עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > ציונות > אישיםעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > אידיאולוגיות, תנועות וזרמים > הרעיון הלאומי היהודי
אלפיים : כתב עת רב-תחומי לעיון, הגות וספרות


תקציר
כתוצאה מכישלונותיו של הרצל במגעיו עם אצולת הממון היהודית וכישלון מגעיו עם ראשי המעצמות, נוצרה בהדרגה האסטרטגיה שליוותה את הרצל בהמשך דרכו. באמצעותה הצליח הרצל  תוך פחות מעשור להפוך את "עניין היהודים" לנושא העומד על סדר יומה של הפוליטיקה העולמית.



דרכו של הרצל לגיבוש תודעה לאומית יהודית : ג
מחבר: פרופ' שלמה אבינרי


ניתוח זה הוא גם הבסיס לתחילתה של האסטרטגיה אותה מבקש הרצל לנקוט – ובה הוא נכשל כישלון חרוץ. בפתח יומניו מקווה הרצל לנסות ולשכנע את אילי הממון היהודים – תחילה הברון הירש, ולאחר מכן בית רוטשילד על ענפיו השונים – לתמוך בתוכניתו הפוליטית לפתרון הבעיה היהודית, שיהיה מבוסס על הקמתה של קהילייה מדינית יהודית. יוזמתו של הברון הירש בהקמת יישובים יהודיים בארגנטינה והתמיכה של בית רוטשילד הפריסאי במפעלים הומניטריים יהודיים, כולל במושבות ארץ-ישראל, הביאו את הרצל למסקנה כי אריסטוקרטיית הממון היהודית תתגייס לתמוך בהצעה זו. המוקד של הספר הראשון של היומן הוא תכנון הפגישה עם הברון הירש ולאחר כישלונה בהכנה מפורטת ומדוקדקת יותר של תזכיר ונאום לפני מועצת בית רוטשילד. פגישה זו לא התקיימה מעולם ועל פניות בכתב לבני משפחת רוטשילד לא נענה.

כישלונו של הרצל לגייס את שועי הפילנטרופיה היהודית הבינלאומית למפעלו הפוליטי הוא, ללא ספק, ביטוי לחוסר ניסיונו הציבורי של הרצל, למיעוט היכרותו, בשלב ראשוני זה של פעילותו, את מורכבות הנושא היהודי ובסופו של דבר גם את אי-הבנתו למעמדם האמביוולנטי של בני אצולת-הממון היהודית. למרות שהותו של הרצל בפריס במשך שנים ככתב של אחד העיתונים האירופיים המכובדים ביותר, הרי הוא עצמו נשאר בגדר אדם שולי למדי, שבניגוד לדימוי שנוצר לאחר מכן, לא התרועע עם ראשי החברה הפריסאית ולא היה יוצא ובא בביתם של בעלי השררה והממון. התפעלותו, הפרובינציאלית לא במעט, מן העושר והטעם הטוב של ארמונו של הברון הירש בעת ביקורו בעניין הציוני אצלו, מעידים דווקא בכנותם עד כמה היה זר ורחוק מעולמם של עשירי היהודים ומטרקליני החברה הגבוהה בכלל.

נאיביות זו, שנתלוותה לה הרגשת שליחות עמוקה שנתפס לה הרצל בעת פיתוח רעיונותיו, הביאוהו למסקנה שהוא – עיתונאי מצליח אך לא חשוב במיוחד, ללא מעמד וללא השפעה – יצליח, בכוח אמונתו הלוהטת והופעתו לשכנע את אחד האנשים העשירים ובעלי העוצמה הגדולים ביותר באירופה לתמוך בתוכניתו רק משום שהוא – הרצל – רואה בה פתרון, גאולתי ממש, לבעיית היהודים.

הכישלון היה מובנה בעצם הסיטואציה. אך יתרה על כן: עם כל חדוּת ראייתו של הרצל דווקא את ייחוד מעמדה של אצולת הממון היהודית ופגיעותה, לא הבין אל נכון כי דווקא האמביוולנטיות של מעמדם של אישים כמו הירש או רוטשילד – מצד אחד הם בעלי עוצמה כלכלית שכל ממשלות אירופה נזקקות לה, מצד שני העובדה כי כל עושרם, תוארי הכבוד והאצולה שלהם, ארמונותיהם וסוסי המרוצים שלהם אין בם כדי להשכיח את עובדת היותם, בסופו של דבר, יהודים – כל אלה מחייבים אותם לעמוד על המשמר ולא להיות מעורבים במהלכים שריח של פוליטיקה יהודית עצמאית עשוי לנדוף מהם. הרצל מבין נכונה שהירש והרוטשילדים – אולי מתוך מודעות לאחריותם, בגלל עושרם ומעמדם, והחשפותם ללא מעט מן האנטישמיות החברתית – אכן יפגינו סולידריות יהודית; אך זו תהיה סולידריות פילנטרופית, לא פוליטית. לא בנקאים כהירש והרוטשילדים יסכנו את מעמדם ואת השפעתם על-ידי מעורבות בפוליטיקה יהודית, שגם לאחרים נראתה אז כחסרת סיכוי, ובוודאי כמערערת את חזון האינטגרציה בחברה האירופית של עשירי היהודים והמשכילים שבהם. הרי אצולת הממון היהודית ניזונה ממצוקתה של הפוליטיקה האירופית, את כספה עשתה, בלא מעט מן המקרים, מניצולם של סכסוכים פוליטיים וצרכים צבאיים, ומעמדה התבסס לא במעט בגלל היותה מעל לפוליטיקה השושלתית והמעצמתית, ככל שהיתה בת-בריתם של כל השושלות וכל המעצמות כאשר שיקולים של רווח הצדיקו זאת. יעברו עוד שנים עד שלפחות חלק מאצולת ממון יהודית זו – לפחות ענף אחד של הרוטשילדים, האנגלי – יהא מוכן ליטול חלק בפוליטיקה שמטרותיה אינן רווח או פילנטרופיה יהודית, אלא רווח והצלה פוליטיים ליהודים.

אמנם העז הרצל להתריס כלפי הברון הירש, "אדוני הוא יהודי הממון, אך אני הוא יהודי הרוח", אך זה היה אחרי כישלון המגעים ביניהם.

את הלקח הזה למד הרצל באורח קשה – ומשפיל – בכישלונותיו עם הירש והרוטשילדים, על אף שניסיונו הנועז להציע את מימון מפעלו הפוליטי באמצעות הבנקאות היהודית כדרך לשחרר אותה מנטל העודפים המעיקים על עצם מעמדה, יכול היה לעורר התפעלות – אם לא זעם. עם זאת, ההכרה שעושרם של הרוטשילדים ודומיהם מהווה בעיה ליהודים ולעולם כולו, מלווה את הרצל לכל אורך פעילותו, וככל שהוא מודע לה הוא גם מודע לאפשרויות הגלומות בעוצמה זו ליהפך, בבוא העת, מבעיה למוצא אל הפתרון. אך בסופו של דבר, הצלחתו של הרצל – ושל הציונות – לא תבוא מעוצמתם של היהודים, אלא ממצוקתם ומעוניים. "היהודים העניים יילכו איתי", חש הרצל כבר בתחילת דרכו, אך עד שהשכיל לתרגם זאת לשפת המעשה, ארוכה היתה הדרך.

שכן לאחר כישלונו אצל אצולת הממון היהודית, עדיין סבור הרצל כי הוא עצמו יכול, בכוח השכנוע שלו, להביא, כמעין deux ex machine, פדות ליהודים: רק הכתובת לא היתה נכונה. במקום אל שועי היהודים, יש לפנות אל ראשי המעצמות. הוא מבקש להגיע אל קיסר גרמניה ולביסמרק – ובשלב זה אמנם מצליח ליצור קשר עם אחד ממקורביו של הקיסר וילהלם ה- 2, הגרוֹסהֶרצוֹג מבּאדֶן, אך אל הקיסר עצמו לא הגיע. מכספיו שלו הוא מפרסם את החוברת מדינת היהודים, המבוססת, כאמור, על טיוטת הנאום שלא נישא אל הרוטשילדים ולוקה בין השאר מסיבה זו בלשון היבשה של מסמך משפטי-פיננסי. ביוני 1896 הוא נוסע, על דעת עצמו ועל חשבונו, וללא שום ארגון או ציבור מאחוריו, לקושטא, בניסיון – פתטי – להגיע אל הסולטאן. ניסיון זה נידון מראש לכישלון, שהיה גם כרוך בהשפלה אישית לא קלה להרצל עצמו, שלא מצא את ידיו ורגליו בתככים הביזנטיים של החצר העות'מאנית.

אך משני כישלונות אלה – אצל אצולת-הממון היהודית ובניסיון לפרוץ אל הצמרת הפוליטית בהיעדר בסיס ארגוני וציבורי – לומד הרצל לקח ראשון על טיבה של פעילות ציבורית. פעילותו, ככל שבשלב זה היא כולה כישלון, יוצרת לו עם זאת לראשונה קשרים מקשרים שונים – חלקם עם אישים בעלי השפעה וגישה, אם כי נעדרי עוצמה (כמו הגרוס-הרצוג מבאדן, שיסייע לו בעתיד יותר מכל אדם אחר) וחלקם עם אישים מפוקפקים באזור הדמדומים בין עיתונות-להשכיר ופוליטיקה שעל גבול השחיתות: אחדים מקשרים אלה יהיו לתועלת בעתיד, אחדים פחות, ומכל מקום יעלו כסף – הן לכיסו הפרטי של הרצל ולאחר מכן לתנועה הציונית.

גם בחוגים יהודיים – בווינה, בפריס, בלונדון, במזרח אירופה – בהם שמו של הרצל לא היה ידוע עד כה, זוכה הרצל בהדרגה לתהודה, בחלקה חיובית, אך גם בצדדיה הביקורתיים היא משמעותית בהוצאת שמו מן האלמוניות והשוליות. החלטתו של הרצל באביב 1892 על הוצאת העיתון די וועלט, כהכנה לכינוס הקונגרס, נותנת לראשונה מכשיר פובליציסטי בידיו, שהרי עורכי הנויה פרייה פרסה מנעו ממנו לכתוב על נושאים יהודים וציוניים בעיתונם.

כך נוצרת בהדרגה, ולא מתוך מחשבה תחילה אלא בדרך של מסה ומעש ולאחר כישלונות התחלתיים שהיו ללא ספק מרפים את ידיה של אישיות אחרת, פחות בוטחת בעצמה ופחות אגוצנטרית, ואולי יותר ריאליסטית ופחות שוגה בדמיונות, אותה אסטרטגיה שתלווה את הרצל ותשמש בסיס לא רק לתוכניתו שלו אלא גם לפרקסיס שלו. זהו שילוב לא מאוזן, המשתנה מעת לעת בהדגשיו, בין שלושה גורמים שנתגבשו תוך כדי חיפושי הדרך והטעויות של הרצל והפכו לשלושת עמודי התווך של פעילותו.

ואלו הם: (א) המשך הפעילות הדיפלומטית בניסיון למצוא בעלי-ברית בזירה הבינלאומית לרעיון הציוני; (ב) יצירת תנועת המונים פוליטית – התנועה הציונית – כדרך לגיבוש הרצון הפוליטי היהודי וכבסיס לפעילות הדיפלומטית הציונית; (ג) יצירת הכלים הארגוניים והפיננסיים של ההסתדרות הציונית כמכשיר לתיעול הרצון הפוליטי ולמימושו בשטח.

תהליך זה של מה שיהיה אופייה של הפעילות הציונית הוא גם, במקביל, תהליך התפתחות אישיותו ופעילותו של הרצל. מבחינה זו, גם אם בחר הרצל בסופו של דבר בדרך הפוליטית ולא הסתפק בכתיבת רומן, הרי בכך שהפך את היומן לרומן-החניכה שלו, התעצבה דמותו של הרצל תוך כדי תהליך עיצובה של התנועה שניזומה על-ידו.

מבלי להיכנס לניתוחים פסיכולוגיסטיים, שמטבע העניין נסחפים אליהם מרבית כותבי הביוגרפיות של הרצל, הרי הטרנספורמציה שעוברת על אישיותו של כותב היומנים היא אכן מופלגת. בתחילת היומנים ניצבת לעינינו דמותו של עיתונאי המחפש עדיין את דרכו בחיים (אולי עורך עיתון רב-השפעה? אולי מחזאי? אולי פוליטיקאי? אולי מייסד מדינה?) – נאיבי בגישתו, שולי במעמדו החברתי, בעצמו מודע לחוסר יכולתו להופיע בהצלחה לפני שועים ונגידים או לפני הציבור. סביר להניח כי לו היו בידינו מספיק דיווחיים בני הזמן (נוסף לדיווחיו שלו) על פגישותיו הראשונות בעניין היהודי, יש להניח כי הרושם שהותיר בכמה מן המקרים לא היה רציני; אחדים מבני-שיחו אף חשבוהו להרפתקן פיננסי, עוד עיתונאי (יהודי) המבקש לעשות לעצמו הון או קריירה מתיווכים בין אילי הון למדינאים. רגישותו של הרצל ליושר מופלג בענייני כספים מעידה עד כמה היה הרצל עצמו מודע לחשדות כאלה.

אך בסופם של היומנים, הגם שהמאמצים הדיפלומטיים לא נשאו פרי, והמוסדות שנוצרו היו חלשים ארגונית ונעדרי אמצעים כלכליים בצורה פתטית, הרי ברור שהרצל שינה בפחות מתשע שנים של פעילותו, מאז תחילת כתיבת היומנים ועד מותו, את הפוליטיקה היהודית – ובמידה מסוימת, אם כי התוצאות תתבררנה רק הרבה יותר מאוחר, את הפוליטיקה העולמית.

"עניין היהודים" הפך, במידה לא מעטה כתוצאה ממאמציו הבלתי-נלאים והלא כל-כך מוצלחים של הרצל, מבעיה שולית הנידונה בשיחות של יושבי קרנות יהודים או במוסדות פילנטרופיים, לנושא של הפוליטיקה העולמית, והחזון של שיבת ציון מצא את דרכו מביטאונים יהודיים בערים נידחות בתפוצות ישראל אל העיתונות העולמית, אל השגרירויות, הקנצלריות ומשרדי החוץ. לא היה עד אז אדם יהודי שהחל את דרכו כאלמוני לחלוטין ואשר הצליח תוך פחות מעשר שנים להגיע לשיחות עם הקיסר הגרמני, הסולטן התורכי, מלך איטליה, האפיפיור, ראשי הממשלה ושרי החוץ של גרמניה, אוסטרו-הונגריה ואיטליה, שר המושבות הבריטי, שרי הפנים והאוצר הרוסיים ועוד עשרות מדינאים אחרים. אם לאפיפיור אין דיוויזיות, הרי לרשותו כנסייה רבת-עוצמה, עתירת נכסים ובעלת ניסיון היסטורי מרשים ועשיר, ואילו הרצל נשען רק על כוח הרצון שלו, על יכולתו להדליק ניצוץ של התלהבות בלב אנשים יהודים ולא-יהודים כאחד, ובדרך זו הצליח, עם כל כישלונותיו וה"זיגזגים" של פעילותו, לשנות את מיקומה של הבעיה היהודית על מפת הפוליטיקה הבינלאומית ולהעלות את הצעת הפתרון המדיני לשאלת היהודים על במת ההיסטוריה העולמית. מעטים הם המנהיגים הלאומיים שהשיגו הרבה כל-כך בזמן קצר כל-כך ובאמצעים דלים כל-כך: ללא ליגיונות, ללא צבא, ללא מחתרת, ללא מעשי טרור, ללא כספים, ללא בריתות אסטרטגיות של ממש. ייתכן דווקא שרקעו העיתונאי אפשר להרצל לחוש כי יחסי ציבור והבולטות התיקשורתית (ככל שלעתים ביטאו יותר ממה שהיה קיים במציאות) הם אולי המכשיר החזק ביותר בשדה הפוליטיקה המודרנית.

לאו דווקא בהקשר ציוני כתב הרצל ב- 1902 למדינאי גרמני: "הציבוריות מכירה רק כותרות וססמאות. זה טפשי, אך כך הוא"; ועוד קודם לכן כתב כי "רק הפנטסטי מלהיב את בני-האדם". בהתאם לכך הציע ב- 1898 לידידו אוֹסקר מרמוֹרֶק להקים בית קבוע לקונגרס בבזל, שייקרא "בית הקונגרס", והוסיף: "עם עמים חייבים לשוחח בשפה ילדותית. בית, שיר, דגל – אלה סימני התקשורת". כאמור, הרצל יצר גם את הכלים הארגוניים והמוסדות הפוליטיים, אך יותר מאחרים, ובוודאי יותר ממישהו אחר מבין אלה שפעלו אז למען העניין היהודי, הכיר בכוחה של התקשורת בעניינם של החלשים והנדכאים. מי שהלגיונות החזקים לצדו אינו זקוק לתקשורת – לחלשים היא לעתים נשקם היחיד.

לחלקים נוספים של המאמר:
דרכו של הרצל לגיבוש תודעה לאומית יהודית : א
דרכו של הרצל לגיבוש תודעה לאומית יהודית : ב
דרכו של הרצל לגיבוש תודעה לאומית יהודית : ג (פריט זה)
דרכו של הרצל לגיבוש תודעה לאומית יהודית : ד
דרכו של הרצל לגיבוש תודעה לאומית יהודית : ה
דרכו של הרצל לגיבוש תודעה לאומית יהודית : ו
דרכו של הרצל לגיבוש תודעה לאומית יהודית : ז
דרכו של הרצל לגיבוש תודעה לאומית יהודית : ח
דרכו של הרצל לגיבוש תודעה לאומית יהודית : ט

ביבליוגרפיה:
כותר: דרכו של הרצל לגיבוש תודעה לאומית יהודית : ג
מחבר: אבינרי, שלמה (פרופ')
תאריך: 1997 , גליון קובץ 15
שם כתב העת: אלפיים : כתב עת רב-תחומי לעיון, הגות וספרות
בעלי זכויות : עם עובד
הוצאה לאור: עם עובד
הערות: 1. כתב העת יוצא לאור בסיוע עיריית תל אביב-יפו. אגף התרבות והאמנויות. המחלקה לאמנויות.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית