עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > ה"פיתרון הסופי" > עקירה - אקציות וטרנספורטים
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה



תקציר
ארן חדוה, ילידת לודז', פולין, 1926. קטע מעדותה של ארן חדוה על אקצית הילדים באוגוסט 1942 בגטו לודז'.



מעדותה של ארן חדוה על אקצית הילדים ואקציות נוספות בגטו לודז'


פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

ארן חדוה, ילידת לודז' (LODZ), פולין, 1926.
עם פרוץ המלחמה ב-1939, אחיה נפצע כחייל פולני, והיא נעצרה כפולניה. היא נכלאה בכלא לאחר שלא שוכנעו ביהדותה. בגטו למדה בתיכון במשך שמונה חודשים ועבדה בעבודות שונות. ב"שפרה" הצליחה לברוח. ביולי 1944 הגיע לאושוויץ-בירקנאו וכעבור שלושה שבועות התקיימה סלקציה, בה נשלחה לשמאל והצליחה לחזור לקבוצה ולמחנה, שם עבדה בהעמסת חול על קרוניות. הצליחה לברוח ליער עם חברה, בעזרת שבויים סרביים, אך נתפסה והוחזרה למחנה. בינואר 1945 צעדה בצעדת המוות והצליחה לברוח. היא נדדה עם עוד חמש בנות בין הגרמנים, כפולניות. בסיום המלחמה חזרה ללודז', והצטרפה לקבוץ "הנוער הציוני". עלתה לארץ במאי 1946.

...ברגע שנכנסתי שמעתי יריות. כשיצאתי לא הכרתי את הרחוב. רצו גרמנים וירו וכל הרחוב היה עם אנשים על האדמה וכל כך הרבה דם. אני חזרתי בחזרה לבית שימוש, עברתי את הפתח, כפי שסיפרתי קודם שהיה, ובאתי ישר לאחותי. מיד אמרו לי לעלות על העגלה. עליתי על העגלה והתיישבתי.

ש. ידעת במה מדובר?
ת. בוודאי.

ש. על איזה תאריך אנחנו מדברים?
ת. אוגוסט 1942.

ש. אז כבר היו אקציות קודמות.
ת. כן, בודאי. זאת היתה האקציה שבה לקחו את הילדים ואת החולים ואת הזקנים. פתאום עמד שם אחד מהזונדרקומנדו (Sonderkommando). היתה משטרה והיותר גרועים היו הזונדרקומנדו. קרא לי בן של שכן ואמר: אני אסתיר ואת תקפצי ותברחי. באמת קפצתי וברחתי. התחלתי לרוץ. השוטרים ברחוב הרביצו לי מכל הצדדים שאני אכנס לאיזה שהוא בית, לטובתי, שאני אסתתר. אבל אני פחדתי שטוּבּצ'ה אחותי תבוא ויכולים לתפוס אותה. היא היתה עוד יותר רזה ממני. היא היתה במצב מאוד קשה. הגעתי לגשר. למטה, מתחת לגשר עוברת התחבורה. עמדו שם תמיד ארבעה חיילים גרמנים עם הרובים. אני רצה לגשר וארבעה גרמנים יורים ולא פגעו, רצתי למטה מהגשר ואחותי עמדה ומשכה בשערות. זה היה נורא. היא תפסה אותי, לחצר אחת דרך בית השימוש, לחצר שניה והגענו הביתה. ואז הסתבר שיש עוצר, שפּרה (Spere). לא היה לנו לא תפוחי אדמה ולא הספקנו גם לקבל את הלחם. בית ריק. שמונה ימים היה שפּרה. שמונה ימים שתינו מים עם מלח.

בהרצליה גרה משפחה שאנחנו נתנו לו ולשתי האחיות שלו חדר. ברגע מסוים, כנראה שהם השיגו משהו, אבל יום אחד נפתחה הדלת ומצאנו שני תפוח- אדמה. עם זה בישלנו סיר מלא אוכל. זה הסיפור שהוא מחייך.

עכשיו סיפור שאיננו מחייך. היתה לנו שכנה, שהיה לה ילד בן שנתיים. היא גרה דירה ליד דירה. את בעלה תפסו בהתחלת המלחמה והיא נשארה עם הילד. זאת אומרת שנה אחרי כנראה, כי היה 1942, והילד היה בן שנתיים או שנתיים וחצי, בלונדיני עם שיער יפה ועיניים כחולות. היה ילד יפה ואהבנו אותו מאוד. היא נכנסה עם הילד. היה לנו קיר גדול ועל כל הקיר עמד ארון בגדים, אותו ארון שבו מרים הסתירה אותי כשהייתי חולה. מאחורי הארון סידרנו מעבר. לפני המלחמה, מעבר לקיר היה מפעל של נגרות ושם לא גרו אף אחד. אינני יודעת למה ומה אבל אף אחד לא גר שם. סידרנו שם שאם יש משהו, את אבא היינו שולחים לשם. היה לו זקן קטן. האישה הזו נכנסה. תפסנו אותה עם הילד ושמנו אותה שם במחבוא הזה ופתאום הילד התחיל מאוד לבכות. הגרמנים ידעו בדיוק כמה ילדים יש, כי היה שומר והיה לו הספר ששם היו רשומים כל הדיירים, עם תאריך הלידה, וכמה ילדים וההורים והכל. ככה שהם ידעו. כשהילד התחיל לבכות, לצרוח, אז היא יצאה כמו מטורפת, ממש כמו מטורפת היא היתה נראית. היא אמרה: אני לא אתן שיהרגו אותכם. והיא רצה כמו מטורפת שלוש קומות למטה. אני ואבא עמדנו בחלון והסתכלנו למטה. היא רצה ישר לגרמני והוא תפס את הילד ונתן לו דפיקה בקיר והרג אותו. והיא נפלה.

באותה קומה גרה אחותה, שהיה לה ילד בן 5. לפני שהיא באה אלינו היא דפקה בדלת של אחותה והם לא נתנו לה להיכנס. אי אפשר להאשים אותה, כי מי שלא היה שם לא מבין את הפחד. ילד בן 5 מבין יותר והם הסתירו אותו. הדבר הזה השפיע עלי מאוד, קיבלתי חום. לא יכולתי למחרת ללכת לעבודה ממה שקרה לי. גם הילד וגם האמא.

במשך שמונה ימים היו תופסים את הילדים והאמהות רצו מאחורי העגלות.

עכשיו אני אחזור בחזרה. כשברחתי מהעגלה הזאת בקירבת מקום גר דוד שלי, בקומה שניה. עליתי לקומה שניה, דפקתי בדלת ודפקו לי. בת דודה שלי, שהיא עכשיו חיה בארה"ב, היא כבר צריכה להיות יותר מבת 80, התחילה לצרוח: אוי ואבוי, עכשיו יהרגו אותנו. תראה מי שבא. אני הייתי נורא רזה ונראיתי נורא, ולהם לא היה חסר אוכל. אז ברחתי. הדוד היה צולע בשתי הרגליים והוא רץ אחרי וצעק: בואי, בואי! ברחתי, ומישהו פתח את הדלת, גם בן אדם מבוגר, תפס אותי ביד והכניס אותי לדירה שלו. שם היה זוג צעיר עם תינוק, והם לא ידעו איפה להסתיר אותו. פתאום באה משטרה, הורידה אותנו למטה, נעמדנו בשורה.

ש. משטרה יהודית?
ת. כן. הגרמנים לא נכנסו לבתים, רק המשטרה היהודית. האישה החזיקה את התינוק והיתה כולה פחד שיקחו לה את התינוק, וכך זה קרה. השוטר היהודי תפס את התינוק וניגש לגרמנים לתת להם את התינוק, והגרמני אמר: לך מפה. הוא הלך, שם את התינוק על העגלה. האישה התחילה לצרוח, בעלה התחיל לחבק אותה, ומשך לה בלחיים שיהיה אדום, הוא אמר לה: יהיו לנו עוד ילדים, אבל שאת תישארי אתי. אני הייתי לפניהם, כך שאיני יודעת מה היה שם, כי לי אמרו ללכת, ומיד ברחתי. רצתי והגעתי הביתה.

אלה שני מקרים. אחר כך כשנגמר כל העסק הזה הלכתי עם החברות שלי לבית היתומים. כשבאנו לשם לא היה זכר. למחרת כתבו ביידיש בעיתון, שבאו בנות וצרחו כמו כלבים מטורפים. אני לא זוכרת שצרחתי. אני זוכרת רק שאחר כך צשה ומניה ואני אמרנו: אם נישאר בחיים, אנחנו נעבוד עם ילדים. הנס קרה לי ולא לילדים. הן ניספו, גם מניה וגם צשה, ואני נשארתי בחיים והקמתי פה גן ילדים.

כל הצרות שהיו לי אחר כך צרות צרורות. אבל שנת 1942 נשארה אצלי כאסון הכי גדול לעם היהודי. הצורה שבה לקחו אנשים, זרקו מקומה שלישית ישר לתוך העגלות, שלקחו ילדים, חולים ובריאים. השפּרה הזאת של 8 ימים, שחיינו על מים ומלח. כל מה שעבר עלינו במשך ה-8 ימים ו-8 הלילות האלה, אני חושבת שזה דבר שלא קרה מעולם.

לקריאה נוספת:
גטו לודז'
כרוניקה של גטו לודז'
נאום רומקובסקי בזמן גירוש הילדים מגטו לודז' – 4 בספטמבר 1942

באתר יד ושם:
תערוכה מקוונת: עד היהודי האחרון
מחנות ואתרי רצח נאציים מרכזיים
עדויות נוספות בנושא הפתרון הסופי



אל האסופה הפתרון הסופי3

ביבליוגרפיה:
כותר: מעדותה של ארן חדוה על אקצית הילדים ואקציות נוספות בגטו לודז'
שם  הפרסום מקורי: יד ושם : מרכז המידע אודות השואה
תאריך: -
בעלי זכויות : יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
הוצאה לאור: יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
הערות: 1. מידע זה מופק על ידי צוות בית הספר המרכזי להוראת השואה ובסיוע אגפי יד ושם השונים.
הערות לפריט זה:

1. ארכיון יד ושם 9446 /3.O


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית