עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה שנייהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > מפלגות ופוליטיקהעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > מפלגות ופוליטיקהעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה שנייה
יד יצחק בן-צבי


תקציר
תולדות חייו ופעילותו הציבורית של ישראל שוחט מייסדו של ארגון 'השומר'. המאמר בוחן את יחסיו של שוחט עם המנהיגות הפוליטית בת הזמן, רעיונותיו ופעולותיו בתחום הבטחוני, קורותיו בתקופת מלחמת העולם הראשונה ותרומתו החברתית.



ישראל שוחט
מחבר: פרופ' יעקב גולדשטיין


[ליסקובה (ליטא) 1886 - תל אביב 1961]

ילדות והעלייה לארץ

פרק חייו הראשון של ישראל שוחט, מימי ילדותו ועד לעלייתו ארצה, לוקה בחסר, אבל גם הידוע לנו רצוף מידע סותר, הנובע משברי-זכרונות לא-מדויקים, ולעתים מנוגדים, של שוחט עצמו ושל בני דורו. חוסר הבהירות נובע גם מן העובדה, ששוחט לא הותיר אחריו שום ביוגראפיה מפורטת ומסודרת. אופייני הדבר שבמאמרו הפרוגראמאטי, הבא לסכם את עיקר דרכו הציבורית, 'שליחות ודרך', מאמר הפותח את ספר 'השומר', הקדיש רק משפטים ספורים לתקופה שקדמה לעלייתו ארצה, כאילו פרק זמן זה נראה בלתי חשוב בעיניו, וחייו הממשיים התחילו רק משנת 1904 ואילך. גם בני משפחתו לא האירו את הסתום, וכך נותרה תקופת ילדותו ונעוריו בסימני שאלה לא מעטים.

ישראל שוחט נולד, כנראה, בעיירה ליסקובה, אך גדל בעיקר באחוזה הסמוכה אדמקובו, שאותה חכר אביו. בעיירה חיו כ- 600 יהודים, שבנו קהילה מסודרת עם מוסדות ושירותי-דת מקובלים. אבי המשפחה, דב שוחט, היה אחד מפרנסיה. ילדי המשפחה למדו באחוזה אליה הוזמנו מורים מן העיירה, שלימדו אותם מקצועות עבריים וכלליים. לרשות בני המשפחה עמדה ספרייה של האב, וזו סיפקה את הצרכים בתחום המקצועות שנלמדו.

האב, דב שוחט, היה איש עשיר שעיקר ממונו בא לו מעסקי חכירת אחוזות. האם טובה מוצאה ממשפחת הרכבי. נראה שהאב לא כפה אורחות חיים חמורים על ילדיו. עד כמה שידוע לנו כללה המשפחה שבעה ילדים, מהם היה אליעזר השלישי וישראל צעיר ממנו בשמונה שנים ונולד, קרוב לוודאי, בשנת 1886. בהיותו בן 10-9 מתה האם והאב התחתן שנית. לאחר זמן מה עברה כל המשפחה להתגורר בגרודנה הסמוכה.

ישראל, שלא התקבל לגימנסיה המקומית, נשלח לווארשה ללמוד בבית-הספר הגבוה למסחר. כעבור שנתיים לערך סיים ישראל את חוק לימודיו. הידע שרכש עזר לו רבות בשנים שבהן היה נאלץ, מחמת בריאותו הרופפת, לעזוב את העבודה הפיסית ולהתפרנס מן המקצוע שאותו רכש בווארשה; כך בשפיה בשנים 1906-1904 וכך בטכניון בחיפה בשנים 1912-1909.

ישראל הצעיר הצטרף לאגודת 'פועלי ציון' בגרודנה, וכבר אז גילה כשרונות ארגוניים. לכן הועסק הרבה בתחום זה על-ידי אגודתו, שהיתה אחראית על סניפי 'פועלי ציון' באזור כולו. עם גל הפוגרומים שפרץ ברוסיה בשנת 1903 נעשה פעיל בארגון 'ההגנה העצמית' בעירו.

בסוף 1903 נסע ישראל ללמוד אגרונומיה בהאלֶה שבגרמניה, אך לא יצאו עדיין שלושה חודשים והוא החליט להפסיק את לימודיו ולעלות ארצה. הוא הגיע ליפו במארס 1904.

צעדים ראשונים

עם בואו פנה לפתח-תקווה כדי למצוא בה עבודה. במושבה התגורר בחדר אחד עם אחיו אליעזר, א"ד גורדון, אלכסנדר זייד ואחרים. כעבור מספר חודשים עבר לעבוד ביקב של ראשון-לציון, שם חלה בקדחת, ושם, כנראה, נפגע מאדי החומצות שנשם. הללו זירזו אצלו את הופעתה של מחלת השחפת שהיתה מוכרת במשפחתו. במקביל נפגע קשה במחלת הקצרת (אסטמה) שממנה סבל כי ימי חייו, וזו הגבילה מאוד את אפשרויות העבודה ומקומות המגורים שלו.

כבר בקיץ זה, כפי ששוחט יעיד לימים, בימי שהותו בראשון-לציון, פגש לראשונה את הצ'רקסים. מעמדם המכובד בסביבה זרה ועוינת, למרות היותם מיעוט קטן, השפיע עליו מאוד, והיה אחד הגורמים שהביאו אותו, כעבור זמן, לייסודו של ארגון 'בר-גיורא'.

בהשפעתם של בן-ציון מוסינזון וחיים בוגרשוב, שביקרו באותה שנה בארץ ופגשוהו בראשון-לציון, עלה שוחט לירושלים לפעול בקרב הנוער היהודי-הדתי שם ולמושכו לציונות. הפעולה נראתה לו כשליחות, נוסח ההליכה אל העם של הנארודניקים ברוסיה. בירושלים יצר שוחט, בעזרת מכתב ההמלצה של שני שולחיו, קשר עם אליעזר בן-יהודה והכניסו לסוד תכניותיו. לפרנסתו נאלץ להתקיים מצחצוח נעליים ליד שער יפו, דבר שפגע קשה במעמדו החברתי וערער את האפשרות של עבודה עם הנוער היהודי-הדתי כפי שתכנן. אף שתכניותיו לא יצאו לפועל, יצר קשר בין בן-יהודה לבין קבוצה קטנה של נוער דתי.

לאחר שעשה כחודשיים בירושלים חזר לשפלה. שהה זמן קצר בגדרה ושב, באמצע הקיץ, לעבודה ביקב של ראשון-לציון. שם נפגש שוב עם אלכסנדר זייד. עם תום הבציר הראשון פוטרו השניים מעבודתם. זייד עלה לירושלים, בעוד ישראל שוחט הצליח לקבל, בסוף קיץ 1904, את משרת המזכיר בבית-הספר 'קרית-ספר', שהוקם בשפיה על-ידי ישראל בלקינד למען יתומי הפרעות מקישינב. משרתו החדשה הביאה לשיפור רב במצבו הבריאותי ובמעמדו הכלכלי.

פעילות מפלגתית

שוחט היה פעיל במפלגת 'פועלי ציון' עוד בעירו בגרודנה. משעלה לארץ נמנה עם מייסדי המפלגה בארץ בנובמבר 1905, והיה ממנהיגיה. יחד עם דוד בן-גוריון נכלל בוועדה, שהכינה את מצעה הראשון של המפלגה, שחובר באוקטובר 1906 וידוע בשם 'מצע רמלה'. בקבוצת מחברי המצע נמנה שוחט, יחד עם דוד בן-גוריון, עם מצדדי הקו הלאומי, לעומת יוצאי העיר רוסטוב שנטו יותר לסוציאליזם-מארקסיסטי אוניברסלי. משלהי 1906 ועד ראשית 1907 מילא יחד עם בן-גוריון את תפקיד המפלגה. שוחט התנגד ב- 1907 להוצאתו של עיתון מפלגתי ביידיש – 'דער אנפאנג', וסבר כי העיתון חייב להיות בעברית. בשנת 1907 נבחר, יחד עם יצחק בן-צבי, כציר מפלגתו לקונגרס הציוני השמיני בהאג.

ייסוד 'בר-גיורא'

עוד בראשית צעדיו בפתח-תקווה נוצרו קשרים בין שוחט לבין יחזקאל חנקין ואלכסנדר זייד, אך רק בקיץ 1904, בעבודתם המשותפת ביקב של ראשון-לציון, החלה ההידברות בין שוחט לזייד, ויחד החלו לרקום תכניות על 'עבודת אדמה והגנת הארץ'. משפוטרו מן העבודה ביקב סוכם בין השניים, שכל אחד מהם יפעל לגיוס אנשים מתאימים לרעיונותיהם.

ישראל שוחט גיבש בסוף 1904 ובשנת 1905, את ה'גרעין האינטימי' שהקים את 'בר-גיורא. בהשתמשו בשפיה כבסיס, השתדל להכיר במושבות השומרון עולים צעירים, שנראו לו כמתאימים למימוש רעיונותיו. במקביל פעל זייד בירושלים, ושפיה היתה בית-היוצר של 'בר-גיורא'. במוקדו עמד שוחט האידיאולוג, המארגן, המגבש והרוח החיה של חבורת הצעירים. עם העברתו של מוסד היתומים, בשנת 1906, לבן-שמן, עבר גם שוחט למקום החדש. הקבוצה האינטימית התפזרה, אך הקשרים נשמרו ולא פסקו התכניות והחלומות לעתיד.

הצעד המכריע נעה על-ידי שוחט עם שובו, כציר מפלגתו, מן הקונגרס הציוני השמיני בהאג שהתקיים באוגוסט 1907. בקונגרס ניסה שוחט, אך בלא הצלחה, להשיג את תמיכתו של מנחם אוסישקין לרעיון הקמתו של ארגון מגן מחתרתי בארץ-ישראל. בימי הקונגרס הכניס לסוד העניינים את יצחק בן-צבי, חברו לשליחות, ורכש את שיתוף-פעולתו. יחד השתתפו בקונגרס הציוני ובוועידה העולמית של 'פועלי ציון', שהתקיימה סמוך לקונגרס, ובה הוקמה 'הברית העולמית של פועלי ציון'. שניהם פנו לבר בורוכוב, שיטחו לפניו את התכניות ואף זכו באהדתו ותמיכתו. עם שובם מן הקונגרס מסרו השניים דין-וחשבון לוועידה השלישית של 'פועלי ציון' שנפתחה ב- 28 בספטמבר 1907 ביפו. באמצע הוועידה, הקימו שוחט וחבריו את ארגון 'בר-גיורא' בחדרו של יצחק בן-צבי שבבתי-וארשה ביפו.

'בר-גיורא' הוקם כדי לגבש כוח הגנתי-צבאי, שיחתור להשגת המטרות הפוליטיות, הלאומיות-המעמדיות, של היישוב היהודי בארץ-ישראל. כן דובר על שילוב הפעילות ההגנתית-הבטחונית בהתיישבות בספר הארץ, כדרך הקוזאקים ברוסיה. באסיפת-היסוד סוכם גם נושא כיבוש השמירה במושבות, כמטרה בפני עצמה, כמנוף לגיבוש כוח בטחוני ולשינוי מעמדם של היהודים בעיני שכניהם. שוחט היה האיש המרכזי שקבע את התרכזותו של הארגון בתחום הבטחוני, קרי שמירה, והעדפתו על הנושא ההתיישבותי או תחום פיתוח המרעה והרועים. שוחט נבחר למפקדו של הארגון המחתרתי שהוקם.

ימי סג'רה וייסוד 'השומר' (1909-1907)

לאחר ייסודו של 'בר-גיורא' היה צריך למצוא בסיס אופראטיבי, שבו תרוכז הקבוצה ותתחיל במימוש מטרותיה. לאחר שנדחו הצעות שונות בנידון, עלתה הצעתה של מניה וילבושביץ בדבר סג'רה. וילבושביץ חיפשה אז גוף פועלי, שיוכל ליישם את רעיונותיה על התיישבות שיתופית של פועלים. לשם כך אף השיגה את הסכמתו של אליהו קראוזה, מנהל חוות יק"א בסג'רה, לקבל קבוצת פועלים ולהקצות להם חלקת אדמה לביצוע הניסוי. שתי מפלגות הפועלים, 'הפועל הצעיר' ו'פועלי ציון' לא נענו לרעיונותיה, ובאין ברירה פנתה לישראל שוחט. הלה קיבל את הצעתה שעלתה בקנה אחד עם האינטרסים של הגוף שעמד בראשו. בסתיו 1907 החל תהליך ריכוזם של אנשי 'בר-גיורא' בגליל התחתון בכלל ובחוות סג'רה בפרט, שבה הוקם גם ה'קולקטיב'. תוך זמן קצר נעשו אנשי האגודה לרוב ב'קולקטיב', שפעל בעונה החקלאית מסתיו 1907 עד קיץ 1908.

ישראל שוחט עבר לחוות סג'רה, שבה ריכז את עיקר קבוצתו ועבד בה כמנהל חשבונות של טחנת-הקמח. מניה וילבושביץ עבדה כמנהלת חשבונות של החווה. בסג'רה הכניס שוחט את מניה בסוד קיומו של 'בר-גיורא'. ב- 1908 התחתנו השניים. בימי סג'רה היה שוחט אחד הפעילים המרכזיים של 'החורש' – הסתדרות הפועלים החקלאים של פועלי הגליל, הגוף הבלתי-מפלגתי הראשון של פועלי העלייה השנייה.

שוחט וחבריו קידמו את מטרתם, כאשר הצליחו לקבל את השמירה בחוות סג'רה. לדידם, היתה זו פריצת-דרך גדולה. התקדמות נוספת חלה, כאשר קיבלו ב- 1908 את השמירה גם במושבה סג'רה. ביולי של אותה שנה הוכיחו את כושרם כגורם מרכזי בהגנתה של המושבה כפר-תבור כנגד המוגרבים של הכפר מעדר, וכתוצאה מזה קיבלו גם את השמירה על מושבה זו סמוך לראש-השנה. אמנם ה'קולקטיב' התפרק בקיץ 1908, חלומה של מניה וילבושביץ-שוחט על התיישבות בחורן נעזב לפי שעה, וכן נלקחה מהם השמירה בחוות סג'רה. אך לעומת זה הושגה השמירה במושבות סג'רה ומסחה, ולשוחט ואגודתו נודעה השפעה רבה על הסתדרות 'החורש'. מכאן נפתחה הדרך להשגת השמירה בשאר מושבות הגליל התחתון בשנת 1909.

ב- 12 באפריל 1909 הוקמה בכפר-תבור, על-פי יזמתו של ישראל שוחט, אגודת 'השומר'. בניגוד ל'בר-גיורא' הוקם 'השומר' כאגודה גלויה, במטרה לפעול על בסיס מוכר חלקית על-ידי השלטונות. צעד זה עשה שוחט כדי להשתלב בשינויים שחלו באיזור לאחר מהפכת 'התורכים הצעירים' ב- 1908, ולנצל את שעת הכושר של מעבר המדינה לדפוסים קונסטיטוציוניים ליבראליים, וכן להתמודד ביתר יעילות, עם עלייתה של הלאומיות הערבית בארץ-ישראל, שחודה החל להיות מכוּון נגד המפעל הציוני על-ידי התנגשויות אלימות הולכות וגוברות. 'בר-גיורא' המשיך לתפקד כגוף סמוי של מתי-מעט, שכיוון והדריך את 'השומר' הלגאלי והגדול יותר. לוועד האגודה נבחרו שלושה, ביניהם ישראל שוחט, שהיה בבחינת ראשון בין השווים ולמעשה המנהיג המקובל.

בסתיו 1909 יזם שוחט את הקמתו של 'לגיון העבודה', או בקיצור 'העבודה', כדי להשמיט כל אסוציאציה צבאית מן השם. ההחלטה נפלה באסיפה השנתית השנייה של 'השומר', שהתכנסה בחיפה בדירתם של בני הזוג שוחט ביום 19 בספטמבר 1909. שוחט גם חיבר את התקנון בן 14 הסעיפים של 'העבודה'. הגוף החדש אמור היה להיות זרוע נוספת של 'בר-גיורא' כמו 'השומר'. ארגונו היה צבאי-למחצה ומחתרתי-למחצה, ומטרתו כיבוש העבודה ועזרה לכיבוש השמירה. חברי 'העבודה' התחייבו למשמעת צבאית ולחיים קולקטיביים, והיו להם שתי פלוגות אחת בחדרה ואחת בסג'רה. הגוף החדש התפרק כעבור שנה לערך. ב'גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור', שהוקם ב- 1920, ראה שוחט את ממשיכו של 'לגיון העבודה', שהרי היה בין יוזמיו ומקימיו של 'גדוד העבודה'.

ואולם מחלותיו הקשות של שוחט, השחפת והקצרת, הביאו אותו לכך, שכבר מסוף 1904 לא היה יכול לעבוד עבודה פיסית ולהשתתף בשמירה. למחייתו נאלץ להיעזר במקצוע אותו רכש בלימודיו בבית-הספר למסחר בווארשה. לאחר כשנה בסג'רה עברו בני הזוג שוחט להתגורר ב- 1909 בחיפה, בה מצא שוחט עבודה בהכנות להקמתו של הטכניון. כך נוצר מצב, שבו מנהיגו של 'השומר', ישב בחיפה בגלל מצב בריאותו ועסק בעבודות פקידות, בעוד זירת הפעילות של פיקודיו היתה השמירה המפרכת במושבות הגליל.

ימי חיפה (1912-1909)

בחיפה התגוררו ישראל ומניה במושבה הגרמנית. בדירתם התקבלו החלטות קובעות לגבי המשך דרכו של הארגון שהגיע באותה תקופה לשיא התפתחותו.

ואמנם השנים 1912-1909 היו שנות פריחה. 'השומר' קיבל את השמירה בכל מושבות הגליל התחתון למעט מלחמיה (מנחמיה). באוקטובר 1910 פרץ לשומרון עם קבלת השמירה בחדרה. בנובמבר 1911 קיבלה האגודה את השמירה על רחובות, ובאוקטובר 1912 – על ראשון-לציון ועוד יישובים קטנים בדרום. מלבד התפרסותו בתחומי השמירה האדיר 'השומר' את שמו על-ידי השתתפותו בקבוצות הכיבוש של אום-ג'וני (דגניה) בשנת 1910-1909 ומרחביה, שההתיישבות בה החלה בינואר 1911. ההתיישבות במרחביה, שאורגנה על-ידי 'השומר', היתה פריצה יהודית ראשונה לעמק-יזרעאל.

כל אותן השנים, עד יציאתו לקושטא, ניהל שוחט, יחד עם ישראל גלעדי ומנדל פורטוגלי, את האגודה. עם התבססותה ועליית יוקרתה צמח והתבסס גם מעמדו של שוחט. חלק מהילת הזוהר והמיתוס השומרי כלל את שוחט המנהיג. על אף ריחוקו מזירת הפעילויות של האגודה, ועל אף שלא השתתף בפועל בעבודת אנשיו ולא חלק עם סבלם היום יומי, היה שוחט המנהיג המקובל והאהוב על אנשיו. שום החלטה משמעותית לא התקבלה בלעדיו.

לימודים בקושטא (1914-1912)

ההחלטה על נסיעתו של שוחט ללמוד משפטים בקושטא נפלה בשנת 1911 והיתה פרי גורמים משולבים: אשתו עודדה אותו לצעד זה; על-פי דבריו של שוחט, נפלה החלטה ברוח זו בוועד 'השומר', וקרוב לוודאי שנסיעתו של דוד בן-גוריון, בקיץ 1911, ללמוד משפטים בקושטא, ויציאתו של יצחק בן-צבי, בראשית 1912, לקושטא לשם אותה מטרה אף הן השפיעו עליו.

שוחט היה אחרון השלישייה שהפליג ללמוד משפטים בבירתה של תורכיה. נראה שיצא מן הארץ באוקטובר 1912 לאחר האסיפה הרביעית של 'השומר' ברחובות. בהיותו מטופל באשה ובבן נזקק לאמצעים כספיים גדולים יותר מאשר שני חבריו הרווקים. לו עצמו לא היו חסכונות, וקופתו הדלה של 'השומר' לא יכלה לעזור לו. המימון בא מכספי הירושה שמניה קיבלה ממכירת אחוזת אביה ברוסיה. ישראל ומניה שכרו דירה רחוק מן המרכז, אך דירתם נעשתה ל'חטיבה חיה של ארץ-ישראל שנתגלגלה לגולת קושטא'. את שליטתו בשפה התורכית שיפר שוחט בעזרת חברו ללימודים יוסף סטרומזה.

בקושטא התמסר שוחט, מחוץ ללימודיו, גם לפעילות ציבורית. בין היתר יצר קשר עם כמה צעירים בולטים מכת הדונמה, שאותם ניסה לקרב לציונות. כאשר פרצה מלחמת הבאלקאנים הציע שוחט לאנוור פחה, שר-המלחמה התורכי, להקים יחידה צבאית-יהודית, במסגרת הצבא התורכי, כדי שזו תגן על ארץ-ישראל בשעת סכנה. יתר על כן, כאות נאמנות לתורכיה הציע לאנוור פחה ולג'מאל פחה, חבר בממשלה התורכית ומושל קושטא, להקים יחידת מתנדבים יהודית בת כמה עשרות אנשים, שתשתתף במלחמה עצמה. להצעותיו היתה משמעות הפגנתית והן פורסמו בעיתונות. עם כניסתה של שביתת-הנשק לתוקפה בוטלו כל התכניות.

ביום 26 בדצמבר 1912 (ו' בכסליו תרע"ג) שלח שוחט תזכיר, בשם ועד 'השומר', מקושטא אל הוועד-הפועל הציוני הגדול, ובו הציע להקים ארגון כלל ארצי להגנתו של היישוב היהודי בארץ-ישראל. לשם מימושה של התכנית ביקש מאת הוועד-הפועל עזרה חומרית ותמיכה ציבורית. במסגרת התכנית שולבו כל האלמנטים היישוביים, ולאנשי 'השומר' יועד תפקיד מרכזי בהגנה הכלל-יישובית הלאומית.

בקיץ 1913 עשה שוחט פסק-זמן בלימודיו, ויחד עם יצחק בן-צבי נסע לוועידה העולמית הרביעית של 'הברית העולמית של פועלי-ציון', שהתקיימה בקראקוב שבפולין. כשהסתיימה הוועידה המשיך לווינה, שם התקיים אותו קיץ הקונגרס הציוני הי"א. עם בואו לקונגרס העלה את נושא תזכירו מדצמבר 1912, ולשם בדיקתו קבע הקונגרס ועדה מיוחדת. שוחט הסביר לוועדה את הצעותיו וזו אמנם החליטה להמליץ עליהן, אלא שהוועד הפועל הציוני דחה אותן. עם זה הוחלט בקונגרס להקים בארץ-ישראל מוסד פוליטי, שבו ישתתפו נציגי המשרד הארצישראלי, נציג 'חובבי ציון' ובא כוח 'השומר'. אך ההחלטה לא יצאה לפועל.

מניה חזרה ארצה עם הבן, כנראה בשלהי 1913, והשתקעה בראשון-לציון, בעוד שוחט נשאר בקושטא להמשיך בלימודיו. בגלל המצב הרעוע שהשתרר אז ב'השומר' עם נסיגתו מן השמירה במושבות הגדולות ביהודה ובשומרון, וכן התגברות החיכוכים הפנימיים, הוזעק שוחט וחזר ארצה. עם שובו שקע בפעילות מחודשת באגודה, ועזר לה להתגבר על המשבר שבו היתה שרויה, וכן זכה להכרה מחודשת כמנהיגה. ההכרעות על ענישתם של חברים סוררים, מצד אחד, והיענות לדרישה על פיתוח המרעה מצד שני – התקבלו באסיפת 'השומר' בתל-עדשים בפסח 1914. במקביל לפעילותו באגודה ניסה שוחט להמשיך, בעזרתו של יוסף סטרומזה שישב בטבריה, בלימודיו כדי לגשת לבחינות-ההסמכה בסוף הקיץ 1914, אך המלחמה קטעה את תכניותיו אלו.

עם פרוץ המלחמה סייע שוחט למפלגתו בתעמולה למען ההתעתמנות. במקביל הציע לשלטונות התורכים בארץ להקים מיליציה יהודית, שבה ישרתו רק בעלי אזרחות עות'מאנית. שוחט נתמך על-ידי מפלגתו ואלמנטים יישוביים רחבים ואף סוכם, שהוא יעמוד בראש הגדוד אם יוקם. לאחר היענות ראשונית חיובית חל מפנה קיצוני במדיניותם של התורכים כלפי היישוב והתנועה הציונית: נדחתה ההצעה על מיליציה יהודית; בוטל מעמדו הלגאלי של 'השומר' ועוד. ב- 6 בדצמבר 1914 נעצרה מניה שוחט, וכנגד בעלה הוצאה פקודת-מעצר. שוחט הסתתר זמן-מה, כדי להרוויח, לדבריו, זמן להכנתו של 'השומר' לקראת הבאות. באמצע ינואר 1915 מסר את עצמו לשלטונות והושם במעצר. במארס 1915 גורשו השניים מן הארץ.

לאחר הקמתו של 'בר-גיורא' התרחק שוחט מעשייה מפלגתית והשתקע בפעילות הבטחונית. מעתה ואילך נעשתה זו למוקד חייו. אמנם שוחט המשיך להימנות עם צמרת מפלגתו בארץ, וכן היה מוכר ב'ברית העולמית של פועלי ציון' שבכמה מכינוסיה השתתף, אך מסוף 1907 הפעילות הבטחונית-הלאומית ולא המפלגתית, מיקדו את מיטב מרצו ופעלו. בכך נוצר הבדל יסודי בין דרך חייו של שוחט לבין דרך חייהם של שני חבריו למנהיגות המפלגה: יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון. לעומת השניים שהיו נטועים בחיים המפלגתיים ואלו היו מוקד חייהם, הסתגר, שוחט יותר ויותר בתחום העשייה הבטחונית-הלאומית והותיר את הזירה המפלגתית לאחרים. הדרך שבחר בה התנקמה בשוחט קשה בשנים שלאחר-מכן וקבעה את גורלו הציבורי.

האוריינטאציה הפוליטית

עד 1914 היתה האוריינטאציה של שוחט על תורכיה. מבחינה זו ניתן להבחין אצלו שני שלבים עיקריים: עד סוף 1914, ומסוף 1914 ואילך.

בפרק הזמן הראשון הושתתה הגותו הפוליטית, כמו גם זו של מפלגתו, על האידיאולוגיה של האוסטרו-מארקסיסטים והבורוכוביזם. אלה חייבו את קיומה של המדינה ההטרוגנית הרב-לאומית, ובכלל זה האימפריה העות'מאנית. המטרה הפוליטית היתה לעשות את תורכיה למדינה פדראטיבית, שבה יזכו העמים השונים בתחומה, כולל היישוב היהודי בארץ-ישראל, לאוטונומיה לאומית. כפועל יוצא מהשקפה זו נבעה התמיכה העקרונית בהמשך שלמותה של האימפריה העות'מאנית. גם לאחר המהפכה של 'התורכים הצעירים' ב- 1908, שהשפיעה על שינוי ההשקפה לגבי לאומיות ערבית ולגבי המעבר מפעילות מחתרתית לגלויה, לא שינה שוחט, כמו גם מפלגתו, את יחסו החיובי העקרוני להמשך שלמותה של האימפריה התורכית.

רק בסוף 1914, עם ההרעה הקיצונית ביחסם של התורכים ליישוב ולציונות, ומשהועלו הגזרות עליהם, חל המפנה העקרוני והמעשי אצל שוחט וחבריו לאגודה ב'השומר'. כבר בשלב מוקדם זה הם עברו לאוריינטאציה על הבסת תורכיה ופירוקה. מעתה ואילך הלכה וגברה אצלם המודעות, כי עתידה של הציונות תלוי בניצחונן של בעלות-הברית. בשינוי המוחלט שחל בהשקפתם הפוליטית הקדימו שוחט וחבריו את מפלגתם ואת היישוב, כולל רבים מאנשי ניל"י לעתיד לבוא. לנוכח המפנה שחל, דן שוחט עוד לפני שגורש מן הארץ, עם חבריו ב'השומר' על תכנית לכיבושה של ירושלים, אם תחול התקדמות מתאימה של צבאות בעלות-הברית ממצרים לארץ-ישראל.

שנות הגלות והחזרה לארץ

תורכיה הצטרפה למלחמת-העולם הראשונה ב- 30 באוקטובר 1914. כאמור, נעצרה מניה שוחט ביפו ב- 6 בדצמבר 1914, וישראל שוחט התמסר לתורכים ונאסר באמצע ינואר 1915. אחר-כך הועברו השניים לקישלה בירושלים, שם מצאו את בן-צבי ובן-גוריון שנאסרו ב- 11 בינואר 1915. במארס 1915 החליט גמ'אל פחה להגלות את שוחט לאנאטוליה, בעוד מניה עמדה לפני משפט צבאי בדמשק. את בנם גדה (גדעון) השאירו אצל גדליה וילבושביץ. במשפט בדמשק, בסוף מארס, נקבע שהשניים יגורשו למחוז סיוואס באנאטוליה, בקרבת הגבול הרוסי. הנסיעה מדמשק לקושטא היתה בעגלה ונמשכה כחודש ימים. בקושטא שהו כשבועיים ושם התברר להם, כי בלחץ ציוני ארצות-הברית התערב הנרי מורגנטאו, שגריר ארצות-הברית בקושטא, בשם ממשלתו לטובתם. בלחצו שונה יעד הגירוש לעיר ברוסה באנאטוליה, מרחק של כשמונה שעות נסיעה מן הבירה.

משפחת שוחט שהתה בגלות כשלוש שנים. התורכים לא דאגו לכלכלתם של הגולים, שניטל עליהם להסתדר בכוחות עצמם אף-על-פי שנאסר עליהם לעבוד ולהרוויח למחייתם. בחצי השנה הראשונה קיבלה המשפחה תמיכה קבועה מארתור רופין, אחר-כך פסקה זו לפתע ובלי הנמקה. משלהי 1915 ועד סוף גלותם הובטח קיומם על-ידי תמיכה שקיבלו, ביזמתו של שלמה קפלנסקי, מ'פועלי ציון' בארצות-הברית, ועל-ידי שיעורים בגרמנית שנתנה מניה בסתר, לנשות הנכבדים התורכים בברוסה. בשנת 1916 נולדה, כנראה, הבת אנה, ובסוף 1917 הביאה חנה מייזל את הבן גדה לברוסה.

בסוף 1917 התכנס בשטוקהולם מה שנותר מן האינטרנאציונאל הסוציאליסטי השני. בשנה זו הצטרפה אליו באורח רשמי 'הברית העולמית של פועלי ציון'. הדבר נודע לשוחט והוא יצר קשר עם שלמה קפלנסקי, שישב אז בהולנד הנויטראלית, וביקש ממנו להניע את האינטרנאציונאל שתפעיל לחץ על תורכיה, כדי שזו תאשר את יציאתם כצירים של 'פועלי ציון' לוועידת שטוקהולם. קפלנסקי הבין את השפה הסמויה במכתבו של שוחט ופעל בהתאם לכך. לאחר מאמצים רבים והשתדלויות של האינטרנאציונאל הניב הלחץ תוצאות, והתורכים, שנעשו מתחשבים וגמישים יותר בסוף המלחמה, איפשרו את יציאתה של משפחת שוחט מתורכיה. לאחר עיכובים של חודשים ארוכים בקושטא, עזבו בני הזוג שוחט את אדמת גלותם, ובאוגוסט 1918 הגיעו לשטוקהולם.

בשטוקהולם צורף שוחט למשרד הראשי של הברית העולמית שהיה ממוקם אז בעיר ועבד בו יחד עם ברל לוקר וליאון חזנוביץ. שוחט רצה לחזור ארצה, אך לשם כך היה זקוק לאישור כניסה מצד האנגלים ששלטו בארץ, והאישור בושש לבוא. רק לאחר כמה חודשים ניתנה לו אשרת-כניסה לאנגליה. המשפחה הפליגה ללונדון, שם השתתף שוחט, יחד עם קפלנסקי, כציר 'פועלי ציון', בוועידה הציונית הראשונה לאחר המלחמה, שהתקיימה בימים 24 בפברואר – 12 במארס 1919. אחרי הוועידה עזבה משפחת שוחט את אנגליה, ובתחילת אפריל 1919 חזרה לארץ-ישראל.

'אחדות העבודה' ופירוקו של 'השומר'

ישראל ומניה שוחט חזרו ארצה לאחר הקמתה של 'אחדות העבודה'. אף שלא היו שותפים ללבטים ולמאבקים שהיו כרוכים בייסודו של הגוף החדש, הם ראו בו את מסגרתם הפוליטית ונספחו אליה. יתר על כן, בזכות מעמדו בעבר, והיותו מראשי 'הברית העולמית של פועלי ציון' באותם ימים – נעשה ישראל שוחט לאחד הפעילים החשובים של 'אחדות העבודה' בה מצא את רוב חבריו מ'פועלי ציון' ו'השומר'. בחודשים אוגוסט-נובמבר 1919 נשלח, יחד עם ברל כצנלסון ואפרים בלוך-בלומנפלד, במשלחת 'אחדות העבודה' לישיבת הוועד-הפועל הציוני שהתקיימה אז בלונדון, ובהמשך לוועידת מועצת הברית העולמית שהתקיימה בשטוקהולם. שוחט היה פעיל בישיבות המועצה במיוחד במושב השלישי שלה. עם שובו ארצה בנובמבר 1919 נמנה, בשם מפלגתו, עם חברי הוועדה, שהוקמה לעזרתו של הגליל העליון. בסוף דצמבר 1919 הציע שוחט לטרומפלדור לעלות לגליל העליון ולבחון בו את המצב הבטחוני. טרומפלדור החליט להישאר בגליל ושם נפל. ב- 1920 נבחר שוחט מטעם 'אחדות העבודה' לאסיפת-הנבחרים ולוועד הלאומי. עם הקמתה של הסתדרות העובדים הכללית, בדצמבר 1920, נמנה עם מייסדיה ופעיליה.

מעמדו של שוחט במפלגה החדשה לא היה כלל דומה לזה שבמפלגתו הקודמת. בימי העלייה השנייה היה במעמד כפול של מנהיג מפורסם של 'השומר' ועטור הילה, וכן נמנה עם המנהיגות הראשית של 'פועלי ציון' – עם הקמתה של 'אחדות העבודה' השתנה מעמדו לחלוטין. הוא נדחק לשורה שנייה בדרג המנהיגותי, ובמקביל איבד את בסיס כוחו עם פירוקו של 'השומר'. לראש הפיראמידה המנהיגה של המפלגה החדשה עלתה השלישייה: ברל כצנלסון, יצחק טבנקין ודוד בן-גוריון. הראשון בין השלושה היה בלתי-מפלגתי ובעל עמדה מסויגת מאוד כלפי 'השומר' ואנשיו, השני שהצטרף ל'השומר' בסוף המלחמה ראה את מוקד פעילותו ב'אחדות העבודה' ולכן היה נגד קיומו של כל גוף מחוצה לה, והשלישי – דוד בן-גוריון, אמנם היה איש 'פועלי ציון', אך לא נמנה עם חברי 'השומר', ודבר זה לא תרם, בלשון המעטה, ליחסו החיובי כלפי 'השומר' ומנהיגו.

לאחר שובו ארצה החל שוחט לפעול לכינוס שאריות אגודת 'השומר', לשיקומה ולגיבושה המחודש. ב- 19 ביוני 1919 התכנסה בתל-עדשים אסיפת 'השומר', בה ניסה שוחט לציין את היעדים, ובהמשך גם להעלות את הארגון על מסלול עשייה לאומית במציאות החדשה שנוצרה עם כיבוש הארץ על-ידי האנגלים. כבר באסיפת תל-עדשים נתקל בהתנגדותם של מספר חברים חדשים שהצטרפו לאגודה בשלהי המלחמה. בהמשך סבל 'השומר' קשה מיחס של עוינות הן מצד גורמים ציוניים-יישוביים, הן מצד 'אחדות-העבודה'. לנוכח התגברותה של המחלוקת בתוך 'השומר' ובינו לבין 'אחדות העבודה' הציע שוחט ב- 18 במאי 1920, במועצה המורחבת של 'השומר' בתל-עדשים, את פירוקה של האגודה. הצעתו התקבלה. בוועידה של 'אחדות העבודה', שהתקיימה בכינרת בימים 15-13 ביוני 1920, העבירו אנשי 'השומר' את הנושא הבטחוני לטיפולה של המפלגה.

במאורעות מאי 1921 היה שוחט בין הראשונים, שארגנו את הגנתה של תל-אביב. מן המטה שהקים בגימנסיה 'הרצליה' עשה, יחד עם מניה, להצלתם של יחידים וקבוצות שנלכדו ביפו. שוחט יזם וגייס את עזרתם של שרידי הגדוד העברי, שישבו בסרפנד, לעזרתם של יהודי תל-אביב ויפו. רק כעבור זמן מה הגיע לתל-אביב פנחס רוטנברג שלקח לעצמו, בשם 'ועד הצירים', את הפיקוד. שוחט המשיך בארגון ההגנה אף מחוץ לתל-אביב, כולל שליחתם של קבוצת אנשי 'השומר' לשעבר, בראשותם של צבי נדב ומניה שוחט, לעזרתה של פתח-תקווה המותקפת.

בנובמבר 1921 נשלח שוחט, מטעם ועד 'ההגנה', לווינה לעזור לגרשון פליישר, דב הוז, שמואל הפטר ויהודה זלודין ברכישתו של נשק והעברתו לארץ-ישראל. בינואר 1922 הגיע לווינה גם אליהו גולומב. כעבור זמן קצר הגיעו החיכוכים בין גולומב לבין שוחט לדרגה כזאת שלא אפשרו את המשך הפעילות המשותפת. שוחט נאלץ לפרוש מן העבודה ולחזור ארצה בראשית 1923.

'גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור' ו'הקיבוץ'

ישראל שוחט נמנה, בקיץ 1920, עם מייסדיו של 'גדוד העבודה'. ליזמתו ותרומתו בהקמתו של 'גדוד העבודה' קיבל את אישור מפלגתו. בטקס ההכרזה על ייסודו של ה'גדוד' היה שוחט בין השושבינים הראשיים והמברכים.

התארגנותו ודרך פעולתו של ארגון ההגנה, בראשית שנות העשרים, התנהלו בעצלתיים ולא ממשו את הציפיות שתלו בארגון החדש אנשי ה'שומר' לשעבר. חוסר המעש של ההגנה, החיכוכים האישיים ותחושתם של האחרונים שהם לא-רצויים – כל אלה הביאו את שוחט וחלק מחבריו להקמתו של ארגון חשאי 'הקיבוץ', שהוקם ב- 1921, בחיקו של 'גדוד העבודה'. 'הקיבוץ' פעל במקביל להגנה, מתוך מגמה למלא את החלל שנוצר כתוצאה מחוסר פעילותה של ההגנה. ב'הקיבוץ' חל שילוב בין ותיקי 'השומר', אנשי העלייה השנייה, וחלק מראשי 'גדוד העבודה' ופעיליו, אנשי העלייה השלישית. אפשר הקמתו של 'הקיבוץ' בתוך 'גדוד העבודה' הושפעה גם מהלכי-הרוח, שרווחו בחלקים ניכרים של ציבור הפועלים בתקופה הנדונה, כי הסתדרות העובדים הכללית היא מסגרת בלתי-פעילה שאין לה עתיד, בעוד 'גדוד העבודה' הצעיר, התוסס והדינאמי עתיד להיות המסגרת העתידית החלופית. אמנם שוחט פעם בהגנה גם אחרי הקמתו של 'הקיבוץ' ולא ראה סתירה בין השניים, מפני ש'הקיבוץ' היה אמור למלא אותו חלל בפעילות שאותו הותירה ההגנה. אך עם פרישתו מפעילות בהגנה בראשית 1923, הוא העמיק את קשריו עם 'גדוד העבודה' בכלל ו'הקיבוץ' בפרט.

באוגוסט 1924 יצא שוחט לחוץ-לארץ למטרות רכש, ומציאת אפשרויות להכשרת אנשיו לטייס ולידע בתחום הצבאי. שוחט היה בין הבודדים במפלגתו, שכבר בשלב זה, אימץ לעצמו עמדה אנטי-בריטית וראה בבריטניה כוח קולוניאלי שיקשה על הקמתו של המפעל הציוני.

באפריל 1926, יצאו שוחט, אלקינד ומכנאי לברית-המועצות. יציאתו של שוחט היתה בלי ידיעתם ואישורם של מוסדות 'אחדות העבודה', ולכן הוצא עם שובו מרוסיה מן המפלגה. ביקורו ברוסיה הקומוניסטית נועד להשיג את עזרתה במפעל הציוני בארץ. במיוחד רצה לקבל את אישורם של הרוסים להכשרת טייסים מן הארץ. אך במשך סיוריו ופגישותיו ברוסיה התבררו לו הסכנות הצפויות למפעל הציוני מן הקשרים עם רוסיה הסובייטית, לכן קיצר את שהותו שם וחזר לבד ארצה.

מבין אנשי העלייה השנייה היו חברי 'השומר' לשעבר כמעט היחידים, שהזדהו והשתלבו לגמרי ב'גדוד העבודה' ומצאו בו את ביתם החדש. פילוגו בסוף 1926 הרס את המסגרת החברתית הפוליטית-הכוחנית היחידה שנותרה להם, ואשר התייחסה אליהם בחמימות וגם שיתפה פעולה אתם בהקמתו ובפעילותו של 'הקיבוץ'. התפוררותו של 'גדוד העבודה' חשפה את הקיבוץ להתקפות העזות של אויביו, כמו-כן השמיטה את מקור יניקתו ואפשרות המשך קיומו של 'הקיבוץ'. במאבק בין אליהו גולומב, שהשליך את יהבו על מפלגת 'אחדות העבודה' ואחר-כך על ההסתדרות שהונהגה על-ידי מפלגתו, לבין ישראל שוחט, שנשען על 'גדוד העבודה', ניצח גולומב ניצחון מוחלט. דינם של שוחט וחבריו היה כדין המנוצחים – דחיקה מן הבמה הציבורית, נידוי ושכחה.

ההגנה היתה בלתי מוכנה למאורעות 1929. כתוצאה מכך נחלה כשלונות רבים ונחשפה לביקורת קשה. בין היתר הראו המאורעות את צדקת ביקורתם ארוכת השנים, של שוחט וחבריו על דרכה הארגונית ומחדליה של ההגנה ואפוטרופסיה בממסד ההסתדרותי.

לעג הגורל התבטא בכך שעם פרוץ המאורעות ב- 1929 נאלצה ההגנה לפנות לעזרתה של הקבוצה הקטנה, המרוסקת, המושמצת והמוחרמת, של שוחט וחבריו, ולבקש מהם עזרה באנשים ובנשק. למרות העבר העגום התגברו שוחט וחבריו על משקעי העבר הקשים והחליטו על שיתוף-פעולה מלא. הם פתחו את מחסן הנשק המרכזי שלהם בכפר-גלעדי, והעמידו את תכולתו לרשותה של ההגנה. ואמנם נשקם הרב הוחש לחלקי הארץ השונים ותרם תרומה גדולה להגנתו של היישוב. נוסף על אספקתו של הנשק הרב התייצבו שוחט וחבריו לרשותה של ההגנה. עיקר התרומה של ותיקי 'השומר' ו'הקיבוץ' בנשק ובאנשים היתה בהגנת הגליל וחיפה. השתתפותם של שוחט וחבריו בהנהגתו של היישוב, התייצבותם ללא סייג לרשות ההגנה, העברת נשקם היקר, שאותו אגרו בעמל רב במשך השנים, לצורכי ההגנה – אלה הבליטו את מירב תכונותיהם החיוביות. היתה זו אחת משעותיהם היפות.

לאחר הרבה שנים של איבה הביאה פעולתם של שוחט וחבריו במאורעות לחידוש הקשרים בינו לבין דוד בן-גוריון, המזכיר הכללי של הסתדרות העובדים הכללית. כתוצאה מהתקרבות מחודשת זו הציע בן-גוריון לשוחט ולחבריו להצטרף לאגודת 'הפועל', כדי להתאים ולהכשיר חלקים מאגודת ספורט זו לצרכיה המיוחדים של ההסתדרות הכללית. להקמתה של מסגרת-הגנה פועלית היתה הנמקה אידיאולוגית, תקדימים היסטוריים ודוגמאות מקבילות באירופה.

נוצרה ההבנה בין בן-גוריון לבין שוחט, שסופח, במארס 1930, למרכז 'הפועל'. בעקבותיו צורפו למרכז כמה מאנשיו: מניה אשתו, יוסף חריט, אליעזר קרול ועוד. עניינם של שוחט וחבריו היה אך ורק ביצירתו של כוח מגן פועלי, ולא בטיפוח הספורט לשמו.

בוועידה הראשונה של 'הפועל', שהתקיימה בפתח-תקווה בדצמבר 1931, נבחרו למרכז 'הפועל' ישראל ומניה שוחט, וכן יוסף חריט ואליעזר קרול. שוחט ואנשיו היוו קבוצה משמעותית במרכז בן שלושה-עשר האנשים.

במשך חמש שנות עבודתם תרמו שוחט וחבריו להרחבתו והתעצמותו של 'הפועל' כארגון של ספורט פועלים. השתתפותו של 'הפועל' באולימפיאדה של ספורט הפועלים בווינה ב- 1931 התאפשרה, בראש-וראשונה, כתוצאה מן הארגון והתושייה הכספית שגילו בני הזוג שוחט. עבודתם ב'הפועל' הופסקה ב- 1934, עם פרישתם של שוחט ואנשיו ממרכז 'הפועל'. פרישתם של שוחט וחבורתו מ'הפועל' היתה, בעיקרו של דבר, פרי השינוי המהותי, שחל במציאות הציונית והיישובית במעבר משנת 1930 לשנים 1935-1934.

ההגמוניה של מפא"י בציונות פירושה היה השפעה רבה על ההגנה. זה חייב את חיזוקה כארגון לאומי, בלעדי ודלגיטימציה של ארגונים פורשים, כגון ארגון ב' של אברהם תהומי. המעבר של בן-גוריון לפעילות בתנועה הציונית הביא להסרתה של המטרייה המגינה מעל שוחט וחבורתו, ועל-ידי כך נחשפו, שוב, לחשדנותם ולאיבתם של מתנגדיהם הישנים מן הממסד ההסתדרותי וההגנה. הללו חששו, שמא יקים שוחט מהדורה חוזרת של 'הקיבוץ' בחיקו של 'הפועל'. מכל מקום, פעילותם של שוחט וחבריו ב'הפועל' היתה הביטוי הציבורי הקולקטיבי האחרון של החבורה. עם פרישתם מהאגודה נדחקו סופית מן הבמה הציבורית.

לנושא התעופה שב שוחט ב- 1932, במקביל לעבודתו ב'הפועל'. ביזמתו של נדב, ובעידודו וגיבויו המלא של שוחט, קם 'ועד יוזם למועדון תעופתי', שנכללו בו שוחט ואישים נוספים.

על-פי הצעתה של הסוכנות היהודית התאחדו מועדוני-התעופה השונים והקימו בדצמבר 1935 את 'הקלוב הארצישראלי לתעופה', ובו ישראל שוחט כיושב-ראש האגודה וצבי נדב כממונה על ענייניה הטכניים. כל הדבר נעשה באורח עצמאי, על בסיס לא פוליטי ובלי קשר להגנה שלא החשיבה את הנושא.

התחום שבו גילה שוחט רגישות מיוחדת היה יחסי יהודים-ערבים. הוא נתן את ידו ליזמות שונות, שכוונתם היתה לקרב את שני העמים. בין היתר היה ממקימי 'האגודה לידידות יהודית-ערבית' בשנת 1938. האגודה פסקה לפעול ב- 1939 עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה.

אפיק נוסף למרצו מצא שוחט בהקמתו של ועד ששקד על אירוח החיילים הבריטים, שחנו או עברו בארץ, וקירובם לנושא היהודי והציוני. הוועד פעל מסוף שנות השלושים ובמלחמת-העולם השנייה. כיושב-ראש הוועד נבחר שוחט, שנשען בפעולותיו על תמיכתם של המוסדות הלאומיים. במלחמת העולם השנייה, כאשר גדלו הצרכים עם גידולו של הצבא הבריטי בארץ, התרחבה גם פעולתו של הוועד, שאף הקים בתל-אביב מועדון בשם 'תיבת-נח' ובו מסעדה, בית-קפה ואולם-הופעות לאירוח החיילים הבריטים ומשפחותיהם. שוחט נהג לתרום מכספו לפעילותו של הוועד. על-פי יזמתו של שוחט הורחבה פעולתו של הוועד גם לטיפול בשוטר העברי ובמשפחתו.

תחום פעילות נוסף היתה העזרה שהושיט לאמנים. בתקופות שונות נהג שוחט להתחבר אל חוגי הבוהמה בתל-אביב. שימת-לב מיוחדת הקדיש לארגון עזרה לתיאטרון 'הבימה' ונבחר להיות חבר בהנהלת 'חוג הבימה'.

בכל דרכו הציבורית בולטת עובדת הימצאותו רחוק מאנשיו. פאראדוקס זה חריף במיוחד על רקע התקופה והציבור, שקידש את עקרון ההגשמה העצמית והדוגמה האישית. ואף-על-פי ששוחט היה רחוק מאנשיו ולא שיתף את עצמו בפועל בסבלם, ולא נתן דוגמה של הגשמה אישית בתחומים שבהם פעל 'השומר', מפליא הקשר ההדוק והמתמיד שהיה בין המנהיג לבין האנשים שהנהיג.

שוחט השיג את הסמכתו לעורך-דין עם ראשיתו של המאנדאט הבריטי ומאז התפרנס ממקצועו. מראשית שנות העשרים היה עצמאי מבחינה כלכלית, בעל משרד משלו או עם שותף. עבודתו המקצועית סבלה לא מעט מחמת פעילותו הציבורית שאותה העדיף תמיד, ולכן גם לא הצליח לקדם את מעמדו המקצועי והכלכלי. עיקר התמחותו היתה בפלילים ותחבורה.

המשפחה

ישראל ואשתו מניה היו בראש-וראשונה אנשי ציבור, שהפעילות הציבורית היתה תמצית חייהם, בעוד חיי המשפחה ושמירה של המסגרת המשפחתית נדחקו הצִדה. אכן, התופעה של בעל ואשה, המקדישים את עצמם לחיים ציבוריים, היתה נדירה מאוד אפילו אצל בני-דורם. לכן נפגעה כל-כך קשה המשפחה, ובעיקר הילדים.

לא ברור אימתי חל הקרע בין ישראל למניה שוחט. בפועל נפרדו השניים כנראה בשנת 1921, כאשר מניה עברה להתגורר עם שני ילדיה בכפר-גלעדי. ישראל נשאר בתל-אביב, שם קבע את ביתו, ומאז ועד 1948 חיו השניים בנפרד. עם תהליך התבגרותם החלו להתבלט הניגודים בין השניים בכל הקשור לחיי משפחה בכלל ולחיים בין בני הזוג בפרט.

ישראל שוחט השתוקק למשפחה ולבית משפחתי חם בצד עיסוקיו הציבוריים. הוא ציפה כי אמנם מניה תקדיש את עצמה ליצירתם של אלה. שוחט היה בעל חוש אסתטי מפותח, שהקפיד על לבושו ועל הופעתו החיצונית, ואותן תכונות חיפש אצל הנשים. בכל אלה לא היה למניה עניין. השניים לא התגרשו, ושמרו על קשר במשך השנים, קשר של הערכה הדדית ושיתוף-פעולה אידיאולוגי-פוליטי. רק ב- 1948 עזבה מניה את כפר-גלעדי ועברה להתגורר עם ישראל שוחט בתל-אביב. מאז ועד מותם ב- 1961 לא נפרדו.

עם הקמתה של מדינת ישראל הוקם משרד לענייני המיעוטים בראשותו של בכור שיטרית. שיטרית, שקיים קשרי ידידות ממושכת עם ישראל שוחט וגם רחש לו הערכה רבה, הזמין אותו כנראה לשמש יועץ משפטי למשרדו. עם ביטולו של משרד המיעוטים במאי 1949 נתמנה שיטרית כשר המשטרה. במעמדו החדש מינה שוב, ב- 1950, את ישראל שוחט ליועצו. בשנת 1952 הועלה שוחט לתפקיד הממונה על משרד המשטרה. תפקיד בו כיהן עד יום מותו. תקופת כהונתו במשרד המשטרה עמדה בסימן שקיעתו הפיסית-הבריאותית, לכן לא היתה תרומתו למשרד מרובה.

מצב בריאותו הרופף נמשך מרבית שנות החמישים ועד יום מותו ב- 7 ביוני 1961. ישראל שוחט מת מספר חודשים אחרי מותה של אשתו מניה, שנפטרה ב- 17 בפברואר 1961, והוא נקבר לידה בחלקת 'השומר' בבית-הקברות של כפר-גלעדי.

לישראל שוחט היה חלק בעיצובה של תקופה, ובכך תרם לתהליך ההיסטורי של תקומת ישראל בארצו. בנושא אחד לפחות – הנושא הבטחוני – שלובה וארוגה הביוגראפיה שלו בתולדותיו של המפעל הציוני בארץ-ישראל. באמצעות חייו ופועלו ניתן לתאר תחומים מרכזיים בהיסטוריה של העלייה השנייה בכלל, ובהיסטוריה היישובית-הבטחונית בפרט.

בין בני דורם, אנשי העלייה השנייה – בלטו בני הזוג שוחט בתרומתם הלאומית שהיתה טבועה בחותם העשייה הגדולה ומקביל לה – קווי טראגדיה ציבורית ואישית.

טראגדיה ציבורית – משום שמאמצע שנות העשרים נדחקו בני הזוג מן הבמה הציבורית לשוליה, ומאמצע שנות השלושים אף נשכחו כליל. לתהליך זה תרמו בעיקר בני דורם. הללו לחמו נגדם בשצף-קצף ורדפו אותם בקנאות האופיינית לתקופתם; חלקם, שנחשבו לידידיהם, גילו אזלת-יד בהגנה עליהם, וחלקם הסתפקו במס-שפתיים ששילמו להערכתם ולידידותם.

טראגדיה אישית – משום שענייננו בשני אנשים, שכל אחד בנפרד ושניהם יחד כבשו את מקומם על הבמה הציבורית המרכזית של תקופתם בזכות סגולותיהם ותרומותיהם.

השניים נישאו בארץ-ישראל, הקימו בה משפחה, ויחד עברו כברת-דרך ארוכה וסוערת בחיים הציבוריים באין אפשרות להפריד ביניהם. ואילו משלב מסוים בחייהם חיו במשך עשרות שנים בנפרד, אך המשיכו בשותפות האידיאולוגית ובעשייה הציבורית, בלי שיוכלו להינתק זה מזה גם במישור האמוציונאלי. בשלהי חייהם שהו השניים יחד והתאחדו שוב.

י' שפירא (עורך), אליעזר שוחט – עליו, בנתיבו, לזכרו, תל-אביב 1973.
י' שוחט, 'שליחות ודרך', ספר השומר, תל-אביב תשי"ז.
י' בן-צבי, פועלי-ציון בעליה השניה, הוצאת מפא"י ואיחוד עולמי פועלי ציון 1950.
קובץ השומר, תל-אביב תרצ"ח.
צ' נדב, מימי שמירה והגנה, תל אביב 1954.

ביבליוגרפיה:
כותר: ישראל שוחט
מחבר: גולדשטיין, יעקב (פרופ')
שם  הספר: העלייה השנייה : אישים
עורך הספר: צחור, זאב  (פרופ')
תאריך: תשנ"ח
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית