רקע היסטורי
במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר היה ברור שהאימפריה העות'מאנית מתפוררת נחתם בין צרפת לאנגליה "הסכם סיקס-פיקו" (1916) אשר חילק ביניהן את שטחי האימפריה העות'מאנית. צרפת קיבלה את סוריה ולבנון, ובתחום לבנון נכללו הגליל העליון ואצבע הגליל.
בשנת 1920 לאחר שיישובים יהודיים הותקפו בידי כנופיות ערביות שפעלו בגליל העליון שבשליטת צרפת, הועבר האזור לידי בריטניה והגבול של לבנון נקבע בתוואי שבו הוא נמצא עד היום. בתקופת המנדט הבריטי הועלו מעפילים דרך לבנון. ובזמן "המרד הערבי" (1936-1939) גודר הגבול כדי למנוע הסתננות כנופיות והברחת נשק מלבנון.
מהקמת מדינת ישראל ועד לתחילת שנות השבעים הגבול הישראלי – לבנוני היה יחסית שקט. אולם, בתחילת שנות השבעים החלו ארגוני טרור פלשתינאים, ובראשם אש"ף, לפעול באזור דרום לבנון ולשגר מחבלים מעבר לגבול לבצע פיגועים בתוך ישראל. ב-1978 צה"ל יצא למבצע ליטני כדי לגרש את המחבלים מהאזור. לאחר שהמחבלים המשיכו בהתקפותיהם, צה"ל פתח במלחמת "שלום הגליל" ונכנס לעומק לבנון במטרה למגר את ארגוני הטרור. לאחר המלחמה (1985), צה"ל נסוג מרוב השטח שכבש אבל השאיר "רצועת ביטחון" בעומק כמה קילומטרים כדי לאפשר הגנה טובה יותר על הגבול ועל יישובי הצפון. ב-24 במאי 2000, ולאחר כ-18 שנה של שהייה בשטח לבנון, יצא אחרון חיילי צה"ל מרצועת הביטחון.
הגדר הטובה היה הכינוי המקובל לגבול הצפוני של ישראל עם לבנון בעת שאוכלוסייה נוצרית מרונית ידידותית לישראל שכנה ברצועת הביטחון.
ישראל אפשרה לתושבים הללו לעבוד בישראל ואף הקימה מרפאות לאורך הגדר שבהם תושבי דרום לבנון קיבלו טיפול רפואי ישראלי. תחנת המעבר העיקרית של סחורות ופועלים היה "שער פאטמה" הממוקם ליד מטולה. יציאת ישראל מרצועת הביטחון בלבנון ב-2000 הביאה את קיצה של "הגדר הטובה".
היציאה מרצועת הביטחון: ככל שהשהות הישראלית בלבנון הלכה והתארכה, כך התגברה ההתנגדות הלבנונית, בהנהגת החיזבאללה, לשהות הישראלית ברצועה הביטחון. לאחר כ-18 שנה של שהיה בשטח לבנון מאז תחילת מלחמת" שלום הגליל" ב-1982 ישראל יצאה מלבנון. המהלך הישראלי תואם עם האו"ם. לאחר נסיגת ישראל, החיזבאללה נשאר הכח הדומיננטי באזור הדרום וממשלת לבנון לא שלחה את צבאה לאזור הגבול.
מצב הגבול הישראלי – לבנוני לאחר נסיגת צה"ל: הגבול הצפוני של ישראל זכה למידה רבה של שקט לאחר נסיגת צה"ל מלבנון. כמות הנפגעים, הקטיושות, חדירות מחבלים, והתקפות החיזבאללה ירדו באופן דרסטי. המצב החדש איפשר קיום חיים נורמאלי ושקט לאזרחי הצפון, שיפר משמעותית את כלכלת הצפון, ותיגבר את התיירות. למרות שהאו"ם אישר שישראל נסוגה מכל השטח הלבנוני, החיבאללה המשיך לטעון שישראל לא נסוגה משטח חוות שבעא ששייך ללבנון ולכן הארגון יכול להמשיך ולתקוף את ישראל. למרות השקט היחסי, חיזבאללה המשיך לבצע פעולות נקודתיות כנגד ישראל, בעיקר באזור הר דב וחוות שבעא. הלחימה בלבנון בקיץ 2006 הוכיחה ששקט זה היה שקט זמני.
הלחימה בלבנון בקיץ 2006: השקט היחסי ששרר בגבול הצפון מאז הנסיגה בא לסיומו ב-12 ביולי 2006 כאשר חיזבאללה חטף שני חיילי צה"ל והפגיז את יישובי הצפון. בתגובה, ישראל פתחה בלחימה כנגד החיזבאללה בדרום לבנון. הלחימה הסתיימה לאחר שישראל ולבנון קיבלו את החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם הקוראת להפסקת האש.
