עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > גרמניה הנאצית והיהודים 1933-1939
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורהספרית פועלים




תקציר
עיר בפולין, על גבול גרמניה. מנובמבר 1938 עד אוגוסט 1939 התקיים בזבונשין מחנה ליהודים שגורשו מגרמניה. על-פי אומדני הגרמנים גורשו לזבונשין קרוב ל-17,000 נפש.



זבונשין


פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

(Zbaszyn). עיר בפולין, לפני המלחמה בפלך פוזנן, על גבול גרמניה. מנובמבר 1938 עד אוגוסט 1939 התקיים בזבונשין מחנה ליהודים שגורשו מגרמניה. ב-1938 ישבו בעיר 5,400 נפש, מהם 360 גרמנים ו-52 יהודים. ערב יום 27 באוקטובר 1938 החלו שלטונות גרמניה לעצור יהודים אזרחי פולין המתגוררים ברייך כדי לגרשם לפולין. הסיבה המיידית לכך היתה צו של משרד הפנים הפולני מיום 6 באוקטובר 1938 בדבר בדיקה ואישור של דרכוני אזרחי פולין השוהים מחוצה לה. נאמר כי דרכונים שלא יחודש תוקפם עד 29 באוקטובר 1938, לא ניתן יהיה להשתמש בהם כדי לחזור לפולין.


יהודים שגורשו מגרמניה לזבונשין, 1938, פולין

על-פי דין-וחשבון של הקונסוליה הפולנית באופלן (Oppeln; היום אופולה Opole) המשטרה הגרמנית היתה מביאה לבתי היהודים צווי גירוש בלילה; המיועד לגירוש היה חייב להתלבש מהר ומיד הובל לגבול הפולני ואולץ לחצות את הגבול בצורה בלתי-חוקית. למגורשים לא ניתנה אפשרות להסדיר את ענייניהם, להעביר את מפעליהם וכדומה. כאשר הגיעו לגבול היו המלווים הגרמנים יורים לעיתים באוויר. הדבר הגביר את חרדתם של המגורשים וגרם להם לאבד חפצים ולהיפצע תוך כדי מנוסה.

הגירושים הקיפו את כול גרמניה, אולם, המשטרה נהגה באופן שונה במקומות שונים. לרוב גורשו ראשי המשפחות, אך לעיתים גם הנשים והילדים. המגורשים הוסעו ברכבות לגבול הפולני, לרוב בקרבת זבונשין וביטום (Bytom). על-פי אומדני הגרמנים גורשו קרוב ל-17,000 נפש, אולם, המספר המדויק אינו ידוע. השלטונות הפולניים הופתעו מהגירושים. כמה קונסולים (בפרנקפורט על המיין) המליצו לציית לצווים, אחרים הגישו למגורשים סיוע בדרכים שונות. הקונסול הפולני בליפסק (Lipsk), פליקס חיצ'בסקי, איפשר למועמדים לגירוש כניסה לבניין ולגן הקונסוליה, ובכך שיבש, לפי הערכת המשטרה הגרמנית, את גירושם של כמחצית היהודים הפולנים שהיו בליפסק.

על סמך נתונים מקומיים של שלטונות פולין מ-28 ומ-29 באוקטובר 1938, גורשו למחוז זבונשין כ-6,100 נפש. מתוך נתונים ממקורות שונים, ניתן לאמוד את מספר המגורשים שעברו דרך זבונשין בכ- 10,000 נפש. רובם גורשו ברכבות, אולם, קבוצות גדולות גורשו ברגל ואולצו במכות לחצות את גבול פולין.

בין המגורשים היו קשישים שמתו בגירוש והיו מקרי התאבדויות. רבים נשלחו מזבונשין לבתי-חולים.

בין המגורשים היתה משפחת גרינשפן מהנובר. כנקמה ירה בנם, הרשל גרינשפן, בדיפלומט גרמני בפריס. הדבר היה עילה לפרוץ הפרעות ב 'ליל הבדולח'.

המגורשים הורשו לקחת עמם רק עשרה מרקים לנפש. הם לא הורשו לקחת כול דברי-ערך או ניירות-ערך, ולפיכך התקשו להגיע למקומות שונים בתוך שטח פולין.

בימים הראשונים לגירוש עצרה המשטרה הפולנית קבוצות שעברו באופן בלתי-חוקי את הגבול ולעיתים אילצה אותם לשוב לגרמניה. מדובר בעיקר באזרחים גרמנים שהיו בין המגורשים. תחילה הוחזקו רוב המגורשים שעברו את הגבול ליד זבונשין בקרבת מקום חציית הגבול, ולאחר מכן הובלו לזבונשין. חלק מהמגורשים הגיעו לתוך שטח פולין ולרבים מהם לא היה לאן ללכת. הם התמקמו בתחנת הרכבת, במגרש סמוך וברחובות. כבר בתחילת הגירושים העמידו השלטונות המקומיים לרשותם קסרקטינים נטושים (ששימשו לפני כן כאורוות).

עד 31 באוקטובר 1938 רשמה המשטרה בזבונשין 5,799 מגורשים. באותו היום אסרו השלטונות המרכזיים יציאת מגורשים אחרים מהעיר, בתקווה שריכוז המגורשים בקרבת הגבול ילחץ על הגרמנים לפתוח במשא-ומתן ויקל על שיבת המגורשים לבתיהם בגרמניה בתום השיחות אם יוכתרו, כמצופה, בהצלחה.

בימים הראשונים נענו תושבי זבונשין לקריאת ראש העירייה וסיפקו למגורשים מים חמים ומעט מזון. ב-30 באוקטובר 1938 אחר-הצהריים הגיע סיוע מורשה, ששלחו עמנואל רינגלבלום, יצחק גיטרמן וה’ג'וינט’. כעבור כמה ימים, ב-4 בנובמבר 1938, הקימו רינגלבלום, גיטרמן וה’ג'וינט’ את ה'וועד (היהודי) הכללי לסיוע לפליטים יהודים מגרמניה לפולין'. גם בזבונשין הוקם ועד עזרה, ובראשו בעל טחנת קמח יהודי, גז'יבובסקי. המגורשים שוכנו בקסרקטינים ובמבנים של טחנת הקמח, וכ-1,500 נפש מצאו מקלט בדירות פרטיות. את ההוצאות כיסה ועד העזרה.

החזקת המגורשים בזבונשין היתה בבחינת פגיעה בזכויות האזרח שלהם ועוררה מחאה. אחדים הצליחו לצאת למרות המשטרה ונעזרו, בין השאר, בתושבים מקומיים. אולם, השלטונות הפולניים ראו בהסדר פתרון זמני בלבד: כאשר התמשך המשא-ומתן עם הגרמנים, החלו שלטונות פולין לתת אישורי יציאה, ובסוף נובמבר 1938 החליטו לחסל בהדרגה את המחנה. אותה עת היו במחנה כ-4,000 נפש.

היוצאים פנו למשפחות ולמכרים בפולין. קהילות יהודיות רבות סייעו בידיהם. אחדים היגרו לאחר שקיבלו את האשרות הדרושות, חלק מהנוער פנו למחנות 'הכשרה' של 'החלוץ'.

את הוצאות אחזקת המחנה בזבונשין כיסו ועד כלל-פולני, שתמכו בו ועדים מקומיים (2.8 מיליוני זלוטי) והג'וינט (700,000 זלוטי). בקרב המגורשים הוקמה רשת עניפה של מוסדות, הודות לשיתוף-פעולה של ארגון ה’ג'וינט’ עם הוועד, שבראש המשלחת שלו עמד רינגלבלום. הרשת דאגה לצורכי המגורשים ותמכה חלקית במשרדים בזבונשין שלא יכלו לעמוד במשימות הרבות. את המחנה ניהל משרד ראשי, ולידו פעלו משרדים לאספקה, לשיכון, לחוק, למידע, לרישום, להגירה, לדואר ולתעסוקה, ומחלקות ילדים, תרבות, לנדסמנשפטים (Landsmannschaften) [ארגוני יוצאי ערים וקהילות], סעד, בריאות, ביקורת, בית-משפט כבוד ואפסנאות. הוקם בית-חולים בו היו 50 מיטות, מרפאות שיניים ומרפאת עזרה ראשונה. הוקמו בתי-מלאכה, קורסים מקצועיים וחוגי לשון והוראת ילדים, וכן קבוצות ספורט שקיימו משחקים עם ספורטאים מזבונשין.

במכתב מיום 6 בדצמבר 1939 לחברו בניו-יורק, ההיסטוריון רפאל מהלר, מתאר ד"ר רינגלבלום את תקופת עבודתו בזבונשין:

‘... אין בי לא הכוח ולא הסבלנות לתאר לך כל שעבר עלינו בזבונשין. בכל אופן נדמה לי כי גירוש כה פראי, נטול רחמים, כגירוש גרמניה לא ידע אי פעם קיבוץ יהודי...

במשך 5 שבועות הללו, אנחנו (כלומר, בימים הראשונים גיטרמן, גינסברג ואני, ואחרי 10 ימים אני וגינסברג) הקימונו עיירה שלמה עם מחלקות לאספקה, אשפוז, סדנות נגרים, חייטים, סנדלרים, ספרים, מחלקה משפטית, מחלקת הגירה ודואר עצמי (עם 53 מועסקים), משרד-סעד, בית-דין של בוררים, ועדת-סדר, שירות בקרה גלוי וחשאי, שירות ניקיון, שירות סניטרי מסועף וכו'. נוסף על 10-15 האנשים מפולין מועסקים כמעט 500 פליטים מגרמניה בכל הסעיפים הללו, שמניתי אותם לעיל. החשוב הוא, שאין כאן הרגשה של מקבלים ונותנים. הפליטים רואים בנו אחים החשים לעזרה בשעה של מצוקה ואסון. כמעט בכל התפקידים האחראים נושאים הפליטים. בינינו ובין הפליטים שוררים היחסים הלבביים והידידותיים ביותר... פותחה כאן פעולה תרבותית. הדבר הראשון שהנהגנו אותו הוא הדיבור ביידיש. זה הפך במחנה ממש לאופנה. ארגנו קורסים לפולנית, שבהם משתתפים כמעט 200 איש, מוקמים גם קורסים אחרים. יש כמה אולמי-קריאה, ספרייה; האלמנטים הדתיים ארגנו תלמוד-תורה, יש קונצרטים ופעילה מקהלה...’.( מתוך: השואה בתיעוד, עמ' 101-102).

המשא-ומתן בין הפולנים לגרמנים ארך עד 24 בינואר 1939, ואז נחתם הסכם המאפשר למגורשים, בקבוצות של עד 100 איש, לחזור זמנית לגרמניה כדי להסדיר את ענייניהם האישיים ולחסל את רכושם. את הכסף היה עליהם להפקיד בחשבון חסום בגרמניה, וממנו לא היה ניתן למעשה למשוך כספים. מצד שני אפשרה ממשלת פולין יציאתן של משפחות המגורשים לפולין. סידור העניינים הכרוכים בכך ארך עד לקיץ 1939, וקרוב לוודאי שמספר קטן של מגורשים שהה באופן זמני בגרמניה עוד ב-1 בספטמבר 1939, יום פרוץ המלחמה.

לקריאה נוספת:
מכתבים של עמנואל רינגלבלום על זבונשין
מעדותו של שמואל זינדל גרינשפן על הגירוש מגרמניה לזבונשין שבפולין, 1938 גרושים

באתר יד ושם:
המוזיאון החדש – גרמניה הנאצית והיהודים 33-39
ערכי לקסיקון נוספים בנושא גרמניה הנאצית והיהודים 1933-1939
מבחר חומרים בנושא גרמניה הנאצית והיהודים 1933-1939



אל האסופה גרמניה הנאצית והיהודים 1933-19393

ביבליוגרפיה:
כותר: זבונשין
שם  הספר: האנציקלופדיה של השואה
עורך הספר: גוטמן, ישראל
תאריך: 1990
הוצאה לאור: יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה; ספרית פועלים
הערות: 1. כרך א: א-ב
2. כרך ב: ג-ז
3. כרך ג: ח-מ
4. כרך ד: נ-צ
5. כרך ה: ק-ת
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית