הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > מחשבה מדיניתעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > דמוקרטיה > עקרונות הדמוקרטיה
האוניברסיטה הפתוחה


תקציר
קיימות גישות שונות להגדרת התרבות הפוליטית הדמוקרטית ומאפייניה. ההבדלים בין הגישות נובעים מן ההבדלים בין האסכולות המנתחות את התרבות הפוליטית : ליברלית, פלורליסטית, מעמדית ואליטיסטית. הבדלים אלו מובאים במאמר ומבוארים על ידי המחבר.



תרבות פוליטית דמוקרטית של מדינה, מהי?
מחבר: פרופ' גד ברזילי


בכול משטר פוליטי של מדינה, דמוקרטי או בלתי-דמוקרטי, מתקיימת תרבות פוליטית. החוקרים אלמונד וורבה הגדירו תרבות פוליטית כמערכת של סמלים, ערכים, נורמות התנהגות ודרכי התנהגות רווחים ביחס לחיים הפוליטיים ולמדינה
(Almond and Verba 1963: 3-42). הבעייתיות של הגדרה זו נעוצה בכך שהיא מתעלמת מן המוסדות הפוליטיים, ומתמקדת רק ביחס אליהם. לפי הגדרתם, למשל, ההתייחסויות לממשלות הן חלק מתרבות פוליטית, אך הממשלות עצמן אינן חלק ממנה; היחס לצבאות הוא חלק מתרבות פוליטית, אך הצבאות עצמם אינם חלק ממנה. גישתם של אלמונד וורבה משקפת נטייה של האסכולה ההתנהגותית
(Behaviourist) לראות בהתנהגות היחיד את הבסיס להבנת עולם הפוליטיקה. ואולם, מוסדות פוליטיים מהווים חלק חשוב מהגדרתה של תרבות פוליטית, שכן מוסדות אלה משקפים את אופי יחסי הגומלין בין יחידים לקבוצות ומעצבים את התרבות הפוליטית
(Gillman 1996). לכן, יש לקבוע כי גם מוסדות הם חלק מהגדרת תרבות פוליטית. לפיכך, לא רק התייחסויות הציבור לצבא הן אמות מידה לתרבות פוליטית, אלא גם מבנהו של הצבא, דרכי ההתנהגות בו, ריבודו החברתי, סמליו והקוד האתי שלו יהיו בין הגורמים אשר מעצבים תרבות פוליטית ומשקפים אותה.

תרבות פוליטית אינה מהווה מיקשה אחת. הפילוסוף רונלד דבורקין
(Dworkin 1977), למשל, קובע כי קיימת תרבות פוליטית שהיא "משטר ערכי". לדבריו, בכול חברה נתונה ישנה תרבות מקובלת יותר ותרבויות אחרות המקובלות פחות. הבחנה זו מקובלת מאוד במדע המדינה, אם כי בהגדרות מילוליות שונות; למשל, מקובלת ההגדרה של תרבות פוליטית דומיננטית או תרבות הגמונית. תרבות הגמונית משקפת את קוד ההתנהגות העיקרי של חברה מסוימת. מרקסיסטים או ניאו-מרקסיסטים ידגישו בעיקר את העובדה, שתרבות הגמונית מעוצבת על ידי הקבוצה החברתית אשר שולטת באמצעי הייצור ובמוקדי העוצמה הפוליטיים.3 ברור, כי לעומת התרבות ההגמונית מצויות בכול חברה תרבויות-משנה, שמעניקות ביטוי לקודים ערכיים, נורמטיביים והתנהגותיים שאינם מקובלים על הרוב בחברה. תרבויות-משנה אינן בהכרח רעות יותר או טובות יותר מן התרבות ההגמונית, אולם תרבות-המשנה תשפיע פחות בטווח הקצר על מאפייניו של הקולקטיב הלאומי.

בתרבויות פוליטיות מתחוללים שינויים. כך, למשל, חוקרים אמריקאיים מבחינים בין התרבות הפוליטית ששררה בארצות הברית עד למלחמת וייטנאם באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20, לבין התרבות הפוליטית שנהגה בה לאחר מכן. לפני המלחמה התאפיינה הפוליטיקה האמריקאית בפחות חשדנות כלפי הממסד הביטחוני והפוליטי מאשר לאחר סיום המלחמה, שהמחישה את אוזלת היד של הממסד הפוליטי והצבאי בארצות הברית (Yankelovich 1972, 1974). כך גם בישראל. כפי שנראה בהמשך הדיון, התרבות הפוליטית בישראל השתנתה במהלך תקופות היסטוריות שונות. מלחמת ששת הימים הביאה לתמורות בנורמות התנהגות ובדפוסי חשיבה של רבים בציבור (ברזילי 1992: 219-123).

רק חלק מן התרבויות הפוליטיות ברחבי העולם הן תרבויות פוליטיות דמוקרטיות. אפשר להגדיר תרבות פוליטית דמוקרטית כמערכת של סמלים, ערכים, נורמות התנהגות ודרכי התנהגות המבוססים על הפנמה של הנוהלים הדמוקרטיים, וכן על הפנמה של זכויות האדם והאזרח וזכויות הקבוצה בקרב האליטה השלטת, אליטות חברתיות, כלכליות, צבאיות ופוליטיות, מוסדות שונים והציבור הרחב. קיימים מיונים שונים של תרבויות פוליטיות במשטרים דמוקרטיים ברחבי העולם. אחת ההבחנות הנפוצות והמקובלות ביותר היא בין תרבות פוליטית אזרחית לבין כל סוג אחר של תרבויות פוליטיות. תרבות פוליטית אזרחית היא תרבות פוליטית שבה רוב הארגונים אינם כפופים למרות המדינה. ניתן להגדיר תרבות פוליטית אזרחית באופן נוסף, שהוא משלים לקודם: תרבות פוליטית אזרחית היא תרבות פוליטית שאיננה צבאית, שאיננה נוטה להדגיש את הצורך בגיוס האוכלוסייה למאבקים נגד אויב חיצוני או פנימי כולשהו. ההבחנה בין תרבות פוליטית אזרחית לבין תרבות פוליטית צבאית או מגויסת רלבנטית להגדרת מעורבות המדינה בעיצוב התרבות הפוליטית.

במדע המדינה, ובסוציולוגיה פוליטית, מתחולל ויכוח של ממש עד כמה משפיעים ממסדים פוליטיים, כגון ממשלות, על עיצוב אותן נורמות ודרכי פעולה שאותן כינינו תרבות פוליטית דמוקרטית. לדעת אחדים, המדינה במשמעותה הרחבה ביותר (למשל, ממשלה, מנהל ציבורי, בתי משפט, צבא, משטרה והרשות המחוקקת) מעצבת באופן מכריע את התרבות הפוליטית. לפי תפיסה זו, אשר מכונה בספרות הגישה האליטיסטית, הפוליטיקאים, המדינאים והמוסדות השונים, הם שמעצבים את התרבות הפוליטית. זו איננה יישות עצמאית שנוצרה יש מאין, אלא שיקוף של אופן התנהגות האליטות השלטוניות. תפיסה זו תדגיש את ריכוז הכוח בידי מעטים, באופן שלרוב אינו משתקף בבירור בהגדרות חוקתיות, את החלוקה הדיכוטומית שבין שולטים לבין נשלטים, ואת השליטה הדומיננטית של הראשונים באחרונים. לפיכך, תרבות פוליטית דמוקרטית היא תוצר קיומה של קבוצה קטנה ושליטה המעצבת עבור המון הנשלטים את תרבותם.4

גוון אחר בגישה האליטיסטית מדגיש (הן מהזווית הליברלית והן מהזווית המרקסיסטית) את חשיבות הארגון או המנהיגות ליצירת תרבות פוליטית. הלגיטימציה, כלומר ההרשאה שניתנה לשלטון של המדינה, נובעת מאופי המנהיגות הפוליטית (למשל, מנהיגות כריזמטית או מסורתית), מיכולתה של האליטה השלטת לנצל את ההליך הדמוקרטי לעיצוב לגיטימציה שכזו, מהגדרות חוקתיות המספקות לגיטימציה, ומאופי יחסי הגומלין שבין המדינה לבין ארגונים כלכליים שבה. התרבות הפוליטית, אם כן, מעוצבת בעיקר על ידי מוסדות וקבוצות כוח השולטות במוסדות. קבוצות הכוח האלו אינן פוליטיות בלבד וגם אינן כלכליות בלבד, אלא הן שילוב של מקורות עוצמה שונים: כלכליים, תרבותיים, צבאיים, משפטיים ופוליטיים.5

לעומתם סבורים אלה הדוגלים בגישה הפלורליסטית, כי תרבות פוליטית נוצרת כתוצאה מתהליכים חברתיים מגוונים, שאינם בהכרח תלויים ישירות בהחלטות ובהכרעות של הממסד הפוליטי והנהגתו. בתהליך זה משתתפים יחידים, קבוצות, מוסדות ומעמדות חברתיים שונים, ללא דומיננטיות קבועה של יחיד, קבוצה, מוסד או מעמד חברתי מסוים (Smith 1995). לא רק מבנים שלטוניים משפיעים על ההוויה הפוליטית, אלא במידה רבה תהיה השפעה לגוונים של תרבויות שונות. כך, למשל, מסורות, מנהגים, ואורחות חיים חילוניים או דתיים יעצבו תרבות פוליטית בכלל, ותרבות פוליטית דמוקרטית בפרט. הפלורליזם נוטה להפחית בחשיבות המדינה כגורם המעצב תרבות פוליטית, וכן הוא מתעלם מתרומתו החשובה של מעמד דומיננטי לעיצוב סדר פוליטי.

לפי הגישה הפלורליסטית, המדינה משפיעה על התרבות הפוליטית הדמוקרטית באופן דומה לזה שמשפיעים עליה גורמים פוליטיים אחרים, כגון קבוצות לחץ. התרבות הפוליטית מבוססת על הזדהות ערכית יסודית ועקרונית, שאינה נובעת מתודעה מזויפת או מהבניית התרבות על ידי המדינה. הקבוצה או היחיד – ולא המדינה או המעמד – הם המרכיבים היסודיים של התרבות הפוליטית הדמוקרטיתDahl 1982, 1989; Truman 1951) .6 )ההנחה היא, כי השתייכותו של אזרח לקבוצות שונות בתחומים מגוונים של החיים מונעת היווצרות דומיננטיות של מעמד או ארגון או חבר אנשים מסוים. התחרות בין קבוצות שונות היא המאיץ העיקרי להתהוות מאפייניה של התרבות הפוליטית הדמוקרטית ולשינוים.

הגישה השלישית בחקר תרבות פוליטית דמוקרטית היא הגישה המעמדית שיסודה בתפיסתו של קרל מרקס, כי החברה האנושית מרובדת על בסיס כלכלי-חברתי, וכי המבנה הריבודי החברתי-הכלכלי הזה קבוע וכמעט אינו משתנה לאורך זמן (מרקס 1947/54; מרקס 1983). לפי גישה זו, תרבות פוליטית בכלל, ודמוקרטית בפרט, היא בראש ובראשונה שיקוף, ביטוי אידיאולוגי מרכזי, של הערכים ונורמות ההתנהגות של המעמד הבינוני והגבוה השולט ברוב הרכוש, כלומר – הבורגנות. הבורגנות שולטת במדינה, המדינה מעוצבת על ידי אסטרטגיות שליטה של הבורגנות, ושני כוחות אלו – הבורגנות והמדינה – מייצרים את התרבות הפוליטית, שמעניקה לגיטימציה להגמוניה של הבורגנות. יתרה מזאת, על אף שתרבות פוליטית אינה עצמאית, אינה נוצרת באמצעות תהליכים כוללניים שבעיצובם משתתפים מעמדות חברתיים שונים, והיא אינה נחלתה של השכבה החברתית הבורגנית בלבד, האחרונה משפיעה באופן דומיננטי על עיצוב החיים הפוליטיים במדינה כולה. במילים אחרות, התרבות הפוליטית הדמוקרטית נשלטת ומעוצבת כליל בידי הבורגנות, והיא תוצר מרכזי של האינטרסים הפוליטיים שלה. עקב כך סבור הפרולטריון, בטעות, כי גם הוא שותף לעיצוב הערכים, הנורמות והסמלים הרווחים. לפרולטריון יש אפוא מודעות מזויפת, והוא אינו ער, לא לניצולו בידי הבורגנות ולא לצורך להתקומם נגד מצבו. ברור, אפוא, מדוע תרבות פוליטית (ובכלל זאת, תרבות פוליטית דמוקרטית) עומדת במרכז האידיאולוגיה של הבורגנות. הדומיננטיות החברתית-כלכלית של הבורגנות בעיצוב התרבות הפוליטית הדמוקרטית מאפשרת לה שליטה, שכן שליטתה אינה נכפית בכוח בלבד, כי אם מוסכמת על מעמדות חברתיים אחרים, מתוך כך שההסכמה ביחס לסדר הפוליטי הקיים מבוססת במידה רבה על אשליה בדבר קיומה של דמוקרטיה. לפי תפיסתו של מרקס, העיקרון הדמוקרטי של "קול אחד לכול אחד" אפשר למדינה הקפיטליסטית לפורר את החברה כך שכול אחד מפרטיה יתמקד באינטרסים הספציפיים שלו, ולא יראה לנגד עיניו את אינטרס החברה כולה, ומכאן גם שלא ייאבק לשם כך. בדרך זו נמנעים מאבקים מעמדיים במדינה הקפיטליסטית (Poulantzas 1978: 140-145). אם כן, התרבות הפוליטית הדמוקרטית שהתגבשה במאה ה-20 אינה רק אמצעי לשעתוק הדומיננטיות של הבורגנות, אלא גם אמצעי לפורר סולידריות מעמדית, ובכך למנוע את הסכנה של מלחמת מעמדות שתאיים על המדינה הקפיטליסטית.

בין הגישות התיאורטיות השונות קיימת מחלוקת של ממש לגבי שתי שאלות מרכזיות. השאלה האחת היא: כיצד מעוצבת תרבות פוליטית דמוקרטית? לעניין זה, הגישה האליטיסטית תדגיש את המדינה כגורם מרכזי בעיצוב תרבות פוליטית, הגישה המעמדית תדגיש את המעמד החברתי הבורגני כמעצב באופן הגמוני את התרבות הפוליטית, בעוד הגישה הפלורליסטית תדגיש את התהליכים הבין-קבוצתיים, המבוססים על הליך דמוקרטי שוויוני ועל נייטרליות של המדינה או על מעורבותה החלקית בלבד בעיצוב התרבות הפוליטית. השאלה השנייה היא: מהן ההשלכות של תרבות פוליטית על הדמוקרטיה? הגישה האליטיסטית תדגיש את האופן שבו מסייעת התרבות לשמירת ההגמוניה של האליטה השלטת. הגישה המעמדית תפנה בעיקר לאופן שבו התרבות הפוליטית משמשת בסיס להסכמה וללגיטימציה הניתנת למעמד השליט. הגישה הפלורליסטית תדגיש בעיקר את השפעתם של תהליכים תרבותיים, במסגרת של הליך דמוקרטי שוויוני למדי, על עיצוב זכויות הפרט ושימורן.

למרות כול ההבדלים הללו ביניהן, כול שלוש הגישות שותפות להגדרתה של תרבות פוליטית דמוקרטית. על פי שלוש זוויות המבט התיאורטיות הבסיסיות שמנינו ניתן להגדיר תרבות פוליטית דמוקרטית כזו שממלאת אחר חמישה תנאים בסיסיים:

1. ציות לגופים האזרחיים-פוליטיים של המדינה – מוסדות הרשות המתבצעת, הרשות המחוקקת, הרשות השופטת. מובן כי ישנם מצבים של אי-ציות מצד מוסדות, קבוצות או יחידים, אך ציות כאמור מאפיין בדרך כלל את הדמוקרטיה.

2. ציות להליך הדמוקרטי, כגון בחירות, פסיקות והכרעות שיפוטיות (מבלי להתייחס בהכרח לתוכנן). גם כאן ייתכנו מצבים של אי-ציות מצד מוסדות, קבוצות או יחידים, אך ציות כאמור מאפיין בדרך כלל את הדמוקרטיה.

3. הפנמת ההליך הדמוקרטי. ככלל, אנו מצפים כי בדמוקרטיות תהיה רמה גבוהה של הפנמת ההליך, שהוא סך כול הנהלים הנחוצים לקיום המשטר הדמוקרטי.

4. מודעות פוליטית (אמיתית או מזויפת) ורצון האזרחים (בשיעורים המשתנים ממדינה למדינה) להשתתף בעיצוב החיים הציבוריים, באמצעות בחירות ובאמצעים פוליטיים אחרים, כגון חברות או פעילות במפלגות, וכן השתתפות בדפוסי פעילות אחרים כמחאה.

5. שימת דגש על הצורך בכיבוד זכויות הפרט, הקהילה, והמיעוטים, ועל חשיבותו.
השאלה, עד כמה אכן מתקיימים התנאים האמורים בפרקטיקה הפוליטית ועד כמה מדובר ברטוריקה מטעה בלבד, חייבת במחקר היסטורי ואנליטי, שהוא ייחודי לכול מדינה ומדינה, ובהשוואה בין המדינות השונות.

לחלקים נוספים של המאמר: 
נשים וגברים בתרבות הפוליטית הישראלית
ערבים ויהודים בישראל
.............................................................................................

מקורות:
3. על מושגי ההגמוניה והתרבות ההגמונית, ראו מרקוזה 1969; Gramsci 1971
4. לעמדה זו, ראו Pareto 1935; Mosca 1939 ;Michels 1962
5. לעמדה זו, ראו Wright-Mills 1956 ;Weber 1947 ;Schumpeter 1976 ;Schmitter
1974
6. על כך, ראו Truman 1951 ;Dahl 1989 ;83-131 ;Dahl 1982; 1-30

ביבליוגרפיה:
כותר: תרבות פוליטית דמוקרטית של מדינה, מהי?
מחבר: ברזילי, גד (פרופ')
שם  הספר: מגמות בחברה הישראלית
עורכי הספר: יער, אפרים  (פרופ') ; שביט, זאב  (ד"ר)
תאריך: תשס"ג, 2003
בעלי זכויות : האוניברסיטה הפתוחה
הוצאה לאור: האוניברסיטה הפתוחה
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית