עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > ציונות > אישיםעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > אידיאולוגיות, תנועות וזרמים > הרעיון הלאומי היהודי
אלפיים : כתב עת רב-תחומי לעיון, הגות וספרות


תקציר
פרופ' אבינרי טוען כי מה שגרם להרצל לפעול להקמתה של מדינת היהודים הייתה ההתערערות של המציאות החברתית והמדינית בקיסרות בית הבסבורג ועלייתה של האנטישמיות. זאת בניגוד לדעה המקובלת לפיה משפט דרייפוס הוא שעורר את הרצל לפעולה.



דרכו של הרצל לגיבוש תודעה לאומית יהודית : ב
מחבר: פרופ' שלמה אבינרי


מה שסתם הרצל ולא פירש הוא מה שמביא אותו, באביב 1895, ערב שובו לווינה, לפתוח במפעלו הגדול ולהקדיש עצמו ל"עניין היהודים", כאשר בשלב זה לא ברור, כאמור, איזו צורה ילבש מפעל זה.

בניגוד לדעה המקובלת, שהיכתה שורשים בתודעה הכללית ובהיסטוריוגרפיה, אין שום עדות לכך ביומנים שהיתה זאת פרשת דרייפוס. אכן, ככתב הנויה פרייה פרסה בפריס, עקב הרצל בדריכות אחרי השלבים הראשונים של פרשת דרייפוס – משפטו, הרשעתו והשפלתו הפומבית. אך בכל הכתבות הרבות מפריס, אותן פרסם אחר-כך הרצל בספר נפרד (ארמון בורבון) מוצאו היהודי של דרייפוס כמעט אינו נזכר, וכיוון שזה הנוסח גם באוסף הכתבות שהוציא הרצל עצמו, ברור שאין זו צנזורה פנימית של עורכי הנויה פרייה פרסה. מה שמופיע בכתבותיו של הרצל היא התמרמרות על עיוות הדין, על האינטריגות בצמרת הפוליטית והצבאית הצרפתית, על ההיסטריה הלאומנית הצרפתית האנטי-גרמנית שנתפסו לה מרבית המפלגות הרפובליקניות הצרפתיות, על שחיתותו של הפרלמנטריזם הצרפתי.

ביומנים מעיד הרצל על עצמו כי בצרפת גילה את תופעת ההמונים המתלהמים ואת הצורך לרסן יצרים פופוליסטיים ודמגוגיים. אך בשום מקום אין בעשרות הכתבות העיתוניאות מפריס, או באלפי העמודים של יומניו של הרצל ובמאות מכתביו התבטאות התולה בפרשת דרייפוס את הנפץ שהביא את הרצל לחדול להאמין בפתרון האינטגרציה הליברלית שהיה מקובל על אותה שכבה משכלת ובורגנית יהודית בה נעו מעגלות חייו ושעם ביטאונה המובהק – הנויה פרייה פרסה – היה קשור שנים כה רבות. רק ב- 1899 ניתן לראשונה למצוא אצלו אמירה פומבית הקשורה למשפט דרייפוס ("לציוני עשה אותי משפט דרייפוס") – וזאת לאחר שדווקא גלגוליה המאוחרים יותר של פרשת דרייפוס, שהתרחשו אחרי שעזב הרצל את פריס, הם שחידדו את הנימה האנטישמית שהפכה את "משפט דרייפוס" ל"פרשת דרייפוס".

בשנים הקריטיות של כתיבת היומנים ולגיבוש התפתחותו של הרצל 1895 - 1897 – מתחילת כתיבת היומנים ועד לכינוס הקונגרס הראשון) מופיע שמו של דרייפוס ביומנים רק פעמיים, ובצורה שולית לחלוטין. אומנם בנובמבר 1895 הוא מציין בשיחה עם עסקן יהודי צרפתי כי "סבלתי כאשר האשימו את קפטן דרייפוס בבגידה בארצו" אך הקשר השיחה מלמד יותר על מוטיב הסולידריות היהודית שהרצל מנסה לשכנע בו את בן-שיחו מאשר על היות העניין מאורע דרמטי או טראומטי; ופעם שנייה מופיע שמו של דרייפוס בשיחה עם אחד המדינאים האוסטרים, בשנת 1897, כשהרצל מציין כי "אחרי זה שוחחתי עם המושל על פרשת דרייפוס, שבאורח משונה החלה שוב להתגלגל". אפילו ב- 1898, לאחר פרסום ה"אני מאשים" של זולא וההסתה הפרועה נגדו, הרצל מעיר לנורדאו, "אתה בצרפת, ארץ חופשית, למרות משפט דרייפוס", ואת שחרורו של דרייפוס מאי השדים מזכיר הרצל ביוני 1899 רק אגב אורחא. מי שמחפש ביומנים האלה, שהם עשירים באינטרוספקציה פנימית, בחיבוטי נפש ובהתייחסויות היסטוריות למכביר, את מרכזיותה של פרשת דרייפוס בגיבוש זהותו הלאומית של הרצל – יטעה.

לעומת זאת, יש ביומנים אזכורים חוזרים ונשנים של תופעות מעמיקות יותר המעמידות בסכנה ציבורים יהודים גדולים יותר מאשר יהדות צרפת הקטנה באוכלוסייתה. סכנות אלה, העשויות לעקור המוני יהודים מארצות מושבם וליצור מצוקת הגירה המונית, הן המניע להתפתחות גישתו של הרצל לפתרון לאומי-טריטוריאלי לשאלה היהודית – ואת התופעות האלה הוא מגלה לא בצרפת, כי אם בגרמניה, באוסטריה, ולימים ברוסיה. ייתכן כי דור הפעילים והמנהיגים הראשונים של התנועה הציונית, שרבים מהם היו יהודים גרמנים (עד כדי כך שמשרד החוץ הצרפתי ראה במשך שנים את הציונות כסוכן המדיניות הגרמנית, ולכן ניסה להכשיל שוב ושוב את מאמציו של הרצל בקושטא) הביא את הכתיבה הציונית לאחר מות הרצל להדגיש דווקא את המוטיב הצרפתי (דרייפוס) מאשר את המוטיבים הקשורים לגרמניה ולאוסטריה, עליהם הצביע הרצל עצמו ביומניו.

בפתח היומנים (ועוד קודם לכן, ביומן נעורים שלו המוזכר על-ידו), ולאחר מכן במכתביו לרב גידמן, אומר הרצל כי החל להתעניין בשאלה היהודית "מאז שעלתה לדיון", והוא מזכיר את ספרו של אוֹיגֶן דיהרינג שאלת היהודים כשאלת גזע, מוסר ותרבות, שהופיע ב- 1881 (אין הרצל מזכיר, מאידך, את ספרו של וילהלם מאר, שטבע את המושג "אנטישמיות", והופיע באותה עת). "מאז ייסרה אותי השאלה", כותב הרצל – וברור כי מדובר בשנים רבות לפני פרשת דרייפוס. הוא מודה כי תחילה חשב כי אולי המרה המונית תפתור את הבעיה, אך הוא מתרשם מהר מאוד מחוסר התוחלת והיעדר האותנטיות של אפשרות היפותטית זו.

שוב ושוב חוזר הרצל על השקפתו כי אחד משורשי האנטישמיות הוא עובדה סוציולוגית – בולטותם הלא-פרופורציונית של אילי הון יהודים: כדבריו ב- 1895, "היהודים העשירים לא חשים כלום מן האנטישמיות, שלה הם אחראים במידה רבה". תשע שנים מאוחר יותר, כאשר הוא מצליח, לאחר מאמצים, להגיע לראשונה לשיחה עם שר החוץ האוסטרו-הונגרי פון גוֹלוּוחוֹבסקי, והלה שואל אותו מדוע חזקה האנטישמיות גם בצרפת למרות מספרם המועט של היהודים שם, משיב הרצל בגילוי-לב: "אני מפנה אותך לכשרונותיו של דרימוֹן ולמידה שהרוטשילדים שנואים" – וגם כאן אין הרצל מזכיר את עניין דרייפוס, אלא בן-שיחו מעלה את שמו.

אך לא צרפת היא לב הבעיה בשביל הרצל. בפנייה לרוטשילד בקיץ 1898 אומר הרצל מפורשות:

כל מה שאני מבקש לעשות הוא לגבור על האנטישמיות במקום שנוצרה: גרמניה.

לפי הרצל, הדחף האידיאי לאנטישמיות המודרנית בא מן השיח הפוליטי הגרמני ומשלוחותיו באוסטריה, הבאות לידי ביטוי בעלייתה של המפלגה הנוצרית-סוציאלית של לוּאֶגר על אופיה האנטישמי. לוּאֶגר, שנבחר על-ידי בוחרי וינה לראש העירייה, היה זקוק לאישורו של הקיסר על מנת להיכנס לתפקידו, והוא זכה לאישור זה רק לאחר בחירות חוזרות ונשנות, למרות ניסיונות הממשלה למנוע את בחירתו. באתגר ששלחו הבוחרים בווינה, שחזרו ובחרו בלוּאֶגר למרות מורת-הרוח של השלטונות, רואה הרצל עדות להתפוררותה של היציבות השלטונית בקיסרות האוסטרו-הונגרית, שהיא – והיא בלבד – מהווה עבורו את הערובה לשלומם של היהודים בממלכה – לא רק בווינה כי אם, ובעיקר, בגליציה ובבוהמיה, בהונגריה ובבוקובינה, בהן יושבים רוב יהודי הקיסרות.

המציאות החברתית והמדינית ההולכת ומתערערת בקיסרות ההבסבורגית משמשת להרצל אות האזעקה, כאשר ההגות האנטישמית המיובאת מגרמניה ונותנת את הביסוס האינטלקטואלי למגמות אלה. תהליכי התפרקות האימפריה ההבסבורגית ועליית האנטישמיות בתחומיה כרוכים זה בזה לפי הרצל: הוא מוטרד מעליית האנטישמיות בהונגריה (בייחוד בתחומי סלובקיה בה יישוב יהודי מסורתי צפוף); הוא מעיר ב- 1895 כי בהונגריה שולטים היהודים כבר על מחצית מנכסי דלא ניידי, "ועכשיו עוד רוכשים קרקעות", מה שיילך ויגביר את האנטישמיות. בעת המאבק החריף על מעמד הלשון הצ'כית בבוהמיה (מאבק שאיים על יציבות השלטון בוינה), רואה הרצל למגינת לבו כיצד האופציה הליברלית, בה תומכים היהודים הבורגנים והמשכילים ושהיא גם מדיניותה של ממשלת הקיסר פרנץ יוֹזֶף, הולכת ומצטמקת במאבק בין הלאומיות הצ'כית ללאומנים הגרמנים, כאשר שני הצדדים תוקפים את היהודים הנאחזים – ולשווא – בחלום הקיסרות ההבסבורגית הרב-לאומית והרב-אתנית הנאורה, ההולכת ונחלשת. תופעה דומה מבחין הרצל גם בגליציה, במאבק בין פולנים לחסידי ההבסבורגים, שם נלווית לעניין גם מצוקתם הכלכלית של היהודים המרובים בחבל ארץ עני זה של הקיסרות.

ביומנים מופיע המשבר הסטרוקטורלי העובר על הקיסרות ההבסבורגית יותר מאשר כל סוגייה פוליטית אחרת: הפשרה ההיסטורית האוסטרו-הונגרית משנת 1867 הולכת ומתפוגגת, ובמקביל מתברר יותר ויותר כי גורלם של היהודים יהיה קשור ביכולת ההישרדות של האימפריה ההבסבורגית.

בסדרת מאמרים המופיעה בדי וועלט בנובמבר 1897 כותב הרצל כי תמיכת היהודים בבוהמיה במאבקם של הגרמנים שם נגד הלאומיות הצ'כית איננה נבונה. המפלגה הלאומית הגרמנית בבוהמיה היא אנטישמית ביסודה והגרמנים בבוהמיה לא יכירו טובה ליהודים על תמיכתם, ואילו איבתם של הצ'כים ליהודים תלך ותעמיק כתוצאה מעמדה זו. סופם של היהודים שייצאו קירחים מכאן ומכאן. במרץ 1898 חוזר הרצל לעניין זה ביומנו כאשר הוא מתייחס לדוגמה ספרותית בה סירבו הגרמנים בבוהמיה לקבל תמיכה מיהודים כי "אינם רוצים כי יהודי ינהיג אותם".

בשביל הרצל, היקלעותם של היהודים בבוהמיה לאש צולבת במאבק הלשוני-לאומי המקומי היא דוגמה קלאסית לסוג הבעיות שאין האמנציפציה מסוגלת לפותרן, ולכן הפתרון היהודי-הלאומי הוא המוצא היחיד מתוך מבוך גורלי זה. הוא חוזר לעניין שוב ושוב, ובאחד ממגעיו עם ראשי השלטון האוסטרי בווינה גם מציע הצעה מעשית לפתרון בעיית הלשון, על דרך פשרה מורכבת.

העובדה כי המצב בבוהמיה הולך ומתערער, מעמיק את תחושת המצוקה של הרצל, ובמאי 1900 הוא רושם ביומנו כי המשבר הפרלמנטרי שנוצר בווינה בגלל מאבק השפות בבוהמיה מאיים על עצם קיומה של המונרכיה – ועל יכולת ההישרדות של היהודים שנקלעו לזירת מאבק זו.

לא במקרה מצליח הרצל למצוא נתיבות אל ראשי הממשלה האוסטרים של אותה תקופה,

בּאדֶני (Badeni) וקרבֶּר (Korber), המנסים, ולשווא, לקיים את הקואליציה השלטת המורכבת מן הליברלים (והיהודים התומכים בהם) והקלריקלים, ולעתים גם הגורמים הפולנים והצ'כים המתונים, נגד הלאומנים הגרמנים המבקשים לקעקע את הפלורליזם האתני ולשוני שממשלתו של הקיסר פרנץ-יוזף רואה בו את הערובה היחידה להמשך קיומה של האימפריה.

מגעים אלה עם הממסד הפוליטי ההבסבורגי נעים בין ניסיונות להשגת תמיכה פוליטית בפתרון הציוני (בייחוד באשר למצוקת היהודים בגליציה וללחץ שפליטים-מהגרים יהודים מרומניה יוצרים על האזורים האוסטריים אליהם הם בורחים) יחד עם משא ומתן מפותל העשוי להפוך את הרצל לעורך עיתון שיתמוך בממשלה הליברלית ויאפשר לו להתבטא גם בעניינים יהודיים – דבר שעורכי הנויה פרייה פרסה אינם מוכנים להרשות לו. לא תמיד מנהל הרצל מגעים אלה בקלפים גלויים. אך היומנים מעידים כיצד פעילותו הציונית מגלה לו יותר ויותר עד כמה עמוקה מצוקת היהודים במרכז-מזרח אירופה (גליציה האוסטרית היא מבחינה זו ארץ הגבול בין יהדות המזרח ליהדות המערב), ועד כמה האידיאולוגיה האנטישמית, שמקורה בגרמניה, משמשת כאן מכשיר לא רק נגד היהודים אלא גם נגד השלטון הקיסרי המנסה להגן על זכויות הלשון של הצ'כים והפולנים מול הלאומנים הגרמנים-אוסטריים. העובדה, שנשכחה כמעט לחלוטין היום, כי הממשלה בווינה נשענה על רוב פולני, צ'כי וליברלי ברייכסראט כנגד הלאומנים הגרמנים, מהווה בשביל הרצל אות אזעקה לסכנות להמשכו של אותו עולם ליברלי עליו חונכו וגודלו הוא ודורו. בחירתו של לוּאֶגר, הפופוליסט הסוחף, לראשות עיריית וינה, היא מבחינת הרצל תחילת הסוף של האימפריה ההבסבורגית – ושל יכולת היהודים לחיות בה בסובלנות ובשגשוג. כאן ראה הרצל מה שרבים מבני דורו, ובייחוד היהודים והליברלים, לא היו מוכנים להודות בו ושהתממש בצורה כה דרסטית ב- 1914 ולאחר מלחמת-העולם הראשונה. הציונות של הרצל עולה מתוך המוּדעוּת לסכנה הקיימת בהתפתחות האימפריה ההבסבורגית.

מודעותו ההולכת ומעמיקה של הרצל להתעצמותה של מצוקת היהודים עם היחלשה של האימפריה האוסטרו-הונגרית קשורה בהערכתו הפסימית כאשר לטיבה של האמנציפציה עצמה, בייחוד בגרמניה ובאוסטריה. טעותם של הליברלים, אומר הרצל, היא בכך ששיערו שניתן להפוך אנשים לאזרחים שווי-זכויות באמצעות חקיקה בלבד. האמנציפציה קיוותה כי ביטול חוקי הגֶטו ישנה את המציאות בהינף אחד – אך "כשיצאנו מן הגֶטו היינו עדיין יהודי הגֶטו". היהודים – והחברה הכללית – היו זקוקים לפסק-זמן של הסתגלות הדדית, וזו לא ניתנה להם. בולטותם של היהודים בעסקי ממון ("הקפיטל הנייד" בלשון הזמן) מעלה נגדם את הביקורת הסוציאליסטית: פנייתם מן המסחר אל המקצועות החופשיים יוצרת לחץ של שכבות הביניים הלא-יהודיות הרואות עצמן מאוימות – וכאן יסודה של האנטישמיות החברתית שלוּאגֶר ואנשיו משלהבים בהם את ההמונים. בעיות מבניות אלה מאפיינות את תהליכי האמנציפציה בגרמניה ובאוסטרו-הונגריה. בצרפת כמעט שאינן קיימות, ולכן ניתוח המצב הסוציאלי של היהודי בצרפת אינו מוזכר כלל אצל הרצל.

אך לא רק הפתרון הליברלי נכשל, לפי הרצל, בהבטחת מעמדם של היהודים בחברה שעוברת תהליכי הקצנת כאלה: גם הפנייה אל הסוציאליזם, שיהודים רבים נתפסים לו בגלל מצוקתם, לא תהווה פתרון; כלשונו של הרצל:

גם צעידה עם הסוציאליסטים לא תעזור נגד האנטישמיות. הראיה – גרמניה, ששם נוצרה האנטישמיות, ואף התעצמה למרות מרקס, לסל ועכשיו זינגר.

כאן הפרדוקס האכזרי: ביטחון היהודים כרוך ביציבותו של הסדר הבורגני, אך דווקא האמנציפציה הממומשת על-ידי הבורגנות יוצרת מתיחויות חברתיות חדשות הקשורות ליהודים. הסדר הבורגני מתפרק מבפנים ובחברות רב-לאומיות כמו הקיסרות האוסטרו-הונגרית נקלעים היהודים גם לאש צולבת מכל צדי המתרסים הלאומיים. מאידך, בין ביקורת סוציאליסטית ופופוליסטית-דמגוגית על אילי הממון היהודים לבין הידחקותם של היהודים אל הסוציאליזם בגלל ערעור מעמדם, הולכת ונשחקת האופציה של האינטגרציה הליברלית. הרצל חושב שטועים היהודים הליברלים המכירים אמנם בסכנת האנטישמיות הפוליטית העממית, אך סבורים כי ניתן להילחם נגדה על-ידי איגודים הומניטריים או חינוך לסובלנות. זהו חלום באספמיה: המציאות הפוליטית, עם עלייתן של תנועות פופוליסטיות, גורפת המונים לשנאת יהודים, מערערת את הסדר הבורגני ובאימפריה האוסטרו-הונגרית, על ריכוז היהודים הגדול שבה, (כשני מיליון), מקעקעת את עצם המוסדות של הסֶדֶר המבטיח קיום וביטחון ליהודים. הפתרון אינו יכול להיות פילנטרופיה ארוכת-טווח: הוא חייב להיות מדיני ומיידי, לחלץ את היהודים מכישלונה של הפוליטיקה האירופית שאינה מצליחה עוד לקיים את ערכיה-היא ונגררת לקיצוניות לאומנית ולדמגוגיה סוציאלית. שאלת היהודים היא ביטוי למשברה העמוק של החברה האירופית, וזו אינה מסוגלת לפתור אותה – לכן חיפוש הפתרון מחוץ לתחומה של אירופה, בהקמתה של מדינת יהודים מעבר לים.

לחלקים נוספים של המאמר:
דרכו של הרצל לגיבוש תודעה לאומית יהודית : א
דרכו של הרצל לגיבוש תודעה לאומית יהודית : ב (פריט זה)
דרכו של הרצל לגיבוש תודעה לאומית יהודית : ג
דרכו של הרצל לגיבוש תודעה לאומית יהודית : ד
דרכו של הרצל לגיבוש תודעה לאומית יהודית : ה
דרכו של הרצל לגיבוש תודעה לאומית יהודית : ו
דרכו של הרצל לגיבוש תודעה לאומית יהודית : ז
דרכו של הרצל לגיבוש תודעה לאומית יהודית : ח
דרכו של הרצל לגיבוש תודעה לאומית יהודית : ט

ביבליוגרפיה:
כותר: דרכו של הרצל לגיבוש תודעה לאומית יהודית : ב
מחבר: אבינרי, שלמה (פרופ')
תאריך: 1997 , גליון קובץ 15
שם כתב העת: אלפיים : כתב עת רב-תחומי לעיון, הגות וספרות
בעלי זכויות : עם עובד
הוצאה לאור: עם עובד
הערות: 1. כתב העת יוצא לאור בסיוע עיריית תל אביב-יפו. אגף התרבות והאמנויות. המחלקה לאמנויות.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית