עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > ה"פיתרון הסופי" > עקירה - אקציות וטרנספורטים
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה



תקציר
"אקציית הילדים, בעצם, מעולם לא הסתיימה. ... הייתה באקציית הילדים משום הכרזה טוטלית ומוחלטת – בטלה זכות קיומו של הילד היהודי." קטע מספרו של שלום אילתי "לחצות את הנהר", בו מתאר המחבר את אקציית הילדים.



מזיכרונותיו של שלום אילתי על אקציית הילדים
מחבר: שלום אילתי


פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

שלום (קפלן) אילתי נולד בקובנה שבליטא בשנת 1933 לאם אחות ומשוררת ואב מורה וסופר. אח לציפורה הקטנה ממנו בכמה שנים. ב-1941 נכלא עם משפחתו בגטו. שרד את האקציות השונות וב-1944 נמלט לבדו ביוזמתה של אימו וניצל. אימו ואחותו הקטנה נספו. אביו שהיה במחנות כפייה מחוץ לגטו ניצל, והם נפגשו לאחר המלחמה. אילתי עלה לארץ ב-1946 והקים משפחה. משמש כאגרונום, מורה דרך ועורך פרסומים.

לא חלפה שעה ארוכה והחלו להישמע צעדים הולכים וקרבים. מבהיל היה לשמוע אותם קרובים כל-כך. יחידים, זוגות, שלשות, מתואמי פסיעה ונמרצים, יודעים את מטרתם. תחילה פסחו על ביתנו, כממהרים למקום אחר, ואתה כמו אצל רופא השיניים, מיד חושב אולי זהו זה, שמא היום כבר לא יכאיב יותר; אבל הם חזרו. כעת הם נשמעו בחצר שלנו ואחר-כך על גרם-המדרגות, עולים לתוך הבית פנימה. גל הצעדים הראשון הסתפק בפסיעה מהירה דרך כל החדרים; הבאים אחריהם כבר הפכו מיטות, הזיזו רהיטים, חיטטו בארונות. כאשר הסתובבו היישר מעל ראשי התקפלתי ככל האפשר, כמו נעצרה נשימתי. מדהים כמה שרצפה של עץ היא בעצם דקה, האומנם אינה שקופה? עתה הייתי לא רק אפרכסת, אלא גם ללב ענק שפעימותיו מהדהדים כמו פעמוני הבזיליקה שליד ביתנו הישן. מה לעשות כדי שנהמותיו לא יסגירוני?

המחפשים יצאו כלעומת שבאו ואנו עדיין לא פענחנו כוונותיהם. דממה מתוחה חזרה וצנחה עלינו ומבעדה החילונו ממרחקים לשמוע קריאות, זעקות. לא רק מחפשים, כנראה שלוקחים אנשים. האם לפי רשימות או את כולם? לפתע בקעה אלינו דרך האשנב, התפוצצה מקרוב, יללה קרובה מקפיאת-דם – משה'לה!!! נשמעו נשיפות של מאבק כלשהו, גניחות של התנגדות; בקללות וחרפות נזעמים הוסה הקול הזועק ורק יבבה דקה, אינסופית שרדה ממנו, כשל חיה פצועה אנושות, ואנו כבר ידענו – לוקחים את הילדים! אשר אירע בגטאות אחרים נחת ובא עלינו.

שוב ושוב חזרו קולות של מגפיים סורקים את דירתנו, חולפים בחדרים, מזיזים ומהפכים, ממאנים להרפות. כאילו באו עם רשימות שמיות ואינם מניחים. ואנו כל פעם מחדש מתאבנים – שרק לא יירדו למרתף, שיסתפקו בחיפושיהם בדירה, שיילכו מכאן.

ואז נשמעו בחצר צעדים אשר בבת-אחת פנו מטה, במפנה חד, היישר לפתח המרתף.

קולות של שניים. הם מנסים להידחק דרך המרווח הצר שבין הדלת התקועה במדרון ובין המשקוף. ותחילה אינם מצליחים –

Wer reitet so spät
Wer reitet so spät
Wer reitet so spät
Wer reitet so spät

אני לא נושם, ליבי לא פועם, מרכז כל כוחי בלהתכווץ, להצטמצם, להיות קטן מעובר, זעיר מראש סיכה. הדלת נדחפת בכוח רב והיא נענית ונפתחת. הם מגששים דרכם פנימה ואני אבן. העיניים חתומות בכוח כה רב עד שספק אם יוכלו פעם להיפתח. להתאפס, להתאייד, להתאיין. ולפתע נופל עליהם דבר-מה, או לפניהם, וחוסם את דרכם. כנראה שאין להם פנס. נשמעת קללה ואחד אומר בקול רם: "כאן חושך יותר מאשר בתחת של כושי".

Wie in ein niggers marsh

הם סבים אחורנית. צעדיהם נשמעים שוב, עולים במעלה השיפוע, יוצאים ומתרחקים.

Wer reitet so spät durch nacht und wind
Ein niggers marsh
Ein niggers marsh

זמן רב עוד ארך עד אשר הנשימה שבה והלב חזר לפעום.

אמא שברה ראשונה את הלם השתיקה, בלחש היא מסבירה לי את פשר אמירתם הגסה, אשר הבוטות שלה בישרה לי ברגע זה חיים. ומיד היא החליטה לעשות משהו. לו הייתה הרוכב ביער, ודאי גם סופו של אותו ילד היה אחר. עתה, משברור הוא כי זוהי אקציה של ילדים, תצא אמא מן המחבוא ותעלה למעלה. דירה ריקה מעוררת חשדות, מזמינה פורענות. אם יבואו מחפשים נוספים תוכל אמא, בגרמנית הטובה שלה, לנסות להסיח את דעתם.

פחדתי להישאר לבד וגם חששתי לאבד אותה. אך הכרחי היה לנסות ולעשות דבר-מה. עלי להתגבר ולהתאפק. תמיד עלי להבין, להתגבר ולהתאפק. בזהירות שלפה את עצמה מתוך מחבואה ויצאה מן המרתף, ואני נותרתי שם בהמשך היום לבדי. מכונס כמו קודם, גם הפחד נשאר לרבוץ איתי כקודם. אולם שביב עידוד בכל-זאת הבהב – אמא על המשמר. גלים נוספים של מחפשים חזרו ובאו, לא נלאו. מבעד לרצפה חזרתי ושמעתי את קולה הרגוע לכאורה של אמא משיב באדיבות עניינית – "לא, אין ילדים בבית זה, הדיירים האחרים העדיפו להצטרף לקרוביהם בבתים הסמוכים".

ומסביב נמשך התופת. גל אחרי גל, בין דממות קצרות, פרצו מדי פעם מחדש ובאו מבעד לאשנב קולות צעידה נמרצים, צווחות פולחות לב, גידופים חורצים בגרמנית או אוקראינית, וקריאות שבר של אמהות השוכלות את ילדיהן בעוד אלה בחיקן. ואני, באופן המוזר והבלתי-מובן ביותר, באמצעות האשנב אשר בגובה פני הרחוב, כמו הייתי במו גופי בתוך המערבולת המתהפכת שבחוץ. שוב ושוב נשמעו אנקות מאבק חסרי תוחלת, זעקות, שיש והיו נקטעות באחת כמו באי-פשר מפחיד. קולות אלה בחוץ, בצד החרדה האינסופית, הם שנותרו בזיכרוני כתמצית הזוועה של היום ההוא…

אקציית הילדים, בעצם, מעולם לא הסתיימה. בימים הבאים, בגיחות יזומות או משהבחינו באקראי בילד בודד פה ושם, מיד עטו עליו לקחתו. מעולם קודם-לכן לא הצביעו הגרמנים על קבוצת גיל מסוימת, מלבד קשישים מאוד, לומר: בני מוות אתם, איש מביניכם לא יחיה. לעומת זאת הייתה באקציית הילדים משום הכרזה טוטלית ומוחלטת – בטלה זכות קיומו של הילד היהודי.

מי היו הילדים שנספו סביב, איזו עוצמת חיים קופדה באותם ימים ספורים (ואולי גם הם התפללו כמוני)?

בעזרתו של מומחה לסטטיסטיקה ודמוגרפיה של יהדות מזרח-אירופה ניסיתי פעם לחשב מהו שיעורנו היחסי, הילדים שנשארו בחיים מן הגטו שלנו.

לפי חישוב זה היו בעירנו לפני המלחמה 5,060 ילדים עד גיל 14.
-מביניהם ניצלו בסופו של דבר, לפי הערכתי, כ-150.
-נספו אפוא 4,910.
הילדים הנותרים הם אפוא 2.9 אחוזים.
-כשלושה מתוך כל מאה.
ואני אחד מבין שלושה אלה.

לקריאה נוספת:
זיכרונות שלום אילתי על אקציות בגטו קובנה ובפורט התשיעי
מזיכרונותיו של שלום אילתי על חיי יום-יום ועבודה בגטו קובנה
מזיכרונותיו של שלום אילתי על איסור הלידה בגטו קובנה

באתר יד ושם:
תערוכה מקוונת: עד היהודי האחרון
מחנות ואתרי רצח נאציים מרכזיים
יומנים נוספים בנושא הפתרון הסופי



אל האסופה הפתרון הסופי3

אל האסופה חיים יהודיים בשנים 1939-19453

ביבליוגרפיה:
כותר: מזיכרונותיו של שלום אילתי על אקציית הילדים
שם  הספר: לחצות את הנהר
מחבר: אילתי, שלום
תאריך: 1999
בעלי זכויות : יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
הוצאה לאור: יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית