עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > ארכיאולוגיה מקראית
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית



תקציר
דף מידע על כלי החרס: טכניקת יצירתם, צורותיהם השונות, שימושיהן המגוונים התרומה שלהם למחקר הארכיאולוגי- היסטורי, וגם- הסבר לתפקידם של כלי החרס הנזכרים במקרא.



כלי חרס
מחברת: נעמי עמית


הקדרוּת, שהיא אומנות יצירתם של כלי חרס, היא מהאומנויות הראשונות שהמציא האדם. זמינותו של הטין, סחף הנחלים, שהוא החומר שממנו יוצרים את כלי החרס, ותכונותיו - הרכּוּת שלו המאפשרת ללוש אותו בקלות וכן התקשותו באמצעות שריפתו באש – כל אלה הפכו את הקדרוּת לאחת מהאומנויות הנדרשות ביותר בתקופות הקדומות. כלי החרס היו נפוצים ביותר גם מאחר שענו על צרכים אמיתיים: הם שימשו להכנת מזון ומשקה, לאחסונם ולהגשתם.

בית מלאכתו של הקדר מכונה בעברית "בית היוצר". הזיקה בין קדרוּת ליצירה, המתגלמת בצירוף זה, מתחזקת אף יותר לנוכח הדימויים שבאמצעותם מתוארת במקרא מלאכת יצירת האדם על-ידי אלוהים: "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים..." (בראשית ב, ז); "...אנחנו החמר ואתה יֹצְרנו ומעשה ידך כֻּלנו" (ישעיהו סד, ז). גם במיתולוגיה המצרית בא לידי ביטוי הקשר בין יצירת האדם על-ידי האל לבין קדרוּת בסיפור המתאר כיצד אל בשם חְנוּם, המוצג כקדר, יוצר אדם כרצונו על-גבי האובניים.

שלבים בהתפתחות אומנות כלי החרס

בתחילה גילה האדם רק חלק מתכונות החֹמר. היכרות חלקית זו איפשרה לו ליצור ממנו צורות קבועות, כמו לבני טין וצלמיות טין. רק בשלב מאוחר יותר, אולי בעקבות נפילה מקרית של פיסת טין לתוך האש, גילה האדם ששריפת החֹמר מקשיחה אותו, ובזכות זה הוא יכול ליצור בעזרתו כלים.

בראשית הקדרוּת הכלים נעשו ביד; הקדר לקח בידו גוש חֹמר, לש אותו ועיצב אותו לכלי הרצוי באמצעות צביטות. שיטה זו התאימה ליצירת כלים קטנים כמו קערות וספלים. אך על מנת ליצור כלים גדולים, כמו קנקן אגירה, היה על הקדר ליצור בסיס לכלי, להדביק על הבסיס חוליות מגולגלות של חֹמר, האחת על גבי השנייה עד לקבלת הגובה הרצוי. תוך כדי הנחת החוליות הקדר החליק את דופן הכלי כדי להעלים את קווי החיבור בין חוליות החֹמר.

בשלב מאוחר יותר השתכללה מלאכת הקדרוּת. הקדר הכין לו משטח עבודה מסתובב ועליו הניח את החֹמר. שוליית הקדר סובב את המשטח, והקדר החליק את דפנות הכלי.

במשך הזמן החליפה פעולת האובניים את מלאכת סיבוב הבסיס בידי השוליה. האובניים היו לוח עגול עשוי אבן בדרך כלל, שעליו הניח הקדר את החֹמר סביב ציר מחובר לדוושה. לחיצה על הדוושה גרמה לסיבוב לוח האבן. השימוש באבניים איפשר הכנת כלים רבים בזמן מועט יחסית.

שלב נוסף ביצירת כלי החרס היה שריפתם. בתחילה נעשתה השריפה במדורה פתוחה ולאט לאט התפתחה לצריפה בתנורים סגורים. הצריפה שינתה לחלוטין את תכונות החֹמר והוא הפך מגמיש לקשה ושביר. דרך הצריפה היא זו שנתנה לכלים את צבעם, שחור או אדום, בהתאם לכמות החמצן שהכניסו לתנור.

צורותיהם של כלי החרס ושימושיהם השונים

בבית טיפוסי בתקופת המקרא ניתן היה למצוא קערות רבות, ששימשו את יושבי הבית לאכילת מזון מוצק או דייסתי. יושבי הבית השתמשו גם בצלחות שטוחות.

סירי הבישול, שצורתם הבסיסית כמעט ולא השתנתה במשך מאות ואלפי שנים, נעשו מחֹמר גס, עמיד לטמפרטורה הגבוהה של הבישול. בדרך-כלל הוספו לסירים שתי ידיות משני צידי הכלי, ששימשו לנשיאה ולעתים גם לתלייה מעל לכיריים.

קדירות גדולות שימשו להכנת תבשילים בכמות גדולה – לערבוב חומרי התבשיל או המאפה, ללישת בצק ואף להגשת המזון. כלי אופייני נוסף היה הפּךְ – כלי לא גדול לדליית שתייה מקנקנים גדולים, שהכיל כליטר נוזלים. בצידו האחד של הכלי היתה ידית ובצידו השני שפה צבוטה שאפשרה מזיגה נוחה. לצד כל אלה, הכלי הנפוץ ביותר בתקופת המקרא היה קנקן שגובהו בין 60 ל-80 ס"מ ששימש בעיקר לצורך אחסון מים, יין, שמן או מזון יבש כמו זיתים, דבלים או חיטה. עדויות ארכיאולוגיות לכך הם שרידים מפוחמים של שאריות מזון ששרדו בקנקנים בעקבות שריפות.

כלי אחסון גדולים אף יותר מן הקנקנים היו הפיתסים, שגובהם הגיע עד למעלה ממטר. הם שימשו מעין מחסנים ולא נועדו להעברה ממקום למקום.

כלי חרס הנזכרים במקרא

• כַּד – קטן מן הקנקן, אך בעל פונקציה דומה. שימש ככלי לאחסון קמח - "כד הקמח לא תכלה..." (מלכים א יז 14); לנשיאת מים מהבאר – "...ותרד העינה ותמלא כדה ותעל" (בראשית כד 16)

הסיר - שימש לבישול – "...שְפֹת הסיר הגדולה ובָשֵל נזיד לבני הנביאים" (מלכים ב ד 38).

• אַגָּן – קערה גדולה, עשויה חרס או מתכת, ששימשה לפולחן ולצרכים חילוניים: "ויקח משה חצי הדם וישם באגנת וחצי הדם זרק על המזבח" (שמות כד 6).

• אָסוּךְ – כלי חרס ששימש להחזקת שמן: "...ותאמר אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן" (מלכים ב ד 2).

• בַּקְבֻּק (בקבוק) – כלי ששימש להחזקת מים או דבש: "כה אמר יהוה הלוך וקנית בקבק יוצר חרש..." (ירמיהו יט 1); " ולקחת בידך עשרה לחם ונקדים ובקבק דבש..." (מלכים א יד 3).

• מַחֲבַת - כלי חרס ששימש להכנת מנחות (קרבן מן הצומח): "ואם מנחה על המחבת קרבנך סלת בלולה בשמן מצה תהיה" (ויקרא ב 5).

• וכלים נוספים: גָּבִיעַ (שמות כה 31); גֻּלָה (מלכים א ז 41, זכריה ד 2, קהלת יב 6); כּוֹס (שמואל ב יב 3, ירמיהו לה 4); כִּיוֹר (שמות ל 18, זכריה יב 6); מַרְחֶשֶת (ויקרא ב 7, ז 9); מִשְאֶרֶת (שמות יב 34); מַשְֹרֵת (שמואל ב יג 9); נֵבֶל (ישעיהו כב 24, ירמיהו מח 11); סִיר (מלכים ב ד 38, יחזקאל כד 3, זכריה יד 21, קהלת ז 6); סַף (שמות יב 22); סֵפֶל (שופטים ה 25, ו 38); פַּךְ (שמואל א י 1, מלכים ב ט 1, 3, רות ג 3); פָּרוֹר (במדבר יא 8, שופטים ו 19, שמואל א ב 14); צְלוֹחִית (מלכים ב ב 20); צַלַּחַת (מלכים ב כא 13, משלי יט 24); צָמִיד (במדבר יט 15); צִנְצֶנֶת (שמות טז 33); צַפַּחַת (שמואל א כו 11, מלכים א יז 16-12, יט 6); קֻבַּעַת (ישעיהו נא 17, 22); קַלַּחַת (שמואל א ב 14, מיכה ג 3); קְעָרָה (שמות כה 25, במדבר ז 13); קַשְֹוָה (שמות כה 29, לז 16, במדבר ד 7).

מה לומדים הארכיאולוגים מכלי החרס?

כלי החרס הקדומים שנמצאו הם כמו "טביעות אצבע" שהותיר האדם בכל מקום שבו חי. תפוצתם הגדולה ועמידותם בפני פגעי הזמן מאפשרת לארכיאולוגים להשתמש בהם, ואף בשבריהם, כמקור מידע יקר ערך. כלי החרס מסייעים לארכיאולוג בהבנת הסגנון האוֹמנותי והאוּמנותי של התקופה ובשיחזור נתונים דמוגרפיים לגבי היישובים שבהם שימשו הכלים. מכלי החרס ניתן ללמוד גם על מעמדו הכלכלי של האדם שהשתמש בכלי; כך, למשל, כלי המיובא מארץ אחרת מעיד על יכולות כלכליות גבוהות של בעליו ועל קשרי מסחר אפשריים שלו עם ארצות שונות.

כלי החרס תורמים גם לתִארוך שכבות באתרים ארכיאולוגים. היכרותו של הארכיאולוג עם הגלגולים השונים שעברו על כלֵי החרס לאורך השנים מאפשרת לו לתארך את השכבה שבה נמצא כלי מסוים שאותו הוא חוקר.

ביבליוגרפיה:
כותר: כלי חרס
מחברת: עמית, נעמי
שם  הפרסום מקורי: מקראנט
תאריך: 2005
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. פרסום מקורי שנכתב עבור אתר מקראנט.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית