עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > העלייה הגדולהעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראלעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > העלייה הגדולה
מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרחהאוניברסיטה העברית בירושלים


תקציר
המאמר מתאר את המחלוקת שקדמה לעלייתם של יהודי תימן למדינת ישראל, המשא ומתן עם השלטונות הבריטיים על היציאה מעדן והסיבות שהביאו את האימאם לשנות את עמדתו ולהתיר ליהודים לצאת מתימן.



"על כנפי נשרים" העלייה מתימן ומעדן : לקראת מבצע "על כנפי נשרים"
מחבר: דב לויתן


הוויכוח על הצורך במיידי בהעלאת יהודי תימן

זמן קצר לאחר קום המדינה, החלו הדיונים על העלאתם של היהודים שנותרו בתימן, ובראש ובראשונה של היהודים שחיכו למעלה משלוש שנים במחנה "גאולה", בשיח' עות'מאן ובעיר עדן. לגבי עולים אלו, שמנו כ- 4,000 איש, הייתה הסכמה כללית שיש להעלותם מייד, אולם לא הייתה אחדות דעים באשר להעלאתם המיידית של שאר יהודי תימן. ההיסוסים נבעו משתי בעיות:

א. התנגדותה של ממשלת בריטניה, ששלטה בעדן וכך גם בנמל היציאה העיקרי, לאפשר את יציאתם של גברים בגיל גיוס.

ב. מצבם הגופני-הרפואי הקשה של עולי תימן מחד גיסא, ויכולת הקליטה המוגבלת של המדינה הצעירה שהתקשתה להתמודד עם גלי העלייה הגדולים מאידך גיסא.

בשלב הראשון של עליית "על כנפי נשרים" (דצמבר 1948 – מארס 1949) הייתה עדיין מדינת ישראל במצב של מלחמה, והתנאים הכלכליים היו קשים. גורמים בכירים בסוכנות היהודית טענו שעדיף לתת ליהודי תימן להמתין, ובינתיים להעלות יהודים ממדינות אחרות. גזבר הסוכנות היהודית, יצחק גרינבוים, שהיה בין המתנגדים לעלייה המיידית, אמר בישיבת ההנהלה הציונית ב- 18 ביוני 1949:

...מדוע לחסל את הגלות בתימן ולהעלות אנשים שמזיקים לנו יותר מאשר הם מועילים? על ידי כך שנעלה מתימן שבעים אחוז חולים, נזיק לנו ונזיק להם ולאף אחד לא תהיה תועלת. אנו מזיקים להם מפני שמביאים אותם לתוך סביבה זרה והם יתנוונו כאן. כלום נוכל לשאת בעלייה זו של שבעים אחוז חולים?... (אצ"ם, L27, פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות היהודית)

דו"ח רפואי קשה מאוד על מצבם של יהודי תימן הגיש ב- 20 בספטמבר 1949 ד"ר יוסף מאיר, שעמד בראש משלחת רפואית שביקרה בעדן. הדו"ח שכנע את המתנגדים, ויצחק גרינבוים ויתר חבריו בהנהלה הציונית קיבלו את דעתם של אלה שדרשו עלייה מיידית וטענו שלא ניתן לעצור את העלייה מתימן. ביניהם היה ראש הממשלה דוד בן-גוריון. ביומנו האישי רשם: "ילדים מתים [בתימן] כזבובים... עלינו להציל אותם. אמנם גם פה התמותה רבה, אבל פה יש טיפול יותר יעיל ויותר נאמן" (יומן בן-גוריון, 29.9.1949). באותו סגנון דיבר גם בכנסת:

...לפני כמה שבועות נמסר לי שמתוך נימוקים שקולים ומעשיים – ובאמת אי אפשר היה לזלזל בנימוקים – יש הכרח להאיט עליית תימן (מכיוון שהסוד נתגלה מותר לנו לדבר על כך). אמרו לי שבין העולים יש הרבה חולים, חלושים, ילדים תשושים, נגועים – ואין סידורים מתאימים ומספיקים בשביל כולם, ויש להאיט קצב העלייה, או יותר נכון ההטסה, כי כל עליית תימן בימינו נעשית בטיסה, על כנפי נשרים. שלחתי מייד איש לעדן לבדוק המצב, ובמשך ימים אחדים קיבלתי דו"ח מלא ומפורט על מה שמתהווה ברחבי תימן. שמעתי על יציאת תימן מופלאה, משיחית, יציאת היהודים מכל קצווי תימן, ברגל וברכב, בנעריהם ובזקניהם, מתוך הפקרת רכושם, בריאותם, חייהם – ופני כולם לעדן, שמשם אפשר להגיע למדינת ישראל המאירה ממרחקים וקוראה ממעמקים... (דברי הכנסת ג, 21.11.1949, עמ' 128)

ב- 9 באוקטובר 1949 הוחלט על העלאת 35,000 איש עד סוף השנה. זו הייתה החלטה חשובה, שבישרה שינוי חריף בגישה לעלייה מתימן.

המשא ומתן המדיני

הוויכוח בישראל על אודות הצורך המיידי והכדאיות בהעלאת יהודי תימן לאלתר לא היה המכשול היחיד שצריך היה להתגבר עליו לפני שניתן היה לחסל את גולת תימן. במישור המדיני היה חיוני לקבל הן את הסכמת השלטונות הבריטיים בעדן והן את הסכמת האימאם של תימן, בעיקר בשלב השני של עליית "על כנפי נשרים", שהתחיל בחודש יוני 1949.

בריטניה אסרה על יוצאי תימן בגיל הגיוס לצאת מתחום מושבת הכתר עדן (איסור דומה הוטל על הפליטים היהודים בקפריסין), מאחר שהתלבטה בשאלת יציאת היהודים מעדן ועלייתם לארץ. מצד אחד לא רצתה שמדינות ערב יאשימו אותה בנקיטת צעד לטובת מדינת ישראל ולהגדלת אוכלוסייתה. מצד שני, הנהירה ההמונית של יהודים לעדן והמצב הקשה מאוד במחנה "חאשד" חייבו אותה לנקוט מדיניות מציאותית. בעקבות משא ומתן מדיני נמרץ הצליחו דיפלומטים ישראלים להביא לביטול האיסור.

המשא ומתן עם שלטונות תימן הוטל בעיקר על נציג הקונגרס היהודי העולמי, ליאון קובוביצקי, שנועד לשם כך עם מוחמד ג'בלי, מיופה כוחו של האימאם בעדן. תחילה הערימו אנשי האימאם קשיים והתנגדו ליציאת היהודים מתימן, בשל עמדתה השלילית של הליגה הערבית לנושא. ברם, עם התקדמות המשא ומתן שהתנהל באי רודוס בין ישראל לבין מדינות ערב השכנות, הגמיש האימאם את עמדתו, וזמן קצר לאחר חתימת ההסכם לשביתת נשק בין ישראל ומצרים, בחודש ינואר 1949, ניתן האישור המיוחל ליהודים לעלות לישראל. בחודש ניסן תש"ט (אפריל 1949) הודיעה ממשלת תימן באופן רשמי כי כל יהודי אשר ברצונו לצאת את המדינה לצמיתות רשאי לעשות זאת, בתנאי שימכור תחילה את רכושו. מדיניות חדשה זו מצד האימאם אחמד בן יחיא הייתה שינוי מוחלט לעומת המדיניות שנקט אביו לפניו. השינוי המכריע הזה בגישתם של שליטי תימן לסוגיית העלייה דורש ליבון והבהרה.

בפברואר 1948 נרצח האימאם יחיא בידי קושרים שבאו מקרב משפחות המנהיגים המכובדות בתימן. היהודים זועזעו קשות מהרצח. האימאם אמנם אסר על היהודים לעלות ארצה, אך הגן עליהם מפני ההתנכלויות של קנאי הדת. ואכן, לאחר הרצח עברו על היהודים, בעיקר על יהודי צנעא, שבועיים קשים של פרעות עד שבנו של האימאם שנרצח, אחמד, התגבר על הקושרים-המורדים, הוציאם להורג ותפס את רסן השלטון. גם תחת שלטונו של האימאם החדש, שנודע בכינוי "אחמד אל ג'נה" (אחמד איש הדמים), סבלו היהודים מפרעות ומהתנכלויות קשות. הידיעות על הקמת מדינה יהודית ועל ניצחונות צה"ל במלחמה נגד צבאות ערב דרבנו תחילה חלק מתושבי צנעא המוסלמים להעליל על היהודים ולפגוע בהם. אולם בראשית שנת 1949 התבשרו יהודי תימן על השינוי המפתיע בעמדתו של האימאם. מה היו הגורמים שהביאו לשינוי?

א. בתקופה הנידונה שרר רעב כבד בתימן ועזיבתם של עשרות אלפי תושבים יכלה להקל על המחסור במזון.

ב. יציאתם של היהודים מתימן הקנתה לשלטונות תימן הכנסות נכבדות, הן מן הרכוש שנפל לידיהם והן מגביית מסים שונים, כגון דמי חסות ומסי מעבר. כמו כן, היו מקרים רבים שיהודים נאלצו לשחד את הפקידים ולהעניק להם "מתנות".

ג. החשש של האימאם שהפרעות נגד היהודים יתרחבו ובסופו של דבר יסכנו את יציבות השלטון.

ד. הידיעות שהגיעו מארץ ישראל על הניצחונות הצבאיים המדהימים של המדינה הצעירה פעלו בשני כיוונים מנוגדים. מצד אחד הם היו סיבה להמשך ההתנכלויות והפרעות, מצד שני עשו רושם אדיר על צמרת השלטון. האימאם נתפס לפחד מיסטי מנקמת האל אם יתנגד לחזרתו של העם היהודי למולדתו. הסיפורים ששמע מפיהם של הפליטים הפלסטינים שהחלו להגיע לתימן חיזקו את המגמה הזו.

עם זאת, היו גורמים שהתנגדו להחלטת האימאם להתיר את יציאת היהודים – אחיו, למשל. ואילו השריף מבייחאן ביקש להשאיר תחת שלטונו כאלפיים יהודים, כדי לאפשר לו לקיים את מצוות הקוראן לתת חסות והגנה ליהודים.

אולם ההכרעה כבר נפלה וליהודים הותר להגר. מלבד התנאי למכור רכוש, שנועד למנוע תביעות בעתיד, נדרשו היהודים במקומות שונים ללמד צעירים מקומיים את המקצועות שבהם עסקו מדורי דורות – צורפות כסף וזהב, סנדלרות, הכנת טבק, נפחות ועוד. במקרים רבים מאוד נעשתה "ההכשרה המקצועית" הזאת בחופזה, ובעיקר למראית עין. היו מקרים בהם שילמו היהודים שוחד למוסלמים המקומיים, כדי שאלה יעידו שהם אכן רכשו את המקצועות שהיהודים התמחו בהם.

המשא ומתן המדיני שקדם לעלייתם של יהודי תימן, וכן ארגון העלייה בתימן בהשתתפות הסוכנות היהודית והג'וינט, לצד פעילותו של מערך הקליטה בארץ, היו בין הגורמים העיקריים שהביאו להצלחתו של מבצע "על כנפי נשרים".

לפריטים נוספים של המאמר:
"על כנפי נשרים" העלייה מתימן ומעדן
"על כנפי נשרים" העלייה מתימן ומעדן : לקראת מבצע "על כנפי נשרים" (פריט זה)
"על כנפי נשרים" העלייה מתימן ומעדן : מבצע "על כנפי נשרים"
"על כנפי נשרים" העלייה מתימן ומעדן : קליטת העולים בארץ

ביבליוגרפיה:
כותר: "על כנפי נשרים" העלייה מתימן ומעדן : לקראת מבצע "על כנפי נשרים"
מחבר: לויתן, דב
שם  הספר: בגלוי ובסתר : העליות הגדולות מארצות האסלאם (1967-1948)
עורך הספר: סעדון, חיים
תאריך: תש"ס
בעלי זכויות : מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח; האוניברסיטה העברית בירושלים
הוצאה לאור: מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית