עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מהפכות תרבותיות, פוליטיות וכלכליות > קולוניאליזםעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהודים בארצות האסלאם במאות 20-18
יד יצחק בן-צביישראל. משרד החינוך, התרבות והספורטהאוניברסיטה העברית בירושלים


תקציר
על התמורות במעמדם של היהודים במרוקו מאז הפכה ב- 1912 למדינת חסות של צרפת ועד 1956. במאמר תיאור המדיניות שנקטה צרפת ביחס ליהודים, ההבחנה שעשתה בינם לבין הילידים המוסלמים והאמצעים שבהם נקטה כדי לקדם אותם. כמו כן מתוארות ההשפעה שהייתה למדיניות זו על יהודי מרוקו והתמורה שחוללה מלחמת העולם השנייה ומשטר וישי. המאמר מסתיים בדילמה שעמדה בפני יהודי מרוקו ב- 1956 עם מאבקה של מרוקו לעצמאות.



היהודים בתקופה הקולוניאלית : היהודים והשלטון
מחבר: ירון צור


ב- 30 במארס 1912 קיבל עליו הסולטאן עבד אלחאפט' את החסות הצרפתית, עם החתימה על חוזה פאס – אירוע שציין את המעבר לשלטון קולוניאלי. סדרי הממשל החדשים כללו מינוי נציב עליון צרפתי, שהיה המושל בפועל, וכן הקמת מינהלות שמילאו את תפקידי המשרדים הממשלתיים ובראשן עמדו פקידים צרפתים. "מינהלת העניינים השריפיים" פיקחה על המְכְ'זן ושימשה חוליית קשר עמו. היהודים, שהיו נתיני הסולטאן, נשארו בתחומו של המכ'זן, ולכן גם ענייניהם התנהלו תחת פיקוחה של המינהלה הצרפתית.

הסולטאן והמכ'זן לא היו עוד דומיננטיים כבעבר, אך הם לא נעלמו מן התמונה. כשם שהסולטאן לא סולק ממשרתו ועקרון ריבונותו על הארץ הוכר גם במשטר החסות (פרוטקטורט) החדש, כן לא בוטל גם מנגנון שלטונו הישן. מושלים מטעמו המשיכו לכהן, ומערכת המשפט המשיכה בפעולתה. גם כוחם של תקיפים מוסלמים, ראשי שבטים וכפרים, לא נפגע בהכרח. זמן רב – עד אמצע שנות השלושים – נדרש לצרפתים כדי להשתלט על כל מרוקו, וגם לאחר מכן הם החזיקו כוחות מעטים בלבד באזורים רבים בפנים הארץ, שהמשיכו להתנהל כבעבר.

עם זאת, הגורם המרכזי בשלטון היו הצרפתים ומדיניותם היא שקבעה את גורלם של היהודים. השלטון הקולוניאלי התבסס בעיקרו על הפרדה בין השליט החדש, האירופים, שלהם ניתנו זכויות רבות יותר, לבין התושבים המקומיים, היהודים והמוסלמים, שקיבלו מכוחו של המשטר החדש מעמד של "ילידים" (Indige`ne). מוסלמים ויהודים נמנו אפוא עם בני המגזר הילידי הנמוך בחברה הקולוניאלית. עם זאת, היה הבדל חשוב בין שני מרכיבים אלה של האוכלוסייה המקומית. יהודי מרוקו היו קהילה אחת מבין קהילות יהודיות רבות, שרובן היה אירופי. המוסלמים במרוקו היו גם הם חלק ממרחב מוסלמי, אלא שחלקיו האחרים היו באסיה ובאפריקה, לא באירופה, ובעידן הקולוניאלי הייתה להבדל זה השפעה רבה. יהודי אירופה בכלל, ויהודי צרפת בפרט, נטלו על עצמם את תפקיד הפטרונים, מורי הדרך והמחנכים של יהודי מרוקו עוד לפני הכיבוש הקולוניאלי, אולם למוסלמים לא היו פטרונים צרפתים כגון אלה, בני דתם.

כיצד יבוא הבדל זה לידי ביטוי בעידן החדש? איזה היבט יטביע חותם חזק יותר על יחסי היהודים עם סביבתם: מעמדם כילידים או זיקתם ליהודי אירופה? דילמה יסודית זו של העידן הקולוניאלי ניצבה מראשית הכיבוש בפני השלטונות הצרפתיים.

האירועים בפאס, 1912

<>יום רביעי, 30 בניסן תרע"ב (17 באפריל 1912) התקוממו החיילים המוסלמים נגד הקצינים הצרפתים שהיו מאמנים אותם, קציני הצבא הצרפתי ניסו להוריד הנשק מהמתקוממים אך ללא הצלחה, ואדרבא המוסלמים קמו על הצרפתים והרגו אותם [...] ונפגשו עם הסולטאן מולאי חאפיד' ואמרו לו שאינם רוצים בשלטון הצרפתים, האם הוא (הסולטן) שמושל כאן או הצרפתים, ענה להם באופן נחפז לא ישלטו בכם הנוצרים ושילכו בינתיים להשתטח על קברו של מולאי אידריס עד אשר יראה איך יתפתח המצב, הסולטאן חזר לביתו (חשש מהתקוממות). המוסלמים יצאו מבית המלוכה, עברו בחוצות פאס ג'דיד והרגו כל צרפתי שפגשו בדרכם, וגם נכנסו לבתים של הצרפתים והרגו אותם ואת נשיהם ובניהם, מלבד אלה שהצליחו להסתתר. משם התכוונו ללכת לכיוון המלאח (יש אומרים רק כדי להגיע לדא'ר דביבג' אל המחנה הצרפתי כי שער זייאף היה סגור) [...]

<><>

<היהודים ניסו לסגור את שערי המלאח, תחת מטר יריות, והצליחו לסגור את השערים ונמלטו לבתיהם כי לא היה בידם נשק כדי להתגונן, ובמקרה הנשק שהיה להם נדרשו למסור אותו לבירו ערב (משרד הממשלה) יום לפני המאורע.<>

<>

נראה לי שהשערים לא נסגרו על מנעול, או שנסגרו על מנעול אך המתנפלים הצליחו לעקור אותם מציריהם, או שהשומרים פתחו אותם בכוונה, ולפני פריצת השערים היהודים עלו למגדל שבחומת המלאח והוציאו קצת נשק שנשאר בידי היהודים והתחילו לירות על המתנפלים עד לשעה שלוש אחר הצהריים, ולבסוף החיילים נכנסו למלאח, יחד עם אהל תאפילאלת אנשים ונשים וכמו כן הפראניי'א (האופים) של המלאח והשומרים עצמם והתחילו לבוז מכל הבא ליד ולשרוף בתים וחנויות במשך כל הלילה, הדבר נמשך משעות הצהריים של יום רביעי, 17 באפריל עד לשעות הצהריים של יום שישי, 19 באפריל, ונהרגו היהודים שהיו בפאס ג'דיד [...]

מיום חמישי והיהודים הולכים לקסלה (מחנה) של ג'באלה ולדאר אל-מכזן הנקראת בולכסיסאת לפי צו המלך מולאי חאפיד', וביום שישי התרוקן המלאח מהיהודים, לא נשאר בו לא אנשים, ולא ממון ולא חפצים ולא סחורות ולא כל הטוב שהיה בו, ושרפו החנויות [...], והדרך של המחזז נחסמה והיו עוברים רק דרך של רחוב תברנא, אוי לעיניים שכך רואות.

בתי כנסת מהם נשרפו ונהרסו, ספרי תורה קרועים מתגלגלים ברחוב בתוך הבוץ וגויים דורכים עליהם בעוה"ר (בעונותינו הרבים) וספרי תורה שלא נשרפו הוציאו אותם החוצה קרעו אותם, והשליכו אותם כדי שיהיו למרמס לעובדים ושבים, ושברו הכוסות (כוסות של שמן זית לתאורה שבבתי כנסת) וספסלי בתי הכנסת.

היהודים, מבוגרים וקטנים, ילדים ותינוקות, לא אכלו ולא שתו במשך שלושה ימים והולכים נודדים לחץ ואין, האמונים עלי תולע חבקו אשפתות.

גופות יהודים הרוגים מושלכות בטיט, ועוברי דרך דורכים עליהן.

ביום שישי התחילו הצרפתים אשר בדא'ר דביבג להפגיז את העיר, ואת הגוים אשר בפאס אל-באלי ופאס ג'דיד והמגדלים והבוסתנים. בהפגזה זו נפל הצריח של מסגד חמרא אשר בפאס ג'דיד ונהרסו גם כמה בתים, ואז התכנסו גדולי העיר הישמעאלים והלכו אל השגריר הצרפתי, אדון רנייו (Rengnault) ואמרו לו מה סיבת ההפגזה? וענה להם אתם הרגתם חיילים צרפתיים. היה ביניהם משא ומתן ולבסוף המוסלמים הניפו את הדגל הצרפתי וההפגזות פסקו, חיילים ושוטרים צרפתיים נכנסו לשמור על העיר והתחילו לתפוס את החיילים הערבים שהתקוממו לפני כן.

ביום שישי לפנות ערב שלח לנו המלך מולאי חאפיד' לחם וזיתים שחורים, רק האיש הבריא והחזק הגיע לקחת חלקו רבע כיכר לחם עבור הילדים וגם ביום שבת חילקו לנו לחם וזיתים.

ביום שבת התכנסו היהודים כדי לאסוף את הגוויות של המתים, וריכזו את הגוויות במקום אחד עד ליום הקבורה.

מספר המתים – 45, והפצועים – 27, המתים נקברו ואילו הפצועים נשלחו לבתי חולים.

ביום ראשון שלח לנו הקונסול האנגלי 1,300 כיכרות לחם.

כמו כן באותו יום כתב הגנרל דאלבייס (Dalbiess) להרב וידאל הצרפתי מכתב תנחומים לקהלה, והודיע לו שהקציבו ליהודים באופן קבוע אלפיים כיכרות לחם ליום.

ש' הכהן, "יומן עיר פאס", ד' עובדיה, פאס וחכמיה, כרך א, ירושלים תשל"ט, עמ' 225-224.

הדגם האלג'ירי והדגם התוניסי

לפני שלטונות הפרוטקטורט עמדו שני דגמים של תמורה במעמדם של היהודים בנחלות הצרפתיות בצפון אפריקה. דגם אחד עוצב באלג'יריה. במסגרת סיפוח הארץ לצרפת הוענקה ליהודים אזרחות צרפתית מלאה בצו כרמיה. אזרחות זו, שלא הוענקה במקביל למוסלמים, השוותה להלכה את מעמדם של היהודים לזה של המתיישבים האירופים.

הדגם השני עוצב בתוניסיה. תוניסיה, כמו מרוקו, לא סופחה לצרפת אחרי שנכבשה ב- 1881. גם שם נשאר שלטון הביי המקומי על כנו, ובארץ כונן משטר חסות. לפיכך לא היה קל לשנות באופן חד-צדדי את מעמדם של היהודים. היה זה אפוא דגם הפוך לזה של אלג'יריה, דגם שבו הקפידו השלטונות להשאיר את היהודים בצד הילידי של החברה הקולוניאלית.

לקווי המתאר של הדגם התוניסי היו מרב הסיכויים לעמוד בתשתית המדיניות שינקטו הצרפתים במרוקו. מצד אחד, אי אפשר היה לשנות את מעמד הד'מים כפי שנקבע במשטר המרוקאי הישן באופן חוקי, אלא בהסכמתו של הסולטאן, הריבון הישן. מצד אחר, הנציב הצרפתי הראשון, המרשל ליוטה, לא צידד בהתערבות אירופית נמרצת בחיי התושבים המקומיים. הוא האמין כי ייקל על צרפת לשלוט, ועל המקומיים להתפתח, אם יישמרו הסדרים המסורתיים ללא זעזועים. תמורה חדה במעמד היהודים בוודאי לא התאימה להשקפתו הכללית. עם זאת הייתה לצרפתים מסורת מדינית משלהם, ואף שנמנעו משינוי מעמדם של היהודים, לא היה בכוונתם להשאירו על פי דפוסי המכ'זן וראשי השבטים. לפי הבנתם הם היו רשאים לתקן ולקדם את המנהגים המקומיים בדרך של רפורמות, וכך עשו.

בעיקרו של דבר נגזרה מדיניותם של הצרפתים כלפי היהודים ממטרותיהם הכלליות במרוקו. מטרתם הראשונה הייתה לבסס את אחיזתם בארץ, והשנייה לפתח את כלכלתה כדי להפיק ממנה תועלת מרבית. מן המטרה הראשונה נגזרה המשימה לנסות לקשור את היהודים ברגשי נאמנות כלפיהם, למנוע תסיסה בתוכם ולנטרל גורמי חיכוך מיותרים בינם לבין שאר מרכיבי האוכלוסייה המקומית. מן המטרה השנייה נגזרה המשימה לקדם את האוכלוסייה היהודית במידה הנחוצה לשירות הפיתוח הכלכלי הרצוי לצרפתים.

תמורות ביחס השלטונות ליהודים עד שנות השלושים

התמורה הראשונה ביחס השלטונות כלפי היהודים הורגשה מיד עם הכיבוש ונגעה למעמדם כד'מים. במסגרת פיקוחם על המוסדות הקיימים ביקשו הצרפתים להבטיח מתן הגנה וצדק ליהודים, שגם המכ'זן היה מחויב להם בהתאם להלכה הדתית. הם לא התכוונו להתיר תקנות הפליה נוקשות כלפי היהודים, סחיטות מזדמנות וכו'; פן זה של מעמד הד'מים הלך ונעלם מן החיים הציבוריים. תמורה זו שירתה את המשטר החדש, ששאף להופיע כמיטיבן של קבוצות האוכלוסייה השונות ולקשור אותן אליו. עם זאת, במסגרת הקו השמרני שנבחר לא שונה מעמדם החוקי של היהודים כמי שכפופים למרותו המשפטית של הסולטאן. היהודים נשארו כפופים למערכת המשפט המכ'זני, וכמו בתוניסיה שימשה זיקה זו לסדר המרוקאי הישן מקור לתלונות על הפליה לרעה מול המוסלמים ועל יחס נוקשה.

התמורה השנייה אירעה זמן לא רב לאחר כינון המשטר החדש. ליוטה ציווה להכין תכנית רפורמות לארגון פנימי של הקהילות היהודיות. מנקודת מבטו של המשטר החדש נועדו הרפורמות להתאים את תפקיד הקהילות למקובל באירופה, כלומר לצמצם את סמכויות הקהילות לענייני פולחן וסעד בלבד, ולאפשר לפקידות הצרפתית שליטה על הוועדים המנהלים אותן. לצורך זה הוקם מדור מיוחד במינהלת העניינים השריפיים ובראשו הוצב נכבד יהודי, יחיא זגורי, נאמנה של הקונסוליה הצרפתית בקזבלנקה. תפקידו היה לפקח על ניהול הקהילות, לדווח לצרפתים על הלכי הרוח הפוליטיים ולוודא שהוראות הממונים עליו יבוצעו.

צו על ארגון מחדש של ועדי הקהילות היהודיות, מאי 1918

הוד מלכותנו השריפית, בסוברו שנחוץ להבטיח בצורה מסודרת יותר את פעילות של ועדי הקהילות היהודיות, מצווה כלהלן:

סעיף 1. מתפקידם של ועדי הקהילות היהודיות לסייע לנזקקים ובמקום שנדרש הדבר, לנהל את ההקדשים. נוסף לכך הם יוכלו לפקח על הפולחן הדתי.
סעיף 2. ועדי הקהילות היהודיות מורכבים מנשיא בית הדין הרבני או דיין משנה ומנכבדים יהודים הממונים ע"י הואזיר הגדול שלנו מתוך רשימות המועמדים שהכינו בני-דתם. מספר החברים שימונו בדרך הזאת נע, על פי גודלה של האוכלוסיה היהודית, מ-4 עד 10 ונקבע לכל עיר בפקודה מטעם הוואזיר [...]
סעיף 3. החברים האלה מתמנים למשך שנתיים. מנויים ניתן לחידוש [...].
סעיף 4. תקציב הקהילות ניזון מתרומות ומגביות, ומהיטלים הנהוגים בקהילה ובמידה שהם קיימים, גם מהכנסות ההקדשים. התקציב מוגש כל שנה לאישורו של הוואזיר הגדול שלנו.
סעיף 5. חברי ועדי הקהילות בוחרים כל שנה נשיא מביניהם, שמינויו מוגש לאישור הוואזיר הגדול, וכן סגן-נשיא ומזכיר-גיזבר, שרותיהם הם בחינם, אך למזכיר-הגיזבר מותר להקציב שכר.
סעיף 6. פקודות מטעם הוואזיר יקבעו את פרטי ביצועו של הט'היר הזה ואת הקהילות שיוכפפו לו.

נעשה ברבאט, 22 במאי 1918
נבדק לפירסום ובצוע: רבאט, 23 במאי 1918.
הנציב הכללי, ליאוטיי.

ש' אטינגר (עורך), תולדות היהודים בארצות האסלאם, חלק שלישי, ירושלים תשמ"ו, עמ' 231-230.

בפרשת מינויו של זגורי בלט רצונם של הצרפתים לשלוט במתרחש ולמנוע תסיסה. כמו כן היה לפרשה זו היבט המחזיר אותנו לייחודו של הציבור היהודי בנוף הילידי המקומי: היותו חלק מפזורה שרובה אירופית. בין המלווים של חיל הכיבוש הצרפתי היה חוקר יהודי ממוצא רוסי ובעל נטיות ציוניות, ד"ר נחום סלושץ. סלושץ נטל חלק בעבודת המטה, שמשימתה הייתה להניח את היסודות למינהל הצרפתי. רעיונותיו הלאומיים השפיעו על תכניותיו ביחס למיעוט היהודי. ליוטה ידע היטב כי הלאומיות המביאה בכנפיה בשורה של חופש ושוויון אינה מתיישבת עם פטרונות קולוניאלית, וחש כי הציונות עלולה לעורר מתחים מיוחדים בין מוסלמים ליהודים. מכל הבחינות הללו הדבר האחרון שנדרש לשלטון הקולוניאלי החדש היה השפעה ציונית במרוקו, ועל כן ברגע שעמד על נטיותיו של סלושץ – גירש אותו ממרוקו.

סילוקו של פעיל ציוני זר ובודד כמו סלושץ היה משימה לא קשה, אך השפעתם של יהודי המטרופולין הצרפתי הייתה סיפור אחר. ליוטה לא מיהר להיעזר בשירותיה של חברת "כל ישראל חברים" (כי"ח), וחשב לפתח את החינוך היהודי, כמו זה המוסלמי, במסגרת מינהלת החינוך המקומית שהקים, בלי לערער את שיווי המשקל המסורתי בין שני היסודות הילידיים של האוכלוסייה המקומית. במשך שנים אחדות נפגעה אפוא רשת החינוך שפרשה כי"ח במרוקו וכוחה, במקום לגבור – צומצם. ואולם, אחרי עזיבתו של ליוטה את מרוקו הצליח הארגון לשכנע את הפקידות כי הוא יכול לקדם את מערכת החינוך של יהודי מרוקו, ולטפח את נאמנותם לצרפת ביעילות ובתיאום מלא עם הצרפתים. התחום הופקד באופן רשמי בידי הארגון, שהתחיל אז לקבל מענקים ממשלתיים לפיתוח מוסדותיו. רשת החינוך של כי"ח יכולה הייתה לקדם את החינוך היהודי, להתערב גם בנושאים אחרים הנוגעים ליהודים המקומיים ולבסס את מעמדה כפטרוניתם.

מבחינה תרבותית הוכרע אפוא כבר בשלב מוקדם כי הנוער היהודי המקומי יתפתח תחת השפעתה של יהדות המטרופולין. הכרעה זו, לצד השינויים בתחומי הביטחון הפנימי והכלכלה, קבעה את מסלול היחסים בין השלטון הצרפתי ליהודים. התמורה העיקרית בחיי הארץ הייתה פתיחתה לכלכלה האירופית. תנופה הורגשה ברוב ענפי הכלכלה,הבניין, המסחר, החקלאות, אך מי שנהנו ממנה בעיקר היו חברות הענק הצרפתיות והמתיישבים האירופים. התושבים המקומיים, שלא היו בידיהם כלים תרבותיים אף לא זכויות יתר במשטר החדש, התקשו להשתתף ב"חגיגה" הכלכלית, ולעתים קרובות אף נפגעו מתנופת הפיתוח: אדמותיהם הופקעו ועסקיהם לא עמדו בתחרות האירופית.

חברת כי"ח לא יכולה הייתה לשנות את מעמדם המשפטי של יהודי מרוקו, אך היה בידה לספק להם כלים להשתלב בכלכלה האירופית: שליטה בשפה הצרפתית, יסודות החשבון וידע תרבותי כללי המוסיף לכושר התקשורת בציביליזציה המערבית. במשימה זו פתח הארגון עוד בתקופה הקדם-קולוניאלית. עתה, תחת שלטון צרפתי ישיר, ובעזרת ההסדר עם השלטונות, יכול היה להעמיק את החדירה התרבותית הצרפתית לשכבות החברה היהודית המקומית בנקודות היישוב השונות. גם אצל המוסלמים התפתח החינוך המערבי, אך לא בקצב ובהיקף שהבטיח הארגון היהודי לבני דתו. כך הלך ונוצר פער בכושר ההשתלבות של שתי האוכלוסיות המקומיות בסדר החדש. בעקבות זאת נפער בקע גם בשביעות הרצון מן המעצמה השלטת ובהזדהות עמה. ההתערות בתרבות המתיישבים האירופים, בתוספת השיפור במצב הביטחוני, עשו את היהודים ליסוד פרו-צרפתי ברור.

הנטייה הפרו-צרפתית שלטה בהנהגה היהודית של מרוקו ללא עוררין בשנות העשרים והשלושים, אך הצרפתים לא היו צריכים להתאמץ רבות כדי להשיג מטרה זו של מדיניותם. התהליכים הכלכליים והמעורבות הצרפתית-היהודית עשו בעבורם את עיקר המלאכה. מכל מקום, תהליך השינוי התרבותי לא היה מהיר ומקיף. המשאבים שעמדו לרשות כי"ח היו מצומצמים, ורק אחוז קטן מן הנוער היהודי עבר תהליך התמערבות של ממש במוסדותיה. הציבור היהודי הרחב נעשה פרו-צרפתי בעיקר בשל תחושת הביטחון שהביאה עמה הנוכחות הצרפתית, אך הוא לא המיר את נאמנותו הקהילתית והדתית היהודית הישנה בפטריוטיות צרפתית. הרוב, שלא עבר תהליכי התמערבות, דבק בדת והמשיך לראות במנהיגיו הישנים, הרבנים והפרנסים, מדריכים רוחניים ומושא להזדהות. בחברה היהודית, כמו בחברה המרוקאית, התפתחו מגזרים שונים, נבדלים במעמדם התרבותי-הכלכלי ובכושר ניידותם, ולכן נוצרו פערים בנטיותיהם הרוחניות והפוליטיות של המגזרים השונים וביעדי ההזדהות שלהם.

בחוג המתמערבים היהודים, בוגרי בתי הספר של כי"ח או מוסדות חינוך צרפתיים אחרים, החלה להתפתח נאמנות פוליטית ברורה לצרפתים, והתפתחה אף מעין הזדהות לאומית מודרנית עמם. אך גם הזדהות זו לא הייתה יציבה, בשל המתח הטבוע במצב הקולוניאלי בין מעמדם של המקומים ושל המתיישבים האירופים. בעניין זה חלה בתוניסיה, שהמשיכה לשמש מושא השוואה למרוקו, התפתחות חשובה. בשנת 1923 החליטו הצרפתים לפתוח בצורה מבוקרת את שערי ההתאזרחות הצרפתית לפני חוגי העילית הילידית. תמורה זו בדגם התוניסי הייתה בעלת משמעות רבה לדידם של המתמערבים היהודים במרוקו: הם יכלו לקוות ללחוץ לאימוץ מדיניות דומה גם בארצם, ולהיחלץ באמצעותה ממעמדם הנמוך בחברה המקומית. אלא שהשלטונות הצרפתיים במרוקו לא גילו כל כוונה לאמץ התפתחות חדשה זו, ולא ענו מבחינה זו על הציפייה שהתעוררה בקרב היהודים המתמערבים.

למרות החזות המנצחת של הנוכחות הצרפתית במרוקו, רחשה מתחת לפני השטח מרירות בקרב המקומיים שלא נטלו חלק בזינוק הכלכלי של הארץ. חמור מזה: הלכו והתגבשו חלופות פוליטיות לנאמנות לשלטון הקולוניאלי ולהזדהות עמו. על רקע מצוקת ההמונים בעיר ובכפר, שגברה בשנות השלושים, ועל רקע טריזים שניסו הצרפתים לתקוע בין מרכיבי האוכלוסייה המקומית, החל קומץ משכילים ומתמערבים מוסלמים להפיץ את בשורת הלאומיות מרוקאית, כלומר את הרעיון כי כל תושביה הוותיקים של מרוקו מהווים אומה אחת שהצרפתים מנסים עתה לפוררה, וכי יש להתנגד לשלטון הזר. בתפיסה האידיאולוגית של הלאומיות המרוקאית, שהלכה והתגבשה אז, נכללו גם היהודים באומה המקומית, וראשוני הלאומיים ביקשו לצרף לשורותיהם הדלילות גם תומכים יהודים. חלופה לאומית אחרת, שנגעה רק ליהודים, הציונות, ספגה אמנם מכות קשות בראשית התקופה הצרפתית, אך החלה לגלות סימני התאוששות בשלהי שנות השלושים, הן על רקע התגברות האנטשימיות האירופית, שהדיה הגיעו גם למרוקו, והן על רקע התגברות המצוקה במלאחים העירוניים, שעוררה מחשבות על עלייה. הפרו-צרפתיות של היהודים הייתה אמנם ברורה, אך לאו דווקא יציבה ובעלת שורשים עמוקים. תמורות בנסיבות המקומיות יכלו לטלטל את יחסיה יהודים עם השלטון הצרפתי.

כי"ח נאבקת על האזרוח של יהודי מרוקו, מאי 1924

... היהודי איננו יליד במובן הקולוניאלי של המושג; למן היום שבו נכנס לבית הספר, הוא השתנה תכלית שינוי; הוא הפך להיות אירופי, וזכותו שיתייחסו אליו בהתאם, וכאשר אני אומר אירופי, הנני משתמש ב... מלה כללית כדי להימנע מלפגוע ברגישויות מסוימות; היה עלי לומר צרפתי; הילדים בבתי הספר של כי"ח רוכשים לעצמם את הרעיונות הצרפתיים ולומדים לאהוב את צרפת; כל חינוכם, כל מסורותיהם מטים את לבם לרעיונות הצדק, השוויון והחירות, וכמובן, לעבר צרפת הרפובליקאנית והליבראלית...

הנני משוכנע, שבמדיניות צרפת כלפי מרוקו שלטת התחושה, שצו כרמייה היה בזמנו טעות. אך הרי היהודים האלג'ירים הוכיחו מאז, שהם היו ראויים לזכות הזו שהוענקה להם. צריכים היו להימצא כיום אנשים משוחררים מכל דעה קדומה, שביכולתם להבין את היתרונות שתוכל צרפת להפיק מקידומם של היהודים המרוקאים לרמתה, מיכולתה לבולל אותם בתוך פרק זמן ארוך פחות או יותר; אין המדובר בזכויות מיוחדות בהווה, כי אם בפיצוי הולם שיוענק למי שיהא ראוי לו, למי שימלא את חובתו, מי שייאות ליטול על עצמו את האחריות. כל מאמצי השלטון, כל פעילותם של מנהיגי הקהילות, כל

שאיפותיהם של המחנכים צריכים לכוון לנקודה הזו: לצרפת את היהודים;
וכאשר תושג המטרה הזו, תחזיק צרפת בידיה כוח מעולה! 150,000 יהודים, ואולי אף יותר, פזורים בכל חבלי האימפריה, פעילים, אינטליגנטים, משכילים, הם יהוו משקל נגד יעיל, שיאזן את הפעולה המוסלמית. ככל שיהיו המוסלמים משכילים יותר, כן ישכילו לתת דעתם על אחדותם ויתבדלו בלאומיותם בנחישות תקיפה.

מדיניות יהודית כזו היתה צרפת צריכה ליזום לפני שלושים או ארבעים שנה. אילו עשתה כן, וכדוגמת ספרד או פורטוגל היתה מעניקה ליהודים ברוחב לב את האזרחות או החסות הצרפתית, היתה בעיית טאנג'יר נפתרת כיום ביתר קלות לתועלתה. צרפת חשה לעזרתם של היהודים, כל אימת שהם נרדפו בצורה מחפירה, היא נותנת להם השכלה, העניקה להם את רגש הכבוד העצמי, אך כאשר הם ביקשו את חסותה המדינית, היא סירבה, כדי לא להסב מורת רוח לעולם הערבי... כמה יהודים בעלי חסות זרה היו מאושרים להיות צרפתים! העבר צריך להועיל להווה, כדי שתהיה במרוקו מדיניות יהודית.

[...]

יו"ט צמח, מתוך: רודריג, עמ' 202.

תקופת מלחמת העולם השנייה

טלטלה עזה התרחשה בתקופת מלחמת העולם השנייה. לאחר כניעת הצרפתים לגרמנים ב- 22 ביוני 1940, שיתפה ממשלת וישי פעולה עם הנאצים ואימצה מדיניות אנטי-יהודית משלה. החוקים האנטי-יהודיים של וישי הוחלו, בתיקונים ובשינויים מסוימים, גם במרוקו. כבר בדצמבר 1940 פוטרו כ- 300 יהודים ממשרותיהם במשרדי הממשלה. מאוחר יותר, באוגוסט 1941, נאסר על יהודים נתיני הסולטאן להתגורר מחוץ למלאחים, הוגבל מספר היהודים שהותר להם לעסוק במקצועות חופשיים, ונאסר עליהם לעסוק בשורה של מקצועות, ובראשם העיסוק בנדל"ן ובהלוואות. כמו כן הופעל "נומרוס קלאוזוס" במוסדות החינוך הצרפתיים, והם הצטוו להתייצב למפקד שמשמעותו הייתה ידועה: הכנה להפקעות רכוש. פליטים יהודים מאירופה שמצאו מקלט במרוקו רוכזו במחנות מיוחדים, וחלקם הועסק בעבודות כפייה.

הגבלות אלה השפיעו ישירות ובאורח קשה רק על חוגים מצומצמים של יהודים במרוקו: אירופים ומתמערבים. לרוב הציבור היהודי לא הייתה ממילא נגישות למשרות בשירות הפקידות והממשלה, לבתי ספר אירופיים או למעגל המקצועות החופשיים. מעניין לציין כי בתי הספר של כי"ח המשיכו ללמד בתקופת וישי, ואפילו התמיכה הכספית לא נמנעה מהם. אולם בהדרגה הבינו היהודים כי צרפת, המעצמה שבטחו בה, הפכה ממגינת היהודים לרודפת, בעלת בריתו של היטלר. למזלם של יהודי מרוקו הסתיימה התקופה שבה הייתה ארצם תחת שלטון ישיר של ממשלת וישי מוקדם יחסית, כאשר נחת הצבא האמריקאי בחופי קזבלנקה בנובמבר 1942, ב"מבצע לפיד". ואולם, עצם בואם של האמריקאים לא ציין מפנה מיידי באווירה האנטי-יהודית. אדרבה, דווקא לאחר מכן היה גל של תקריות אנטי-יהודיות ורדיפות מקומיות, שמאחוריהן עמדו ככל הנראה פקידים צרפתים אנטישמיים. יתרה מזאת, ככל שנמשכה המלחמה מעבר לים הגיעו למרוקו ידיעות על ההשמדה. התדמיות מן התקופה שלפני המלחמה, שלפיהן הצטיירה אירופה כיבשת הנאורה והמיטיבה וצרפת כגואלת היהודים, התערערו. גם המצב הכלכלי במרוקו הידרדר בתקופת המלחמה, וכל מגזרי האוכלוסייה היהודית נפגעו. המלחמה ציינה אפוא נקודת שבר ביחסי היהודים עם השלטון הקולוניאלי.

על רקע ההתפתחויות שלאחר המלחמה דומה שיש לראות בתקופת וישי מעין חזרה של הסולטאן לתמונת השלטון בעיני היהודים. הסולטאן מחמד החמישי הועלה על כס השלטון ב- 1927 בעידודם של הצרפתים, שראו בו מועמד נוח מבחינתם לתפקיד רם זה. ואולם הלאומיים במרוקו ניסו לרתום אותו לעגלתם, והוא לא סירב לכך. בתקופת וישי, כאשר לחצו הצרפתים על היהודים ונחשפו פניהם האנטישמיות, פנתה משלחת של נכבדים יהודים אל הסולטאן במעין בקשה לחידוש החסות הישנה של בית המלוכה, הפעם כהגנה מפני הצווים האנטי-יהודיים. להלכה שום צו לא נכנס לתוקף ללא חתימתו של הסולטאן, הריבון הרשמי, אך למעשה ידעו הכול שהסולטאן הוא חותמת גומי של הפקידות הצרפתית; לא היה בכוחו באותה תקופה לסרב להוראותיה. עם זאת, הייתה חשיבות לאופן שבו יקבל את פני נתיניו היהודים, ונוצרה הזדמנות לתמורה ביחסיהם. הסולטאן פנה אל הנכבדים היהודים במילים חמות והשאיר עליהם רושם מעודד. ייתכן שנקט עוד צעדים פרו-יהודיים בתקופת המלחמה וייתכן שלא; על כך יש מחלוקת בין החוקרים. אך ברור שתדמיתו של מחמד החמישי היא כשל מי שהגן על בני חסותו היהודים בתקופה הקודרת של וישי. הסולטאן ותדמיתו זו מילאו מכאן ואילך תפקיד חשוב בהתפתחות היחסים בין היהודים לשלטון.

השאלה העיקרית שעמדה בפני הצרפתים אחרי הפלישה האמריקאית הייתה כיצד ישובו לבסס את שלטונם במרוקו, שכן תדמיתה האיתנה של האימפריה הקולוניאלית ספגה מהלומה קשה של תבוסתה במלחמה. תבוסה זו חיזקה את עניינם של הלאומיים המרוקאים ועודדה אותם לפעולה נמרצת. ואכן, בדצמבר 1943 נוסדה מפלגת אלאסתקלאל (העצמאות), וראשיה ביקשו, כמו בשנות השלושים, לצרף את היהודים למאבקם, שהתמקד בדרישת עצמאות למרוקו, דרישה שעמדה בניגוד חריף לפרו-צרפתיות של היהודים. אלא שאמונתם התמימה של האחרונים בצרפת נסדקה, ורבים מהם היו נכונים עתה, הרבה יותר מבעבר, לשקול כיוונים חדשים.

הנהנית העיקרית מן הנסיבות החדשות היתה הציונות. חוויות הדיכוי במלחמה, ומה שנראה ככישלון הדגם האמנציפציוני באירופה, ערש לידתו, עוררו את הרגשות הלאומיים היהודיים. גם המצב הכלכלי אחרי המלחמה יצר מצע נוח לפנייה לציונות. במקביל היו גם יהודים, לא רבים אמנם, שהיו מוכנים להטות אוזן לקריאתם של הלאומיים המרוקאים, אשר הקשר בינם לבין הסולטאן הלך והתהדק. שירותי הביטחון של הצרפתים, שעקבו אחר המתרחש בקהילות, כפי שעקבו אחרי שאר חלקי האוכלוסיה המקומית, חרדו בעיקר מפני התפשטות רעיונות קומוניסטיים וסוציאליסטיים בקרב הנוער היהודי המתמערב. השמאל המקומי תמך עקרונית במפלגת אלאסתקלאל, אם כי זו לא ששה להיות מזוהה עמו, בגלל שאיפתה להיות מפלגה עממית גדולה ובגלל תפיסותיהם הדתיות והשמרניות של רבים ממנהיגיה. כללו של דבר, המגמות הלאומיות, שהיו חלשות לפני מלחמת העולם השנייה, צברו לאחריה כוח ואיימו על מעמדה של צרפת בעיני היהודים.

הצרפתים היו ערים למצב החדש וחיפשו דרכים לשקם את יחסיהם עם המיעוט היהודי. הם הסתייעו בדמותו של הגנרל דה גול ובתנועת "צרפת החופשית", שגילמה את דמותה של צרפת ה"אחרת": לא-וישיסטית, לא גזענית ולא-אנטישמית. קיומו של פן זה, ועלייתו למעמד בכורה בניהול ענייניה של המעצמה הקולוניאלית ככל שהתקרבה המלחמה לקצה, אפשרו למתמערבים היהודים להתחבר מחדש לאומה שכבר היו מעורים בתרבותה והזדהו עמה. אך בכך לא היה די. הטראומה של תקופת וישי הייתה קשה והרגשות עדיין להטו. הפקידות הקולוניאלית ביקשה לרצות את מגזר המתמערבים היהודים הצעיר והתוסס. שינוי המעמד האזרחי של מגזר זה לא בא בחשבון אף יותר מבעבר, משום שהוא היה מתסיס את המחנה הלאומי המרוקאי, ובלימת כוחם של הלאומיים הייתה עתה המשימה הראשונה במעלה של הפקידות. לכן הופנתה תשומת הלב של הצרפתים לדרישות הפוליטיות הפנימיות של המתערבים הצעירים, כלומר למתרחש בתחום הקהילות הללו ביקשו עוד לפני המלחמה לאפשר להם ליטול חלק פעיל ובולט יותר בוועדי הקהילות. הפקידים הצרפתים סברו אפוא שהשעה כשרה לרפורמות בארגון הקהילתי ופעלו בהתאם. ב- 1945 פורסם צו (דהיר) חדש, שאפשר בחירות לוועדים, אמנם בידי גוף בוחר מצומצם למדי, והקל על כניסת כוחות חדשים להנהגת הקהילות באמצעות הבחירות. חשוב מכך, הצו התיר לנשיאי הקהילות להתכנס אחת לשנה, ויצר בכך אפשרות לכינון גוף כללי של יהודי הארץ, לראשונה בתולדותיהם.

אחרי מלחמת העולם השנייה

התנאים הפוליטיים החדשים שבהם היה על הצרפתים לכלכל את ענייניהם עם היהודים השתקפו בכינוס הראשון של נשיאי הקהילות ב- 1947. לא רוח צייתנית אפיינה את המתכנסים, כי אם דעתנות חדשה, שבאה בין היתר לידי ביטוי בבחירת נשיא קהילת קזבלנקה, יצחק אבו הפרו-ציוני, לנשיא הגוף החדש שהקימו: מועצת הקהילות היהודיות במרוקו. הצרפתים הבינו כי אם הם מבקשים לבסס את נאמנות היהודים כלפיהם, הסכנה מכיוון הלאומיות היהודית גדולה יותר מאשר מכיוון הלאומיות המרוקאית. הם חיפשו אפוא אישים נאמנים להעמידם בראש מערכת הפיקוח על ענייני היהודים במינהלת העניינים השריפיים ובניהול מועצת הקהילות היהודיות במרוקו. המשימה לא הייתה פשוטה. האישים שנבחרו לבסוף, מוריס בוטבול וז'אק דהאן, נחשבו תחילה לאוהדי הסולטאן, ואולם התברר שאפשר לסמוך עליהם, ועד תום התקופה הקולוניאלית הם היו האחראים הרשמיים לניהול ענייני הקהילות. בוטבול החליף עוד בתקופת מלחמת העולם השנייה את יחיא זגורי כמפקח על המוסדות היהודיים במרוקו; דהאן התמנה למזכיר מועצת הקהילות היהודיות ב- 1947.

הנציב העליון החדש שהתמנה ב- 1947, הגנרל אלפונס ז'ואן, היה נחוש בדעתו להעמיק את המדיניות החיובית כלפי היהודים. מלבד הרפורמות בארגון הקהילתי, שנעשו לפני כהונתו, הוא קבע כי שישה יהודים ישתתפו כנציגים במועצת הממשלה, מוסד שהתכנס מדי שנה ופעל לצד הנציב כגוף מייעץ כללי. באופן כללי הצליח ז'ואן יותר מקודמיו לקשור מחדש את היהודים למחנה הצרפתי. לא רק מדיניותו גרמה לכך, אלא גם הקשר שהעמיק בין התנועה הלאומית המרוקאית לבין הליגה הערבית. מלכתחילה הפריע הסכסוך הלאומי בארץ הקודש להתקרבות בין יהודי מרוקו לבין הלאומיים המרוקאים. כל צד הזדהה עם בני דתו בסכסוך. אחרי מלחמת העולם השנייה גבר מפלס המתיחות ככל שהסלימו האירועים בארץ ישראל, והגיע לשיאו בתקריות דמים אנטי-יהודיות באוג'דה ובג'ראדה ביוני 1948. התקריות התרחשו זמן קצר לאחר שמחמד החמישי נשא הצהרה אנטי-ציונית חריפה ופגעו בתדמיתו החיובית של הסולטאן, הגשר הפוטנציאלי בין היהודים לתנועה הלאומית המרוקאית, שהוא היה לסמלה. האיום על נאמנותם של היהודים לצרפתים בגלל הזדהותם עם התנועה הלאומית המקומית פחת.

באותה תקופה נקלעה מדיניות הפרוטקטורט כלפי היהודים לעימות חדש. מצד אחד, על רקע מפלס המתיחות הגואה בין שני היסודות המרכיבים את האוכלוסייה המקומית, היה לפקידות עניין למנוע פעילות ציונית בולטת, כדי להשקיט את המוסלמים ולשמור על הסדר הציבורי. מצד אחר, הנציב העליון ז'ואן התרשם מניצחון ישראל על מדינות ערב בשנת 1948 וקשר זאת למאבקה של צרפת בלאומיות הערבית בצפון אפריקה. מסיבה זו הוא נטה לרכך את גישת השלטונות כלפי הציונות. למן ימיו של ליוטה לא הותרה במרוקו פעילות ציונית עצמאית במרוקו, אלא במסגרת הפדרציה של יהודי צרפת, והצרפתים השתדלו לרסן גם את העלייה הבלתי-חוקית שהחלה להיות מורגשת מ- 1947. באפריל 1949, על רקע לחצים גואים ליציאת יהודים ממרוקו, הגיע ז'ואן להסכם עם נציגי הסוכנות היהודית להפסיק את ההגירה הבלתי-חוקית ולפתוח משרד של הסוכנות היהודית בקזבלנקה שיפקח על העלייה. הוסכם על מכסה חודשית מוגבלת של 700-600 עולים. המספר הנמוך השביע את רצון הפקידות הצרפתית, שלא רצתה בעלייה גדולה, הן כדי למנוע חיכוך עם המוסלמים והן כדי לשמור את המיעוט היהודי הנאמן במרוקו. אלא שההסכם פרץ פתח לנוכחות ישראלית בזירה המרוקאית ולמעורבות שאת תוצאותיה לא יכול היה ז'ואן לשער.

הנוכחות הישראלית המוגברת השתלבה בתמורה כללית בתנאי הפעילות היהודית הזרה. לפני מלחמת העולם השנייה היה מעמדה של צרפת כמעצמה איתן, ובעולם היהודי נחשבה מרוקו לנחלה בלעדית של יהודי צרפת ושל ארגונם כי"ח. אחרי המלחמה עלתה שוב שאלת מעמדה של מרוקו, ומעצמות העל החדשות, ארצות הברית וברית המועצות, החלו להתערב בענייני צפון אפריקה. גם בעולם היהודי עלו מחדש שאלות של מדיניות יהודית בין-לאומית וסדרי עדיפויות. הקהילה היהודית הגדולה במרוקו משכה את תשומת לבם של ארגונים יהודיים שעד אותה תקופה לא התעניינו בה.

אחרי 1948 לא היתה עוד חברת כי"ח הארגון היהודי הזר היחיד שפעל בקרב יהדות מרוקו. היא נאלצה לחלוק את הזירה היהודית המקומית עם ארגונים יהודיים אמריקאיים ואירופיים, שפעלו לפני המלחמה במרכזים היהודיים הדמוגרפיים הגדולים במזרח אירופה. היו אלה ארגונים פילנתרופיים שעסקו בחינוך, בבריאות ובתעסוקה, כגון הג'וינט האמריקאי, אורט ואוז"ה, וכן ארגונים פוליטיים כגון הקונגרס היהודי העולמי, הוועד היהודי האמריקאי ועוד. השלטונות הצרפתיים התקשו למנוע התפתחות זו מחמת שיקולים משפטיים ופוליטיים ובשל העובדה שהקהילות היהודיות נזקקו לסיוע, והפקידות לא יכולה הייתה למונעו מהן. פעולתם של ישראל והארגונים היהודיים בתחומי מרוקו פגעה בשליטת הפקידות בחיי האוכלוסייה היהודית המקומית.

גל העלייה ממרוקו שהתפתח אחרי הקמת מדינת ישראל נרגע כבר בשלהי 1949, ובשל התגברות המתח בין הצרפתים ללאומיים המרוקאים פחת עניינם – הן של הצרפתים הן של הסולטאן והלאומיים – בנושא היהודי. הצרפתים השתדלו לשמור את הפעילות הציונית "על אש קטנה" ולא נתקלו בקשיים רבים בתחום זה. הלאומיים חשו בסכנה הגלומה במתיחות לאומית בינם לבין היהודים, וביקשו שלא לעורר חיכוך עמם. כאשר הדיחו השלטונות את הסולטאן מכיסאו בשנת 1953 ומינו במקומו את מולאי בן עראפה, סולטאן-בובה, תמכו כנראה רוב היהודים בצעד זה. נטייתם הפרו-צרפתית, שנקלעה למשבר בתקופת המלחמה, התאוששה. הם קיוו לשקט והאמינו כי חייהם בטוחים תחת שלטון הצרפתים יותר מאשר תחת הערבים.

ואולם הדחת מחמד החמישי והגלייתו למדגסקאר לא הביאה לשקט, אלא עוררה ביתר שאת תסיסה לאומית ומעשי טרור. כדי להרגיע את הרוחות ניסו שוב הצרפתים להפעיל רפורמות, שבהן הציעו למרוקאים יותר שיתוף בניהול ענייני הארץ. חברת כי"ח, שניסתה כבר ב- 1949 ליזום רפורמות מיוחדות ליהודים, שבה עתה לזירה. לאנשי הממסד היהודי-הצרפתי התברר, לחרדתם, כי לשלטונות אין עוד עניין בטיפוח היהודים, והרפורמות החדשות הציעו לכרוך אותם עם הרוב המוסלמי. אולם דעת הפקידות לא קבעה עוד כבעבר. הלאומיים לא חפצו לחלק את השלטון עם הצרפתים, אלא להוציאם ממרוקו ולקבל עצמאות מלאה. שלטונה של צרפת במרוקו, כמו במקומות אחרים באימפריה הקולוניאלית, נראה עתה מקרטע.

החל משלהי 1953, אחרי כמה שנים של שגשוג יחסי, חלה הרעה גם בתחום הכלכלי. כאשר גבר הטרור בקיץ 1954 התעורר גל חדש של עלייה לישראל. מספר היהודים שביקשו לצאת ממרוקו עלה בדיוק כשלשלטונות הצרפתיים היה עניין ברור להוכיח שהם שולטים עדיין במצב. באותה שעה הבשילה מעורבותם של שליחי ישראל והארגונים היהודיים הבין-לאומיים, ואלה יכלו כבר לנהל את ענייני היהודים המקומיים לפי הבנתם את הצרכים של בני דתם המקומיים. הנציב העליון באותה תקופה, פרנסיס לקוסט, גילה כי הוא מתקשה להגביל את העלייה למכסה שנקבעה ב- 1949 עם ז'ואן, ולבסוף הניחה הפקידות הצרפתית לסוכנות היהודית לנהל את גל העלייה החדש כפי שמצאה לנכון.

לקראת קבלת העצמאות

הדחף לעלייה הקיף רבבות יהודים מרוקאים, אך לא את כולם. הטרור והמצב הכלכלי הקשה השפיעו אמנם על כל מגזרי האוכלוסייה היהודית, אך חוגים רחבים במגזר המתמערב לא איבדו את אמונם בהמשך חייהם במרוקו. רבים הושפעו מן הגל הלאומי המרוקאי והחלו לבחון את שאלת הזדהותם הפוליטית. לפני תמורה זו, שסימניה הברורים ניכרו בקיץ 1955, נהנתה התנועה הלאומית המרוקאית מתמיכה בחוגי השמאל היהודי. כמו כן נהנתה האסתקלאל מתמיכה מסוימת בחוגי הבורגנות היהודית בפנים הארץ, בערים כמו פאס ומכנאס. התמיכה התרחבה במהירות; השכבות הרחבות במלאחים העירוניים הצטרפו להערצת הסולטאן, שהייתה אחד ממאפייניה העממיים של התסיסה הלאומית. חזרתו של מחמד החמישי למרוקו באוקטובר 1955 הביאה תמורה זו לשיא. עוד בדרכו לארצו, בשהותו בצרפת, הוא קיבל משלחות יהודיות שבאו להביע את תמיכתן בו. כשדרכו רגליו על אדמת מרוקו הצטרפו יהודים רבים להמוני המריעים.

לחזרת הסולטאן קדמה החלטת הצרפתים להעניק למרוקו עצמאות. משלהי 1955 נעשו אפוא הכנות למעבר השלטון. מועד העצמאות, מארס 1956, היה קרוב והצרפתים איבדו את עניינם ביהודים. כי"ח התקשתה להתרגל למצב החדש, אך סיסמת השעה הייתה העברה שלווה של השלטון וכינון יחסים טובים בין מרוקו העצמאית למעצמה המחזירה לה את ריבונותה. הכול ידעו מה היה תפקידה החברתי-החינוכי החיוני של כי"ח בחיי היהודים המקומיים, והמרוקאים, שהתכוונו להיעזר בצרפת בתחומים רבים, לא רצו לזעזע יתר על המידה את תפקודה של ספקית החינוך המודרנית הראשית לקהילות. נדרשו אפוא התאמות מסוימות של כי"ח לתנאים החדשים, ובראשן הגברה של הוראת הערבית, אך לא הפסקת פעלתה. גם הארגונים היהודיים המערביים האחרים לא נדרשו להפסיק את פעילותם, בשל תפקידם החיוני במערכת הסעד והבריאות של הקהילות היהודיות, ומשום שהתנועה המרוקאית נזקקה לתמיכה חיצונית והייתה רגישה לדעת הקהל הבין-לאומית. מעמדם האמריקאי של רוב הארגונים היהודיים, ובראשם הג'וינט, העמיד אותם בעמדה נוחה מבחינה זו. גם בעת חילופי השלטון העניק ההיבט הפזורתי יתרונות חשובים ליהודים.

שונה היה מעמדה של הפעילות הישראלית במרוקו. עם ההחלטה הצרפתית לצאת ממרוקו כמו הופקר השטח להתמודדות בין שתי התנועות הלאומיות על נפש היהודים המקומיים: הציונות ומדינת ישראל מצד אחד וזו המרוקאית מצד שני. לישראל היה חשוב לקבל מן המרוקאים הבטחה שהעצמאות לא תפגע בעלייה, אך התנועה הלאומית המקומית הייתה מחויבת לעניין הפאן-ערבי, והסיכויים לכך היו קלושים. ישראל נאלצה, לפיכך, לפעול באופן נמרץ להוצאת עולים דווקא סמוך לקבלת העצמאות. כמו כן ניסתה ישראל להיעזר במעמדם של הארגונים היהודיים המערביים, והפעילה את הקונגרס היהודי העולמי כמתווך בינה לבין הכוחות הלאומיים. המרוקאים נזקקו לתמיכה בין-לאומית ולא הפריעו לעלייה לפני קבלת העצמאות; הם אף הניחו לאנשי הקונגרס לחשוב שבעתיד יהיו מוכנים להגיע להסדר שיניח את דעת ישראל.

בניגוד לצרפתים, שביקשו לצייר את שלטונם במרוקו כתקופה של פיתוח וקידמה לארץ כולה וליהודים בפרט, הדגישו שלטונות ישראל והלאומיים המרוקאים את מצוקתם של יהודי מרוקו בתקופה הקולוניאלית, והציבו לפניהם שתי תכניות חברתיות שונות ומנוגדות. ישראל סברה כי במרוקו העצמאית לא ישתפר מצבם של היהודים. אדרבה, היא חזתה להם שחורות, במוקדם או במאוחר, וקראה להם להגר מארצם ולהצטרף ליהודים הבונים את מולדתם בארץ האבות. התנועה הלאומית המרוקאית טענה כי המצוקה היא פרי המצב הקולוניאלי שדיכא את המקומיים, וכי מצבם של היהודים, כמו זה של המוסלמים, ישתפר עם קבלת העצמאות. התנועה הלאומית המרוקאית הבטיחה ליהודים שוויון זכויות מוחלט במרוקו המשוחררת. כאות לכך מינה מחמד החמישי, אחרי חזרתו מן הגלות, שר יהודי בממשלתו – מעשה חסר תקדים בהיסטוריה של יהודי מרוקו. בידי השר, ד"ר ליאון בן-זקן, הופקד משרד הדואר.

תקופת המעבר משלטון קולוניאלי לעצמאות לא גררה עמה הכרעה ביחסי היהודים המרוקאים עם שתי הרשויות, הישראלית והמרוקאית, שביקשו למשוך אותם אליהן. אמת, העלייה הייתה גדולה באותה תקופה, כ- 70,000 נפש, ומספר הנרשמים לעלייה היה אף גבוה יותר והתקרב ל- 100,000, למעלה משליש מיהודי מרוקו באותה תקופה. עם זאת, רוב היהודים, כ- 170,000, העדיף לנסות את החיים במרוקו העצמאית. החששות כמעט בכל חוגי האוכלוסייה היהודית היו רבים, אך הייתה בכך, בסופו של חשבון, הבעת אמון בשלטון המוסלמי החדש-ישן. העידן הקולוניאלי הביא בכנפיו זעזועים קשים לחיי האוכלוסיה המקומית ולרקמת הקשרים המסורתית, כולל בין היהודים למגינם המסורתי, הסולטאן. אך לא היה בהתפתחויות שהתרחשו בארץ בין השנים 1912 ל- 1956 לקרוע לחלוטין את הזיקות שקשרו בין היהודים לסביבה המוסלמית, ולבטל את אמונם באפשרות לשקם, על בסיס חדש המתאים לתקופה המודרנית, את החיים המשותפים שניהלו למן התקופה העתיקה.

לחלקים נוספים של המאמר:
היהודים בתקופה הקולוניאלית : היהודים והשלטון (פריט זה)
היהודים בתקופה הקולוניאלית : הדמוגרפיה
היהודים בתקופה הקולוניאלית : היהודים בכלכלת הארץ
היהודים בתקופה הקולוניאלית : היהודים בסביבתם

ביבליוגרפיה:
כותר: היהודים בתקופה הקולוניאלית : היהודים והשלטון
מחבר: צור, ירון
שם  הספר: מרוקו
עורך הספר: סעדון, חיים
תאריך: תשס"ד
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי; ישראל. משרד החינוך, התרבות והספורט; האוניברסיטה העברית בירושלים
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי; ישראל. משרד החינוך, התרבות והספורט
הערות: 1. סדרה: קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית