צילום זה של נעליים לקוח מהמיצב "אוהל משלה" . לפי הכותרת, הנעליים שייכות לאישה, אך המראה שלהן אינו של נעלי נשים סטריאוטיפיות: אלה אינן נעלי עקב שנועדו להפוך את האישה לדמות מושכת ומפתה בעיני הגבר, ואלה גם אינן נעלי בית המתאימות לעקרת בית. במקום, בוחרת גולן להציג לפנינו נעליים גבריות, צבאיות. השרוכים האדומים הם האלמנט היחיד המעניק מגע "נשי" לנעליים אלו. במקום לכתוב על גבי הנעליים את שמה האינדיבידואלי של הנועלת אותן, כתובה תכונה מאפיינת שלה: אשת חיל, וכך הנעליים יוצרות אסוציאציה לכל אישה הנוהגת על פי האידיאל היהודי-אורתודוכסי המסורתי.
במשלי, ל"א, פס' י' והלאה, נכתב שאשת חיל היא דבר יקר וקשה להשגה: אישה זו טובה כלפי בעלה, מקיימת את מטלות הבית מתוך רצון ולא מתוך כפייה, ודבריה חוכמה. הדגש ברובו של הטקסט הוא על מטלותיה של האישה.
מטלותיה של אשת החיל, על פי האידיאל הדתי, הן מטלות ביתיות. בתהילים מ"ד, י"ד כתוב: כָּל-כְּבוּדָּה בַת-מֶלֶךְ פְּנִימָה, והרמב"ם מפרש: "אבל גנאי הוא לאישה שתהא יוצאה תמיד, פעם בחוץ פעם ברחובות; ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך: שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב "כל כבודה בת מלך, פנימה"." (משנה תורה, ספר נשים, הלכות אישות, י"ג, י"ד)
הנעליים בצילום הן נעליים צבאיות או נעלי עבודה, המיועדות למלאכות גבריות, שנעשות מחוץ לבית. הניגוד בין הנעליים הגבריות לבין האסוציאציות הנקשרות למושג "אשת חיל" מעלה ספק וערעור על התפיסה המקובלת של האישה בעולם הדתי, שואל שאלות על תפקידיה של האישה בחברה הדתית ומעלה דרך אחרת עבור האישה, להתמרד נגד תפיסות אלה ולממש יכולות אחרות הטמונות בה.