עמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברה > אישיםעמוד הבית > מדעי הרוח > ספרות ושירה > ספרות > ספרות עברית > אישיםעמוד הבית > מדעי הרוח > שפה ושפות > שפה עבריתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ-ישראל > תקופת האימפריה העות'מאנית > הישוב היהודי במאה ה-19עמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ ישראל > תקופת האימפריה העות'מאנית > הישוב היהודי במאה ה- 19
יד יצחק בן-צבי


תקציר
קורות חייו של אליעזר בן-יהודה ומאבקו לחידוש הדיבור בלשון העברית.



אליעזר בן - יהודה (פרלמן)
מחבר: מיכאל גרינצוויג


[לושקי (ליטא) - 1858 - ירושלים 1922]


אליעזר יצחק פרלמן, שלימים הסב את שם משפחתו לבן-יהודה, היה מראשוני הלוחמים לדיבור העברי, עיתונאי וחוקר לשון. בהיותו בן חמש שנים נתייתמו, הוא וארבעת אחיו, מאביהם יהודה-לייב שנמנה עם ה'מתנגדים' המעטים בעיירה שרוב תושביה היו חסידי חב"ד. אמו הועידה אותו לרבנות, ובגיל בר-מצווה נשלח ללמוד בישיבה בער פלוצק, שבה חי דודו. היה זה מִפגשו הראשון של אליעזר עם ההשכלה, שכּן ראש הישיבה ר' יוסי בלויקר היה משכיל נסתר, ובן-יהודה עצמו מציין שבזכותו השתקע בסופו של דבר בארץ-ישראל ואף עזב לשון נכרייה. אצל רבו זה התוודע הנער לראשונה לספר דקדוק עברי, ומִני אז נדלקה בנפשו האהבה ללשון העברית. כעבור זמן קצר הוצא הנער מן הישיבה, והועבר על-ידי דודו לעיירה גלובוקויה שבפלך וילנה. כאן התוודע לסוחר יהודי, שלמה נפתלי הרץ יונאס, שנתפס למשכילות. יונאס ניסה לשכנע את אליעזר ללמוד בבית-ספר תיכון, בעוד בתו דבורה מלמדת אותו רוסית.

בשנת 1873 הגיע לדינאבורג (דווינסק), וכעבור שנה נרשם שם לבית-הספר הריאלי לאחר שחבריו השפיעו עליו לעזוב את לימודי היהדות ולהתמסר לתנועה הסוציאליסטית.

בשנת 1877 קיבל את תעודת הבגרות. מכיוון שלא למד בגימנסיה קלאסית, נבצר ממנו ללמוד באוניברסיטה רוסית. הוא עזב את רוסיה תחת השם אליאנוב, לפי שנחשד בסוציאליזם ולא יכול לקבל על שמו דרכון. כך הגיע בשנת 1878 לפריס, שם התקבל ללימודי הרפואה. בן-יהודה מעיד על עצמו, שאת חכמת הרפואה רצה ללמוד כדי שזו תהיה קרדום לחפור בו לפרנסתו בארץ-ישראל.

בעצם הימים ההם התנהל מאבק של הרוסים עם התורכים, כדי לשחרר את עמי הבלקן מעולם של התורכים. מאבק זה הביא את בן-יהודה לחשיבה על לאומיות, ולדבריו 'נפתחו לפתע השמים ואור מבהיק, וקול אדיר קרא באוזניו "תחי ישראל על אדמת אבות"'.

מאותה עת הקדיש חלק ניכר מזמנו להפצת הרעיון של תחיית ישראל בארץ-ישראל. בפאריס נפגש עם הוגי-דעות ומדינאים, והעלה את רעיונותיו על הכתב במאמר בשם 'שאלה לוהטת'. מאמר זה שלח לעיתון 'המגיד', ואולם משסירבו עורכיו לפרסמו שם שלחו בן-יהודה לווינה אל פרץ סמולנסקין עורך ירחון 'השחר'. עורך זה שינה את שם המאמר ל'שאלה נכבדה' ופרסמו בניסן תרל"ט בחתימת אליעזר בן-יהודה.

במאמר זה מגן בן-יהודה על זכותו של העם היהודי למולדת, ומציין בין היתר שלעם היהודי יש שפה אשר בה יוכל לכתוב עתה ככל העולה על רוחו. לאומיות, על-פי תפיסתו, תלויה בשני דברים: ארץ ושפה. ואמנם רעיון זה עולה ממאמריו הרבים ומאורח-חייו ששימש דוגמה לרעיונותיו.

בפאריס חלה בן-יהודה בשחפת, ובעצת ידידים יצא בחורף 1881 לאלג'יר, שם נפגש עם יהודי המגרב ושמע מפיהם לראשונה עברית בהגייה ספרדית. אז נרקם במוחו הרעיון שהגייה זו תהיה ההגייה של השפה המתחדשת. באלג'יר כתב עוד מספר מאמרים בנושא הלאומיות ושלחם ל'המגיד', 'השחר' ו'חבצלת'. בתום החורף חזר לפאריס והחליט לא להמשיך בלימודי הרפואה אלא לעלות בלא שהות לארץ-ישראל. הוא כתב מכתב לדבורה יונאס, ובו סיפר לה על מצבו הגופני, על מצבו הכלכלי הרעוע ועל מחשבתו לעלות לארץ-ישראל. אף-על-פי-כן החליטה דבורה להינשא לו. ב- 1881 פגש בדבורה בווינה ומשם עלו לארץ-ישראל לאחר שנישאו בקהיר. כבר בדרכם לארץ על סיפון האנייה לימד אליעזר את רעייתו עברית, ומשהגיעו לארץ הסכימה שלא ידברו ביניהם אלא עברית, ובלשון זו גם יחנכו ויגדלו את ילדיהם.

בן-יהודה עלה לירושלים ועבד תחילה בעיתונו הירושלמי של י"ד פרומקין 'חבצלת', כעוזר לעורך. באותה שנה יסד יחד עם יחיאל מיכל פינס, דויד ילין, יוסף מיוחס וד"ר מזיא את האגודה 'תחיית ישראל', אשר שמה לה למטרה להחיות את עם ישראל בארץ-ישראל. החייאה זו תבוא על-ידי איסוף כספים לקניית קרקעות, על-ידי אנשים עובדי אדמה שיישבו את הארץ. כן קובעות תקנות האגודה דיבור בעברית בין חבריה. האגודה 'תחיית ישראל', לחמה בחלוקה וביקשה להשתית את החברה על חקלאות ופרודוקטיביזציה. לאחר שמונה חודשי עבודה ב'חבצלת' הפסיק בן-יהודה את עבודתו בעריכת העיתון, והחל מלמד עברית בבית-הספר כי"ח בירושלים על-פי הזמנתו של מנהל בית-הספר נסים בכר. עד-מהרה ביקש במה לעצמו, אבל מכיוון שרישיון להוצאת עיתון לא היה בידו השתמש ברישיונו של הרב חיים הירשנזון, וכך החל להופיע מיום ה' במרחשוון תרמ"ה העיתון 'הצבי' בעריכתו של בן-יהודה. תחילה הופיע העיתון פעם בשבוע, אחר-כך פעמיים בשבוע ולבסוף מדי יום ביומו. העיתון שינה את שמו פעם בפעם מן 'הצבי' אל 'האור' וחוזר חלילה. בעיתון הביע בן-יהודה את דעותיו בענייני התיישבות, מדיניות והשפה העברית. באמצעות עיתון זה לחם בחלוקה ובאנשי היישוב הישן. הוא דרש שהללו יפרסמו את המאזנים הכספיים ותקף את ראשי הכוללים. בתחילת דרכו בארץ קיבל על עצמו להתנהג על-פי אורח-חיים דתי, וכן הקפיד על צורתו החיצונית שתהיה 'ירושלמית' ברוח היישוב הישן. הוא גידל זקן ופיאות ולבש מעיל ארוך, ודבורה אשתו הלכה בכיסוי ראש ובביתם הקפידו על מטבח כשר.

הצלפותיו באנשי כולל הפרושים מעל דפי עיתונו הביאו לבסוף להחרמת עיתון זה על-ידי הפרושים. הדבר היה בשנת 1886, ו'הצבי' הופיע אז במסגרת שחורה. אך בן-יהודה לא נכנע, והמשיך להצליף בשבט לשונו באנשי הכוללים. אמנם סגנון זה הגביר את תפוצת העיתון, אך העלה את חמת החוגים הפרושים. נראה שבעקבות החרמת העיתון החליט בן-יהודה לפשוט את בגדיו הירושלמיים, לגזוז את זקנו, להפסיק לקיים מצוות ולהכריז על עצמו כבן בלי דת.

בקיץ תרמ"ז הוחרם בן-יהודה. בסופה של אותה שנה יצא לרוסיה להוסיף מנויים לקהל קוראי העיתון. הניעוהו לכך שכרו המועט וחיי העוני והדלות שבהם חי. לאחר מסעו ברוסיה חזר ארצה דרך פאריס, ובהשתדלות נסים בכר זכה לקצובה קבועה מאת הבארון רוטשילד. בכך הפך למעשה לפקיד הבארון. ואמנם כל השנים הסתייג בן-יהודה מעמדת המורדים בפקידות הבארון, כיוון שנוכח לדעת שבלא תמיכתו של הבארון לא תיתכן התיישבות חקלאית שבה דגל.

ב- 1889 ייסד יחד עם חבריו מחברת 'תחיית ישראל' את חברת 'שפה ברורה', אשר שמה לה למטרה להחיות את הדיבור העברי בארץ-ישראל ולשרש מקרב היהודים יושבי ארץ-ישראל את לשונות העילגים. ועוד נאמר במכתב התקנות של 'שפה ברורה', שהחברה לא תתערב בענייני כיתות ודעות.

מות אשתו דבורה בשנת תרנ"א הותיר את בן-יהודה אלמן מטופל בשני ילדים: בן-ציון הבכור, שלימים יתכנה איתמר בן אב"י (= אליעזר בן-יהודה), ואשר יזכה גם לכינוי 'הילד העברי הראשון', וכן הבת ימימה. שני אלו שרדו מחמשת הילדים שאותם ילדה לו דבורה.

על-פי בקשתו של בן-יהודה הגיעה ארצה בשנת תרנ"ב אחותה של דבורה, ביילה. עוד באותה שנה נישאה לבן-יהודה, אשר הסב את שמה לחמדה. היא שעמדה לצִדו עד יום מותו, גם ילדה לו חמישה ילדים, והמשיכה לטפל בהוצאת מילונו גם לאחר מותו.

קנאי ירושלים לא הִרפו ממנו, ובחנוכה שנת תרנ"ד פורסם בעיתונו מאמר, שנכתב על-ידי חותנו יונאס, תחת הכותרת 'מצווה צריכות כוונה'. מאמר זה דן בלימוד לקחים מן העבר המפואר. הכותב קרא לאחדות כוחות והחייאת כבוד העם. בין היתר השתמש הכותב במליצה 'נאסוף חיל ונלך קדימה', המאמר תורגם לערבית, על-פי המליצה שתורגמה 'נאסוף צבא ונלך על המזרח'. המאמר הובא לידיעת מושל ירושלים, כנראה על-ידי בני היישוב הישן. רבני העדות הספרדית והאשכנזית הסירו את אחריותם מן המאמר ובן-יהודה נשפט ונדון למאסר למשך שנה. כעבור עשרה ימים שוחרר מכלאו, ובלחץ הבארון וידידים משכילים ואנשי ציבור נערך לבן-יהודה משפט חוזר שבו יצא זכאי.

עם שחרורו מן הכלא עסק יותר ויותר בגולת הכותרת של מפעל חייו, הוא המילון הגדול, והתרחק מעסקנות ציבורית.

במאמריו הרבים הטיף להחייאת הדיבור העברי, וכך נהג בקרב משפחתו וחבריו. הוא סירב בתוקף לדבר בלשון לעז, ואסר זאת גם על בני משפחתו. בעיתונו לא רק שהביע את רעיונותיו ולחם את מלחמתו כנגד בני היישוב הישן, אלא עסק גם בחידושי לשון, ובמיוחד בהמצאת מלים חדשות אשר נאלץ לחדש, כיוון שלא היו קיימות בעברית המקראית או המשנאית. מקצת חידושיו לא נתקבלו, אך חלק רב מהם נתקבל והתאזרח בלשוננו, כגון המלים: מגבת, משאבה, נקניק, גלידה, ועוד.

על אף האיבה שרחשו לו בני היישוב הישן היו גם בהם שהעריכו את ידענותו. בן-יהודה קיים קשרים הדוקים עם הרב קוק, רבה של ארץ-ישראל, וכן עם הרב יעקב אורנשטיין מישיבת 'אהל ישראל'. לא אחת פנה אל הרבנים, כדי להיוועץ בהם בפירושי מלים מן המשנה, התלמוד והמדרשים.

מלחמתו לדיבור עברי בגני-הילדים ובבתי-הספר, נשאה פרי אצל בני היישוב החדש, ובמיוחד במושבות, ואמנם בתקופת העלייה השנייה כבר קנתה העברית מעמד נכבד.

בשנת 1903 התקיים קונגרס אוגנדה, ובן-יהודה שנלחם כל ימיו על הרוח הלאומית ושלל את הגלות, האיש שנלחם על שיבה לארץ, ואף הגשים שיבה זו הלכה למעשה, צידד בתכנית אוגנדה. אוגנדה נראתה לו כפתרון מעשי וממשי כדי לזכות בפיסת ארץ, שהיא כידוע יסוד חשוב בלאומיות. ואולם עמדתו זו הביאה עליו את קצפו של חלק גדול של היישוב.

בעת 'מלחמת השפות' (1913), שפרצה לאחר שהקוראטריון של הטכניון קיבל החלטה שמדעי הטבע יהיו נלמדים בגרמנית ולא בעברית, יצא בן-יהודה בשצף-קצף כנגד חברת 'עזרה'.

בשנותיו האחרונות עסק בן-יהודה בעיקר בעריכת עיתונו, ובחיבור מילונו הגדול 'מילון הלשון העברית הישנה והחדשה', שבו כינס את אוצר המלים של העברית לרבדיה. במילון זה אף הכניס מחידושיו.

במלחמת-העולם הראשונה יצא עם משפחתו את הארץ ושהה בארצות-הברית. בשנת 1919 חזר לארץ והיה בין המשפיעים על הנציב הבריטי הראשון, הרברט סמואל, להכריז על העברית כאחת משלוש השפות הרשמיות בארץ. הוא שימש מזכיר הוועד שהכין את פתיחתה של האוניברסיטה העברית.

בחנוכה תרפ"ג (1922) נפטר בן-יהודה בירושלים. בחייו זכה בן-יהודה לראות בהוצאתם לאור של חמישה כרכים ממילון הלשון העברית הגדול שלו.

ר' סיוון, אליעזר בן יהודה – החלום ושברו, ירושלים תשל"ט.
א' בן-יהודה, המלון הגדול, כרך המבוא.
ח' בן-יהודה, בן יהודה, חייו ומפעליו, ירושלים 1940.

ביבליוגרפיה:
כותר: אליעזר בן - יהודה (פרלמן)
מחבר: גרינצוויג, מיכאל
שם  הספר: העלייה השנייה : אישים
עורך הספר: צחור, זאב  (פרופ')
תאריך: תשנ"ח
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית