מה שלומדים בבית ספר. בכל אופן, הוא אמר שהוא יסתיר אותנו, והוא תכף ישלח לנו אוכל.
באמת שלחו לנו אוכל. האוכל הזה גמר אותנו. את יודעת, אחרי שנתיים שאת לא אוכלת, ואת מקבלת פתאום בשר חזיר ותפוחי אדמה וכרוב ואוכל - והתנפלנו על האוכל. נו נו. למחרת בבוקר בא בעל החווה ואמר: אפשר לצאת, הגרמנים הלכו. והוא ירשה לנו להתרחץ, והוא ייתן לנו גם בגדים. וככה עשה.
לקריאה נוספת:
צעדות המוות
על גבול החברתי: פרספקטיבות על עולם מחנות הריכוז
בוכנוולד
באתר יד ושם:
צעדות המוות (הרטה גולדמן)
תערוכה מקוונת: עד היהודי האחרון
עדויות נוספות בנושא הפתרון הסופי
