עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה שנייהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > אישיםעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה שנייה
יד יצחק בן-צבי


תקציר
תיאור פעילותו של דוד בן גוריון מעלייתו לארץ ישראל ב- 1906 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. המאמר סוקר את דרכו של בן גוריון במפלגת פועלי ציון, עמדותיו ביחס ל'ישוב הישן' ולממלכה העות'מאנית, יחסיו עם חברי 'השומר' והתהליך שעבר מפועל למנהיג מדיני.



דוד בן - גוריון
מחבר: ישראל קולת


[פלונסק (פולין) 1886 - שדה בוקר 1973]

הערכת העלייה השנייה על-ידי דוד בן-גוריון עברה תמורות במשך השנים, אולם בכל הערכותיו את התקופה ואת תנועת העבודה המתהווה הקפיד להתייחס למה שהוא הגדיר כמורשתה של תקופה זאת.

בתקופות מאוחרות נטה בן-גוריון להמעיט בחשיבותה של תקופת העלייה השנייה בתולדות היישוב, אולם בעת מחצית היובל שלה, כמו גם בעת היובל, הוא ציין את סגולותיה הפנימיות ואת הישגיה החיצוניים. ב- 1929 הוא הגדיר את תכונתה כ'קנאוּת, התמדה, יותר מכל השורשיות' – אותה הוא פירש כתפיסת פנימיותם של הדברים, ולא 'לבושם החיצוני'; רוצה לומר, הפנייה אל הממשות ההיסטורית, ולא אל מראית העין. מעשיה כאילו חילצו את התנועה הציונית מחוסר מעשה אל מפעל הגשמה והרימו את היישוב משפל המדרגה אל יישוב לאומי. התנועה החלוצית הגואה בעת מחצית היובל, ב- 1929, הייתה בעיניו עדות לצדקת הערכים והדרך של העלייה השנייה. העבודה, ההגנה והתרבות העברית נחשבו כביטוי לכוחם הפנימי של אנשי העלייה השנייה, הפועלית כמובן.

בן-גוריון שב והתייחס למקומה של העלייה השנייה בהיסטוריה בנסיבות שונות לחלוטין, כאשר צוין ב- 1954 מועד חמישים שנה לעלייה זאת. ההערכה ההיסטורית וצורכי הזמן הצטרפו יחד בתיאורו. מצד אחד הוא הבחין בין המשמעות המסוימת והמצומצמת של העלייה השנייה, משמעות המתייחסת לפועלים החלוצים, לבין כלל העולים באותה תקופה. הוא גם הכליל את העלייה השנייה במסגרת רחבה של עליות ושל גורמים יהודיים שפעלו למען יישוב ארץ-ישראל, והבליט בכך את חשיבותה החלקית והיחסית. מצד שני הוא הציג את ההתפתחות ההיסטורית ואת השיטה המדינית שלו כביטוי המובהק. בקו רצוף וחד-משמעי, של ערכי העלייה השנייה. ערכים אלה היו: ההגשמה האישית של הרעיון הציוני על-ידי עלייה לארץ-ישראל ותרגומו של הרעיון בנסיבות הארץ כ'עבודה עברית'. ההגשמה האישית החלוצית באה במקום ה'מלל' ו'חוסר המעש' של ההסתדרות הציונית. העלייה השנייה איחדה, לדעתו, את חיי היום-יום עם האופק הרחב. השמירה הוצגה כמחוללת צה"ל, ו'התישבות עובדת', 'אחדות פועלים' ו'מדינה עברית' הוצגו כמסקנה ישירה מן הרעיונות והמפעלים של העלייה השנייה.

העצמאות שהפגינו החלוצים הסוציאליסטים כלפי הסוציאליזם האירופאי הלא-ציוני, צריכה הייתה לשמש הקדמה להתנגדות לקומוניזם בשנות החמישים. ערכי העלייה השנייה צריכים היו גם לשמש מורה-דרך לתנועות ההתנדבותיות של שנות החמישים במדינת ישראל, אולם באותה עת אמורה הייתה להיות גם משמעות נוספת למורשת העלייה השנייה: היא לא הייתה רק אות לפעולה התנדבותית, אלא גם למשטר ממלכתי הבא להגשים את 'המשימות החלוציות' של המדינה. לשם כך רצה בן-גוריון ב'חזית חלוצית', לשם כינון שלטון חזק ומבצע. גם רעיון שינוי שיטת הבחירות נתקשר בדרך כלשהי אל הצורך לעשות את השלטון לשלטון יציב ולרתום אותו אל ביצוע תפקידיה של המדינה.

התיאור ההיסטורי מראה את המרחק בין הדימוי של 'העלייה השנייה' כסמל לבין העלייה השנייה בזמנה ועמדותיו ומעשיו של בן-גוריון באותה עת; הוא גם מראה את יחסי הגומלין בין הפעולה האישית לבין דפוסים ארגוניים, כמו 'חובבי ציון' וההסתדרות הציונית, שלא עסקו רק ב'מלל' אלא הִקנו מסגרת ואפשרויות לפעולה האישית. התיאור שלהלן מראה את המרחק בין בן-גוריון של תקופת העלייה השנייה לבין התמונה המאוחרת של התקופה, שנהפכה לסמל.

לקביעת מקומו של בן-גוריון בתקופה הנדונה תרמו גורמים אישיים ובלתי-אישיים. ארגוני הפועלים בתקופה זאת צמחו מתוך קבוצות קטנות, קשרים בחיי העבודה, התחברויות לפי ערי-מוצא והשראה של מורי הדרך ופרנסי ציבור העוסקים בענייני היום-יום. זו לא הייתה תקופה של ארגונים גדולים, משמעת-פעולה ומנהיגים כריזמטיים הנואמים בפני המונים. אופיה של התקופה השפיע על מעמדו של בן-גוריון, אך גם חינך את אופיו. הצורך 'לא לבוז לקטנות', לתת את הדעת על נושאי החולין, לא נשכח ממנו, בדומה לכך הוא ידע, כל עוד היה כוחו עמו, לתת את הדעת להסכמה החברתית ולגיבוש הקבוצה המנהיגה. בראשית שנות העשרים הוא היה קרוב בדעותיו לביקורת של אנשי העלייה השלישית על העדר דפוס ארגוני של אנשי העלייה השנייה וההסתמכות על אישים וקבוצות קטנות, ללא מֶרְכָּז מארגן המשליט נורמות.

מסגרת פעולתו הציבורית של בן-גוריון בתקופת העלייה השנייה הייתה מפלגת 'פועלי ציון'. רק לעתים מזדמנות הוא הופיע במסגרות אחרות. מעמדו של בן-גוריון בתוך מפלגתו היה בסימן של תנודות. הצטרפותו לאגודות 'פועלי ציון' ברוסיה ופולין הייתה מאוחרת למדי, הן מבחינת התפתחות המפלגה והן מבחינת התפתחותו האישית. הוא הצטרף למפלגה בווארשה ב- 1905, בעת שהנושא העומד על סדר היום של האגודות היה ההשתתפות במאבק המהפכני ובהגנה העצמית מכאן ושאלת הטריטוריאליזם מכאן. ה'בונד' היה היריב הגדול בציבור היהודי. המהפכה של 1905 ברוסיה לא חרתה רישומים עמוקים בפולין. בן-גוריון, שנכח בראשית 1905 בווארשה באחד מאירועי המהפכה, לא ראה בה אירוע שיש להזדהות עמו. אולם שנה זאת הייתה שנת עיצוב והכרעה רעיונות לצעירים רבים, שתוך חודשים ספורים הכריעו בין נאמנויות שונות, כמו סוציאליזם וציונות, ארץ-ישראל וטריטוריאליזם.

בן-גוריון נעשה פעיל בפלונסק בשני הנושאים של ארגון פועלים למאבק מקצועי וארגון הגנה עצמית. קשה לדעת באיזו מידה אימץ לעצמו בתקופה זאת גם אידיאולוגיה מארקסיסטית של מטריאליזם היסטורי. התפתחותו המחשבתית והציבורית לפני-כן הייתה כולה במסגרת ספרות והגנות יהודית והומניסטית כללית. אברהם מאפו ו'אוהל הדוד תום', שקספיר ו'פאוסט' של גיתה, טולסטוי, שפינוזה ופילוסופים אחרים היו מקורות השפעה והשראה שלו.

הוא קרא את הספר Kulturgeschichte der Menschheit מאת יוליוס ליפרט (תורגם לעברית בידי דוד פרישמן בשם 'תולדות השלמת האדם'. הכרך הראשון יצא בהוצאת אחיאסף בווארשה, תרנ"ד). המציג את צורכי המחיה כמניע בסיסי היוצר מכשירים, כשרים, אידיאות ומוסדות חברתיים, והתרשם ממנו. הספר הסוציאליסטי שבן-גוריון היה מזכיר, הוא חיבורו של סטיפיאנק בשם 'רוסיה במחתרת',* ספר שעסק בבעיות המהפכה ברוסיה. לדבריו, הוא חפץ אז כי גם ליהודים יהיה ספר מעין זה. יש להניח, כי הספרות המארקסיסטית וסיגוליה הרוסיים והפופולריים הגיעו במישרין או בעקיפין לידיעתו. אולם הוא לא השאיר עדויות על כך. אם כי חניכתו הסוציאליסטית של בן-גוריון הייתה מעטה למדי. יש להניח כי היה בקי בשאלות היחס בין מפלגה לאיגוד מקצועי, שהעסיקו את התנועה הסוציאליסטית בגרמניה, ברוסיה ובציבור היהודי.

בן-גוריון השתתף בכינוס של מפלגת 'פועלי ציון' הפולנית בדצמבר 1905. בכינוס זה התנהל ויכוח, שיש בו עניין להתפתחות מחשבתו. הוויכוח היה בין 'פועלי ציון', שנשארו נאמני לארץ-ישראל באופן עקרוני ('פלסטיניזם פרינציפיוני'), לבין אלה שהצדיקו את התנגדותם לטריטוריאליזם ואת דבקותם בארץ-ישראל ביתרונותיה המעשיים של הארץ ('פלסטיניזם פרקטי', שבורוכוב החליפו ל'פלסטיניזם פרוגנוסטי'). בן-גוריון, שהיה באותה עת חבר חדש וזוטר במפלגה הפולנית, הביע את דעתו הנחרצת בזכות נאמנות עקרונית לארץ-ישראל. באיגוד הפולני של פועלי ציון נפגש בן-גוריון עם חברים העתידים להיות שותפים ובני-פלוגתא לאורך דרכו הציבורית – יצחק טבנקין, דוד בלוך, מרק ירבלום ונחום ניר.

בן-גוריון לא עלה ארצה במסגרת של 'פועלי ציון' ולא בשם גוון אידיאולוגי זה או אחר של 'פועלי ציון', אלא עם קבוצה מאנשי עירו. מלכתחילה בלטה נימתו המזלזלת בוויכוחים התיאורטיים לאין קץ בקבוצת 'פועלי ציון'. עמדת הרצל, שהסתייג מן הפעולה בגולה, קיבלה אצלו משמעויות חדשות; עמדת אוסישקין, שדרש פעולה מעשית בארץ, גברה על הנוסחאות המארקסיסטיות.

מכתבו של אוסישקין מיום י"ג באדר ב' תרס"ה (20 במארס 1905) אינו מדבר בנוסחאות של 'פועלי ציון' על מצוקת הפרולטריון היהודי בגולה ועל אפשרויותיו ותפקידיו בארץ-ישראל. נקודת המוצא שלו היא ביקורת היישוב הקיים בארץ, שלפי תורות 'חובבי ציון', אמור היה לתת השראה לגולה. ההכנעה והטריטוריאליזם של אנשי היישוב בארץ היו עֵדות לפחיתותם, ואילו בואם של העולים הצעירים לארץ נועד להפיח רוח חדשה ביישוב ולהשרות מרוחם על בני הדור הצעיר הגדל בארץ. בן-גוריון עצמו ציין את ההתנגדות ל'אוגנדה' כגורם שהביא לעלייתו.

הרשמים הראשונים של בן-גוריון מן הארץ, מסתיו 1906, הם מלאי התפעלות מן הנוף והמושבה פתח-תקווה וזְריקת מרה בכל מוציאי דיבת הארץ רעה. גם הדיווח על התנאים החומריים, העבודה והשכר הוא דיווח אופטימי וחיובי. המוסר-השכל היה ברוח המקובל ב'פועלי ציון', כי מוטב שיבואו לארץ 'פועלים אמיתיים', ולא 'אינטליגנטים מתפעלים', ישראל שוחט, שייצג את 'פועלי ציון' הארצישראלים בקונגרס השמיני, ב- 1907, טען לעומת זאת כי עדיפים הפועלים העולים מכורח המציאות על-פני פועלים העולים בהשפעת אידיאלים. דיווחיו האופטימיים של בן-גוריון אינם מזכירים כי הוא הגיע לפתח-תקווה זמן לא רב לאחר 'החרם' שהטילו אנשי ועד המושבה על הפועלים במקום. כישלונו של החרם, שמלכתחילה התנגד לו חלק מן האיכרים, יכול היה אמנם ללמד על הנחיצות בפועלים יהודים, נחיצות הגוברת על ההתנגדות אליהם.

כאשר הגיע בן-גוריון ארצה עמדה מפלגת 'פועלי ציון' המקומית בסימן של התארגנות וגיבוש. עולי האזור הצפוני-מערבי (הומל, מינסק, וילנה, גרודנה ועוד) נחלקו קשה עם העולים מרוסטוב שבדרום רוסיה. האחרונים נחשבו 'שמאלים' יותר ואדוקים בהלכה המארקסיסטית, המפלגה חיפשה את הזהות הארצישראלית שלה ואת היחס הנכון בין זהות זאת לבין המעמסה של המורשת הרוסית. משמעות 'פרולטריון' בתנאים הארצישראליים, דרכי התארגנותו ופעולתו צריכים היו פירוש. ממנהיגי כיתות כשוחט, בעלי חלומות כהלפרין, ומהפכנים רוסיים בעלי כישרון כמשה רחומוביץ, צמחה מפלגה בעלת מעמד ביישוב. בתנועה הציונית ובברית העולמית של 'פועלי ציון', שקמה ב- 1907. יצחק בן-צבי היה ללא ספק האישיות המרכזית במפלגה, אולם גם לבן-גוריון היה חלק בכך, ובשל סגנונו הלוחם אף היה יותר תוקף להשקפותיו.

בסוכות תרס"ז (5-4 באוקטובר 1906), פחות מחודש לאחר עלייתו של בן-גוריון ארצה, התקיים כינוס היסוד של המפלגה הארצית 'פועלי ציון'. הכינוס התקיים, לפי העדויות, ביזמתו של ישראל שוחט. הוא נועד בין היתר להגביל את השפעת יוצאי רוסטוב במפלגה. בואה של הקבוצה מפלונסק, ובן-גוריון בראשה, עשוי היה להוות חיזוק לאנשי האזור הצפוני-מערבי.

מעט מאוד ידוע על הוויכוחים בוועידה זאת, אך ברור כי עמדתו של בן-גוריון הייתה בזכות ארגון כללי של הפועלים היהודים בארץ-ישראל. ארגון שיהיה בלתי מפלגתי. הוויכוח עם אנשי רוסטוב היה בשאלה, אם הארגון יהיה רק של הפועלים היהודים או יכלול גם את הפועלים הערבים. הרוסטובים ראו בשותפות המעמדית שותפות שאינה נופלת מזו הלאומית. בעיני רוחם הייתה השותפות בין דוברי יידיש לדוברי ערבית הבסיס למלחמת המעמדות הרצויה בארץ-ישראל. אפילו החזות הדמיונית של פרולטריון ערבי באותה תקופה לא הרתיעה אותם מהשקפתם. בן-גוריון היה מן המצדדים בארגון של פועלים יהודים בלבד, ודעתו גברה.

בוועידה זאת הצטרף בן-גוריון לוועד המרכזי החדש שנבחר. כך הוא נעשה חבר מרכזי במפלגה בארץ, לאחר שהיה חבר זוטר במפלגה בפולין. התחלקות המחנות במפלגה, ידיעת העברית וכישרון הנאום. כמו גם תמיכתו של ישראל שוחט, העלו את העולה בן העשרים למעלת מנהיג במפלגה המתהווה בארץ.

בן-גוריון מילא תפקיד נכבד בכינוס ועדה מיוחדת של המפלגה ברמלה. הוא נשלח כדי לייצג את הזרם ה'ימני', שהדגיש את ההיבט הלאומי, ואף שימש כיושב-ראש הכינוס. אל הכינוס הובאו הפרוגרמות של הזרמים השונים, כ'פועלי ציון' הרוסים, ובייחוד ה'פלטפורמה' של בורוכוב. 'פלטפורמה' זאת פורסמה בעתון 'מולוט', שהיה ביטאון 'פועלי ציון' בקרים המקורב לרוסטובים, והיא הנחתה את המתועדים. לפי העדויות, היו הוויכוחים קשים והיחסים מתוחים. לכן היה משום הישג בסיכום משותף, ללא קרע, בין המתוועדים. קשה לדעת באיזו מידה הייתה כאן הסכמה כללית, בייחוד מצד בן-גוריון, ובאיזו מידה התחשבות ביסודות השונים במפלגה ורצון לסיים את הדיון ללא פילוג. לימים נחשבה 'פלטפורמה' זאת לביטוי המובהק של שלב העתקת המושגים הרוסיים לתנאי הארץ; אולם היא גם יכולה להעיד על דרך המחשבה הנותנת דעתה לתהליכים אובייקטיביים לא-רצוניים ומתבוננת בנתונים הכלכליים.

התקופה שמינואר עד מארס 1907 מציינת את הפסגה הראשונה בפעילותו של בן-גוריון במפלגת 'פועלי ציון', בינואר 1907 התכנסה ועידה של המפלגה. בוועידה זאת תורגמה ה'פלטפורמה' הרמלאית ללשון של מצע. נבחר ועד מרכזי, שכלל רק שני חברים – ישראל שוחט ודוד בו-גוריון. בעקבות הוועידה ובחירתו לוועד המרכזי עבר בן-גוריון ליפו. כחבר הוועד המרכזי של 'פועלי ציון' בשלהי 1906 ובראשית 1907 החל בן-גוריון בארגון של אגודות מקצועיות, לאו-דווקא לפי קווים מפלגתיים.

בתקופה הקצרה שבה היה בן-גוריון חבר הוועד המרכזי של 'פועלי ציון'. ביקר בארץ-ישראל נשיא ההסתדרות הציונית. דוד וולפסון בא ארצה בינואר 1907 בדרכו מדרום-אפריקה לאירופה דרך קושטא. היה זה חלק מניסיונו להמשיך הן בפעולה מעשית בארץ-ישראל, אותה דרשו ציוני רוסיה והן בפעולה המדינית אותה דרשו הציונים המדיניים. ביקורו בארץ השתלב בניסיונות התארגנות היישוב והאצת הפעולה הציונית ברווח שבין העלייה הגדולה יחסית של השנים 1906-1905 לבין המהפכה של 'התורכים הצעירים' ב- 1908. ביקורו של וולפסון האיץ את ההתלכדות של עסקנים ביישוב כדי להציג את דרישותיהם. וולפסון עצמו התעניין בעיקר בבנק אפ"ק ובפעולתו בארץ. לרגל ביקור זה ניתנה לבן-גוריון הזדמנות להכיר את עסקני היישוב הציונים. לאחר ששהה פחות מחצי שנה בארץ. הוא השתתף באסיפה של אנשי האגודות הציוניות והכיר את י' ברנשטיין-כהן, מ' שיינקין, ד' טריטש וז"ד לבונטין.

אנשי 'הפועל הצעיר' הציגו בפני וולפסון דרישות דומות לאלה של הציונים הרוסים – רכישת קרקעות והקמת בנק אגרארי. בן-גוריון הציג את העמדה של 'פועלי ציון' – הצורך ביצירת תנאים ל'אמיגרציה' של הפועלים. בן-גוריון נפגש בראיון אישי עם וולפסון ושמע ממנו תשובות דיפלומטיות בזכות מעמד חזק של פועלים בארץ-ישראל. וולפסון אף השכיל להוסיף ולומר, כי הוא סוציאליסט, כמו 'כל היהודים הגדולים'. בן-גוריון לא התאכזב מן ההיענות של וולפסון למשאלותיו, אלא מן ההבדל בין הדמות הכריזמטית של הרצל, אותה שמר בזכרונו. לבין הדמות המעשית והפשטנית של יורשו.

הפגישה עם וולפסון הביאה את בן-גוריון במגע עם ההנהגה הציונית ועם אנשי היישוב: לעומת זאת, שביתה ביקב בראשון-לציון, שפרצה באותה עת, חשפה תהום בין 'פועלי ציון' לבין התפיסה היישובית. בן-גוריון ושוחט ניסו למתן את עמדת אנשי 'פועלי ציון' ביקב, שמצאו במפעל זה את הבסיס ל'מלחמת המעמדות' ונטו לצד בוררות. אולם חברי אגודת הכורמים סירבו. בסופו של דבר התפלגו הפועלים ביניהם בשאלת השביתה, כאשר אנשי 'הפועל הצעיר' מסרבים לנקוט בקו הלוחם של 'פועלי ציון'. השביתה נסתיימה למעשה בכישלון יוזמיה.

אין אנו יודעים לאשורם את טיב היחסים בין בן-גוריון לישראל שוחט בעת השביתה ולאחריה; מכל מקום, בסוף מארס בערך התפרק הוועד המרכזי של 'פועלי ציון' בארץ-ישראל, שהיה מורכב משניים אלה. בן-גוריון עזב את יפו וחזר לפתח-תקווה ולעבודה בכפר-סבא. 'ברית האגודות המקצועיות' ביפו, שהוא טרח להקימה, התפרקה. ב- 30 במארס 1907, בעת התפוררותו של הוועד המרכזי של 'פועלי ציון'. הגיע יצחק בן-צבי מרוסיה. אישיותו ושמעו כתלמידו ומקורבו של בורוכוב עשוהו עד מהרה לאדם המרכזי במפלגה. ישראל שוחט העביר את נאמנותו ליצחק בן-צבי.

סמוך לבואו של בן-צבי התכנסה הוועידה השנייה של המפלגה, בשבועות תרס"ז (20-18 במאי 1907). בוועידה זאת החל ויכוח בין בן-גוריון לבין בן-צבי בשאלת מדיניות האיגוד המקצועי. בן-גוריון דיבר בזכות מפלגה רחבה. המנהלת מדיניות ריכוזית ונותנת דעתה על קליטת העלייה ועל העתיד. בוועידה בה עלתה מנהיגותו של בן-צבי, הרצה בן-גוריון על הדרישות מן הקונגרס הציוני. ההרצאה הייתה ניסיון לרצות את הפלג השמאלי במפלגתו. הוא פיתח מעין 'תורת-שלבים', המדברת על שותפות כל המעמדות בשלב הראשון של הגשמת הציונות. אחרי שלב זה צריך לבוא המאבק המעמדי.

עוד לפני מהפכת 'התורכים הצעירים' נתן בן-גוריון את דעתו על פעולה ליגאלית של המוסדות הציוניים, לפי חוקת תורכיה. גם רעיון לימוד המשפטים בקושטא כבר הופיע בדבריו. החשבת גרעיני השלטון העצמי היהודי מובלטת גם במכתביו לאביו. הוא ראה בחכם באשי ובוועדי המושבות התחלות של הגשמת העצמאות היהודית. לאחר המהפכה של 1908 תשתנה הערכתו לדפוסי ארגון אלה.

בן-גוריון אמנם הרצה בוועידה השנייה על הדרישות לקונגרס, אולם בבחירת הצירים נחל אכזבה מרה. בן-צבי ושוחט נבחרו כשליחי המפלגה. ואילו הוא לא זכה במספר קולות מספיק. בוועידה זו התקבלה גם החלטה בשאלת הלשון של ביטאון המפלגה, שהייתה מנוגדת תכלית ניגוד לעמדתו של בן-גוריון. החלטת הוועידה על הוצאת עיתון ביידיש, פירושה היה הסתמכות על תנועה מעמדית של עולים ממזרח-אירופה, ולא על אנשי היישוב בארץ-ישראל לעדותיהם; על עלייה מכוח דחף כלכלי, ולא על תמורה רוחנית המסומלת בלשון העברית.

בן-גוריון עמד מנגד להוצאת העיתון ביידיש. רק בהזדמנות אחת ביקש לכנות בעיתון את הארץ לא רק 'פלסטינה', אלא גם 'ארץ-ישראל'.

העיתון ביידיש לא האריך ימים. הופיעו שני גיליונות בלבד. בוועידה השלישית של המפלגה בסוכות תרס"ח (1907) שונתה ההחלטה בדבר שפת העיתון. בן-צבי עדיין הגן על ההחלטה הקודמת, בטענה שרוב הפועלים לא יוכלו לקרוא עיתון בעברית, וכן למען שמירת הקשר עם החברים של 'פועלי ציון' בחוץ-לארץ. אולם רוב של 11 מול 5 החליט על הוצאת עיתון בעברית. בהחלטה זאת היה כדי להעיד, כי המפלגה מתחילה לשנות את פניה בכיוון בו חפץ בן-גוריון וללבוש פנים ארצישראליות.

בעת ועידת סוכות תרס"ח (1907) אירע מאורע אחר, שהבליט את זרותו של בן-גוריון לחלק גדול במפלגה, חלק שתמך בו ב- 1906 ובראשית 1907. בשלהי הוועידה כינס ישראל שוחט קבוצת חברים יפו על מנת להקים את הארגון 'בר-גיורא'. הקשר האישי והרעיוני של הקבוצה למפלגת 'פועלי ציון' קוימו על-ידי יצחק בן-צבי. באופן בולט לא צורף בן-גוריון אל הקבוצה הנבחרת. יתר-על-כן, מקום הריכוז של אנשי המסדר היה בגליל. באותו זמן בקירוב עבר גם בן-גוריון לגליל, אולם הקירבה הגיאוגרפית לא קירבה אותו אל אנשי 'בר-גיורא'. לימים, בשביעי של פסח תרס"ט (כ"א בניסן – 12 באפריל 1909). הוקמה במסחה אגודת 'השומר'. בן-גוריון היה באותו זמן בסג'רה, ואף-על-פי-כן לא שותף בהקמת ארגון השמירה, כשם שלא היה חבר ב'קולקטיב' של סג'רה.

בעת זאת של התרחקות בן-גוריון ממפלגתו עלה בדעתו רעיון של התיישבות עם משפחתו במושב הפועלים באר-יעקב, שעמד להיווסד באותה תקופה. ב- 4 באוגוסט 1907 הוא פנה לאביו בהצעה לרכוש שטח אדמה. שישמש לכרם שקדים. ההצעה היתה מבוססת על חישוב מדויק של ההשקעה וההכנסה. היא סמכה גם על הסברה הרווחת באותו זמן ביישוב בדבר העלייה הצפויה של מחירי הקרקע בארץ. המשפחה לא נשתכנעה כנראה מנימוקיו של הבן הצעיר ולא נענתה להצעתו.

אחרי סוכות תרס"ח (באוקטובר 1907) חל מפנה בחייו של בן-גוריון. הקשור בעלייתו לגליל. קשה לקבוע באיזו מידה היה מעשה זה תוצאה מדחייתו של בן-גוריון במפלגתו ובאיזו מידה הייתה זאת הצטרפות אל גל הפועלים שמאס בחיי הפועל במושבות המטעים ונמשך אל עבודה מסוג שונה ויחסי עבודה אחרים בגליל. הגל של הפונים לגליל לא התגבש לפי הקווים המפלגתיים. גם בן-גוריון הצטרף בגליל אל בן עירו שלמה צמח, ממקימי 'הפועל הצעיר', ולאו-דווקא אל חברי המפלגה שלו. אף בבואו הוא לא הצטרף אל הקולקטיב שקיבל על אחריותו את העבודה בחוות יק"א בסג'רה בשנה 1908/1907, אם כי קולקטיב זה היה מורכב מחברי 'פועלי ציון'.

תחילה היה בן-גוריון פועל זמני וחניך בחוות יק"א בסג'רה, ובפברואר 1908 עבר להיות 'חראת' אצל האיכר אברהם רוגצ'בסקי. בהיותו בחווה השתתף בן-גוריון בעיקר בפעולות החינוך והתרבות. הוא הורה עברית וטיפל בספרייה. במכתביו לאביו ביקש לשלוח לו כתבי עת, על-מנת להרחיב את השכלתו. החיים בסג'רה היו שונים מן החיים ביפו ובפתח-תקווה. כ'חראת' אצל איכר, היה בן-גוריון מבודד יחסית מן הפועלים בחווה. בזמנו הפנוי הרבה לקרוא וללמוד במדעי חברה וטבע מתוך הספרות שנשלחה אליו מרוסיה.

במאי 1908, לאחר חודשים מספר, עזב בן-גוריון את עבודתו אצל רוגצ'בסקי. הוא קיבל עבודה ביק"א ביבנאל. שם הכיר את שמואל יבנאלי, שנעשה חבר קרוב ולימים אחד מחמשת שותפיו של בן-גוריון להקמת 'אחדות העבודה'. לאחר יבנאל חזר בן-גוריון לסג'רה; במאי טייל עם חברים לגליל העליון עד ביירות. תורו של ביקור בירושלים עדיין לא הגיע; הוא יגיע רק ב- 1909. באותו זמן התחוללה התמורה הגדולה באימפריה העות'מאנית – מהפכת 'התורכים הצעירים'. בשלב הראשון לא הורגשה המהפכה במחוז מרוחק בגליל התחתון. רק בשהותו השנייה של בן-גוריון באזור, ב- 1909, הוא יחוש בגלים שהיכתה המהפכה גם באזורים המרוחקים, כולל הגליל התחתון, ויתחיל להסיק מסקנות פוליטיות מכך.

מקיץ 1908 ועד דצמבר 1908 שהה בן-גוריון ברוסיה. הוא בא להתייצב לצבא, על מנת למנוע קנס מאביו. ניסיונו להשתחרר מטעמים רפואיים לא צלח, ולאחר שלושת חודשי שירות הוא ערק וחזר ארצה. עם שובו הוא לא התכוון לחזור לגליל לשהות-קבע, ועשה שם תקופה קצרה כפועל נודד ביבנאל, במנחמיה, מצפה ובחוות כינרת.

מן הגליל נסע בן-גוריון במארס 1909 לירושלים, והיה זה ביקורו הראשון בה. כאן הוא התוודע אל ההתעוררות בפעילות המפלגה בעקבות המהפכה של 'התורכים הצעירים'. בן-צבי ודאי סיפר לו על כך, ובן-גוריון החל לחזור לפעילות המפלגתית. הוא נעשה חבר הוועד של המפלגה ביהודה. באותה עת ביקר בארץ ח"נ ביאליק, המשורר הנערץ על בן-גוריון, וכיודע עברית הוא השתתף בקבלת הפנים ודיבר בה בשם 'פועלי ציון'.

בעת שבן-גוריון שהה בגליל וברוסיה בין סתיו 1907 לסוף 1908, התחוללו תמורות באופיה של מפלגת 'פועלי ציון'. בפורים תרס"ח (1908), כאשר יהודים וערבים התנגשו ביפו והקונסול הרוסי התערב, נטלו חברים של 'פועלי ציון' חלק פעיל באירועים. הנהגת המפלגה חששה מתגובת השלטון התורכי והחליטה לרדת למחתרת. יצחק בן-צבי ומרכז המפלגה עברו מיפו לירושלים. בעיה מעשית חשובה שהעסיקה את המפלגה באביב 1909 הייתה אפשרות פעולתה בגליל. ארגון 'החורש' הבלתי מפלגתי מילא את התפקידים המקצועיים של ייצוג הפועלים ודאג לשכרם. בן-גוריון הצטרף למנהיג המפלגה בן-צבי בהתנגדות לנטישת תפקידי המפלגה, ובטענה כי בנוסף על התפקידים שממלא 'החורש', יש מקום גם לעבודת תרבות וגם למה שהם כינו עבודה 'דימוקרטית' – היינו, שיתוף מירבי של כל הציבור בהנהגה של ערים, כפרים וחוות.

כאמור, בעת שהותו של בן-גוריון בגליל ובזמן המועצה של 'פועלי ציון' נוסדה אגודת 'השומר', אליה לא צורף בן-גוריון, בעוד בן-צבי ורחל ינאית נמנו עם המייסדים. בעת ייסוד 'השומר' במסחה שהה בן-גוריון בסג'רה. אירועי פסח תרס"ט (1909) באזור זה יכלו ללמד אותו על השינוי שחל מאז שהותו שם שנה קודם לכן. הגלים שהיכתה המהפכה בקושטא הגיעו עד הגליל והתסיסו את האוכלוסייה. בן-גוריון השתתף בתגרה ליד סג'רה, שבה נהרגו פועל ואיכר – ישראל קרונגולד, מרכז 'פועלי ציון' בגליל, ושמעון מלמד, המצב הבטחוני בגליל הניע את בן-גוריון להישאר באזור. הוא נשאר בפועל בחווה של יק"א בסג'רה וגם כפעיל בטחוני מחוץ למסגרת השומר. הנה כי כן, אף שבן-גוריון לא שותף בהקמת 'השומר', הוא ראה את עצמו כפעיל בטחוני במסגרת אחרת. לאחר המאורעות בפסח תרס"ט בסג'רה התכנסה, באייר תרס"ט (22 באפריל 1909), אסיפה המורכבת מבאי-כוח הפקידות של יק"א, נציגי האיכרים ונציגי הפועלים. בן-גוריון היה הנציג מסג'רה. האספה החליטה על הצטיידות בנשק ועל חיזוק השמירה והגדלת מספר הפועלים היהודים. החלטה אחרונה זאת שימשה לימים לבן-גוריון ראיה לעתידם של הפועלים במושבות; הם נחוצים מבחינה בטחונית, ונחיצות זאת גברה על שיקולים כלכליים ואחרים, שפעלו נגד העסקתם. באסיפה זאת אף נבחר בן-גוריון לוועד ההגנה האזורי.

אין אנחנו יודעים לאשורם את מועדי ההחלטות של בן-גוריון על המפנים בחייו ואת טעמיהם המדויקים. בקיץ 1909 שב בן-גוריון אל רעיונו מ- 1907 על התיישבות משפחתו בארץ-ישראל, הפעם דובר לא במושב הפועלים ביהודה, אלא בהתיישבות על-ידי יק"א בגליל. מכתביו מלמדים על דבקותו במשפחתו ועל רצונו להנהיגה לארץ. משבטלו תכניות אלה בשל אי-התאמתן לבני המשפחה, היה בן-גוריון חופשי להחליט על דרכו האישית. בינואר 1910 נהיר היה לו, כי הוא לא יהיה לאיכר. העבודה החקלאית לא משכה אותו, והוא סירב להתקשר לנכסי-דלא-ניידי. הברירה הייתה בין פועל חקלאי לבין לימודים על-מנת להיות לעורך-דין ונציג פוליטי. המטרה הייתה מוגדרת בשני המקרים: 'לעבוד בשביל הפועל העברי בארץ-ישראל'. בינתיים הוא היה מרוחק ממרכז העשייה במפלגתו. הוא לא נבחר לוועידה השנייה של הברית העולמית ולא לקונגרס הציוני התשיעי ב- 1909. אולם ההתארגנות המחודשת של המפלגה והוצאת העיתון בעברית החזירוהו אל הנהגתה. קריאתו של בן-צבי כי יעלה לירושלים, באה בעתה גם מבחינת הבשלת תכניותיו האישיות.

באביב וקיץ 1910 חל המפנה בחייו של בן-גוריון: הוא חזר לפעילות מרכזית במפלגת פועלי ציון. פעילות ממנה פרש בשלהי 1907, ונעשה חבר מערכת 'האחדות'. כאמור, לא ידועים לנו לאשורם טעמי שיבתו. נוסף להבשלת הכרתו בייעודו האישי, פעלו מן הסתם גורמים נוספים. מפלגת 'פועלי ציון' הלכה ושינתה את אופיה לקראת הוועידה השישית. העיתון העברי 'האחדות' עמד להופיע ויצחק בן-צבי ביקש לצרף את בן-גוריון לחוג הפנימי של ההנהגה ולמערכת העיתון. באותו זמן נעשה דוד גרין לדוד בן-גוריון, ואימוץ השם הירושלמי מתקופת המרד הגדול ברומאים היה ברוח האקטואליזציה של הבית השני בקרב אנשי העלייה השנייה, בדומה לשם 'בר-גיורא' או לססמת 'השומר' (הנטולה משיר של יעקב כהן) – 'בדם ואש יהודה נפלה בדם ואש יהודה תקום'. בן-גוריון שביקר לראשונה בירושלים רק ב- 1909, לאחר למעלה משנתיים של שהות בארץ ולאחר נסיעה לרוסיה, דבק מאז בסמל של ירושלים.

הוועידה השישית של 'פועלי ציון' בארץ-ישראל שנערכה בפסח תר"ע (1910), נחשבה בזמנה וגם אחר-כך כנקודת מיפנה בחיי המפלגה. 'תכנית רמלה' וההגדרה של מטרות רחוקות, כמו הגשמת סוציאליזם, פינו את מקומם לתפקידים קרובים – יצירת חברה יהודית בארץ-ישראל וארגון הפועלים להטבת מצבם. ההיתר החוקי להתארגנות של פועלים בממלכה כולה והציפיות לאפשרות של אוטונומיה לאומית קירבו את המציאות בארץ למציאות המוכרת באירופה. היישוב היהודי הקיים בארץ ('הישן') והפרולטריון העות'מאני נחשבו שותפים לפעולה, לא פחות מן הפרולטריון האמור לעלות ארצה ממזרח אירופה.

בן-גוריון דיווח לוועידה מזכרון-יעקב ומחדרה. דיווחו לא עסק בפעולה מפלגתית מיוחדת, אלא במצבם הכללי של הפועלים. בעיותיהם של הפועלים היו משותפות לכולם, בלי הבדלים מפלגתיים – מקום-עבודה, שכר ושירותים. גם המפעלים שהקימו כדי להקל על מצבם, היו משותפים – מסעדה, מאפייה וכיו"ב. סקירתו צידדה כמובן בארגון כללי של הפועלים לצורך עניינים אלה, אך גם הותירה את השאלה מהו תחום הפעולה המיוחד של המפלגה.

בוויכוח הכללי ציינו חברים רבים כי אין מקום לעבודה מיוחדת של המפלגה, ואלכסנדר זייד אף טען שבגליל יש עבודה לאומית יותר מ'פרולטרית'. בן-גוריון עסק בדבריו בוועידה בכל תחומי הפעולה של המפלגה והביע בהן עמדות נחרצות; הוא התייחס לעבודה הפוליטית, כמו גם למצבם של הפועלים במושבות ולהצעת ההתיישבות הקואופרטיבית. בשעה שחברים במפלגה תהו אם יש מקום לעבודה סוציאליסטית בנסיבות של ארץ-ישראל, טען בן-גוריון כי יש מקום לעבודה 'דימוקרטית כללית' – היינו, ארגון הציבור לצורך שלטון עצמי. אולם הוא גם הודה, שהחולשה המדינית של המפלגה מונעת יצירת 'תנועה המונית'. העבודה צריכה אפוא להצטמצם בהפצת הרעיון ב'המון הגדול'. את ההכרה שלאחר המהפכה בתורכיה עובר מרכז הפעולה לארץ-ישראל, ביטא בן-גוריון בצורה בוטה. הוא רצה לעורר את הכרת הערך העצמי והלאומי אצל הפועלים היהודים בתורכיה, ואף הוסיף שיש להתקרב אל הפועלים בתורכיה יותר מאשר ברוסיה וגליציה, כי הפועל התורכי חשוב ביותר בעתיד הקרוב.

בשאלת התבססות הפועלים במושבות היו לבן-גוריון דעות אופטימיות וברורות. עליית השכר של המתחרים הערבים והצורך בכוחות הגנה יהודיים פעלו, לדעתו, למען העדפת הפועלים היהודים על הערבים. ביסוס הפועלים נבע, אם כן, לא משכנוע האיכרים ולא מקרבן כובשי העבודה אלא מן המציאות.

הוא צידד בארגון כללי של הפועלים ותקף את הארגונים החלקיים שקמו בקרב הפועלים החקלאיים, כמו 'החורש', 'לגיון העבודה' ו'השומר'. את אגודת החורש' הכיר בן-גוריון היטב בגליל. היא רצתה לאחד את פועלי הפלחה, והוא טען כי האגודה לא פעלה דבר כדי להגשים את מטרותיה. 'לגיון העבודה', שבהנהגת ישראל שוחט, היה בעיני בן-גוריון צירוף של משמעת צבאית ותכנית מוטעית. הוא טען, כי 'המשמעת החילית מזיקה מאוד לפועל מפני שהיא מדכאת את הכרתו'. הוא הסכים, שלמשמעת יכול להיות מקום ב'השומר', אולם לא ב'עבודה', העוסקת בנושא שאין לו דבר עם צבא. רעיון כיבוש העבודה על-ידי ארגון ממושמע, כפי שחפץ 'לגיון העבודה', היה בעיניו חיקוי של 'כיבוש העבודה', בו דגל 'הפועל הצעיר' בעבר, וב- 1910 סבר בן-גוריון כי הוא כבר נואש ממנו. את 'השומר' סילק בן-גוריון מן הדיון בטענה, כי אין לו אופי מיוחד של אגודת הפועלים.

דברים אלה, נגד 'לגיון העבודה' וההתעלמות מן 'השומר' היו התקפה ישירה על ישראל שוחט, שעמד בראש שני הארגונים האלה. הם סימנו לא רק חוסר אהדה אישי, אלא גם תפיסה שונה של ארגון ושל פעולה. התנאים החדשים בתורכיה כאילו שמטו את הקרקע מתחת לצורות הארגון והפעולה הרוסיות, והיטו אל ארגון כללי ודמוקרטי של הציבור.

המאמרים שפרסם בן-גוריון ב'האחדות' בשנה הראשונה, מקיץ 1910 עד קיץ 1911, מעידים על ההשקפה שהלך וגיבש יחד עם חבריו. 'היישוב הישן' בארץ ופועלי המושבות החקלאיים, כמו גם האירועים בממלכה העות'מאנית, הלכו ונעשו מרכז העניין. הברית העולמית של 'פועלי ציון' וההסתדרות הציונית נדונו לפי פעולתם בארץ.

פעולתו הפובליציסטית של בן-גוריון החלה במקרה עם ביקורו של החכם באשי של קושטא, הרב חיים נחום, בארץ-ישראל. חיים נחום ייצג את הקבוצה המודרניסטית יחסית בקהילת קושטא – את חניכי כי"ח שצידדו בהשכלה, אולם לא בלאומיות יהודית ואף לא בדמוקראטיזאציה בקהילות. הוא הגיע ארצה בעיקר כדי להשכין שלום בעדה הספרדית המסוכסכת. להבדיל מן הרעיונות של קידום לאומיות יהודית מן המעמד של מִילֶת במסגרת השלטון העות'מאני, רעיונות שהחלו להישמע עוד על-ידי אליעזר בן-יהודה בשנות השמונים. ביקש בן-גוריון לבחון את מִשרת החכם באשי בנסיבות החדשות שאחרי 1908. הוא טען, כי בעידן הדמוקראטיזאציה של תורכיה ישתנה גם מעמדו של החכם באשי. בעידן זה יועברו הסמכויות המדינית, הכלכלית והתרבותית למוסד הנבחר, הוא הפרלמנט. מוסדות דמוקראטיים יירשו את רשויות הדת גם בחיי העדות השונות, ומשרת החכם באשי תוגבל אפוא לנושא הדת. הוא ביקר את הרב מקושטא על כי לא הבחין בשאיפות הלאומיות היהודיות של היישוב בארץ ולא עשה את עצמו לדברן, אל ניכורו של החכם באשי לרעיון הלאומי הצטרפו מעשיהם של האיכרים בפתח-תקוה, שאסרו על הצעירים והפועלים לקבל את פני הרב כמנהיג לאומי בדגלים לאומיים. התנהגות שני אלה גם יחד, האיכרים והחכם באשי היו בעיני בן-גוריון מביטויי הלוך הרוח, שמפלגת 'פועלי ציון' ועיתונה 'האחדות' צריכים להיאבק בו בשם הלאומיות היהודית. ההתקפה על החכם באשי נעשתה נקודת-מוצא לביקורת היהדות העות'מאנית בכללותה ולחיפוש דרכים על-מנת לרתום אותה למפעל של ההגשמה הציונית.

בהמשך לדברים האלה תלה בן-גוריון תקוות רבות ביישוב היהודי 'הישן' בירושלים. שינוי יחס זה היה מעין המשך להעתקת מרכז הכובד מן הפעילות הציונית באירופה אל המרחב העות'מאני. נוכח חזות הדמוקראטיזאציה הצפויה בממלכה ועליית משקל הגורמים הקיימים. הועבר שבט הביקורת של בן-גוריון על היחס המבטל של הציונים כלפי 'היישוב הישן' מאז 'חובבי ציון' ואחד העם. ההסתייגות מן המגע עם ציבור זה בשל שלטון הקנאות הדתית. והבוז לחיים מתמיכה התחלפו אצל בן-גוריון להערכת הפוטנציאל הטמון בו. אם אנשי היישוב החדש ראו ב'פועלי ציון' יסוד חתרני וגם הרסני, הנה הם באו וגילו ציבור יהודי, ש'היישוב החדש' כאילו התעלם ממנו. בן-גוריון נשא את עיניו לא אל צביונו הדתי של 'היישוב הישן', אלא אל משקלו הריאלי, ברוח 'חזון המסילות' של הזמן. הוא חזה עתיד מזהיר לעיר ירושלים כמרכז תחבורה של הארץ ושל הארצות השכנות – סוריה, מצרים וחצי-האי ערב. מעמדה של ירושלים כמרכז תחבורה בישר גם את פיתוחה התעשייתי והמסחרי של העיר.

לא רק העתיד הקנה לירושלים את ערכה אלא גם ההווה שלה. הוא הצביע על העובדה המשמעותית, כי שני שליש מתושבי ירושלים הם יהודים, וכי ה'חלוקה' מזרימה לעיר כ- 5 מיליון פרנק לשנה, והון זה עשוי להיות מופעל בצורה כלכלית. בניגוד לעמדה המקובלת ב'יישוב החדש', טען בן-גוריון כי לא עצם ה'חלוקה' מזיקה, אלא מה שהוא כינה סדריה הפרועים ואופן השימוש 'הבלתי-רציונלי' בכספים. הוא הצדיק את ה'חלוקה' בכך, שהודות לה קמה ירושלים יהודית והולכות ונבנות השכונות החדשות. הוא אף מצא להן צד זכות בכך, שהן נבנות ללא 'הרעש, קולי קולות והפרסום הצעקני הבלתי נפסק של "אחוזת בית"'. בעיקרו של דבר הוא רצה בהפעלת לחץ על מקורות ה'חלוקה' בחוץ-לארץ ובתעמולה בארץ כדי לשנות את סדריה. זה היה בעיניו תנאי מוקדם להתארגנות כללית של היהודים בארץ, התארגנות שנראתה לו כצו השעה.

ב'האחדות' ביטא בן-גוריון גם את השקפותיו על שיטות ההתיישבות. הוא ביקר קשה את שיטת ההתיישבות של כפר-סבא, שבה נקנה שטח על-ידי יהודים אולם אלה לא התיישבו בו בפועל ועיבדוהו על-ידי פועלים שכירים, לרוב ערבים. מעבר אחר הוא ביקר את ההתיישבות במושב הפועלים עין-גנים. הוא טען, כפי שטענו גם אחרים, כי המתיישבים קיבלו חלקות קרקע גדולות מדי, ובשל כך הם יעסקו בעיבוד החלקות שלהם ויימנעו מעבודה שכירה במושבות. התכלית של ביסוס העבודה היהודית במושבות תיפגע על-ידי כך.

דברים אלה הוליכו אותו אל ביקורת כללית על ההתיישבות היהודית בעידן שלאחר המהפכה. כשם שתבע שינוי היחס אל היישוב העירוני לאחר המהפכה, כן תבע גם שינוי יחס אל היישוב הכפרי. בתקופה הדימוקראטית לא ניתן עוד, לדבריו, לשלוט בקרקע ללא עיבוד בפועל. העבודה העברית נעשתה אפוא אמצעי הכרחי גם מבחינה מדינית. בן-גוריון פיתח את ההשקפה הזאת לעמדה ביחס לתפקידם של הפועלים, שבאה לביטויה בתקופת המנדט.

דרישת הדמוקראטיזאציה, שהוצגה לגבי כלל היישוב היהודי בארץ, כולל 'היישוב הישן', הוחלה גם על 'היישוב החדש' ועל ניהול ההתיישבות. בן-גוריון הפנה את התביעה לדמוקראטיזאציה גם אל המשרד הארצישראלי ותבע כי החווה בכינרת לא תנוהל על-ידי פקידות, אלא על-ידי הפועלים. בדומה לכך הוא דרש, כי הפועלים ישותפו בהכנות להקמת היישוב הקואופרטיבי לפי תכנית אופנהיימר.

באלול תר"ע (שלהי קיץ 1910) פרסם בן-גוריון מאמר, 'לבירור מצבנו המדיני', ובמועצה של המפלגה בסוכות תרע"א (20-18 באוקטובר 1910) הוא הִרצה על נושאים אלה. אפשר לראות בשני אירועים אלה את ראשית העיסוק של בן-גוריון בנושאים מדיניים; מן האידיאולוגיה העקרונית, משאלת מבנה המפלגה והאיגוד המקצועי ומשאלת הפועלים החקלאיים הוא פנה אל הנושאים המדיניים. בן-גוריון הגדיר כאשליה את הציפייה הציונית לשינוי ביחסו של המשטר החדש אל ההתיישבות בארץ מכוח פעולה פוליטית בחוץ-לארץ. הוא צפה התחרות הולכת וגוברת בין העמים השונים בממלכה. המצב בגליל התחתון היה עבורו ראיה לשנאה ההולכת וגוברת של הערבים. הוא תלה את האשם בהסתה של הערבים הנוצרים, אך גם בשנאת הפועלים הערבים, השכירים, העוינים את מנצליהם. להבדיל מלא-יהודים, היכולים לסמוך על קונסולים של ארצותיהם, יוכלו היהודים, לדעתו, לסמוך רק על ארגונם הלאומי. הוא מצא בסיס לשיתוף-פעולה בין היהודים והשלטון המרכזי בקושטא, שהרי שני הגורמים מעוניינים בפיתוח הממלכה.

בן-גוריון חיפש דרכים לארגון לאומי של היישוב בדרך שונה משיטת אוסישקין, שנקבעה שבע שנים קודם-לכן. אוסישקין הביא את הרעיון מבחוץ, מלמעלה, ואילו בן-גוריון חיפש דרכים מבפנים. שני מכשולים נראו לו כניצבים על דרך הארגון היישובי – המרחק בין 'היישוב הישן' ל'יישוב החדש' והמשטר הלא-דמוקרטי בגופי 'היישוב החדש' עצמו. הוא המליץ על מהפכה ב'יישוב הישן', אשר בכוח 'השכבות העממיות' תסלק את שלטון הממונים. אם כי שיבח את הארגון של המושבות וראה בהן מופת של הנהגה עצמית, הנה המושבות חסרו קשר ביניהן, וגם במושבה הבודדת לא היתה זכות בחירה כללית לכל התושבים.

לדעתו, על מפלגת 'פועלי ציון' לדעת לנהל תעמולה בכתב ולפעול עם קבוצות דמוקרטיות אחרות. הוא חזה את 'פועלי ציון' השוליים כעומדים בראש תנועה עממית רחבה לדמוקראטיזאציה של היישוב. השאלה הלאומית נראתה לבן-גוריון כשאלה החשובה ביותר והעלאת התודעה הפוליטית כצו השעה. שדה הראייה שלו השתרע גם מעבר לארץ-ישראל. והוא נשא את עיניו אל היהדות העות'מאנית, הפועלים היהודים בממלכה והפרולטריון העות'מאני בכללותו. בכל המעגלים האלה הוטל על המפלגה לפעול למען הלאומיות והדמוקראטיזאציה. ספק אם המועצה קיבלה את כל ההצעות של בן-גוריון. אולם היא הוסיפה להחלטות הוועידה השישית החלטה על ארגון הפועלים היהודים וניהול תעמולה ביניהם גם בסוריה ובחלקי תורכיה האחרים.

נושא מרכזי אחר שנדון במועצה זאת, היה עניין קופת פועלי ארץ-ישראל (קפא"י). הקופה הוקמה לפי החלטות הוועידה השנייה של הברית העולמית של 'פועלי ציון' שנערכה בשלהי 1909 בקרקוב. הוועידה השלישית, שנועדה להיערך ב- 1911, עמדה להפעיל את הקופה ולהשלים את עיבוד התקנות. מטרת הקופה הוגדרה כעידוד הגירה של פועלים יהודים לארץ-ישראל וביצורם במשק המקומי. המחלוקת נסבה על דרך ניהולה של הקופה. לפי החלטות הוועידה, אמור היה הניהול להיות בידי משרד הברית העולמית ובידי מזכירות הפעולה שלה בארץ-ישראל ('משרד העבודה'). למפלגה בארץ ניתנה רק זכות דעה מייעצת, ובדומה לכך ניתנה זאת גם לאגודות מקצועיות, 'המכירות במלחמת המעמדות'.

ההחלטות שנתקבלו במועצה של המפלגה בארץ סוכות תרע"א (1910) בעניין הקפא"י, היה בקו ההרצאה של בן-גוריון ומנוגדות לעמדת הברית העולמית. קפא"י נועדה לתמוך במפלגת 'פועלי ציון' בכל הנוגע להוצאת 'האחדות', אולם עיקר פעולתה כוון לכלל הפועלים. ניהולה של הקופה צריך היה, לפי החלטות אלה, להתבסס על שלושה גורמים – הברית העולמית, המפלגה הארצישראלית ונציגי הפועלים המאורגנים בארץ. בלי הבדל מפלגה, אמנם בשלב זה הם ראו את המפלגה כיוזמת ארגון כללי של הפועלים; למעשה הוקם ארגון כללי של פועלים חקלאיים לאו-דווקא ביזמת 'פועלי ציון'.

במועצה של המפלגה בסוכות תרע"א (20-18 באוקטובר 1910) נמשך גם הוויכוח בין בן-צבי לבן-גוריון בשאלת הפועלים החקלאיים. בעוד שבן-צבי הטיל ספק באפשרות ההתבססות של הפועלים ביישובי הפלחה, נשאר בן-גוריון מגן נלהב של ההתיישבות הפלחית. יישובי הפלחה נראו לו עדיפים מבחינה לאומית, גם משום שהם תופסים שטח רחב יותר וגם מפני שהם מאפשרים התיישבות באמצעים קטנים יותר. מבחינת השכר והתנאים, טען בן-גוריון, כי הם אינם נופלים מאלה של מושבות המטעים.

אף-על-פי שבן-גוריון העריך את ההתיישבות החקלאית כמכרעת לגבי התקומה היהודית בארץ ואף-על-פי שהאמין באפשרויות העבודה והמחיה הקיימות לפועל במושבות הפלחה, הנה מסקנותיו היו פסימיות ביחס לאפשרות ההתבססות של פועלים אשכנזים בחקלאות. היסוד המתאים לכך נראה לו התימנים והכורדים, ובהשקפתו זאת יתמיד ואף יפתח אותה.

הוועידה השביעית של 'פועלי ציון' בארץ שנערכה בפסח תרע"א (1911), היתה מעין המשך למועצה של סוכות, אולם היה זה גם כינוס הפרידה מבן-צבי ובן-גוריון, שעמדו לצאת ללימודים בחוץ-לארץ. הוועד המרכזי של המפלגה בארץ שניסה לבוא בקשרים עם מפלגות סוציאליסטיות בממלכה, לא פעל הרבה. מן הסתם נוכחו לדעת, כי יש לפעול בבירת הממלכה. המערכת של 'האחדות' טענה, כי היא עמוסה מדי בעבודה, כי האמצעים מעטים והחברים של 'פועלי ציון' מחוץ-לארץ אינם כותבים לעיתון. המעמסה של הוצאת שבועון היתה כבדה מדי למפלגה הקטנה ולפעיליה. מספר המנויים בארץ היה כ- 350, ובחוץ-לארץ – פחות ממאה. יתר-על-כן, טיבו של העיתון עורר מחלוקת היו חברי מפלגה שטענו, כי העיתון קשה מדי לפועלים בלשונו ובתוכנו, וכי הוא נפוץ בין מורים, פקידים ובעלי מקצועות חופשיים. לעומתם היו שהתנגדו להסתגלות ללשון המונית ולהוצאה של מאמרים עיוניים מן העיתון.

בוועידה הזו שבה ועלתה בעיית היחס אל הקונגרס הציוני. 'פועלי ציון' הרוסים פרשו מן הקונגרס בשל התנגדותם לשיתוף בין-מעמדי. בארץ-ישראל רווחה גם כן התנגדות להשתתפות בקונגרס, אולם מטעמים שונים. חלק מן החברים פסל ציונות מדינית, שאינה עוסקת במעשים בארץ. חלק אחר, אליו השתייך בן-גוריון, פסל 'הסתדרות שוקלי שקל' ודרש הסתדרות של מגשימי הציונות בפועל. הדעות הקיצוניות לא נתקבלו, והמפלגה הוסיפה להשתייך להסתדרות הציונית ולהשתתף בקונגרס. אולם הותר לחברים המסרבים לשקול שקל לעשות כן.

בשבועות תרע"א (2-1 ביוני 1911) עמדה להתכנס הוועידה הראשונה של הפועלים ביהודה. היה זה לאחר הוועידה הראשונה של הפועלים בגליל. ועידות המפלגות דנו ביחסן של אלו אל התארגנות הפועלים החקלאיים, ובוועידת 'פועלי ציון' גברו המחייבים את ההתארגנות הכללית של הפועלים לשם טיפול בעניינים המשותפים להם.

לקראת הוועידה פרסם בן-גוריון ב'האחדות' (מיום 23 במאי 1911) מאמר, ובו פרש את דעותיו ורעיונותיו אודות עתידם של הפועלים בחקלאות. סקירתו מלמדת על בקיאות בחיי הפועלים ועל מחשבה ארגונית מסודרת, המבשרת את מזכיר ההסתדרות לעתיד, אם כי המנוף העיקרי נראה לו בפעולה הפוליטית.

הוא עמד על הסתירה בין השיפור שחל באפשרויות התעסוקה והקיום של הפועלים ביהודה בשנים 1911-1908, לבין האדישות בקרבם, חוסר היזמה וחוסר הפעילות. הגורמים לסתירה זאת נראו לו בחוסר העלייה וביציאה מן הארץ. לעומת הירידה בפעילות הפועלים, צפה בן-גוריון בביסוס אובייקטיבי של מעמד הפועלים השכירים. מושבי הפועלים, הקבוצות השיתופיות של הפועלים וכניסת הפועלים התימנים נראו לו כסימנים לחיזוקה של העבודה העברית. לעומת האדישות של הפועלים ביהודה, הוא ציין את התנופה שהתחדשה בין פועלי הגליל, אותה ייחס לעבודה בחוות, ליצירת הקבוצות השיתופיות וגם להתיישבות הקואופרטיבית; אולם פירושו של דבר הוא יציאה מן המושבות ומן העבודה השכירה.

בעיקרו של דבר הגיע בן-גוריון למסקנות חדשות ומרחיקות לכת ביחס לעתיד הפועלים במושבות. הוא לא האמין בהשתרשות קבע של פועלים שכירים אשכנזים, אפילו אם יסופקו השירותים והשיכונים אותם הציע. הפועלים מרוסיה, מגליציה ומאמריקה, הפועלים 'האידיאליסטים' כפי שכונו, 'מוכשרים להיות... רק כובשי העבודה – וזוהי אמנם מתעודתם האמיתית וכאן מונח ערכם ההיסטורי – אך אינם מסוגלים כלל וכלל להיות גם יורשי העבודה – כלומר מחזיקים בה ומסתגלים אליה לכל ימי חייהם'. הוא נכון היה לראות בפועלים אלה מתחילים של יישובים חדשים, אולם לא שכירים כל ימיהם. יאוש זה מאפשרות של יסוד קבוע של פועלים יהודים שכירים אירע דווקא בעת שהשינויים המדיניים כאילו העלו את חשיבות השליטה בקרקע, לא רק מכוח הקנייה אלא גם מכוח האוכלוסייה, כפי שנראה להלן. הפתרון, לפי בן-גוריון, טמון היה בפועלים הלא-אשכנזים, ובמיוחד התימנים; הוא חפץ כי הפועלים האשכנזים בעלי ההכרה יקבלו עליהם את החדרת הרעיונות החברתיים בקרב פועלים אלה.

כאשר סיכם בן-גוריון את מצב הפועלים לאחר למעלה משנה של הופעת 'האחדות' ולפני צאתו ללימודים בסלוניקי ובקושטא, היתה התמונה מעורבת. היה צריך להודות, כי בשונה מן התקוות שתלה ב'יישוב הישן' בירושלים, התחוללה שם הרעה כלכלית ולא נוצרה תסיסה חברתית. פועלים ובעלי-מלאכה נותרו ללא עבודה ומחיה והיגרו מן העיר ומן הארץ; חוק השירות הצבאי שהוחל גם על היהודים, היווה סיבה נוספת ליציאה מן הארץ. עם המהגרים נמנו גם רבים מהפועלים המקצועיים, והיותר משכילים. רק חלק קטן מהם פנה לשוק העבודה במושבות או בבניין הטכניון בחיפה. נקודת האור היתה מכיוון 'היישוב החדש' – 'בצלאל' בירושלים והשכונות בערים החדשות יפו וחיפה.

לא רק בירושלים נכזבו הציפיות לתמורה. הגליל התחתון, לשם פנה בן-גוריון בסוף 1907 בתקווה לביסוס אפשרי של פועלים במושבות הפלחה, אכזב גם הוא. הפועלים נטשו את המושבות והלכו והתרכזו בחוות. דבר זה חיזק אותו בהשקפתו, כי הפועלים האשכנזים אינם כשירים בדרך כלל להתבססות בעבודה. רק אלה שהתמחו בעבודה מקצועית, וכן התימנים, התאימו לעבודה שכירה קבועה במושבות. לשתי קבוצות אלה צריך היה לסייע על-ידי כינון שירותים; הוא יכול היה רק לשוב ולקרוא להחדרת רעיונות סוציאליסטיים בקבוצות אלה.

מול הצגת הפועלים באותה עת כבעלי אינטרס מעמדי חלקי והתביעה שהשמיעו עסקנים ביישוב, כי הפועלים יוותרו על האינטרסים המעמדיים למען האינטרס הכולל – הציג בן-גוריון דמות אחרת שלהם. הפועלים נדרשו על-ידי עסקני היישוב לא להציג תביעות מקצועיות ולהימנע משביתות. בכך הם אמורים היו להשתלב בחברה היישובית המבוססת על שותפות הרמונית בין הקבוצות החברתיות השונות. בן-גוריון הציג לעומת זאת את הטענה, כי הפועלים הם-הם המבטאים את האינטרס הלאומי של בניין משק על-ידי עבודה וריבוי אוכלוסין, ולא רק על-ידי השקעות הון. הצגה זאת אפשרה את הפניית מאמצי הפועלים אל יעדים לאומיים מצד אחד ושמירת המלחמתיות נגד הקבוצות האחרות ביישוב מצד שני. המלחמתיות לא היתה עוד בשם מעמדיות מתבדלת, אלא בשם הלאומיות עצמה. טיעון זה, שבן-גוריון החל אז לפתחו, עתיד ללוות אותו תקופה ארוכה, ו'היעוד הלאומי של מעמד הפועלים' יהיה נושא מרכזי במחשבתו לפחות עד קום המדינה.

למרות השיקולים המעשיים, מאזן ההישגים והכישלונות, חיפוש דרכי המוצא הנה נאלץ בן-גוריון לפנות גם אל הגורם האי-רציונלי של האמונה. במקום, או בצד, הקונסטרוקציות ההיסטוריוסופיות שדיברו על נהירת הון ועובדים, עלתה ישות אנושית חדשה של הפועלים – חיים 'עשירים, מלאים ועמוקים... יופי סמוי מן העין צפון בתוכם... גבורה נעלמה מפעמת, שירה אילמת מפכה בתוך הקומץ הקטן של העובדים הלוחמים...'.

גם בתקופת לימודיו בסלוניקי לא הרפה בן-גוריון מן הבעיה הגורלית של מעמד הפועלים במושבות ותפקידם בהשלטת העבודה העברית. נראה, שבדבריו עולה גם עירנות חדשה לנושא העדתי. במאמר שפרסם ב'האחדות' בפסח תרע"ב (1912), הוא סיכם את עמדתו בנושאים אלה. בן-גוריון ביקר בחריפות את הפרדסנים שלא מצאו דרך לפתור את בעיית העבודה העברית. אולם נראה היה לו כי הבעיה הולכת ונפתרת באופן עקרוני, אם כי עדיין לא למעשה. הפתרון העקרוני שבן-גוריון צפה, היה שונה ממה שהלך והתגבש בקרב הפועלים החקלאיים, ובן-גוריון עתיד היה להיווכח בזאת בחנוכה תרע"ג (סוף 1912) בוועידה השלישית של פועלי יהודה החקלאיים. הוא העריך, כי ניתן לבסס את הפועלים במושבות על-ידי בתי-פועלים, משקי-עזר ומושבי-פועלים. עם זאת היה ברור לו, כי אפילו יעלה בכך כושר ההתחרות של הפועלים האשכנזים, הנה הם יעזבו לאחר זמן לא רב.

הפתרון המהותי נראה לו, כקודם, בכניסתם של הפועלים התימנים למושבות בשנים 1912-1909. הוא מצא, כי חשיבותם גם כעובדים וגם כאזרחים עות'מאנים הוכחה, ואין עוד ביטויי התנגדות להם כפי שהיו.

בן-גוריון היה ער לבעיה החברתית שיצרו הפועלים התימנים במושבות. להבדיל מן הפועלים האשכנזים, שחסרו מעמד אזרחי במושבה ואשר את הניגוד ביניהם לבין האיכרים הוא הגדיר כניגוד מעמדי, הנה הניגוד עם התימנים היה עמוק יותר. הוא הודה, כי הפועלים האשכנזים עולים על התימנים בהשכלתם, ובכך הצטרף אל הביקורת על רמתם התרבותית של האחרונים. עם זאת הוא דרש לשתף את הפועלים התימנים בהסתדרות הכללית. אולם עיקר ביקורתו היה מופנה כלפי ועדה שנבחרה להכין מושב-פועלים על אדמת 'חובבי ציון'. ועדה זאת הפרידה בין הפועלים התימנים לאשכנזים, ביקשה ליישב את התימנים במושב נפרד והקציבה להם שטח קרקע קטן. בן-גוריון מחה על ההפרה של עיקרון השוויון ואפלית התימנים.

ההופעה הראשונה של בן-גוריון מחוץ לזירה הארצישראלית היתה בוועידה השלישית של הברית העולמית 'פועלי ציון'. שהתכנסה בווינה ב- 30 ביולי 1911. הוועידה התכנסה בסמיכות זמן לקונגרס הציוני העשירי. בן-גוריון לא נבחר בציר לקונגרס, אולם בשלב זה יכול היה הדבר להתקשר עם היחס הספקני. ואפילו השלישי, להסתדרות הציונית בקרב המפלגה הארצישראלית. בן-גוריון כבר הביע את דעתו בנושאי הפעולה של הברית העולמית, הן כאשר ביקר את ההתמסרות שלה לפעולה נגד יק"א בארגנטינה והן כאשר היה המרצה בשאלת ניהולה של קפא"י במועצה של המפלגה בארץ בסוכות תרע"א (1910). עמדתו היתה תקיפה ואפילו תוקפנית ונחרצת בדבר הייתרון של המפלגה בארץ וזכותה היתירה.

המרצים מארץ-ישראל היו בן-צבי ובן-גוריון. שניהם הציגו את בעיות ארץ-ישראל, כפי שראו אותן אנשי המפלגה בארץ. הם עמדו על הסתירה בין הערך הפוטנציאלי של 'היישוב הישן' לבין ערכו בפועל; תיארו את ההגירה מתוכו; והצביעו על הצורך לפעול בקרבו פעולה חינוכית ועל תפקיד 'פועלי ציון' בעניין זה. הם הצביעו גם על המחסור בפועלים במושבות כגורם המעכב את עבודת ההתיישבות היהודית בכללותה ולמעשה טענו כי חברי 'פועלי ציון' אינם עולים לארץ, כפי שצריכים היו.

לדידו של בן-גוריון, היתה הוועידה השלישית הפגישה הראשונה עם התנועה העולמית אליה התייחס בביקורת. התנועה גם פגשה לראשונה את בן-גוריון ואת עמדותיו הארצישראליות התקיפות. ערב צאתו לסלוניקי ולקושטא טען בן-גוריון, כי שניים הם התפקידים העומדים בפני המפלגה – עלייה של פועלים חלוצים לשם התחלות התיישבות חדשות ופעולה מדינית בקושטא. את עצמו הוא הועיד לתפקיד השני.

פרישתו של בן-גוריון ללימודים בסלוניקי ובקושטא בנובמבר 1911 מציינת גם עידן חדש בהשקפותיו הפוליטיות. הוא המיר את המרחב הארצישראלי, את זה של הברית העולמית 'פועלי ציון' ואת זה של ההסתדרות הציונית – שאותם ביקר על חוסר עשייה והגשמה – במרחב העות'מאני. אמנם הוא המשיך להיות ער לבעיות הפועלים בארץ-ישראל וגם שמר על הקשרים עם הברית העולמית, אך הוא ראה באימפריה ובארגון היהודים והפועלים בה את המנוף לקידומו של המפעל הארצישראלי. ההנחות הרעיוניות שגיבש לעצמו בארץ. הנחו אותו גם במקום החדש. הוא תר אחרי סימני דמוקראטיזאציה, לאומיות יהודית והתארגנות פרולטארית בקרב יהודי הממלכה ובקרב הפועלים בכללם. האכזבה שנחל ביחס ל'יישוב הישן' בירושלים, לא ריפתה את ידיו ביחס לקהילות אחרות. בוועידה הרביעית של הברית העולמית ב- 1913 הוא נאלץ להודות בכישלון להקים מפלגה ציונית-סוציאליסטית בסלוניקי, ותלה זאת בקשיי הלשון.

בן-גוריון שהה בסלוניקי מסוף 1911 עד אוגוסט 1912 (באביב 1912 הוא ערך ביקור קצר בקושטא). מסלוניקי הוא עבר לקושטא, אולם פרוץ מלחמת הבלקן הראשונה גרמה לסגירה זמנית של האוניברסיטה. בנובמבר נסע אפוא לארץ-ישראל, וכך יכול היה להשתתף בוועידה השלישית של פועלי יהודה וגם במועצה של 'פועלי ציון' בגליל. במארס 1913, כאשר חזרה ונפתחה האוניברסיטה, חזר בן-גוריון לקושטא ולמד בה עד סוף יולי. בשלהי קיץ 1913 הוא נסע לקונגרס הציוני הי"א, והיה זה הקונגרס הציוני הראשון בו נכח כממלא מקום ציר. לפני-כן השתתף בוועידה הרביעית של הברית העולמית 'פועלי ציון'. מסתיו 1913 עד קיץ 1914 למד בן-גוריון לימודים סדירים, להוציא אביב 1914, כאשר נסע להחלים אצל אחותו בפולין.

הוא חשב להקים סניף בסלוניקי של 'פועלי ציון' מקרב הסוציאליסטים היהודים בפדרציה הסוציאליסטית הכללית, אולם נכשל בניסיון זה. הסוציאליסטים היהודים היו אנטי-לאומיים ואנטי-ציוניים. הוא הקים רק גרעין קטן. בקרבו הפיץ את רעיונות 'פועלי ציון'. אנשי 'פועלי ציון' היו מעוניינים בהקמת פדרציה סוציאליסטית כל-עות'מאנית, שבתוכה תמצא מקום מפלגה ארצישראלית.

לא רק הסוציאליסטים היהודים והאחרים הכזיבו את בן-גוריון, אלא גם היהדות הספרדית. בעת הבחירות באביב 1912 הוא מצא אותה נחשלת בהכרתה המדינית והלאומית. היהודים היו שותפים ל'אחדות וקידמה', לא הבליטו את ייחודם ועמנואל קרסו הלא-לאומי נבחר מטעמם לבית-הנבחרים.

חלק נכבד ממעייניו של בן-גוריון הוקדש להתבוננות בגורלה של האימפריה. כאשר אך למד מעט תורכית, כתב מאמר ל'האחדות' על המצב המדיני בממלכה והמשיך בדיווחים אלה גם לאחר-מכן. התבוננותו של בן-גוריון בגורל האימפריה העות'מאנית נמשכה ביתר שאת כאשר עבר לקושטא. רשמיו הראשונים מן האוניברסיטה היו, כי רמתה נמוכה וחסרים בה ספרים. הוא אף קבל, כי שאיפתו לרכוש השכלה גבוהה וללמוד משפטים מתגשמת בארץ מפגרת. לכאורה, צריכה היתה הערכתו של בן-גוריון את מצב הממלכה לשדל אותו לסור מן האוריינטציה עליה, אוריינטציה שתגיע לשיאה עם פרוץ מלחמת-העולם. אולם הוא נע בין הערכה למשטרים הדמוקרטיים של מערב-אירופה – צרפת ואנגליה – לבין הגינוי למעצמות המתנכלות למדינות ולעמים חסרי העצמה. הוא סבר, כי האימפריה תעבור רפורמות, אולם תישאר על כנה, והיישוב היהודי יוכל להתפתח במסגרתה.

בתקופת מלחמת הבלקן והשהות בסוף 1912 ובראשית 1913 בארץ-ישראל ניכרת תשומת-לב גוברת והולכת של בן-גוריון לנושא הערבי. אל המודעות לחולשת הממלכה וההערכה כי היא עומדת לאבד את החלקים האירופיים, נצטרפה השמועה והסברה כי הערבים עומדים להכריז על ח'ליפות ערבית ולהינתק מן הממלכה. דבר זה היה בניגוד להשקפה הסוציאליסטית נגד התבדלות לאומית ופירוק הממלכות הרב-לאומיות וגם בניגוד לאינטרס הציוני. בעת שהותו בארץ בראשית 1913 הרצה בן-גוריון בנושא הערבים ועם שובו לקושטא גברה התעניינותו בנושא זה.

גם בשבתו בקושטא לא היה בן-גוריון מנותק מענייני המפלגה בארץ והברית העולמית. הוועידה השלישית של הברית, ששחררה את בן-צבי ואותו מן התפקיד של חבר מזכירות הפעולה בארץ, הקנתה להם תפקיד של חברי מזכירות בקושטא.

באביב 1912 עמדה הברית להתחיל בפעולה של קפא"י בארץ-ישראל על-ידי הקמת לשכת עבודה, שתספק מידע למבקשי עבודה בארץ ובחוץ-לארץ. שלמה קפלנסקי נשלח לאחר פסח תרע"ב (1912) לארץ, ובעקבותיו עמד לבוא דוד בלוך בקיץ 1912. ראשית הפעולה של קפא"י סיבכה את הברית העולמית של 'פועלי ציון' עם המפלגה בארץ ועם הסתדרות הפועלים החקלאיים גם יחד. בראש הוועד המרכזי של המפלגה בארץ עמד יעקב זרובבל, אשר ראה בשליחות 'נציגי הברית הטלת פיקוח על המפלגה בארץ על ידי "פקידות" הנשלחת מווינה ומבקשת לפקח על המפלגה המקומית'. קפלנסקי, שהיה מן המצדדים בהשתתפות בקונגרס הציוני, האשים את זרובבל בהשתייכות למתנגדים להשתתפות וקשר בין עמדה זאת להתנגדותו לשליחי הברית.

בדרכו לארץ מצא קפלנסקי לנכון לסור לקושטא ולדון בנושא פעולת הקפא"י עם בן-גוריון ובן-צבי. בן-גוריון הזדמן באותו זמן לביקור בסלוניקי. השניים היו נוחים יותר לשיתוף מאשר המפלגה בארץ; הם הסכימו לתמוך בפעולת הקפא"י בארץ, אך בתנאי כי יחד עם לשכת המודיעין לעובדים תוקם גם 'מזכירות הפעולה' (משרד העבודה'), ועל-ידי כך תיקבע העובדה שלפחות חלק מהנהלת הברית יושב בארץ-ישראל.

עניין 'מזכירות הפעולה' חולל מחלוקת נוספת. הוועד המרכזי של המפלגה בארץ (בעיקר יעקב זרובבל) דרש, כי אותה 'מזכירות פעולה' תורכב מנציג הברית העולמית המנהל את לשכת העבודה, ומנציג הוועד המרכזי בארץ. לכך לא הסכים קפלנסקי; הוא ניאות רק לכך שאנשי הארץ יהיו נציגים זמניים, שתפקידם לנהל את לשכת המודיעין לעובדים, ולא יותר מכך. בכך עמד קפלנסקי על הגשמת ההחלטה של הנהלת קפא"י בווינה כי לא יושקע כסף בתמיכה במפלגה בארץ, להוציא התמיכה ב'האחדות'. הכסף נועד להיות רובו ככולו מוקדש לסיוע לפועלים בכללם, שהרי לשכת המודיעין אמורה היתה לספק מידע לכל ציבור הפועלים והעולים.

הסכסוכים נמשכו עד סתיו 1912. ביקורם של בן-צבי ובן-גוריון בארץ באותה עת (בשל מלחמת הבלקן וסגירת האוניברסיטה) סייע להשגת ההסכם עם המפלגה בארץ, ואחרי סוכות תרע"ג (1912) נפתחה לשכת העבודה. אולם בעת שהושג ההסכם עם המפלגה, התלקחה המחלוקת הגדולה בין אנשי קפא"י לבין הסתדרות הפועלים החקלאיים ביהודה.

השהות בארץ בסתיו 1912 אפשרה לבן-גוריון להשתתף בוועידה השלישית של פועלי יהודה, שהתכנסה בבן-שמן בחנוכה תרע"ג (8-7 בדצמבר 1912).

בוועידה זו יכול היה בן-גוריון להתוודע לתמורות שנתחוללו בארץ מאז צאתו ממנה, ובייחוד לצמיחת השפעתה של הסתדרות הפועלים החקלאיים. אין לומר כי בן-גוריון תפס את המפנה שהלך והתהווה במדיניות העבודה וההתיישבות של הפועלים לקראת 'יישוב עובד', מפנה שהסתדרות הפועלים החקלאיים הינה המחוללת הראשית שלו. היתה זו גם פגישה אקראית ראשונה בין בן-גוריון לברל כצנלסון, פגישה שלא הניחה את היסוד לקשרים ביניהם. בוועידה השתתפו 34 צִירים, 17 מ'פועלי ציון', 10 מ'הפועל הצעיר' ו- 17 בלתי מפלגתיים. בן-גוריון יכול היה לחזות בעלייתו של 'הכוח השלישי' של הבלתי מפלגתיים, אשר לא היה אובייקט סביל לפעולת המפלגות, אלא כוח עצמאי.

שלושה נושאים שנדונו בוועידה זאת היו מעניינו של בן-גוריון: שאלת הרכב ההסתדרות, שאלת מדיניות ההתיישבות ושאלת קפא"י. המחלוקת על הרכב ההסתדרות היתה בעיקרה עם 'הפועל הצעיר', שאנשיו תבעו כי ההסתדרות תאגד אך ורק פועלים חקלאיים. אנשי 'הפועל הצעיר' היו קנאים לסמכות המפלגה שלהם, ובמידה מסוימת נבעה עמדה זאת מן החשש שהרחבת תחומי הפעולה של ההסתדרות תביא להתנגשות עם המפלגה. בן-גוריון תבע, כי ההסתדרות תכלול לא רק פועלים חקלאיים, אלא גם שומרים, בנאים, נגרים וכו'. הוא טען, כי הן תפקידי הייצוג והן צורכי הפעולה המשותפת מחייבים הסתדרות מקפת. דבריו משקפים את לקח פעולתו בתקופה הקודמת. גם הבסיס הכלכלי בארץ וגם המוטיבציה של הפועלים לא אפשרו, לדעתו, קיומם של איגודים מקצועיים רגילים. איגודים הוקמו לצורך תפקידים מעשיים, שיבטיחו את תנאי קיומם של הפועלים. משני הטעמים גם יחד הוא לא מצא הצדקה לארגון נפרד של פועלים חקלאיים. עמדתו יכולה להיחשב עדות נוספת לחוסר האבחנה שלו בהלוך הרוח שהלך והתהווה בקרב הפועלים החקלאיים. הוועידה לא קיבלה עמדה מרחיבה זאת. והחלטותיה קובעות כי 'ההסתדרות היא אך ורק חקלאית'.

בשאלת גורלם של הפועלים החקלאיים המשיך בן-גוריון ברעיונות הקודמים של ביסוס הפועל במושבה, והוא לא הצטרף למחוללי המיפנה לקראת יישוב עובד לצורותיו השונות – מושבי-פועלים, קבוצות וקואופרציה.

בעת שהותו של בן-גוריון בארץ ביקר בה גם מנחם אוסישקין. י"ח ברנר זכר מן הסתם לאוסישקין, את נטילת התמיכה של הוועד מעיתון 'הפועל הצעיר' בשל מאמר שכתב. הוא השווה אותו בצורה בלתי מחמיאה להרצל, והוסיף דברי ביקורת על העם היהודי וסגולותיו. בן-גוריון, שהגן בשעתו על ברנר, יצא הפעם להגנת הדמות של העם היהודי.

לאחר-מכן תר בן-גוריון את הגליל, התבונן בחיי הפועלים וסיכם את רשמיו במכתב לחברי הוועד המרכזי של המפלגה בירושלים: 'החסרון העקרי הוא שאין הדבק המפלגתי שיאחד ויקשר את כל הפעולות הבודדות הללו. יש חומר ולבנים וגם פועלים. חסר הארכיטקטון'. באופן דומה הוא סיכם את מצב ההסתדרות, כאשר נעשה מזכירה ב- 1921. אז נטל הוא על עצמו את תפקיד ה'ארכיטקטון'.

בוועידה הרביעית של הברית העולמית, שהתכנסה בקרקוב בין 25 ל- 30 באוגוסט 1913, תפסו שאלות ארץ-ישראל מקום נכבד. שאלת מזכירות הפעולה ביפו, פעולת הקפא"י, לשכת העבודה נדונו בהרחבה, כמו גם היחס בין הקואופרציה במרחביה לבין הגשמת הסוציאליזם. בן-גוריון סיגל לעצמו לשון המתאימה לברית העולמית. הוא הגדיר את קפא"י כ'הביטוי החומרי לאחדותו העולמית של הפועל העברי'. בעוד שבורוכוב הציע כי הנהלת הברית העולמית תעבור כולה לארץ-ישראל, חשב בן-גוריון כי זה צעד מוקדם מדי; הוא חשש מדימוי של חסות גורם חיצוני על הפועלים בארץ. הצעתו של בן-גוריון היתה, כי יוקמו ועדות ארצישראליות בסניפי המפלגה, שינהלו תעמולה, יאספו כספים ואף יקימו קבוצות התיישבות קואופרטיביות, כדוגמת 'אחוה' באמריקה. הוא היה ספקני וביקורתי ביחס לפעולת לשכת העבודה בארץ, פעולה שהביאה לסכסוך עם ארגוני הפועלים האחרים.

אולם עיקר השתתפותו של בן-גוריון בוועידה היה בעניין הפעולה בסלוניקי ובקושטא. כאן הוא דיווח כנציג הברית העולמית על מעשיו ומעשי בן-צבי. הוא יכול היה לספר על הצלחה מסוימת במחנה הלא יהודי ועל אי-הצלחה במחנה היהודי, בן-גוריון ובן-צבי ראו מתפקידם כשליחי הברית העולמית להפיץ את רעיונותיהם במה שהם קראו החברה העות'מאנית והפרולטריון העות'מאני. כסעיף שני הם חפצו לארגן את מה שהם כינו הפועל היהודי בתורכיה. הם רשמו לזכותם הצלחה מסוימת בקרב הבולגרים, כאשר הציר שלהם בפרלמנט התורכי (דימיטרי ולחוב) דיבר בזכות הציונות. הם השתתפו בניסיונות לייסד קונפדרציה חופשית של עמי הבלקן, ובכלל זה ביקשו להשיג אוטונומיה גם לאוכלוסיה היהודית בסלוניקי. הניסיונות לפעול בקרב פועלים יהודים בסלוניקי ובקושטא לא נשאו פרי. את הסיבה הוא תלה במחסום השפה, אולם למעשה לא רק השפה הפרידה בין אנשי 'פועלי ציון' מן הארץ לבין הפועלים היהודים במידה שהיו כאלה.

בשבתו בקושטא היה בן-גוריון פעיל באגודות המתלמדים העברים העות'מאנים בקושטא. באותו זמן היתה לו הזדמנות לגעת בשוליה של הדיפלומטיה הציונית. לאחר פגישתו עם וולפסון בינואר 1907 היה זה מגעו הראשון עם החוג המנהיג של התנועה הציונית. במגעים עם ויקטור יעקובסון יכול היה בן-גוריון ללמוד על דרכי המדיניות הציונית בממלכה. הנציב הציוני היה מאנשי הקו הפרו-עות'מאני בקרב ההנהגה. הוא תמך בקשרים עם הוועד 'לאחדות וקידמה', למרות האכזבות החוזרות ונשנות מיחסו לציונות. אין אנו יודעים פרטים על מגעים אלה, אולם ביוני 1914 ביטאו בן-גוריון ובן-צבי את השגותיהם על הדיפלומטיה הציונית המתנהלת בקושטא (דרכיהם של בן-גוריון ויעקובסון עתידות עוד להיפגש: ב- 1933 נבחר בן-גוריון להנהלת הסוכנות והיה חבר המחלקה המדינית; ואילו יעקובסון היה באותו זמן הנציג בפני חבר הלאומים בז'נווה).

מעין שילוב בין הלימודים לבין גיבוש התפיסה המדינית היה חיבורו של בן-גוריון על השלטון העצמי בווילאיות שנדפס ב'האחדות' ב- 1914 וגם בחוברת מיוחדת. חוק זה נחקק ב- 1913, ולאנשי היישוב היה ברור כי חוק זה צופן גם סכנות וגם סיכויים ליישוב. הוא עלול היה לשמש כסות לחיזוק השלטון המרכזי, אולם גם לאפשר התפתחות שלטון עצמי. שלטון עצמי של האוכלוסייה אמנם פתח פתח לאוטונומיה יהודית, אולם גם לשליטת אוכלוסיית רוב לא-יהודית. בן-גוריון העריך את פרסום החוק כנסיגה של אנשי 'אחדות וקידמה' הן מן הריכוזיות החמורה שאמרו להשליט. והן מן ההישענות על הצבא. מדיניות זאת הביאה לעליית הדצנטרליסטים, שהתקוממו נגדה. מלחמות הבלקן לימדו לקח, כי אין להשעין את השלטון על כוח ואין לדכא את שאיפות הבדלנות של הערבים והארמנים. הגדלת סמכויות המועצה הנבחרת שליד הממשל (מג'לס עומומי) מעבר לסמכות מייעצת, עשיית החבל לאישיות משפטית ומתן הייצוג ללא-מוסלמים נראו לו כחידושיה של המדיניות, המבססת את השלטון המרכזי על אוטונומיה של החבלים.

*

פרשת תולדותיו של בן-גוריון בתקופת העלייה השנייה היא סיפור של נאמנות מוחלטת וחיפוש דרכים מתמיד. הנאמנות המוחלטת היתה לתקומה יהודית, לארץ-ישראל וללשון העברית. אין למצוא באגרותיו ובכתביו אף אות לספק והיסוס בעניינים אלה. עם בואו חיפש בן-גוריון את דרכו האישית בעבודה חקלאית, את השתייכותו הציבורית הוא מצא ב'פועלי ציון'. הוא החליף את הייעוד האישי מפועל-חלוץ לתלמיד-משפטים ומנהיג פוליטי. מלכתחילה היה בן-גוריון בעל עמדה מיוחדת ב'פועלי ציון', והתמורות שעבר בתפיסתו מתאימות רק בחלקן לתמורות שעברה המפלגה.

ראינו כי נקודת המוצא שלו היתה הרפורמה המבוקשת ביישוב, נוסח אוסישקין. אל זאת נוספו המבנים האידיאולוגיים שחיפשו אחרי תהליכים אובייקטיביים, המוליכים להתחזקות הפועלים היהודים בארץ. בן-גוריון הדגיש מלכתחילה את המפלגה הפוליטית הרחבה ודחה את ההסתמכות על איגודים מקצועיים ומלחמת-מעמדות. אולם גם הצעותיו לביסוס הפועלים – שירותים, שיכון, משקי עזר – היו פתרון חלקי בלבד. הוא נאלץ להודות במגבלות של השתרשות הפועלים במושבות.

המפנה אל ארצישראליות של המפלגה היה מלווה באשליה, כשם שקודם לכן היה רעיון 'מלחמת המעמדות' וההגירה הסטיכית בגדר אשליה. הציפייה למהפכה ב'יישוב הישן', לדמוקראטיזאציה של היישוב ולהחדרת רעיון לאומי לתוכו היו ציפיות שווא. הן היו בבחינת אשליות בונות, בכך שריכזו את המאמץ סביב ארץ-ישראל וביסוס הציבור של העובדים בה. לאוריינטציה על היישוב הקיים בארץ ועל הפוליטיקה במרחב העות'מאני נצפן עתיד רחוק. כאשר ישובו ויעלו בעיות של מקום התנועה הציונית במרחב הגיאופוליטי ומול עדות יהודיות מסורתיות.

דרכיה של מפלגת 'פועלי ציון' בארץ נסתבכו גם ביחסיה עם הברית העולמית. הברית קיבלה את עיקרון הבכורה של הפעולה הארצישראלית, אולם עמדה על כך שהיא תנוהל על-ידי נציגי התנועה העולמית. יתר-על-כן, המפלגה האוסטרית שנעשתה מרכזית בברית לאחר ירידת המפלגה הרוסית, צידדה בהשתתפות בהסתדרות הציונית ובהפעלתה של תכנית ההתיישבות הקואופרטיבית. המפלגה הארצישראלית, לעומת זאת – ובעניין זה בן-גוריון לא נבדל ממנה – התייחסה בזלזול להסתדרות הציונית ובהסתייגות אל תכנית אופנהיימר. היא לא אימצה במפורש את רעיונותיו של קפלנסקי כי יש בהם לא רק סיוע להתיישבות פועלים, אלא גם שלב לקראת סוציאליזם, ובכך לא היתה עמדת בן-גוריון שונה מעמדת רוב מפלגתו. הצירוף בין בניין ארץ-ישראל, קואופרציה וסוציאליזם יבוא רק בתקופה שלאחר מלחמת-העולם. העיקרון של ריכוז הפעולה בארץ-ישראל לא היה אפוא זהה עם מרכזיות המפלגה בארץ, עם השתייכות להסתדרות הציונית ועם רעיון 'ההתיישבות העובדת'.

האירועים בתוך מפלגת 'פועלי ציון', שבן-גוריון פעןל בתוכה, היו בשלב זה בעיקרם רעיוניים,והאורינטציות של הפעולה התייחסו להגשמה עצמית של חברי המפלגה. מעבר למפלגה, ובמידה מסויימת לברית העולמית, היתה השפעת המפלגה קטנה. 'השומר', שרוב חבריו באו מקרב 'פועלי ציון', היקנה לה ייחוד מסוים והשפעה על חיי היישוב; אולם בן-גוריון היה מסויג ביותר כלפי 'השומר', וההסתייגות היתה הדדית. עם זאת, היה ב'פועלי ציון' ובעיתון 'האחדות' פוטנציאל של תודעה לאומית וארגון פוליטי והם באו לידי ביטוי עם פרוץ המלחמה, ב- 1914.

הערה:

*S.M. Stephyak, ששמו האמיתי הוא Kravchinskiy (1895-1852), היה חבר המחתרת הנרודניקית 'אדמה וחירות'. לאחר התנקשות בפקיד השלטון ב- 1878 חי בגולה.

ד' בן-גוריון, אגרות, א, תל-אביב 1971.
ד' בן-גוריון, כתבים ראשונים, תל-אביב, תשנ"ב.
ד' בן-גוריון, זכרונות, א, תל-אביב, 1971.
ד' בן-גוריון, בית אבי, תל-אביב תשל"ה.
מ' בר-זהר, בן-גוריון, א, תל-אביב, 1975.
י' בן-צבי, פועלי-ציון בעלייה השנייה, תל-אביב 1956.
ברכה חבס, דוד בן-גוריון, תל-אביב, תשי"ב.
ש' טבת, קנאת דוד: חיי דוד בן-גוריון, תל-אביב, תשל"ז.
י' סלוצקי (עורך), פועלי-ציון בארץ-ישראל 1919-1905 (תעודות), תל-אביב, 1978.

ביבליוגרפיה:
כותר: דוד בן - גוריון
מחבר: קולת, ישראל
שם  הספר: העלייה השנייה : אישים
עורך הספר: צחור, זאב  (פרופ')
תאריך: תשנ"ח
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית