עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > ציונות > אישיםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופה העותומנית [1516 - 1917] > עליה שניהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה שנייהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > היסטוריה במבט רב-תחומי > היסטוריה ומגדרעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה שנייה
יד יצחק בן-צבי


תקציר
על מניה שוחט, אחת הדמויות הבולטות בתקופת העליה השנייה. המאמר מתאר את הביוגרפיה האישית והמשפחתית, את התהפוכות הרעיוניות שעברה, פעילותה המהפכנית ברוסיה ויוזמותיה למען היישוב בארץ ישראל.



מניה שוחט
מחבר: מוקי צור


[סיסנה (ליטא) 1880 – תל-אביב 1961]

מניה שוחט היתה הנציג הבולט ביותר להשפעת האתוס של המהפכה הרוסית בראשית המאה על אנשי העלייה השנייה. אהרן שידלובסקי, איש כנרת, שהיה רחוק מאוד מעולמה של מניה מבחינה רעיונית-פילוסופית, נקלע לביתם של מניה וישראל שוחט בחיפה. בשבילו היתה זו התגלות: 'בפעם הראשונה בחיי ראיתי אנשים, שמתכוונים לבצע בדיוק מוחלט מה שהם מדברים'.

מניה גדלה במפגש שבין תרבות יהודית מסורתית ותובענית לבין קריאה סוחפת להומאניזם נאור. במשפחתה היה ניתן לראות את המתח שבין שתיהן.

אביה של מניה שוחט, זאב וילבושביץ, היה נצר למשפחה מתבוללת. שמועות סיפרו על סבה שהיה צרפתי, שנשאר ברוסיה מן הפלישה הנפוליאונית, היה מקורב לחצר הצאר והתהלך בסאלונים של סן-פטרבורג. איש ללא שורשים יהודיים. הסבתא אשת-עסקים ממולחת, שהצליחה להקים לעצמה חווה חקלאית עם טחנות-קמח. אביה של מניה חזר בתשובה. הוא בחל באורח-החיים של הוריו, שב לשורשיו והקפיד עם עצמו וזולתו. הוא העניק לבניו גם תחושה עמוקה של שייכות לעם היהודי וגם יכולת טכנולוגית. אמה של מניה שוחט, שרה למשפחת רוזנצווייג, באה ממשפחה מסורתית. היא החלה לקרוא ספרות רוסית, לחפש מעגלי-תרבות רחבים ולפרוץ את מעגלי המסורת. מניה ואחיה חיו לאור המרד הכפול של הוריהם. במשפחתה היה אפשר לחוש בבירור את פרשת-הדרכים הרוחנית של הדור: חיפוש הזהות לאחר דור של השכלה וחיפוש אופקים רחבים.

אחד מאחיה של מניה, אייזיק, עלה ארצה בתקופת העלייה הראשונה. היה מאנשי ביל"ו, חזר לרוסיה לשרת בצבא והתאבד. גם האחות פראניה, שהיתה כנראה דמות רומאנטית ומיוחדת-במינה חזרה לרוסיה ושלחה יד בנפשה. בעלה, יוסף חזנוביץ, עמד במוקד הקמת הספרייה 'בית נאמן', שהיתה ברבות הימים לספרייה הלאומית. לפי עדותה של מניה, היתה בספרייה מצבת אהבה לאשתו. גם אנה, אחותה האהובה, איבדה עצמה לדעת. גדליה ונחום, אחיה הבוגרים של מניה, מצאו דרכם לציונות. הם היו אנשי מעשה, יזמים, מהנדסים אנשי תעשייה. נחום עלה ארצה ב- 1892 וירד ממנה. ב- 1903, כשנפטר אח אחד שהיגר לארצות-הברית, אח ערירי ועשיר, נסע נחום לארצות-הברית ובעזבונו השתמש להקמת בית-החרושת 'עתיד' לסבון ושמנים בחַדיד, היא בן-שמן. גם גדליה היה מעורב בפיתוח התעשייה בארץ. האח משה היה, כנראה, הגאון שבאחים. הוא המשיך בדרכו של אביו כממציא שכלולים בטחנות-הקמח, אחר-כך עבר לעסוק בהנדסת מזון. הוא המציא את הלחם החי ואת האפשרות הטכנולוגית להפיק מרגרינה. הוא היה איש של פאטנטים, מהפכן, נזיר. כטולסטויאני אדוק עזב בצעירותו את בית הוריו בהרגשת אשמה כלפי הפועלים שבחוות סבתו והיה לפועל. אך הוא היה איש אמיד. בסוף מלחמת-העולם הראשונה שהה בשוויץ, שם היה ידוע בעושרו וברעיונותיו המהפכניים. לנין הציע לו להצטרף לקרון הרכבת שהביא את המהפכה לרוסיה אך הוא סירב. כשהחרימו את רכושו הרב ברוסיה קיבל את העובדה מתוך הבנה. בארץ עסק הרבה במחקריו בתזונה מתוך כוונה להביא שלום לעולם על-ידי תזונה נכונה. הוא לא הכיר בגבולות לאומיים ועסק גם באסטרונומיה במצפה-הכוכבים שאותו הקים בהר-הצופים.

מניה נולדה ב- 1880 והתגוררה שנים בחוות הסבתא. שם פיתחה חוש לטבע, אך חשה כאחיה אשמה כלפי הפועלים בחווה. מניה מספרת שהסוציאליזם שלה החל בקשר בינה לבין איש אחד. בהיותה ילדה פגשה אדם רעב בדרכה לבית-הספר ומסרה לו את הכריך שלה. אף שהצליחה, בעקבות אירוע זה, לארגן את הכיתה כולה לחלק את הכריכים שלהם עם הרעבים, ואף שאחר-כך עבדה בארגונים ומפלגות, זכרה תמיד את תחילתו של הסוציאליזם שלה. כצעירה הלכה בעקבות אחיה, ברחה מן הבית וביקשה למצוא תיקון לעצמה בעבודה. רצתה לעבוד אצל אחיה גדליה, ששהה אז במינסק, אך הוא סירב להעסיקה. היא ברחה ללודז', עבדה שם, ומשנמצאה, חזרה למינסק רק בתנאי שתוכל לעבוד כפועלת. ב- 1898 היה רעב ברוסיה המרכזית. מניה, בעקבות מסורת ההליכה אל העם של ה'נארודניה ווליה', יצאה לעזור בכפר טאטארי קטן בפלך קאזאן. חברתה לעבודה חלתה והתאבדה. מניה נותרה לבדה, אך לא עזבה את הכפר עד הקציר שסיים את הבצורת. שנים רבות אחר-כך, כשהגיעו התצלומים הראשונים מן השואה, נזכרה מניה בתמונותיהם של איכרי הכפר מזי-הרעב. כשיצאה מן הכפר פגשה באיש שהפריח בלון פורח. הוא הזמין אותה להצטרף אליו. סקרנותה גברה עליה והבלון התעופף. האיש איבד את שליטתו על הבלון, ונוסעיו התעופפו כשתים-עשרה שעות עד שנחתו על הרי אוראל. חוויה זו שמרה בלבה כסטייה מדרך הישר אל הגשמת חזונה. לימים תהתה ושאלה את עצמה איך התפתתה לעוף. מכל מקום, התנהגות זו חשפה משהו מאופייה ההרפתקני.

משחזרה למינסק המשיכה מניה בפעילותה המהפכנית. כאן הכירה מהפכנים שהיו לאגדה: את 'באבושקה', הסבתא של המהפכה, ואת גרשוני. תחילה היתה פעילה ב'בונד' ואחר-כך עברה ל'פועלי ציון'. היא נאסרה פעמיים בשנת 1899. בפעם השנייה פגשה באחד ממפקדי המשטרה החשאית הצארית, זובאטוב, שהיה בעל קסם רב והצליח להשפיע עליה. בשיחות הארוכות שקיימו השניים הוא הציע לה להצטרף למפלגה שהקים מתוך מטרה להטבת תנאי הפועלים, בלי לערער על שלטון הצאר. כששוחררה מכלאה החליטה להתמסר למפלגה החדשה. חבריה המהפכנים לא איבדו את אמונתם בה. הם ראו בה תמימות רבה וניסו להסביר לה שהוליכוה שולל. אך לשווא. רבים הצטרפו למפלגתה, מפלגת הפועלים הבלתי-תלויה. מניה ארגנה שביתות ונחלה הישגים. ב- 1902, משביקשו הציונים להתכנס לוועידתם במינסק, מניה השיגה להם רישיון מן המשטרה החשאית לקיים את הכינוס. מפלגתה של מניה קשרה קשרים עם סן-פטרבורג ורכשה לרעיון כומר מוזר, סגפן ואגם כאריזמאטי מאוד, הכומר גאפון. גאפון היה מטיף נלהב לצדק נוצרי, שביתות והכרת הצאר בחובתו הנוצרית כלפי הפועלים. מניה האמינה בו כל ימי חייה.

גידולה של התנועה שהקימה מניה שוחט הביא לוויכוחים בתוך מערכת השלטון הצארי. בפגישה שהתקיימה בינה ובין פלבה, שר-הפנים האנטישמי בארמונו של זה, הודיעה לו מניה שאם ינסה לפגוע בתנועה היא לא תהסס לארגן רציחתו. פרעות קישינב ב- 1903 חשפו את הפרצוף האנטישמי של המשטר. זובאטוב נעצר והוגלה לסיביר. מפלגת הפועלים הבלתי-תלויה החליטה להתפרק. מניה נסעה לגרמניה להשיג כסף לארגון רציחתו של פלבה. גם התארגנה קבוצה למטרה זו, אך בוגד בשם אזף הסגיר את אנשיה לידי השלטונות. התכנית הסתיימה באסון. מקצת משתתפיה נהרגו מקצתם נאסרו. מניה עמדה בפני שבר מפעלה. מברק ששלח נחום אחיה כי חולה הוא וזקוק לעזרתה, הצילה מהתאבדות. ב- 1904 הגיעה מניה לארץ-ישראל. כיוון שלמדה בנעוריה עברית לא היתה השפה העברית זרה לה. הרומאן שלה עם המהפכה הרוסית הסתיים והחל הפרק היהודי בחייה.

עם בואה ארצה גילתה שאחיה בריא ושלם. כמעט ששבה לאירופה, אך אחיה שיכנע אותה להצטרף אליו ואל עוד כמה לטיול ברחבי הארץ על גבי סוסים. במסגרת טיולה, שנמשך שישה שבועות, ניתחה באורח מדוקדק את המצב בארץ, הצרכים והבעיות, והגיעה למסקנה שהחקלאות היהודית בארץ זקוקה לרפורמות. כל ימיה ידעה ליטול אחריות לצורכי זולתה, ומחשבותיה נסבו בכיוון של אריסות, של שותפות המתיישבים, של עזרה הדדית. היא נסעה לפאריס לשכנע את הבארון רוטשילד בנחיצות יישום רעיונותיה, אך הבארון דחה אותן בתקיפות. איוון וילבושביץ, קרוב-משפחה של מניה, עמד בראש עיתון בפאריס שעסק ביישוב ארצות טרופיות. מניה ביקשה ממנו עזרה לחקר ההתיישבות הצרפתית בצפון-אפריקה. אחרי עיון מעמיק היא הגיעה למסקנה, שאין הרבה מה ללמוד מחקירותיה, משום שהתיישבות זו היא התיישבות קולוניאלית ביסודה.

עם פרוץ הפרעות בקרב יהודי רוסיה, אחרי כשלון המהפכה הרוסית הראשונה ב- 1905, פנתה מניה שוב לבארון רוטשילד. היא ביקשה כסף לרכישת נשק לצורך הגנה עצמית. הפעם נעתר הבארון לבקשתה ונתן לה 50,000 פראנק. היא גם גייסה כסף מיהודה לייב מאגנס, ממנהיגיה הרוחניים של יהדות ארצות-הברית, ובסך הכול גוייסו כ-200,000 פראנקים. מניה רכשה נשק במפעל בלגי בליאז', והחלה להבריח אותו על גופה. נסעה הלוך וחזור לבלגיה, ובמשלוח האחרון התחפשה לרבנית יהודייה מפראנקפורט; היא נסעה ועמה שמונה ארגזים של 'תשמישי קדושה'. ברגע האחרון הגיע למקום בו זהתה שוטר-חרש שביקש לשתות. כשמניה גילתה את זהותו של האיש, לא היססה והרגה אותו.

משחזרה לארץ תמכה ביצירת קואופראטיב של נגרים ביפו. ישראל שוחט התנגד לכך; בלבו כבר נפלה ההחלטה על הקמת 'השומר'. מניה עסקה בתכניות ליישוב אדמות הגולן על-ידי חבורת לוחמים החיים בשותפות. ב-1907 נסעה מניה לארצות-הברית על מנת להשפיע על יהודיה לעזור לה בתכניותיה. בארצות-הברית קשרה מניה קשרים מיוחדים עם הנרייאטה סאלד ויהודה-לייב מאגנס. זמן רב הקדישה למסע בקומונות שבארצות-הברית. נסיונה להשפיע על ההסתדרות הציונית, שתיתן משק באריסות לידי הפועלים שיעבדו אותו כקולקטיב, הפגיש אותה עם מאקס נורדאו. נורדאו ראה בכך טירוף גמור. כשחזרה ארצה הצליחה להשפיע על קראוזה, מנהל החווה החקלאית בסג'רה, ליישם את הרעיון. כך צמח הקולקטיב בסג'רה. שותף ליצירה היה הגרעין שהתגבש מסביבו של ישראל שוחט, שחיפש דרך למימוש חלומו - ארגון של שומרים, הערוך כמִסדר הנכון לכל משימה. הוא ראה בקולקטיב שהתארגן תחנה בדרך לגיבוש המִסדר, בעוד מניה ראתה בקבוצה מסביבו אנשים העשויים להגשים את משאת-נפשה. השתתפו בקולקטיב כ- 18 אנשים. באותה תקופה ביקשה מניה את עזרת הנרייאטה סאלד במימון קולקטיב נייד, שיישב את כל האדמות שעדיין לא מצאו להן מתיישבים. אך סאלד לא מצאה את הכסף למימוש התכניות. הקולקטיב החזיק מעמד שנה אחת, אף שמבחינה כלכלית היה מוצלח. מניה ארגנה אחר-כך קבוצת חורשות, שקיבלה על עצמה את הפאלחה של סג'רה.

בימי סג'רה החלו להסתמן קווי-המיתאר הברורים של 'השומר' בעתיד, אופי המִסדר על הנהגתו האיתנה. מקומה של מניה בארגון זה לא היה דומה למקומה של שרה אהרנסון בניל"י, או אפילו של רבקה שרתוק בארגון הגימנזיסטים; לאחרונות היה אופי רומאנטי למדי, מוקד של אהבה וקרבן. מניה לא טיפחה מיתוס של מוות ואהבה למרות מסירותה והרפתקנותה. שלא כמהפכניות אחרות היתה מניה לוחצת על החלוצים להקים משפחה, ללדת ילדים. קו-אופי זה לא התאים לדמויות של נשים, המהוות מרכז למִסדרים וקבוצות-מחתרת. אף כי במשך שנות נישואיה לישראל שוחט היו עליות ומורדות, היא היתה האם של הארגון, ומהפכנותה לא גרמה לה לעמעם את רגישותה לאנשים ובעיותיהם. היא דאגה לצורכיהם ולחייהם היומיומיים.

ב'השומר' מצאה מניה ביטוי לסתירות שבאופיה, לכנותה ולאהבתה את החשאיות והמחתרת, לצורך שבה להתייצב בתוך המאורעות ובראשם וליכולת המדהימה שלה להיות כנה... ולהתחפש. בתנאים מסוימים היתה נכונה להפעיל כוח, אך גם האמינה בלא גבול באנשים גם בשעה שהכול איבדו בהם אמון.

היא ליוותה את אנשי 'השומר', שיצאו מתוך הנחה של קשר בין העבודה וההגנה. הם שהתרכזו במשימת השמירה גילו מהר את המתח הבין-אישי, את מחיר המשמעת, את ההתפוררות הנובעת מתוך הצורך להשתיק את הצרכים הראשוניים, להתרכז בעשייה שאיננה קושרת אל עבודה אלא קרובה לשימוש באלימות. שאיפתה של מניה היתה התיישבות ועבודה. היא היתה בין התובעות שכל שומר יקבל גם חלקת אדמה, והיתה פעילה בארגון העלייה להתיישבות של קבוצת שומרים בתל-עדשים ב- 1913.

בימי מלחמת-העולם הראשונה הוגלתה משפחת שוחט לעיר בורסה באנאטוליה. כשמניה מספרת כיצד ולמה הוגלתה, היא אינה שוכחת את הפגישה עם יהודי שהלשין עליה ומסרה לידי התורכים. הלה סיפר לה כי עשה זאת משום שחשב שהיא בעד השלטון העות'מאני, והיא מסוכנת משום שהיא מסוגלת להנהיג ציבור ולהמיט עליו אסון. מניה מספרת על פגישה זו בלא שמץ של כעס או תאוות נקמה. כאילו היה הדבר מובן מאליו. בנם של ישראל ומניה הגולים, גדעון, נשאר בארץ. בימי שהותם של בני הזוג שוחט באנאטוליה נולדה בתם אנה. בזמן הפילוג המר בתל-עדשים בשנים האחרונות של מלחמת העולם הראשונה, לא היתה מניה במקום. בסיום המלחמה הוזמן ישראל שוחט לישיבה של האינטרנאציונאל בשבדיה, והזמנה זו קיצרה את שהות המשפחה בגולה. משבדיה חזרה המשפחה לארץ.

משחזרו בני הזוג שוחט התברר להם כי המצב בארץ השתנה תכלית שינוי. אמנם הצלקות מימי המלחמה עדיין הציקו מאוד, אך השלטון הבריטי החדש נבדל מעיקרו מן השלטון העות'מאני. כוחות חדשים עלו בציבוריות בארץ. 'השומר' הודח מן העמדה הבכירה שהיתה לו בתחום הביטחון. מניה וישראל שוחט לא קיבלו את גזר-הדין הפוליטי. מהר מאוד הם השתתפו בארגון מחתרת חדשה 'הקיבוץ'. הם קיבלו בהתלהבות את צעירי העלייה השלישית, במיוחד אנשי 'גדוד-העבודה'. מניה נרתמה בכל כוחה ליצירת המגע האנושי עם הצעירים אנשי העלייה השלישית. המתח שהיה בין טרומפלדור לבין אנשי כפר-גלעדי בזמן ההגנה על תל-חי נמחק, והקִרבה בין תל-חי לכפר-גלעדי היתה לסמל חשוב בשביל הגדודאים.

ב-1921 יצאה מניה בשליחות תנועת הפועלים לארצות-הברית. עמה במשלחת היו ברל כצנלסון ויוסף ברץ. קבלת הפנים למניה בארצות-הברית היתה מורכבת. מצד אחד פגשה את מאגנס והנרייאטה סאלד, אך מצד אחר, זו הפעם הראשונה שמעה הדים ברורים לכך שהיתה חסידת זובאטוב ומפלגת הבלתי-תלויים: האנטי-ציונים הזכירו לה זאת. היו גם כמה השמצות, אך העיקר אדישות גדולה לגורל המפעל הציוני. גם לא סר הפחד מפני צילו של 'השומר', יחד עם המיתוס שלו שגדל מאוד עקב פרסומו של הקובץ 'יזכור' בארצות-הברית. הקובץ 'יזכור' נכתב על-ידי בן-גוריון ובן-צבי בסוף מלחמת-העולם הראשונה.

בפרעות 1921 התגלה היישוב, במיוחד התל-אביבי, כמחוסר הגנה. אנשי 'השומר' ו'גדוד העבודה' נרתמו מייד להגנה. מניה שוחט הסתובבה מחופשת בין השכונות, ראתה הרבה והצילה רבים. בין השאר ראתה כיצד קצין משטרה ערבי מניח לפורעים לטבוח ביהודים בבית-העולים בעג'מי. בתגובה לאדישות זו היתה מניה שוחט קשורה במעשה רציחתו של הקצין.

אנשי 'גדוד העבודה' היו מחולקים לפלוגות-פלוגות, שחלקם התארגנו בערים הגדולות. מניה היתה נודדת בין הפלוגות ועוזרת להם בהשגת מקורות כספיים, בבעיות אנושיות, בליווי הקבוצות במצוקתן. היא עלתה לכפר-גלעדי והיתה לחברה במקום. ישראל שוחט נשאר בתל-אביב. מניה השיגה כספים להקמת מגורים לאנשי הגדוד בירושלים. היא השתתפה בפעילות המיוחדת של גרעין 'השומר' לחקר הנגב, שכן ועדת הנגב שהוקמה חיפשה דרכים לחקר אפשרויות ההתיישבות בו.

ב- 1924 נרצח מנהיג 'אגודת ישראל' ועוין הציונות יעקב ישראל דה-האן. היה זה רצח פוליטי ברור שבא להשתיק את דה-האן. הרצח לא פוענח לכל פרטיו. הבריטים חשדו שמניה מעורבת בעניין. הם אסרו אותה אך לבסוף שחררוה. היא המשיכה בנדודיה. לא עמד בה הכוח למנוע את הפילוג ב'גדוד העבודה'. אופייני למניה המקרה הזה: אחד החברים הצעירים, ירחמיאל (לוקא) לוקאצ'ר, נשלח על-ידי 'הקיבוץ' להשתלם באסטרטגיה בגרמניה, מאחר ש'הקיבוץ' החליט לקיים קורס קצינים בתל-יוסף. הוא השתלם אצל גנרל גרמני שהיה לקומוניסט. עם חזרתו ארצה התוודה לוקאצ'ר בפני חבריו שהיה לקומוניסט. כעבור זמן מה לקח אשה, שהשאירה בארץ את בעלה ואת בנה, וירד לברית-המועצות. מניה המשיכה להאמין באיש.

מניה עיצבה סגנון חיים מיוחד, היא נדדה הרבה. סידרה ענייני חבריה ונצרכים אחרים. בכל נדודיה ומעשיה, וגם כאשר היתה גזברית של כפר-גלעדי, לא לקחה כספים מן הקיבוץ לצורכי קיומה. אף אחד לא ידע כיצד פרנסה את עצמה. תקופות של רעב וסבל נורא עברו על כפר-גלעדי. בימי 'גדוד העבודה' היה הקיבוץ שרוי מחוץ למעגל העזרה ההדדית, משום שלכפר-גלעדי כהתיישבות של משפחות היו צרכים אחרים מאשר לגדוד נודד של רווקים.

על אף האקטיביזם של 'השומר' שהיה טבוע בה עמוקות, עסקה מניה בחיפוש אחר קשרים עם הערבים. היא הצטרפה כאוהדת 'ברית-שלום', חבורה שהוקמה מסביב לאוניברסיטה העברית בירושלים ובה ידידה מאגנס, למען משא-ומתן עם הערבים. גם קלווריסקי, שהיה קרוב ל'השומר' ולכפר-גלעדי היה בחבורה. ובכל זאת היתה זרה לאגודה זו.

ישראל שוחט התל-אביבי הקים מסביבו גרעין של ותיקי 'השומר' ואנשי-רוח, אך היה זה צל מימים שהיה ראש השבט. הוא גם נקלע להרפתקאות רומאנטיות. מניה דיברה על כך מעט, היא נשאה את סבלה בגאווה. ילדיה גדלו בכפר-גלעדי. היא נשארה קרובה למעגל עשייתו, והצטרפה לבעלה בהקמת 'הפועל'.

ב-1937 נולד הנכד הראשון לחברי 'השומר', נכדם של הקרולים. מניה, שהיתה כבר קרוב לגיל שישים, עוד רקדה ריקוד חרבות בדווי לכבוד המאורע.

מניה השתתפה באורח פעיל ביצירת מסלול הברחה למעפילים מסוריה דרך כפר-גלעדי. אף עלה בידה לגייס עזרה מהנרייאטה סאלד להקמת צריף לאכסניית העולים החדשים.

ב- 1940 שהתה מניה בארצות-הברית. תגובתה למאורעות היתה אופיינית לה: היא ביקשה מאת הקונסול הסובייטי בוושינגטון זכות מיוחדת לעבור לווילנה, להיות עם היהודים בעת משבר, אך לא קיבלה רשות לנסוע וגם לא הסתננה.

משחזרה ארצה, בתוך תקופת המלחמה, היא הקדישה הרבה מזמנה לעזרה לרוסיה הסובייטית במלחמתה נגד הנאצים. היתה פעילה ב'ליגה וִי', ליגת הידידות עם ברית-המועצות. באהדתה את ברית-המועצות חברו יחד הנטיות השמאליות שלה, תפישתה ההומאניסטית הקיצונית ולאומיות יהודית. אך מעולם לא הצליחו לכופף אותה למשמעת המפלגתית. היא נותרה דמות בלתי-מפוענחת, יחידה. נודדת ותובעת קביעת שורשים. אשת משפחה נאמנה וקרועה גם יחד. לבושה תמיד בחצאית מלאה כיסים, מהם מכילים משרד נודד ומסודר, ומהם מחסן לממתקים לילדים.

במלחמת-העצמאות שהתה מניה בירושלים. היא ניסתה להגיע להר-הצופים הנצור במונית ערבית. המונית לקחה אותה למפקדה הערבית בשייח' ג'ראח. מניה ניסתה לשכנע את הפיקוד הערבי שהציונות היא התנועה לשחרור העם היהודי. הם לא נגעו בה לרעה והחזירו אותה לירושלים העברית. ב- 1948, התנדבה לעבוד בקרב עולים חדשים. לא בנקל התקבלה לעבודה, אך התעקשה ועבדה במעברה בפרדס-חנה.

כשחלה ישראל שוחט עברה מניה מכפר-גלעדי לתל-אביב לטפל בו. כמה חודשים לאחר פטירתה ב-1961 נפטר גם ישראל שוחט.

מניה וישראל שוחט: איגרות וזכרונות, כפר גלעדי 1971.
ר' ינאית בן-צבי, מניה שוחט, ירושלים 1976.
מניה שוחט, ליום השנה, כפר-גלעדי-תל-חי 1961.

ביבליוגרפיה:
כותר: מניה שוחט
מחבר: צור, מוקי
שם  הספר: העלייה השנייה : אישים
עורך הספר: צחור, זאב  (פרופ')
תאריך: תשנ"ח
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית