עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהודים בארצות האסלאם במאות 20-18
מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי


תקציר
תיאור הרקע והגורמים להענקת אזרחות ליהודי אלג'יריה ב- 1870. בין הגורמים: הסבך המשפטי שאליו נקלעו בעקבות ביטול האוטונומיה, עמדת דעת הקהל הליברלית האירופית שתמכה בהענקת אזרחות, לחצם של חוגים יהודיים ליברליים ועמדתו של אדולף כרמיה.



מכרמיה לפטן : אנטישמיות באלג'יריה הקולוניאלית (1940-1870) : לקראת האזרחות הצרפתית ופקודת כרמיה
מחבר: פרופ' מיכאל אביטבול


כתוצאה מביטול בתי הדין שלהם ומאימוץ הארגון הקונסיסטוריאלי, מצאו עצמם יהודי אלג'יריה מחויבים לחוק האזרחי הצרפתי, אם כי רשמית הם היו בגדר ילידים. זה היה מצב מעורפל לכל הדעות, שיצר אי-בהירות לא מעטה. כך, למשל, לא היה ברור אם ניתן לחייב את היהודים לרשום את נישואיהם בפני הרשויות האזרחיות או אם ניתן לאסור עליהם – בהתאם לחוק הצרפתי – את הגירושים ואת הפוליגמיה. חוסר בהירות זה נתן את אותותיו בפסיקה הסותרת של הערכאות, שבפניהן הובאו עניינים מעניינים שונים בתחום המעמד האישי. המצב הסתבך עוד יותר בתקופת הרפובליקה השנייה (1852-1848), אשר הפרידה בין המוסלמים לבין היהודים מבחינה מינהלית. וכך בשעה שמשרד המלחמה היה הרשות שטיפלה בענייני הדת של המוסלמים, היה משרד החינוך והדתות אחראי על ענייניהם הדתיים של היהודים. בדומה לכך סרו היהודים במה שנוגע לענייני משפט למרות משרד המשפטים הצרפתי, בעוד שלגבי האוכלוסייה המוסלמית הוטלה האחריות בתחום זה על המושל הכללי או על הצבא. בנסיבות אלה חדלו היהודים מבחינות רבות להיות ילידים, אף שלא הוכרו כאזרחים; הם היו בגדר אזרחים למחצה או כמעט אזרחים, מעמד שלא היה אפשר להחזיק בו לאורך זמן. אט אט התברר לשלטונות הצרפתיים, שהמוצא היחיד מהסבך המשפטי יהיה הענקת האזרחות הצרפתית ליהודי אלג'יריה.

גם דעת הקהל האירופית צידדה ברובה המכריע במתן האזרחות ליהודים. בעקבות כשלון מהפיכת 1848 וכינון הקיסרות השנייה, נהרו עשרות רפובליקנים לאלג'יריה, ובעיניהם, כמו בעיני החוגים הליברליים שהגיעו למושבה בתקופת הרסטורציה של המלוכה, הצטיירה האמנציפציה של יהודי אלג'יריה, ברוח האידיאלים של 1789, כהמשך הגיוני ומחוייב המציאות לאמנציפציה של יהודי צרפת. חוגים אלה דגלו בו בזמן גם בביטול המשטר הצבאי ששרר במושבה מאז 1830, והיו משוכנעים, שתנאי הכרחי לכך הוא הגדלת אוכלוסיית בעלי האזרחות הצרפתית, אם על ידי הרחבת ההתיישבות הצרפתית ואם על ידי אזרוח היהודים או המהגרים, שהחלו להגיע לאלג'יריה מכל קצוות אירופה הדרומית. לעומת זאת, אנשי הצבא והיסודות שהיו מזוהים עם המשטר הקיסרי התנגדו לשינוי מעמדם של היהודים. לדעתם, בשל דתם וייחודם התרבותי לא היו היהודים ראויים להימנות עם בעלי האזרחות הצרפתית, וכמו כן חששו, שהדבר עלול לגרום לתסיסה מסוכנת בקרב המוסלמים, שלא ישלימו עם עובדת קידומם של היהודים ממעמד של בני חסות שפלים ובזויים לדרגה שווה לזו של האדונים הצרפתים. העימות בין שתי הגישות הללו, שלווה בהערכות שונות ומנוגדות על כושרם של היהודים להיטמע בתוך החברה הצרפתית, נמשך לאורך כל התקופה עד לנפילת המשטר הקיסרי, בשנת 1870, וכינונה מחדש של הרפובליקה.

יהדות אלג'יריה התנסתה בתקופה זו בשינויים לא מעטים. מספר היהודים גדל פי שניים בערך מאז 1830, והגיע קרוב ל- 33,000 נפש בשנת 1871, וזאת כתוצאה מריבוי טבעי גבוה ומהגירה נרחבת מתוניסיה וממרוקו. האוכלוסייה היהודית היוותה בשנת 1871 כ- 1.5% מהאוכלוסייה המוסלמית, שמנתה 2,500,000 נפש וכ- 15% מהאוכלוסייה האירופית, ובכלל זה הצרפתית, שמנתה 242,000 נפש. בדומה לכל תושבי המקום היא סבלה ממגיפות קשות ומתקופות ארוכות של בצורת בשנות השישים והשבעים. אך התוצאות החמורות של פגעים אלה לא ריפו את ידי היהודים, אלא להפך, עודדו אותם לגוון את פעילותם הכלכלית ולנטוש עד כמה שהדבר היה אפשרי את עיסוקיהם המסורתיים. במקביל לכך התרחב מעגל התלמידים היהודים שנמשכו אל החינוך האירופי, אשר הצטייר מעתה כפתח לשינוי המעמד החברתי. בסוף שנות החמישים למדו כ- 1,700 צעירים וצעירות יהודים במוסדות החינוך היסודי הצרפתי באלג'יר, ויותר מ- 80 תלמידים יהודים למדו בתיכון של העיר בשנת 1854, והיוו כ- 15% מכלל התלמידים, וזאת בשעה שמספר התלמידים המוסלמים לא עלה על 11. מתוך קבוצה זו, שהקפה הלך והתרחב בשנים שלאחר מכן, עתידה היתה לצמוח העילית החדשה של יהדות אלג'יריה, עילית של רופאים, עורכי דין, רוקחים, פקידים וסוחרים אמידים, שנטשו מזמן את דפוסי החיים המסורתיים. הודות למעמדם החברתי והכלכלי האיתן החלו אישים אלה להתקרב אל חוגי השלטון המקומי ולהשתלט בהדרגה על המערכת הקונסיסטוריאלית ולדחוק הצדה את הרבנים ואת המנהיגים, שהובאו מצרפת לאחר הכיבוש. עילית זו תמכה, כצפוי, בהענקת האזרחות הצרפתית ליהודי אלג'יריה, ולשם כך היא הצטרפה לכל יוזמה שנקטו יהדות צרפת ופוליטיקאים מקומיים, ואשר היה בה כדי לקדם את המטרה הנכספת.

את המאבק למען האזרחות הצרפתית הוביל מסוף שנות החמישים המדינאי היהודי-הצרפתי הדגול אדולף כרמיה. הוא ניצל כל הזדמנות וכל בימה – אם היה זה הפרלמנט בפריס, שבו היה חבר, או בתי המשפט השונים, שבפניהם ייצג בתוקף תפקידו כעורך דין אחדים מיהודי אלג'יריה, ששאפו להיחלץ ממעמדם המשפטי המסורבל – כדי לקרוא לשלטונות לתקן את מעמדם של יהודי אלג'יריה. הנה, לדוגמא, קטע אחד מדבריו בפני בית המשפט במוסתגנם:

'אנכי יהוה אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים'... ארץ מצרים זוהי אלג'יר, אלג'יר שהנה בעיני אחי המסכנים ארץ העבדות שממנה הם נחלצו רק לפני כשלושים שנה. ומאז ראו כמה הם התקדמו... הפער בינם לבין הערבים הוא עצום... הם רוצים להיות צרפתים; הם ראויים לכך ובקרוב הם יגשימו זאת.12

באלג'יריה עצמה לא רק החוגים הליברליים כי אם גם המועצות המחוזיות, שחבריהן נבחרו על ידי המתיישבים, דרשו את אזרוחם של היהודים ושל המוסלמים שיביעו את רצונם בכך. לחצים אלה הגיעו לשיאם באמצע שנות השישים, לקראת הביקור של נפוליאון השלישי באלג'יריה. ואכן, בקיץ 1865, בתום ביקורו של הקיסר, התפרסם צו ה-sénatus consulte, ולפיו ניתנה אפשרות לכל ילידי אלג'יריה – יהודים ומוסלמים כאחד – לבקש ולקבל באופן אינדיווידואלי את האזרחות הצרפתית, בתנאי שיצהירו על נכונותם לוותר על זיקתם למעמדם האישי המסורתי ולקבל עליהם את עול החוק האזרחי בכל תחום. להלן הנוסח של סעיף 2 של הצו שעסק ביהודים:

היליד היהודי הוא [נתין] צרפתי, אולם הוא ממשיך להיות מונהג על פי המעמד האישי שלו. ביכולתו להתגייס לחילות הקרקע והים. מותר לו גם למלא תפקידים ציבוריים באלג'יריה ואם רצונו בכך הוא יכול על פי בקשתו לקבל את הזכויות של אזרח צרפתי. במקרה זה חל עליו החוק הצרפתי.13

הקונסיסטוריות, הרבנים מצרפת והחוגים המתקדמים פתחו במסע נמרץ לשכנע את היהודים לבקש בהמוניהם את האזרחות הצרפתית. הרב הראשי של יהודי צרפת פנה בקול קורא לבני קהילתו:

אחים יקרים, הוכיחו למשחררכם הנעלה שלא היתה טעות בידו באשר לרגשותיכם הפטריוטיים. הוכיחו שדרישותיכם הקודמות [לקבל את האזרחות] היו כנות, ושבקשותיכם היו אמיתיות, כנות ורציניות וכל מטרתן היתה לאפשר לכם להתרומם ולקבל את המעמד המכובד של אזרח צרפתי... הוכיחו שאתם מתייחסים כאל טובה גדולה לכבוד הרב שעושים לכם... כי איך אפשר שתסרבו, לאחר שביקשתם זאת, לקבל את צרפת כמולדת, וכל זאת רק למען היתרונות הקלושים של ריבוי נשים וגירושים הנשללים על ידי הדת הנאורה ועל ידי התרבות המודרנית כאחד.14

פנייה זו, כמו רבות אחרות מסוגה, לא הועילה; למרבה ההפתעה, מיעוט קטן של יהודים הגיש כנדרש מועמדות לקבלת האזרחות – 50 במחוז אלג'יר, 203 באזור אוראן ו- 40 בלבד בחבל קונסטנטין.

הנה כי כן, בניגוד לרושם שיצרו ראשיהם, יהודי אלג'יריה לא רצו באזרחות הצרפתית, שחייבה אותם לוותר על הבטים שונים בחייהם המסורתיים. שלא כמו באירופה, נתפסה כאן האמנציפציה לא כאמצעי להבטחת חופש הפולחן היהודי – שהיה מעוגן מקדמת דנא במציאות החוקית המקומית – אלא כפגיעה ישירה באושיות הדת היהודית. בעיני יהודי אלג'יריה, המחיר בעבור ההטבות שהקנתה האזרחות הצרפתית נראה היה קשה מנשוא, ולכן העדיפו לשמור על מעמדם הקיים. כרמיה, שהבין את פשר ההתנגדות של יהודי אלג'יריה, הגיב על כשלון הסנטוס קונסולטה במלים: 'אל תאמרו להם: היו צרפתים אם ברצונכם בכך, כי מעולם לא יותרו על אלוהיהם'.

אין פלא אפוא שעם היבחרו לפרלמנט בשנת 1867, עמד כרמיה בראש הדוגלים באזרוחם הקולקטיווי של יהודי אלג'יריה. על יסוד האימרה 'דינא דמלכותא דינא' נהג להסביר לקהל שומעיו, שהיהודים לא יעזו להתנגד לחוק צרפתי, שיחיל עליהם את האזרחות הצרפתית. ברוח דברים אלה שכנע כרמיה את שר המשפטים אמיל אוליוויה (Emil Ollivier) , שהיה ידידו, להגיש במארס 1870 הצעת חוק המעניקה את האזרחות הצרפתית לכל יהודי אלג'יריה, להוציא את אלה מהם אשר יודיעו בתוך תקופה של שנה על סירובם לקבלה. אך בעיצומם של הדיונים והוויכוחים בתוך הממשלה פרצה המלחמה עם פרוסיה; צרפת הובסה בספטמבר 1870, ומשטרו של נפוליאון השלישי התמוטט ופינה את מקומו למשטר רפובליקני.

בצירוף מקרים נדיר נבחר כרמיה לכהן בתפקיד שר בממשלה הזמנית שהוקמה בטור (Tours) על ידי ידידו ליאון גמבטה (Léon Gambetta) . בלי להתמהמה יתר על המידה הוציא כרמיה ב- 24 באוקטובר 1870 צו שהחיל את האזרחות הצרפתית על יהודי אלג'יריה. כרמיה, שביטל בד בבד עם כך את המשטר הצבאי במושבה, ניצל את העובדה שהימים היו ימי חירום, שבהם יכלה הממשלה הזמנית למשול בלי אישורו של הפרלמנט. כפטריוט צרפתי הוא גם התפאר מאוחר יותר בכך שהוסיף 40,000 אזרחים חדשים לצרפת, בשעה שהיא איבדה לגרמניה את מחוזות אלזאס-לורין. אך, כפי שיתברר במהרה, לא כל הצרפתים שבעו נחת מהמתנה הזאת ובמיוחד לא כל הצרפתים שישבו באלג'יריה, ואשר לא איחרו להביע את זעמם על אזרוחם של היהודים ולבקש את ביטול פקודת כרמיה.

לחלקים נוספים של המאמר:
מכרמיה לפטן : אנטישמיות באלג'יריה הקולוניאלית (1940-1870) : יהודי אלג'יריה לאחר הכיבוש הצרפתי
מכרמיה לפטן : אנטישמיות באלג'יריה הקולוניאלית (1940-1870) : הצרפתים וביטול האוטונומיה המשפטית של הקהילה היהודית
מכרמיה לפטן : אנטישמיות באלג'יריה הקולוניאלית (1940-1870) : לקראת האזרחות הצרפתית ופקודת כרמיה (פריט זה)

הערות שוליים:

  1. מצוטט מתוך: C. Martin, Les Israélites algériens de 1830 à 1902, Paris 1936, p. 115-116
  2. M. Penel-Beaufin, Légistlation générale du culte en France, en Algérie et dans les colonies, Paris 1894, p. 223
  3. Archives Israélites de France, XXVII (15 Juin 1866), pp. 475-476
ביבליוגרפיה:
כותר: מכרמיה לפטן : אנטישמיות באלג'יריה הקולוניאלית (1940-1870) : לקראת האזרחות הצרפתית ופקודת כרמיה
שם  הספר: מכרמיה לפטן : אנטישמיות באלג'יריה הקולוניאלית (1940-1870)
מחבר: אביטבול, מיכאל (פרופ')
תאריך: 1993
בעלי זכויות : מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הוצאה לאור: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית