החקלאות בסוריה היא חקלאות קיום מסורתית כלומר, תוצריה משמשים בעיקר לצריכה עצמית, ולא נעשה בה שימוש רב בטכנולוגיות מתקדמות ובמיכון מודרני. לכן גם היבולים של החקלאים דלים,. רוב גידולי החקלאות בסוריה הם גידולי בעל, ולכן הם מושפעים מאוד מן התנודות בכמות המשקעים השנתית. למשל, יש שנים שבהן, בגלל מיעוט הגשמים, סוריה נאלצת לייבא דגנים כדי לספק את הצריכה המקומית.
כדי להקטין את התלות בכמות הגשמים השנתית, הוקם על הנהר פרת, בטבקה, סכר שנועד לאגור כ-12 מיליארד מ"ק מים, וכך לאפשר להגדיל את שטחי השלחין. אבל הקמת הסכר לא פתרה את הבעיה, ואף לא תרמה באופן משמעותי להגדלת שטחי השלחין, בגלל בעיות אחרות שהתעוררו, ובהן הימצאות גבס בקרקע, התאדות רבה ובעיות הקשורות לבירוקרטיה וסרבול של המערכת השלטונית בסוריה. הקמת הסכר יצרה סכסוך עם השכנה עיראק, כי עצירת המים בטבקה גרמה להפחתה של כמות המים בהמשכו של הנהר, הזורם לעיראק. כיום סוריה ממשיכה לעשות מאמצים לבנות לעצמה מערכת השקיה יעילה, שתכשיר אדמות נוספות לחקלאות. בין הפעולות האלה: הקמת סכרים על הנהר אורונטס וייבוש שטחי ביצות שעל גדותיו, הקמת סכרים על הנהר ירמוך, איגום מי שיטפונות מן הנחלים היורדים מהרי אנסריה. למרות כל הפעולות האלה, סוריה עדיין לא הצליחה לרתום את משאבי המים שלה באופן יעיל לטובת החקלאות בתחומה.
מאחר שרוב שטחה של סוריה צחיח או צחיח למחצה, רוב הקרקעות במדינה אינן מתאימות לגידולים חקלאיים, לכן משתמשים בהן בעיקר למרעה. בשטחי הקרקע הראויים לגידולים חקלאיים, הנמצאים בעיקר בצפון ובדרום-מערב המדינה , מגדלים בעיקר: דגנים, כותנה, סלק- סוכר, ובמידה פחותה גם מטעים ומשקי בעלי-חיים.
הממשלה הסורית עושה פעולות לקידומם ולפיתוחם של הכפרים, אבל למרות זאת מצבם הכללי של הכפרים הוא עדין נחשל: הידע החקלאי מצומצם, אין שימוש בדשנים ובשיטות הדברה מתקדמות, שיטות ההשקיה מיושנות, וכיו"ב. לאור זאת, ובגלל מגבלות הקרקע והמים בכפרים, רבים מן הצעירים נוטשים את הכפרים ומהגרים לערים.
