עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > ציונות > אישים
עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל


תקציר
קורות חייו של בוריס שץ, מייסד בצלאל, והרעיונות שהעלה בספרו האוטופי, "ירושלם הבנויה", המשקף את תפיסת עולמו החברתית והאמנותית.



גן עדן, גן האהבה ועמק רפאים
מחברת: פרופ' רחל אלבוים-דרור


בניסיון ליצור חברה עברית חדשה, כתב בוריס שץ אוטופיה ירושלמית ייחודית, שבה הביא לידי ביטוי את חלומותיו ואת שאיפותיו ביחס לעם היהודי

"שץ מדבר והוזה"

הצלחות, כשלונות ותחושת החמצה מלווים את סיפור חייו של בוריס שץ, האמן הרומנטי, התוסס והססגוני, שדמותו משתקפת בתצלומים כשהוא לבוש עבאיה לבנה על רקע בניין בית הספר לאמנות בצלאל. שץ חווה במהלך השנים משבר משפחתי כואב, מאבקים מקצועיים, ואף תחושת אכזבה וכישלון של מפעלו החשוב. תהפוכות אלו באות לידי ביטוי בספרו האוטופי, "ירושלם הבנויה", המשקף את תפיסת עולמו החברתית והאמנותית.

האוטופיה היא סוגה ספרותית המשתמשת באמצעים ספרותיים למטרות חברתיות, להביע ביקורת על החברה בת-זמנה ולהציג כנגדה דימוי של חברה אידאלית. מקור המילה היוונית אוטופיה טומן בחובו משמעות כפולה: שום מקום / מקום טוב. באמצעות הסיפור הדמיוני האידאלי, מבקשת האוטופיה לשכנע את קוראיה כי יש לשנות את המבנה החברתי הנתון וכי ניתן להשתית את החברה על יסודות של מוסר וצדק חברתי ולהביא אושר לבני האדם. אלו היו גם מטרותיו של בוריס שץ בחיבורו. בדומה לתיאודור הרצל ואחרים, ביקש שץ להציג בפני קוראיו את ירושלים במדינת היהודים האידאלית, כפי שתיראה במאה ה-21.

זלמן דב ברוך שץ (בשמו העברי המלא) נולד בליטא ב-1866. כרבים מבני דורו נמשך לתנועת ההשכלה, הושפע מספרו של אברהם מאפו "אהבת ציון" וחבר לאגודת חובבי ציון. בהמשך למד אמנות בפריז, עסק במאפייניה של האמנות היהודית ופרסם מאמרים בנושא ב"הצפירה". לאחר שמילא כמה שנים תפקיד של צייר חצר בבולגריה, נחתה עליו לפתע ב-1904 טרגדיה אישית, כאשר אשתו התאהבה באמן בולגרי ונטשה אותו ואת בתם הקטנה. לאחר המקרה עזב את בולגריה, ומכאן ואילך הקדיש את חייו לפיתוח אמנות ואומנות יהודית בארץ ישראל.

ייסודו של בצלאל בשנת 1906 ליבה את פולמוס התרבות שהסעיר את ההסתדרות הציונית מראשיתה, ופתח אפיק נוסף להתנגשויות בין השקפות עולם שונות באשר לקווי המתאר של התרבות הלאומית: מתחים בין המשכיות לחידוש, בין אוניברסליזם לפרטיקולריזם ושאלות של מיזוג תרבות ואמנות מזרחית ומערבית.

כבר בשנת 1913 התפתחה אופוזיציה פנימית לשץ, עת תלמידים רבים בבצלאל צידדו דווקא בגישתו האמנותית של הצייר והמורה אבל פן, לעומת הפתוס הלאומי של שץ. במקביל נוצרו גם מתחים בין אנשי בצלאל לבין הנהלת המוסד בברלין, שהדגישה שיקולים עסקיים וכדאיות כלכלית. שץ הנלהב והנאיבי לא חש, לדעת האחראים לתקציבו, כי מצבו של המוסד הולך ומחמיר. ביומנו כתב ד"ר יוסף לוריא, ששץ "מדבר והוזה, אבל איננו רואה את המציאות ואיננו מרגיש, עד כמה יסוד בית ספרו הוא רופף. אין לו תכנית, אין לו מכשירים ובעקר, אין לו מורים. הוא בעצמו בודאי לא יוכל לספק את צרכי התלמידים המוכשרים" (יוסף לוריא, יומנים, מחברת א' (24.5.1913), עמ' 7-6; (24.6.1913), עמ' 24-25.)

מצבו של המוסד החמיר עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה וקיצוץ התמיכה של ועד החינוך בבצלאל. הטורקים הגלו את שץ לגליל, ובתקופה זו כתב את האוטופיה שלו "ירושלם הבנויה" שהושלמה בצפת באוגוסט 1918, אולם ראתה אור רק ב-1924.

בשנות ה-20 התחדש והתעצם המאבק בין אסכולות הציור הארץ-ישראלי: שעה ששץ ביקש לדבוק בסגנון המסורתי, מרדו חלק מתלמידיו באסכולת בצלאל וקיימו תערוכה משלהם במגדל דוד. ההגמוניה האמנותית עברה לאטה לציירים המודרניסטים בתל אביב. מצבו הכלכלי של בצלאל הלך והחמיר, והמוסד נסגר ב-1929.

שץ קיווה כי האוטופיה שלו, שראתה אור בעברית וביידיש, תפיץ את רעיונותיו ברבים ותעזור בגיוס משאבים להקמת מרכז אמנותי ושכונת אמנים. לשם כך יצא לארצות הברית לגייס כספים, ובקרון מחובר למכוניתו נדד מיישוב ליישוב עם תערוכה ניידת של מוצרי בצלאל. בשנת 1932 נפטר והוא בן 66.

מדרכות נעות ובית מקדש כמוזיאון: אוטופיה ירושלמית

באוטופיה מתאר שץ את ירושלים במאה ה-21. בסיפורו הוא נרדם, מתעורר לאחר מאה שנה ופוגש בבצלאל הקדמון, בן שבט יהודה, המסייר עמו באמצעי הטכנולוגי החדיש ביותר שהגיע לארץ ישראל באותה העת – האווירון. תיאורו את החברה הישראלית העתידית מושפע מן המתכונת האוטופית של הסוציאליסטים-האוטופיסטים הצרפתים, ושל אנשי תנועת ה- Arts and Craftsהאנגלית, שגישותיהם תאמו את השקפותיו. שץ ביקש ליצור דגם חברתי שיהיה שונה מן החברה התעשייתית בת זמנו ומהניכור המאפיין אותה.

החברה העתידנית מתוארת באוטופיה בהרמוניה מלאה עם הטבע. אמנים ובעלי מקצועות אחרים חיים ועובדים בצוותא באיגודים שיתופיים המהווים מעין גילדות. בניגוד לניכור שגרמו תהליכי התיעוש והמודרניזציה ברחבי העולם, פורחות במדינה העתידית דווקא עשייה אומנותית ותעשיות בית. המתחים בין העדות נעלמו זה מכבר, ואחדות מלאה שוררת בעם. הדת והפוליטיקה פועלות בהרמוניה ליצירת חברה לאומית חדשה, ואין הן נאבקות זו בזו. בדת עצמה התחוללו רפורמות מרחיקות לכת, ומצוות התורה השתנו בעקבות החלטות ה"סנהדרין", המקיימת יחסי גומלין הדוקים עם הקונגרס הציוני העולמי. כלי נשק ואלימות נעלמו מן העולם, ובמקומם מתקיימים יחסי שלום ואחווה בין יהודים לערבים, שרבים מהם מתגיירים מרצונם.

המשטר במדינה הוא מריטוקרטי, דהיינו ההנהגה נבחרת מבין המוכשרים והמצטיינים, מבחינה אינטלקטואלית ומוסרית כאחד. הנשיא הוא איש רוח, מלומד, ומוגדר "פייטן והוגה דעות". שץ מציע גם סלקציה גנטית להבטחת שיפור הגזע, בהתאם לגישה שהייתה מקובלת בשעתו. הזכות ללדת ילדים, הוא כותב, אינה נתונה בידי כולם: "עכשיו ייוולדו בנים רק ליחידי-סגולה, אשר דמם טהור בהחלט ואשר גופם ורוחם הגיעו לתכלית השלמות".

שץ משתמש באוטופיה כדי לנגח את המודרניזם שהוא נאבק בו וכדי לתת ביטוי לביקורתו על תרבות המערב המתועש ותחלואיה. בארץ ישראל שהוא מתאר דרים בכפיפה אחת רוח פסטורלית, מקראית ורומנטית, לצד קדמה טכנולוגית מרחיקת לכת. לא רק החיים המקצועיים, כי אם גם החינוך ומשק הבית המשפחתי מושתתים על בסיס שיתופי.

שץ ראה את הנולד, וחזה רבות מן ההתפתחויות הטכנולוגיות העתידיות, תוך שהוא מתאר אמצעים שפותחו שנים רבות לאחר מותו: הפקת חשמל מאנרגיית השמש בעזרת מראות בברכות סולריות, תעשייה קולנועית, אוטומציה בבישול ובהגשת מזון, מדרכות נעות, סביבה ממוזגת, טלפון טלוויזיוני, פרסומות אור-קוליות, רכבל בחיפה ועוד כהנה וכהנה.

המדינה מצטיינת לא רק בקדמה טכנולוגית אלא משמשת דגם מוסרי לשאר האומות, וירושלים מהווה מרכז רוחני, מוסרי ותרבותי כאחד. בתיאוריו מקדיש שץ תשומת לב רבה להיבטים האסתטיים של החברה העתידה, לתכנון ולעיצוב מרחבי, לאדריכלות, לאמנות ולאומנויות, ואף לאפנות הלבוש, המשלבות מוטיבים מזרחיים קדמוניים. בית המקדש המוקם מחדש הוא בעצם מוזיאון, ועבודותיו של שץ אף הן מוצגות שם. התרבות והאמנות מהוות ענף תעסוקה מרכזי, ובבצלאל בלבד מועסקים שני מיליון וחצי איש ביצירה אמנותית ואומנותית.

מסלול החיים במדינה העתידה

התחנות המרכזיות במהלך חייו של הישראלי העתידי הם "גן עדן הילדים" בילדותו, "גן האהבה" בבגרותו ו"עמק רפאים" בהתקרב שעת מותו.

בדומה לאוטופיסטים הסוציאליסטים, ביקר שץ בחריפות את מערכת החינוך ואת מוסד המשפחה, המחנכים אנשים אנטי-חברתיים המרוכזים בצורכיהם האישיים בלבד. בית ההורים ובתי הספר העכשוויים, הם לדעתו מסגרות חינוך שליליות, ולפיכך דרושות רפורמות קיצוניות. לשיטתו "אהבת ההורים היא אהבה אגואיסטית", ולפיכך כדי לחנך את האדם החדש יש לנתק את הילדים ממשפחותיהם ולחנכם על חשבון הציבור בפנימיות, החל מגיל שלוש. מקום זה מכונה "גן עדן הילדים": "פה הם דרים, מתפתחים, לומדים. כולם יחד בתנאים שווים, בגדים אחידים, בשיטת לימוד אחת". בבתי הספר מקבלים הילדים גם טיפול פסיכולוגי.

החינוך הוא ריכוזי: 100,000 ילדים מטופלים בגן אחד בידי 3,000 גננות, והחינוך מכוון בידי החברה שאותה אמורים הילדים לשרת עם התבגרותם. את ההשקעה בגידולם ובחינוכם, פורעים הילדים בשירות ציבורי במשך שלוש שנים. תכנית הלימודים אינה מיועדת לפיתוח הזיכרון, כי אם לפיתוח ההיגיון.

על אף השוויון החינוכי המוצהר, זוכים המחוננים לטיפוח מיוחד, והבנות אף הן אינן מקבלות חינוך זהה לבנים, מבחינת הזמן והתכנים כאחד. הן אף משוחררות מן השירות הציבורי, ובמקום זאת עליהן להכשיר עצמן במוסד "אם ישראל" לתפקידיהן כבנות זוג ואימהות. ללא הכשרה זו אסור להן ללדת ילדים.

הסתירה הפנימית הבולטת בין השוויון החינוכי לבין חוסר השוויון כלפי הנשים, בדומה לסתירות נוספות באוטופיה, לא הטרידו את שץ, שייתכן שלא היה מודע להן כלל. מצד אחד הוא סנגור נלהב של שוויון הנשים, והנשים משוחררות מתפקידיהן המסורתיים, דוגמת בישול וגידול ילדים ("האשה חדלה להיות אשת-קדרה"), ומצד אחר הן מוכשרות בפועל רק לתפקידים אלו, בלא להציג חלופות חינוך ותעסוקה אחרות.

נושא נוסף המעסיק את שץ ודורש לדעתו תמורה קיצונית הוא ביטוים המיני של הבוגרים, והוא מתלבט בין האפשרות לאהבה חופשית, בדומה להצעת האוטופיסטים הצרפתים, לבין הדאגה לטהרת המשפחה. הפתרון המוצע נקרא "גן האהבה", המאפשר מתן פורקן מיני בגבולות מתוחמים. זהו מוסד שבו גברים ונשים יכולים לחוות אהבה וחיי מין, באלמוניות וללא מחויבויות. "אהבה לשם אהבה [...] להשתחרר מצורך טבעי, להשקיט את דמם ואת עצביהם". על המבקרים ב"גן האהבה" לעבור בדיקה רפואית ולמלא אחר הנחיות התנהגות מפורטות. שץ הסקרן מבקר אף הוא ב"גן האהבה" ומשתף את קוראיו בתיאור ההתנסות שלו. על שער הכניסה של המקום נכתב באותיות זהב "לטהורים הכול טהור", והרופא המקבל את פניו מאחל לו: "שתה מכוס התענוגות שנתן לך הבורא". שץ גם רואה בחיוב קשר רומנטי בין גבר בוגר לילדה צעירה, במעין רמז להתאהבותו באחייניתו הצעירה ממנו בשנים רבות. במובן זה הוא הנועז שבין כותבי האוטופיות הציוניות.

התחנה האחרונה במהלך חייו של אדם בחברה האוטופית היא "עמק רפאים", המצוי ליד "גן האהבה". כאן מפנים חברי האוטופיה מרצונם החופשי את מקומם "לחבריהם המועילים הצעירים מהם". הם המחליטים ללא כפייה, לאחר כמה מאות שנות חיים, מתי הגיע העת לפרדה, ומתים "מיתת נשיקה".

האוטופיה מעלה דילמות וקונפליקטים שהעסיקו את החברה הארץ-ישראלית בראשית המאה ה-20, וכן נושאים שהטרידו את שץ באופן אישי. בדומה לספרים אחרים מסוג זה, גם האוטופיה של שץ מציגה שילוב בין ליברליזם לטוטליטריות. מפאת מאפייניה הייחודיים, כתיאור של שאיפות וחלומות שהמעצורים והצנזורה הפנימית החלים עליה פחותים יותר, מציעה היא לקורא אשנב אינטימי להבנת החברה הארץ-ישראלית בראשיתה, ואישיותו המורכבת והרבגונית של בוריס שץ עצמו.

האוטופיה מבטאת את המתחים ששררו במעבר בין תרבות מסורתית לתרבות מודרנית, על הסתירות והנפתולים של תהליך זה. שץ מתאר טכנולוגיות עתידניות, מתעמת עם מושגים מיושנים של תיעוש, ובמקביל מציע מערכת תרבותית שמרנית, הסולדת מן המודרניות ומבקשת לשוב לעבר "האידאלי". עם זאת הוא נדרש גם לאמנות מודרנית, כמו הקולנוע הישראלי. הוא דוגל במיזוג ושילוב בין מזרח למערב באמנות ובאדריכלות, אולם תיאור המבנים בספרו הוא מערבי, ועליהם נוספים כיפות, קשתות וקישוטים כמו-תנ"כיים של גמלים ודקלים, האמורים לבטא את רוח המזרח.

לשץ היו שתי מטרות מרכזיות בכתיבת האוטופיה. האחת כלכלית: להשתמש בהכנסות מפרסום הספר (שיתורגם לשפות רבות), כדי לממן את בצלאל, שנסגר לבסוף עקב גירעונות כספיים. השנייה אידאולוגית: להשפיע באמצעות הספר על דעת הציבור ולהפיץ את רעיונותיו בשאלות חברתיות ואמנותיות. ואולם שתי המטרות לא התגשמו. שץ התקשה לממן את הוצאת ספרו בשל המצב הקשה ששרר בארץ לאחר המלחמה, והדפסתו נדחתה בשש שנים, בלא שזכה להיות מתורגם לשפות רבות כפי שצפה. בסופו של דבר, אף לא הייתה לספר השפעה על חיי האמנות בארץ.

לעיון נוסף:

  1. ר' אלבוים-דרור, המחר של האתמול: האוטופיה הציונית, ב, ירושלים תשנ"ג עמ' 279-229.
  2. ג' עפרת-פרידלנדר, "תקופות בצלאל", נורית שילה-כהן (עורכת), בצלאל של שץ 1929-1906, ירושלים תשמ"ג, עמ' 116-31.
  3. י' צלמונה, לדמותו של בוריס שץ, שם, עמ' 148-119.
ביבליוגרפיה:
כותר: גן עדן, גן האהבה ועמק רפאים
מחברת: אלבוים-דרור, רחל (פרופ')
תאריך: 2006 , גליון 186
שם כתב העת: עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. כתב העת עת-מול יצא בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב, המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן עד לשנת 1998. החל משנת 1999 ההוצאה לאור הינה יד יצחק בן צבי.
הערות לפריט זה:

1. רחל אלבוים-דרור, פרופסור למדיניות ולהיסטוריה של חינוך ותרבות באוניברסיטה העברית בירושלים. בין ספריה: "החינוך העברי בארץ ישראל", ו"המחר של האתמול", העוסק בחקר האוטופיות הציוניות.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית