עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ-ישראל > תקופת האימפריה הרומית > ממלכת הורדוסעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > היסטוריה של תקופת המשנה והתלמודעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ ישראל > תקופת האימפריה הרומית > ממלכת הורדוס
תרביץ


תקציר
הורדוס, שהומלך בחסות רומא, בקש לחזק את מעמדו בחברה היהודית ולכן העלה לגדולה יסודות חברתיים שלא היו קשורים בבית החשמונאי. המאמר דן בעלייתם של בתי כהונה הלניסטיים ובבליים שהיו קשורים בבית המלוכה ההרודיאני ובהשפעתם על החברה היהודית בסוף ימי הבית השני.



מדיניותו של הורדוס והחברה היהודית בסוף ימי בית שני
מחבר: פרופ' מנחם שטרן


כיבוש ירושלים בימי הורדוס ונצחונו על אנטיגונוס החשמונאי (שנת 37 לפה"ס), שנתאפשרו על ידי התמיכה הרומית הנמרצת בהורדוס, חוללו תמורות רבות בחברה היהודית של ארץ-ישראל. תמורות אלו לא נפלו בחשיבותן מהשינויים שנתהוו בשעתם כתוצאה מהמרד החשמונאי. כאז כן עתה קיפחו השכבות השליטות שביהודה את מעמדן, במקצתן הושמדו כליל, בחלקן איבדו את כוחן הכלכלי, ורובן איבדו את השפעתן הממשית.

במלחמה הממושכת שהתנהלה בין הורדוס ובין אנטיגונוס נטה רוב-רובה של האומה לצידו של המלך מבית-חשמונאי. מיד לאחר נצחונם של אנטוניוס ואוקטוויאנוס במערכת-פיליפי (שנת 42 לפה"ס) שיגרו היהודים משלחת אחר משלחת אל אנטוניוס (לביתיניה, לאֶפסוס, לדפני שליד אנטיוכיה ולצור)1, כדי להשפיע על המדינאי הרומי שישים קץ להגמוניה של בני אנטיפטרוס בארץ-ישראל. לאחר מכן, שעה שפלישת-הפרתים לפרובינקיות המזרחיות של רומא היתה בעיצומה, נכנס אנטיגונוס לארץ בסיועו של חיל-פרשים פרתי ונתקבל בזרועות פתוחות על ידי היהודים בסביבות הכרמל ובשרון, שהצטרפו אליו בהמוניהם. ללא קושי השתלט אנטיגונוס על השרון כולו, והדרך לירושלים היתה פתוחה לפניו. גם בבירה זכה לקבלת-פנים נלהבת2.

הורדוס לא יכול היה להחזיק מעמד ביהודה בכוחות עצמו, והוא יצא לרומא במטרה להזעיק עזרה צבאית נגד אנטיגונוס והפרתים. בתחילה לא התכוון לבקש כתר-מלוכה לעצמו, כי אם לאריסטובולוס השלישי, אחי ארוסתו מרים והמועמד היחידי מבית-חשמונאי שבא בחשבון לכסא-המלכות היהודי מנקודת-מבטו של הורדוס3. אולם שיקולים שונים הביאו לכך שאנטוניוס קיבל החלטה להמליך את הורדוס עצמו למלך על יהודה4. אף על פי כן לא היתה משימתו של הורדוס קלה כלל ועיקר. המלחמה שניהל הורדוס, לאחר הכתרתו, נגד אנטיגונוס, ושלא הביאה לידי נצחון חד-משמעי על מתנגדו, הוכיחה באופן ברור שלא היה ביכולתו של הורדוס להתגבר על ההתגוננות היהודית הנמרצת לא בכוחות-עצמו ולא בסיוע רומי פושר. רק הפעלתו של כוח עצום של לגיונות רומיים בפיקודו של גאיוס סוסיוס5 הביאה להכרעתו הסופית של אנטיגונוס. אנטיגונוס נלחם מלחמה ממושכת, בהוכיחו תוך כדי-כך כשרון צבאי ומדיני בלתי-מבוטל. הורדוס, שידע את המצב לאמיתו, ואת מידת האהדה שנודעה לבית-חשמונאי ולאישיותו של אנטיגונוס מצד האומה6, עשה את כל מה שהיה ביכולתו כדי להביא להמתתו בידי הרומאים. תעמולניו, שהדי-דבריהם הגיעו אלינו באמצעות המסורת ההיסטוריוגראפית המשוקעת בכתבי יוסף בן-מתתיהו, עשו הרבה כדי לבזות את זכרו7.

טבח איום נערך בירושלים לאחר כיבושה בידי הרומאים. נוסף על ההרג ללא הבחנה שנערך בזמן הכיבוש עצמו, הטיל הורדוס על אנשיו את התפקיד למנוע את בריחתם של מתנגדיו מן העיר8. כן ארגן הוצאות-להורג בנוסח הפרוסקריפציות הידועות לשמצה ממלחמות-האזרחים הרומיות. הוא ציווה להמית ארבעים וחמישה אנשים מראשי הסיעה של אנטיגונוס והחרים את רכושם9. רבים אחרים חוסלו בזמן המלחמה עצמה. הורדוס הועמד לפני המשימה להעלות יסודות חדשים בחברה היהודית, במקום היסודות הישנים שנכרתו, שעליהם יוכל להשתית את שלטונו. הורדוס ניסה לפתור את הבעיה בדרכים שונות ואנו עדים לכך שבמשך ימי-מלכותו של הורדוס קמה בהדרגה שכבה שלטת חדשה, שהיתה מורכבת מאישים ומבתים חדשים שעלו לצמרת החברה היהודית. שכבה זו החזיקה מעמד גם לאחר מותו של הורדוס (4 לפה"ס) ואף לאחר הדחת-בנו ארכלאוס (6 לספירה). היא המשיכה לתפוס את מקומה הנכבד עד למלחמת-החורבן.

המשותף למוצאם של רוב הבתים הללו בא לכלל ביטוי בעובדה שהם לא היו מושרשים בעבר החשמונאי ושעלייתם היתה אחוזה בנצחונו של הורדוס, בין אם הדבר נבע במישרין מנצחונו של זה, בין אם היה תוצאה טבעית מהשמדתם או מירידתם של הבתים רבי-ההשפעה בתקופה הקודמת. אולם מחוץ לזאת לא היו הבתים החדשים עשויים מעור אחד. היו ביניהם שבאו מקרב אותו מיעוט קטן שבאוכלוסיה היהודית של ארץ-ישראל שהתייצב לימינו של הורדוס כבר בזמן המלחמה באנטיגונוס10. כאלה היו מצויים בעיקר באדום. האדומים, שהורדוס עצמו נמנה עליהם ושבהם היה קשור באופן הדוק, נחשבו בעיניו כל ימי מלכותו לנאמנים שבנתיניו היהודיים. נראה, שכבר בזמן-מאבקו נגד אנטיגונוס מצא לו תמיכה ניכרת באדום11 ולאחר התבססותו על כסא-המלכות ראה בהם יסוד נאמן שאפשר לגייס מהם אנשי צבא גם בעתות-שלום. הם היו גם היחידים בין יהודי-הארץ שהורדוס נזקק להם לצורכי ההתיישבות הצבאית12. אמנם בהמשך-הזמן נתברר שאפילו נאמנותם של האדומים למשטר הקיים לא תמיד עמדה במבחן בעתות-משבר13. אף על פי כן, אין דבר זה משנה את התמונה בכללותה.

כדוגמא ברורה לעלייתו של אדם ובית המושרשים באדום הישנה ולסיוע שניתן על ידי אדומים כבר בשלבים הראשונים של מאבקו של הורדוס על כסא-המלכות יכולה לשמש אישיותו של קוסטובר. קוסטובר נמנה על הראשונים במעלה שבקרב האדומים והיה בן למשפחת כהנים לאל האדומי קוס14. בזמן המלחמה מילא תפקיד חשוב בשירותו של הורדוס ועליו הטיל המלך את השמירה על שערי-ירושלים לאחר כיבושה, וזאת כדי למנוע בעד אויבי-המלכות מלצאת את העיר ומלהמלט על נפשם. השפעתו הרבה של קוסטובר באדום עמדה לו שהורדוס ימנה אותו לנציב באדום ובעזה15. לאחר הוצאתו להורג של יוסף, גיסו של המלך, השיא הורדוס את אחותו לקוסטובר, מתוך כוונה להכניס את האיש לחוג המשפחתי של בית-המלוכה. לכאורה היה קוסטובר בעל אינטרסים זהים עם אלה של המלך. אולם הוא גם טיפח בלבו שאיפות שלא תאמו את מדיניותו של הורדוס. כבר בזמן כיבוש ירושלים היה קוסטובר האיש שהציל את בני-בבא שנמנו על תומכיו הנלהבים של אנטיגונוס16. אפשר שמעשה זה נעשה כבר מתוך הנחה שיזכה את עושהו באהדה כלשהי בקרב חוגים רחבים באומה, אהדה שתסייע לקוסטובר להגיע לשלטון עצמאי באדום. אפשר גם שהעלה את הרעיון הנועז והפרדוכסאלי של כריתת ברית אדומית-חשמונאית במגמה לקעקע את אשיות בית אנטיפטרוס17. אך תהיינה אשר תהיינה תכניותיו של קוסטובר, מכל מקום לא יצאו לפועל ולאחר זמן נידון למות בידי-המלך18.

קוסטובר נהרג, אולם בניו שנולדו לו מאחות-המלך המשיכו לפעול בחברה היהודית. נדמה שבדרך זו נוסד בית אדומי-יהודי שהיווה למעשה את אחת ההסתעפויות של בית-הורדוס. במידה מסויימת נחסמה במקצת דרך ההתקדמות המהירה בפני ילדי קוסטובר בגלל העובדה שקוסטובר הוצא להורג כמורד במלכות. אנו שומעים שבנו של קוסטובר נדחה כמועמד לנישואין עם אחת מבנותיו של המלך בפני בנו של פרוראס אחי-המלך, וזאת על אף מאמציה של אחות-המלך19. הנימוק שהועלה נגד בנו של קוסטובר היה שלא ייתכן שיבקש את טובת המלך, שדן את אביו למוות. בסוף ימי בית שני חי ופעל בירושלים אדם בשם קוסטובר מקרוביו של אגריפס השני20. איש זה מילא תפקיד חשוב בחיי ירושלים. יש מקום להשערה שקוסטובר זה היה מצאצאי קוסטובר שבימי הורדוס.

אך נראה שגם מחוץ לאדום נמצאו פה ושם תומכים להורדוס בארץ-ישראל היהודית, במפורש שומעים אנו על "תקיפי-הגליל" שסייעו בידי הורדוס ובשל כך פגעו בהם אויביו הגליליים של המלך21. ידוע, אמנם, שהגליל היווה בעיקר מרכז לאויביו הקנאים ביותר של הורדוס עוד בימי שמשו מושל-הגליל בזמנו של יוליוס קיסר. מאידך גיסא, מתקבל הרושם שבידיו עלה אז לקשור קשרים הדוקים עם חוגים מסויימים מבני המעמדות העליונים שבגליל. חוגים אלה עמדו בנאמנותם להורדוס גם בשנים הבאות. בהקשר זה מעניין להצביע על כך שבסוף ימיו של הורדוס נמסרה גם הכהונה הגדולה לידיהם של אנשים מהגליל.

כהנים גדולים אלה הם מתתיהו בן תיאופילוס הראשון ויוסף בן אילם. נכון, שיוסף בן מתתיהו מכנה את מתתיהו בן תיאופילוס "איש ירושלים", אולם כינוי זה רק מוכיח שמתתיהו בין תיאופילוס פעל בירושלים זמן מה לפני התמנותו לכהן גדול22, מהמקורות התלמודיים עולה בבירור שיוסף בן אילם, שלפי יוסף בן מתתיהו היה קרובו של מתתיהו בן תיאופילוס23, בא מציפורי24 הגלילית. רשאים אנו, אפוא, לשער שגם מוצאו של מתתיהו בן תיאופילוס היה מהגליל.

מתקבל מאד על הדעת שמתתיהו בן תיאופילוס היה קשור, באופן כל שהוא, בקשרי חיתון בבית-חנן, בית הכהונה הגדולה המפורסם. אין זה, כנראה, מקרה שאחד מבני הכהן הגדול חנן הראשון נקרא מתתיהו ואחר נקרא בשם תיאופילוס. כן מתקבל מאד על הדעת שמתתיהו בן תיאופילוס, שנתמנה לכהן גדול בידי אגריפס השני25, לאחר יהושע בן גמלא, היה בנו של תיאופילוס בן חנן.

יש גם לזכור שהתקדמותו של הורדוס עמדה בתחילה בסימן קשרים הדוקים עם ענף אחד של בית חשמונאי, עם בית-הורקנוס השני26. מרים אשתו של הורדוס היתה לא רק נכדתו של הורקנוס, כי אם גם בתו של אלכסנדר בן אריסטובולוס השני. אין, אמנם, להניח שעל ידי כך הפכו המונים ממצדדי אריסטובולוס ואלכסנדר לנאמני בית-הורדוס, אולם נפתח פתח כלשהו ליחידים להחליף נאמנות בנאמנות. לאחר שהיחסים בין הורדוס ומרים נשתבשו ושרידי בית-חשמונאי הוצאו להורג בידי המלך, סבלו מכך גם המקורבים לחשמונאים שחיפשו קודם דרך-התפייסות עם הורדוס. שלטונו של הורדוס נתבסס בינתיים במידה כה רבה ורושם יציבותו היה כה ניכר, שאף כמה מנאמניו המובהקים של בית-חשמונאי השתדלו הרבה, ולו גם במחיר בגידה באדוניהם הקודמים, לשאת חן בעיניו של השליט החדש. דבר זה למדו מניסיונם גם הורקנוס השני וגם בתו אלכסנדרה.

על קווי ההתפתחות הזאת ניתן ללמוד מתולדותיו של דוסיתיאוס. הלז נמנה על משפחה שבניה נחשבו בין המתנגדים הקיצוניים ביותר לעלייתו של בית-אנטיפטרוס. כמה מהם היו בין היהודים שניסו בשעתם להשפיע על אנטוניוס שיחדל מתמיכתו בבני אנטיפטרוס ובשל כך הוצאו להורג בצור27. בכל זאת גם משפחה זו השלימה עם הורדוס ומשטרו. יוסף אחי-דוסיתיאוס28 זכה גם להשפעה ניכרת בחצר המלכות. קשרים אלה התהוו במסגרת היחסים הידידותיים ששררו בין הורדוס והורקנוס בראשית ימי מלכותו של הראשון. גדולתו של יוסף לא נמשכה לאורך ימים, והוא הוצא להורג.29 דוסיתיאוס נשאר בחיים שנים מספר לאחר מות אחיו. כמובן שהורקנוס ואלכסנדרה בתו היו רשאים לראות בו איש מהימן. עליו הוטל התפקיד לתווך בין הורקנוס ובין מליך מלך הנבטים. דוסיתיאוס ראה כאן שעת-כושר לזכות בחסדיו של הורדוס ומסר לידיו את האגרות ששוגרו בידי הורקנוס. אף על פי כן לא החזיק גם דוסיתיאוס מעמד זמן ממושך במלכותו של הורדוס. הוא היה בין האישים שהוצאו להורג בפקודת-המלך בעקבות גילוי הקשר של קוסטובר. נראים הדברים שנצטרף בשעתו לברית המוזרה הזאת שנכרתה בין קוסטובר לבין מצדדי בית-חשמונאי ושבה היוו בני-בבא את החוליה המקשרת. קשה לקבוע את חוגם ומוצאם של האישים האחרים שנטלו חלק בקשר, כגון אנטיפטרוס בן גדיא וליסימאכוס. אין גם לדעת אם יש יסוד להשערה המזהה את ליסימאכוס זה עם ליסימאכוס בן פאוסניאס, שפעל בשעתו בשליחותו של הורקנוס השני30.

אף על פי כן מותר להניח שהיו בין הבתים והאישים מהמקורבים לבית-חשמונאי כאלה שהחזיקו מעמד בימיו של הורדוס והתלבטו לאחר מותו. כהוכחה לכך יכול לשמש ביתו של ההיסטוריון יוסף בן-מתתיהו. בית זה, שהיה קשור בבית-חשמונאי, היה בסוף ימי בית שני מעורה בחיי-החברה הירושלמית הנכבדת ונהנה מהשפעה מרובה31. מאידך גיסא לא נימנה על בתי האוליגארכיה של הכהונה הגדולה. יוסף בן מתתיהו אף הגדיר את עצמו כפרושי32, בניגוד לעיקר נציגיה של קבוצה זו שנימנו על הצדוקים33. אך, כאמור, לא הפשרה עם יסודות פרו-חשמונאים קודמים מציינת את מלכותו של הורדוס, כי אם התבלטותם של יסודות חדשים שלא היו קשורים בכלל בעבר החשמונאי.

מבחינה ידועה החייתה מדיניותו של הורדוס את שיטת של בני-טוביה, בני התקופה התלמית. כשם ששיטתם של בני-טוביה היתה ביטוי להלך-רוח של חוגים, שזווית ראייתם היתה בראש ובראשונה ארץ-ישראלית כללית והלניסטית, כן תאמה מדיניותו של הורדוס תפיסה ארץ-ישראלית כללית בצביון הלניסטי ועל הרקע של הקיסרות הרומית, יותר מששיקפה את הגישה היהודית. הבסיס האדומי של בית-אנטיפטרוס מקביל במידת-מה לבסיס העמוני של בית-טוביה. אף הקשרים עם השומרון שאפיינו את פעילותו של יוסף בן-טוביה היה להם המשך ביחסים ההדוקים שקיים הורדוס עם השומרון. עוד לפני השתלטותו על ירושלים פעל הורדוס לטובת העיר סמריה על ידי שהגיש לה סיוע חומרי וגם על ידי ישוב הסכסוכים הפנימיים שנתגלעו בתוכה34. בשומרון היו לו להורדוס ידידים מרובים, שאליהם פנה בשעת-הדחק, כשהיה צורך דחוף לספק יין ושמן לגייסות הרומים, כדי לאפשר את המשך המצור על ירושלים. בעיר שומרון ערך גם את נישואיו עם מרים החשמונאית35, ומשחלה הרגיש את עצמו יותר בטוח בשומרון מאשר בירושלים36. גם אחת מנשיו של הורדוס (מלתקה) היתה שומרונית37, שילדה לו שנים מיורשיו (ארכלאוס והורדוס אנטיפס). לפי ביטויו של ההיסטוריון יוסף בן-מתתיהו בנה הורדוס את שומרון (סבסטי) כאחד המעוזים המכוונים נגד האומה (כלו' היהודית)38. קשריו של הורדוס עם השומרון השתקפו גם בהתקרבות לישוב השומרוני עצמו וגם לעיר ההלניסטית סמריה-סבסטי שלגידולה ולחיזוקה פעל הורדוס רבות39.

מן המפורסמות הוא שמלכותו של הורדוס היתה מלווה בהגברתם של היסודות ההלניסטיים בחברה הארץ-ישראלית. הורדוס נזקק לצורכי האדמיניסטראציה, הצבא, הדיפלומאטית וחינוך הבנים, ובכלל לשם יצירת אווירה תרבותית בנוסח הלניסטי בחצר-מלכותו, לאנשים ממוצא יווני או בני תרבות יוונית. אנשים אלה תפסו עמדות מרכזיות בהירארכיה של מלכות הורדוס ובצידם של בני בית המלכות והמקורבים להם היוו חוגים אלה של ה"הלנים" את שדרת השלטון החשובה ביותר בממלכה. לפי האוטוביגראפיה של ניקולאוס איש דמשק הגיע מספרם של הללו ליותר מרבוא40. אמנם לפי המשך דבריו מסתבר שההיסטוריון מכליל כאן את אנשי-הצבא, אך גם מספר אותם "הלנים" שתפסו משרות רבות מחוץ למסגרת הצבאית היה רב ביותר. מתוכם הזדקרו ניקולאוס עצמו ואחיו תלמי (פטולמאיוס). לא נפל מהם בחשיבות פטולמאיוס אחר שמעמדו החשוב במלכותו של הורדוס בא לכלל ביטוי בכך שלידיו נמסר חותם-המלכות והוא שהקריא גם את צוואתו של המלך לאחר מותו. אפשר שנמנה על ידידיו של המלך עוד מהתקופה שלפני עלייתו של זה על כסא-המלכות41, ובהדרגה הפך לאישיות מרכזית בחצר-המלכות42. אין לנו ידיעות על מוצאו של תלמי זה, אם היה יליד-הארץ או שמא בא מאחת הארצות הסמוכות. יודעים אנו רק שלתלמי היו אחוזות בשומרון, מבלי שיהיו בידינו נתונים שיאפשרו לנו לקבוע, אם היו אלו אחוזותיו המשפחתיות או שהוענקו לו מידיו של הורדוס43.

נדמה לי שחשוב במיוחד להדגיש שלעלייתה של שכבת ה"הלנים" במלכותו של הורדוס לא היו תוצאות מעמיקות בהתפתחותה של החברה היהודית עצמה, ובשום פנים לא הביאה להתמזגות כלשהי ביניהם ובין המעמדות הגבוהים היהודיים, גם לא עם בית-המלכות. אין אנו יכולים לדעת מה היה קורה אילו היתה אחדות-ממלכתו של הורדוס נמשכת גם לאחר מותו. יש רק להעיר על כך שגם בימי-חייו של הורדוס אין כל סימנים לכך שהמלך התכוון לעודד בדרך כלשהי מזיגה הלנית-יהודית בירושלים או בערים החדשות שייסד בחלקים השונים של מלכותו. בהקשר זה יש לציין שהקפיד ביותר על יהדותם של אלה שרצו לבוא בקשרי-משפחה עם ביתו.

בית-המלכות עצמו עמד במרכז החיים החברתיים של יהודה. כדוגמת בית-חשמונאי היווה בית-הורדוס לא רק שושלת-מלכות; בניו מילאו גם את התפקידים הממלכתיים הראשונים במעלה. מתחילתו פעל הורדוס לא כיחיד, כי אם כאחד מבני-אנטיפטרוס, כשלפחות אחד מאחיו פצאל היה בבחינת שווה-ערך לו44. לאחר מות פצאל המשיך הורדוס לשתף את אחיו בני אנטיפטרוס בתפקידי-השלטון ועליהם הטיל את המשימות החשובות ביותר. בשלבים הקשים של המלחמה באנטיגונוס היה אחיו יוסף איש סודו ויד ימינו של הורדוס, עד שנהרג באחת ההתנגשויות45. לאחר הנצחון על אנטיגונוס בלט מעמדו של אחיו פרוראס, שנתמנה לטטרארך של הפריאה. מעמדו של פרוראס חפף את תפיסתו המדינית של המלך, שראה בבית-אביו כולו שותף לשלטונו ויסוד-היסודות ליציבות-משטרו46, הקשרים ההדוקים הללו שבין הורדוס ופרוראס הלמו את המסורת של בית-אנטיפטרוס, אולם בהמשך הימים נשתבשו מסיבות שונות. אך אופייני הוא להורדוס שלא פגע לרעה בפרוארס, גם לאחר שהלז הופיע כמעט בגלוי כמפר פקודותיו של המלך.

משימות נכבדות הוטלו גם על אחיאב מקרוביו של המלך47. סמוך לשנת 29 לפה"ס שיש כאחד ממפקדי חיל-המצב של ירושלים48. בתור שכזה היתה לו הזדמנות לגלות את נאמנותו למלכות, שעה שאלכסנדרה חותנתו של המלך עשתה את הנסיון האחרון לתפוס את השלטון ביהודה. באחיאב אנו נתקלים גם כבאחד מנאמניו של המלך בסוף-ימיו49. ומאד חשוב היה גם תפקידו בזמן המהומות לאחר-מות המלך, כשהוטלה עליו המשימה הקשה לדגא את ההתמרדות של החיילים המשוחררים של הורדוס50.

הורדוס השתדל גם לקרב אליו אישים שונים, שלהם הועיד תפקידים מרכזיים בממלכה, על-ידי קשרי-חיתון. לעתים נזקק לאחותו בעניינים אלה. שני בעליה קוסטובר ואלכסא היו אישים פעילים בחיי הממלכה. אף המלך עצמו פעל באותו כיוון, שעה שנשא לאשה את מרים בת ביתוס ומינה את אביה לכהן גדול.

אלכסא, בעלה האחרון של אחות הורדוס וצאצאיו שנולדו לו מהנשואים עם אחות-המלך מילאו תפקיד בולט ביותר בחיי ארץ-ישראל היהודית בדורות האחרונים שבפני-הבית. יוסף בן-מתתיהו, המספר על פרשת נישואיו של אלכסא, אינו מוסר לנו דברים ברורים על מוצאו של האיש ואינו מציין על מה ראה הורדוס טעם לאלץ את אחותו להנשא לאיש זה, לאחר שאפסה תקוותה להיות אשתו של סילאיוס הערבי. אלכסא נימנה על מקורביו של המלך, ויוסף בן מתתיהו אף מונה אותו על ידידי-המלך51. כדי להדק עוד יותר את הקשרים בינו לבין אלכסא, השיא המלך גם את אחת מבנות-אחותו מנשואים קודמים לבנו של אלכסא מנשואים קודמים. אלכסא נמנה על השכבה החדשה של רמי-המעלה שעלתה יחד עם השושלת החדשה. נראה גם שאלכסא היה בעל נטיות פרו-רומיות מובהקות והיו לו קשרים ברומא. בעניין נשואיו עם אחות-המלך התעניינה הקיסרית בכבודה ובעצמה והיא ששכנעה לבסוף את ידידתה שתיאות לשידוך52.

אלכסא שמר על מעמדו הרם עד לאחר מות הורדוס. המלך שם בו את מבטחו גם בקשר להוראות האחרונות שנתן לפני מותו53, ואלכסא ואשתו הם שהקהילו את אנשי-הצבא באמפיתיאטרון לאחר מות המלך54.

אנו יכולים גם להתחקות על שלבים נוספים בעלייתו של בית-אלכסא. אנו שומעים על נשואיו של אחד מבני אלכסא, ששמו היווני היה כשם אביו ושבעברית נקרא חלקיהו, עם משפחת המלוכה. הוא נשא לאשה את קיפרוס בת אנטיפטרוס בן אחות המלך מנשואים קודמים וקיפרוס בת-הורדוס מאשתו מרים החשמונאית, כלומר לא רק את נכדתו של אחות-המלך, כי אם גם את נכדתו של המלך55. אלכסא חלקיהו היה אחד האישים היהודיים הבולטים ביותר שפעלו בתקופת הנציבים הרומיים ובתקופת אגריפס הראשון והיה ידוע בכינויו "הגדול" (ο μέγας). בימי הגזרות של קליגולה פעל יחד עם אריסטובולוס אחי אגריפס ויתר "חשובי הבית הזה" (כלו' בית-הורדוס) ונכבדי-העם האחרים שנטלו חלק במשלחת הגדולה של פטרוניוס נציב-סוריה56 ('Αζιστόβουλος ό Άγζίππου του βασιλέως 'Ελχίας ό μέγας αλλοι τε οί χζάτιστοι τησδε της οίχίας χαί οί πζωτοι σύν αύτοις χτλ). אותו חלקיהו מילא גם תפקיד מרכזי בימי אגריפס הראשון, ולאחר מות-המלך (שנת 44 לספירה), שעה שפעל יחד עם הורדוס מכאלקיס אחי-המלך57. בהזדמנות זו מציין אותו יוסף בן מתתיהו כ-επαζχος.58

בהתאם למסורת המשפחתית הידק חלקיהו הגדול את קשריו עם בית-הורדוס על-ידי נשואים. אגריפס הראשון הועיד את מרים, אחת משלוש בנותיו, ליוליוס ארכלאוס בנו של חלקיהו59. נשואים אלה יצאו לפועל רק בימי אגריפס השני60 ונולדה להם בת בשם ברניקי. הנשואים, אמנם, לא נמשכו זמן רב ומרים נטשה את יוליוס ארכלאוס ונישאה לדמטריוס, אחד מחשובי היהודים באלכסנדריה61.

שמו של יוליוס ארכלאוס מעיד עליו שהיה אזרח רומי. לא ברור לנו, אם היה הראשון מבני בית-אלכסא שהוענקה לו אזרחות רומית. אפשר שכבר קודמיו היו אזרחים רומיים, בהתחשב במספר הלא-קטן של אזרחים רומיים שהיו בארץ ישראל בתקופה זו, ושבחלקם נימנו גם על מעמד-הפרשים62.

אף יוליוס ארכלאוס כקודמיו היה אישיות נכבדה. אותו מזכיר יוסף בן מתתיהו63 כאחד האישים שיד להם בחכמת-יוון ושלהם מכר את חיבורו ההיסטורי על מלחמת-היהודים. ההיסטוריון מונה אותו גם כראשון בין שלושת האישים היהודיים הנזכרים על ידו בהקשר זה לפני "הורדוס הנכבד ביותר והמלך אגריפס (השני)64.

תולדותיו של בית אלכסא-חלקיהו יכולות לשמש אפוא דוגמא מצוינת לעלייתם של בתים הקשורים בבית-המלכות ולפעילותם בחיי החברה היהודיים בסוף ימי בית שני. אולם התקשרותו של הורדוס בבית-ביתוס היא שמביאה אותנו לקוו המעניין ביותר בהתפתחות החברתית של תקופת-הורדוס והוא שילובם של אנשים ובתים יהודיים מהגולה ההלניסטית או הבבלית בחייה של ארץ-ישראל היהודית. בקרב החוגים היהודיים רמי-המעלה אשר בגולה ההלניסטית, ובייחוד במרכזים הגדולים, כמו אלכסנדריה, רווחו לעתים השקפות, נטיות והלך-רוח שלא היו רחוקים הרבה מאלה שהטביעו את חותמם על מדיניותו של הורדוס65. שיתוף-הפעולה עם הפרינקיפאט הרומי שימש נר להתנהגותן הציבורית. בחינת יסוד מוצק לקיום מעמדן במקומותיהם השונים במזרח ההלניסטי. אך לא פחות מזה השתדל המלך לחזק את הקשרים עם יהודים מעולי-בבל. פעלה כאן המגמה הכללית של הורדוס שראתה בעין יפה את התגברותם של יסודות שלא היו מעורים במסורת החשמונאית.

היהודים ההלניסטיים היו, כאמור, לעתים גם אחים לנטיותיו והשקפותיו של המלך, ואילו תמיכתו ביהודים בבליים הפגינה את קשריו עם המוני היהודים הנאמנים ליהדות שבמלכות הפרתים. לעלייתם של היסודות החדשים הללו מבבל ומצרים בסולם החברה היהודית היו תוצאות ממושכות. חלק מהם שמר על המעמד שאליו הגיע בימי הורדוס עד לחורבן. מהם שנתנו את הצביון לחברה היהודית בדורות ההם. דבר זה בא לכלל ביטוי ברור בהרכבה של האוליגארגיה של הכהונה הגדולה כפי שהתגבשה בסוף ימי בית שני66.

אכן, בעיית הכהונה הגדולה תבעה במיוחד פתרון מידי כבר בראשית ימי מלכותו של הורדוס. במשך דורות התרגל העם לראות בכהן הגדול את מנהיגה של האומה. היות והורדוס לא היה כהן ולא יכול היה לצרף את כתר הכהונה לכתר המלוכה, חייב היה למצוא מועמד מתאים לכהונה גדולה. הסכנה במסירת התפקיד לאחד מבני-חשמונאי היתה ברורה, כפי שהדבר הוכח במהרה על ידי התגובה הנלהבת שעורר מינויו של אריסטובולוס השלישי בהשפעתו של אנטוניוס. הורדוס גם חשש להעביר את הכהונה הגדולה לאחד הבתים הארץ-ישראליים המקורבים לבית-חשמונאי. הכהונה נמסרה אפוא לידיו של חנמאל הבבלי67.

הראשון לבתי האוליגארכיה הכהנית המפורסמים של סוף ימי בית שני68 שהגיעו לגדולה בימיו של הורדוס היה בית פיאבי. הכהן הגדול הראשון מבית זה, יהושע, נתמנה בידי הורדוס בשנות-העשרים של המאה הראשונה לפה"ס69. הוא ירש את מקומו של חנמאל הבבלי והודח מכהונתו, כדי לפנות מקום לשמעון בן ביתוס חותנו של הורדוס70. השערות שונות הובעו ביחס למוצאו של בית-פיאבי71, אולם יש להצביע על כך שהשם פיאבי הוא שם מצרי, המופיע גם בכתובות היהודיות מתל אל יהודיה (לאונטופוליס)72. בית פיאבי, כמו בית ביתוס לאחריו, היה אפוא בית יהודי-מצרי, יהושע בן פיאבי משמש לנו כדוגמא ראשונה לכהן גדול ירושלמי בן היהדות ההלניסטית.

בית-פיאבי המשיך להוציא מקרבו כהנים גדולים גם לאחר מות הורדוס. אחד מבניו ישמעאל בן פיאבי הראשון נתמנה כהן גדול בידי הנציב וואלריוס גראטוס (שנת 15 בערך לספירה). הוא מילא את התפקיד רק במשך זמן קצר. כארבעים וחמש שנים לאחר מכן אנו שומעים על כהן גדול שני בשם זה. הלז נתמנה בידי אגריפס השני ובא במקומו של חנניה בן נדבאי (שנת 59 לספירה בערך)73. וודאי הדבר שישמעאל בן פיאבי זה אינו יכול להיות זהה עם ישמעאל בן פיאבי שבימיו של וואלריוס גראטוס74. אפשר רק שהיה נכדו של הראשון75, ישמעאל בן פיאבי השני, על אף העובדה שמינויו בא לו מידיו של אגריפס, לא היסס לצאת נגדו, שעה שנפגע כבודו של המקדש, והוא אף עמד בראש משלחמת לרומא שמכוונת היתה נגד אגריפס. הוא הצליח במשימתו, אולם עוכב ברומא ועל ידי כך חדל מלשמש בכהונה גדולה76.

חשוב מבית פיאבי מבחינת הקשרים עם בית-הורדוס ומבחינת התפקיד שמילא בתולדות-יהודה היה בית ביתוס, שבצידו של בית-חנן הפך לחשוב שבבתי האוליגארכיה של הכהונה הגדולה בסוף ימי בית שני77. בגדולתו של בית ביתוס באו לכלל ביטוי כמה מהמגמות העיקריות של האוליגארכיה של הכהונה הגדולה בסוף ימי בית שני, שיתוף-הפעולה עם בית-הורדוס ועם האדמיניסטראציה הרומית, ונאמנות לתפיסה הצדוקית.

אבי הבית עלה מאלכסנדריה78. מלכתחילה נחשב ביתו לנכבד, אם כי לא נתפס עדיין כאחד מבתי-האב רמי-המעלה במיוחד79. את עלייתה המהירה של המשפחה מסביר יוסף בן מתתיהו על-ידי קשרי החיתון עם בית-המלוכה. הורדוס חשק בבתו של שמעון בן-ביתוס80, וכדי להגדיל את יוקרת חותנו מינהו המלך לכהן גדול81, לאחר הדיחו את יהושע בן פיאבי. שמעון בן ביתוס שימש בכהונה קרוב לשמונה-עשרה שנה, עד לזמן שבו התערער לחלוטין שלום-הבית בחצר המלכות בעקבות גילויין של מזימות אנטיפטרוס בן המלך, שבהן היתה מעורבת גם מרים בת הכהן הגדול ואשתו של הורדוס82. ברם, מעמדו המבוסס של בית-ביתוס במדינת-הורדוס לא נתערער במידה שאפשר היה לצפות. אחד משני הכהנים הגדולים שהורדוס עוד הספיק למנות בחייו, יועזר, שבא במקומו של מתתיהו בן תיאופילוס הראשון, אף הוא נימנה על בית ביתוס83. נראה שהאינטרס המשותף לבית המלכות ולבית-ביתוס קירב אותם שוב.

ההגמוניה של בית ביתוס בין בתי הכהונה המשיכה להתקיים גם בימי שלטונו של האתנארך ארכלאוס, בנו של הורדוס (4 לפה"ס – 6 לספירה). ארכלאוס הדיח, אמנם, את יועזר בנימוק ששיתף פעולה עם המורדים, אולם מינה במקומו את אחיו אלעזר84. בסוף ימי ארכלאוס שוב אנו נתקלים ביועזר כבכהן גדול. דבר זה אינו צריך להתמיהנו הרבה, כיוון שלפנינו דוגמאות נוספות לכך שאותו אדם משמש בשנייה בכהונה גדולה לאחר הפסקה מסויימת85. רציפותה של הכהונה הגדולה מבית ביתוס לא פסקה אפוא בימי שלטונו של ארכלאוס, כי אם פעם אחת על ידי מינויו של יהושע בן סי (?), שבא לאחר אלעזר בן ביתוס ולפני כהונתו השנייה של יועזר.

ירידה מסויימת במעמדו של בית ביתוס חלה רק עם הפיכתה של יהודה לפרובינקיה רומית. הדחתו של יועזר בן ביתוס היוותה אחת מפעולותיו העיקריות של קויריניוס נציב סוריה, שעה שהניח את היסודות למשטר הרומי הישיר בארץ. לכאורה נראה שצעדו של קויריניוס תמוה במקצת, כיוון שיועזר בן ביתוס עשה הרבה למען הרגעת-הרוחות בעם במגמה להשפיע עליו שלא יגלה התנגדות בפועל לקנסוס שנערך ביהודה. מדבריו של יוסף בן מתתיהו מתברר שמעשהו זה של הנציב הרומי נבע מהרצון לפייס את היהודים86. מתקבל הרושם שכהונתו הגדולה של בית ביתוס היתה שנואה ביותר על האומה וקשורה בזכרונות העכורים ביותר של מלכות-הורדוס ושלטונו של ארכלאוס. יועזר נפל אפוא קרבן למגמתו של קויריניוס ליישר את ההידורים בין היהודים ובין רומא שנתגלעו עם כינונה של הפרובינקיה החדשה.

תקופת-הנציבים הרומיים הראשונים של יהודה עמדה בסימן ההגמוניה של בית חנן שלידו התבלטו גם בית פיאבי ובית קמחית. רק ביחס לכהן גדול אחר שפעל בתקופה זו, יוסף קייפה, אין ידיעות ברורות על מוצאו. מכל מקום, אין לנו כל סיבה להניח שנימנה על בית ביתוס.

בית ביתוס חזר לכהונה הגדולה רק בימי מלכותו של אגריפס הראשון. מבחינת ההיסטוריה החברתית והשפעתה על תולדות גיבושה של האוליגארכיה הכהנית אין מלכותו של אגריפס יכולה להחשב לתקופת מפנה חשובה. למעשה, הוסיפה מדיניותו הפנימית של אגריפס להתנהל בהתאם לקווי-ההתפתחות שהותוו מימות הורדוס ואילך. על אף העובדה שבדין רגילים לראות באגריפס מלך שרצה לקנות את ליבם של הפרושים87, אין אנו יכולים לגלות כל סימן לכך שניסה להחדיר יסודות פרושיים לתוך הכהונה הגדולה. במידה שהכניס שינויים היו אלה שינויים שהגבירו קשרים ישנים והדגישו מגמות שהתקיימו כבר בימי הורדוס ולא היו בבחינת תמורות מהפכניות. דבר זה בא לכלל ביטוי בתחום האדמיניסטראציה הכללית של הממלכה, שבסולמה עלו אישים המקורבים לבית-הורדוס, כגון חלקיהו; לתופעה זו עצמה אנו עדים גם בתולדות הכהונה הגדולה. היא משתקפת גם בחידוש השפעתו של בית ביתוס הנכבד בבתי-הכהונה הגדולה של תקופת-הורדוס. זמן קצר לאחר שנתמלך אגריפס על ארץ-ישראל כולה הדיח את תיאופילוס בן חנן והעמיד תחתיו את שמעון קנתרס לבית ביתוס88, חידוש זה של תפארת בית ביתוס היה בבחינת המשך לידידות המסורתית ששררה בין בית הורדוס ובין בית ביתוס.

עלייתו המחודשת של בית ביתוס לא היתה בלעדית. מסתדר שאגריפס הראשון, שפניו מועדות היו לפשרה עם גורמים שונים, לא ראה טעם לוותר גם על קשרים עם בתים אחרים של האוליגארכיה הכהנית, כגון בית-חנן, שאחד מבניו מתתיהו בן חנן ירש את מקומו של שמעון קנתרס89.

גם בימי שלטונם של הפרוקוראטורים שלאחר מות אגריפס שמור היה לבית-ביתוס מקום רם בצמרת החברה היהודית. ידוע לנו שהכהן הגדול יהושע בן גמלא (65-63 לספירה) היה חתנו של בית-ביתוס90. אחד החשובים בין בני-ביתוס בדור הסמוך לחורבן היה מתתיהו בן ביתוס מה"כהנים הגדולים" (έχ των άζχιεζέων)91. אך אין כל צורך להניח שמתתיהו זה שימש בכהונה גדולה ממש ולזהותו עם מתתיהו בן תיאופילוס השני, הכהן הגדול שבימיו פרץ המרד, כי אם יש לפרש כאן את התואר "כהן גדול" במובן הרחב שניתן לו בהמשך ימי בית שני92. מכל מקום, מילא מתתיהו בן ביתוס תפקיד נכבד בחייה של ירושלים. הוא גם היה האיש שפילס את הדרך לשמעון בר גיורא להנהגת-המורדים בירושלים, בעשותו זאת במגמה להצר את צעדיו של יוחנן מגוש-חלב.

אך דומה, שאפשר אולי לייחס עוד כהן גדול, מאלה שפעלו בתקופת הנציבים האחרונים, לבית-ביתוס. אצל יוסף בן מתתיהו אנו קוראים93 שאגריפס השני מינה בזמן נציבותו של פסטוס, ולאחר שישמעאל בן פיאבי השני עוכב ברומא, את יוסף בן שמעון הכהן הגדול המכונה קאבי לכהן גדול. לאיזה שמעון מכוון כאן ההיסטוריון? באים בחשבון שני כהנים גדולים בשם זה. האחד הוא שמעון בן קמחית, כהן גדול שנתמנה בידי הנציב וואלריוס גראטוס, והשני הוא שמעון קנתרס שנתמנה בידי אגריפס הראשון, וקשה להכריע בין שתי האפשרויות94.

בברייתא המפורסמת הדנה באוליגארכיה של הכהונה גדולה בסוף ימי בית שני נזכר בית-חנן מיד לאחר בית-ביתוס (בתוספתא הוא בא רק במקום השלישי). אנו גם רואים שבימי שלטון הנציבים האפיל בית חנן הרבה על בית ביתוס מבחינת מספר הכהנים הגדולים והאישים הבולטים שהוציא מתוכו. לפחות ששה כהנים גדולים באותה תקופה נמנים על בית-חנן, מלבד אלה שהיו קשורים בו בקשרי חיתון. נראה שגם ראשיתו של בית-חנן נעוצה בהתפתחות החברתית של ימי הורדוס ובנו ארכלאוס. בימיו של ארכלאוס שימש בכהונה גדולה אדם בשם יהושע בן 95Σεέ. כהונתו חלה בין כהונתו הגדולה של אלעזר בן ביתוס ובין כהונתו השנייה של יועזר. כהונתו בימי ארכלאוס, בדומה לכהונתו של מתתיהו בן תיאופילוס בימיו של הורדוס, היוותה פירצה בהגמוניה של בית ביתוס. נראית מאד ההשערה שיש לקשר את השם Σεέ עם השם Σέθι, המופיע אחר כך בקשר למינויו של הכהן הגדול חנן הראשון96. השם מעורר למחשבה שמא בא גם בית זה, בדומה לבית-ביתוס, ממצרים.

חנן הראשון נתמנה לכהן גדול בידי קויריניוס נציב סוריה, לאחר שהלז הדיח סופית את יועזר בן ביתוס. גם חמשה מבניו של חנן זכו לכהונה גדולה. הראשון מביניהם, אלעזר בן חנן נתמנה (בערך 17-16 לספירה) בידי וואלריוס גראטוס97. שנים אחרים, יונתן ותיאופילוס נתמנו בידי וויטליוס נציב-סוריה98. מתתיהו בן חנן נתמנה בידי אגריפס הראשון, וחנן בן חנן בידי אגריפס השני99. מעניינת העובדה ששלושה מבין הכהנים הגדולים מבית חנן נתמנו על ידי נציבי-סוריה. דבר זה עשוי ללמדנו על יוקרתו של בית-חנן והחשיבות שנודעה לו מצד השלטון הרומי. כפי שציינו לעיל, יש מקום לשייך גם את מתתיהו בן תיאופילוס השני לבית-חנן. כמו כן, יש להוסיף שגם יוסף קייפה, אותו כהן גדול שהחזיק בכהונה יותר מכל כהן גדול אחר בתקופת הנציבים (בשנת 36-18 לספירה) וששיתף פעולה באופן עקבי ונאמן עם המשטר הרומי, היה חתנו של הכהן הגדול חנן הראשון100.

פחות ברור המקום שתפס בית קיתרוס בתולדות הכהונה הגדולה. אותו מונה הברייתא כשלישי בין בתי הכהונה הגדולים (בתוספתא מנחות נזכר בית זה כשני). מי מהכהנים הגדולים נמנה למעשה על בית-קיתרוס? והאם היה בית זה רק בבחינת הסתעפות של בית-ביתוס, או יש לראות בו בית בפני עצמו? אחרון הכהנים הגדולים שנתמנו בידי אגריפס הראשון היה אליהועיני בן קיתרוס (του Кιθαίζου)101. אמנם, לאחר מכן, משבא יוסף בן מתתיהו לדון במינויו של כהן גדול חדש בידי הורדוס מכאלקיס, אחיו של אגריפס הראשון, הוא מציין שהלז הדיח לשם זה את האיש שכונה קנתרס102, בהתכוונו בזה לאליהועיני. בהשפעת דברי יוסף האחרונים שיערו חוקרים שונים שאליהועיני היה בנו של שמעון קנתרס מבית-ביתוס103, הראשון לכהנים הגדולים שנתמנו בידי אגריפס הראשון. ברם, פירוש זה מוטל בספק. דומה שהשם קיתירוס שובש בכתבי-היד של יוסף בן מתתיהו לקטע האחרון בהשפעת השם קנתרס שהופיע קודם בהרצאתו של ההיסטוריון. הנחה זו מסבירה גם למה במקורות התלמודיים מופיע בית-קיתרוס כבית בפני עצמו ולא כחלק מבית ביתוס.

יתר על כן, המשנה מונה את אליהועיני בצדו של חנמאל וישמעאל בן פיאבי כאחד הכהנים שעשו כל אחד פרה אדומה. בהזדמנות זו הוא נקרא במשנה בן הקייף104. נראה, אפוא, שהיה בנו של הכהן הגדול יוסף קייפה ולא בנו של שמעון קנתרס. מתקבל על הדעת שיוסף הוא שהניח את היסוד למעמדו הרם של בית-קיתרוס.

במסגרת שיטתו הכללית של הורדוס לעודד את עלייתן לארץ של יסודות יהודיים-בבליים ולקדמם בשלבי השלטון והחברה בארץ נודע מקום מיוחד לבית זמריס הבבלי שהניח את הבסיס לבית בעבר-הירדן הצפוני שמימות הורדוס ואילך מילא תפקיד מרכזי בקיום הסדר והבטחון באותו איזור. בניו היו מבטאים נאמנים של מדיניותם של הורדוס, אגריפס הראשון ואגריפס השני. הורדוס השתדל הרבה למנוע פעולות שוד מצד תושבי הטראכון. מששמע שיהודי מבבל עבר את הפרת בלווית קרוביו ואתו עוד חמש מאות קשתים-רוכבים ושהוא מתגורר סמוך לאנטיוכיה בחסותו של סאטורנינוס נציב-סוריה, גמר אומר להעניק לו קרקע בבשן לצורכי התיישבותו והתיישבות אנשיו. את הקרקע שהוענקה לזמריס הוא פטר גם ממס. ההתיישבות היהודית-בבלית נועדה גם לשמש מעוז נגד פעולות-השוד של תושבי הטראכון ובין תפקידיה היתה גם ההגנה על עולי-הרגל שעלו מבבל לירושלים105.

מרכזה של ההתיישבות היהודית נקבע במקום שהלם את תפקידם המיועד, בבשן. נאמר לנו שה"בבלי" בנה שם מצודות וכפר שנקרא בשם בתירא106. היהודים הבבליים המשיכו להתקיים עוד זמן רב כחטיבה בפני עצמה והיו ידועים בכינויים הבבליים עוד בזמן מלחמת-החורבן107. מעמדו של בית-זמריס בקרב היהודים הבבליים היה מעין תורשתי.

יורשיו של זמריס היו בנו יקים (יקימוס) ונכדו פיליפוס, הידוע מאד בגלל התפקיד שמילא בזמן המרד הגדול, שאז שימש כאחד מעוזריו העיקריים של אגריפס השני108.

בתירא שימשה כבסיס הראשי של בית-זמריס, אך היו מבני בית זה שהתגוררו בשטחים הסמוכים. בגמלא שבגולן ישבו לפי עדותו המפורשת של יוסף בן מתתיהו שנים מקרוביו של פיליפוס בן יקים: כארס וישוע109, בזמן כיבוש גמלא בידי הרומאים נשארו בחיים מכל אוכלוסיית המקום רק שתי בנות-אחותו של פיליפוס בן יקים110. קשריו של הבית הסתעפו גם מערבה לירדן. ישוע אחי כארס וקרובו של פיליפוס נשא לאשה בת למשפחה טברינית נכבדת, ויוסטוס איש טבריה היה גיסו111. דומה שגם בירושלים עצמה קנה לו בית זה מעמד מבוסס. לא זו בלבד, שאנשים מסוגו של פיליפוס בן יקים ישבו בה ישיבת-ארעי, כי אם היו מבני הבית שישיבתם בעיר היתה ישיבת-קבע. הללו גם סייעו לפיליפוס בשעת-הדחק, במנעם מחבורת-מנחם מלהמיתו112.

גם המקורות התלמודיים מסייעים להנחתנו על השפעתם של יהודי-בתירא הבבליים בירושלים. כבר מזמן העלו חוקרים את הסברה שהיה קיים קשר בין אלה ובין בני-בתירא שבתלמוד113, שמלאו תפקיד נכבד בחיי ירושלים בזמן עלייתו של הלל. עליהם נמנו חכמים שונים בפני הבית ואף לאחר החורבן התלבטו ביבנה של רבן יוחנן בן זכאי לא פחות מבירושלים של הלל.

גם עלייתו של הלל וביתו מתיישבת יפה עם התהליך הכללי שחל בחברה היהודית מימות הורדוס ואילך ושהביא להאדרתם ושגשוגם של יסודות יהודיים בני חו"ל במסגרתה של החברה היהודית הארץ-ישראלית.

חשיבותה של מלכות-הורדוס כתקופת-מפנה בחיים החברתיים של ארץ-ישראל היהודית משתקפת בצורה מעניינת גם בכך שלא רק הבתים שהיו בעלי-ברית למשמר ההרודאי והרומי ביהודה, או שהשלימו בצורה זו או אחרת עם משטר זה, צמחו על הרקע של תקופה זו. גם שרשי גדולתו של הבית שביטא את ההתנגדות הקיצונית והעקרונית למשטר הקיים נעוצים בהתפתחות החברתית-מדינית של ימי הורדוס וימי כינון המשטר הרומי ביהודה. כוונתי לבית הגלילי שהתייצב בראש תנועת-החרות הקיצונית וגיבש את האידיאולוגיה שלה.

הערות שוליים:

  1. עיין קדמוניות י"ד, 301 ואילך; מלחמת-היהודים א, 242 ואילך.
  2. עיין קדמוניות י"ד, 330 ואילך; מלחמת-היהודים א, 248 ואילך. על הפלישה הפרתית לארץ-ישראל השווה א. שליט, הורדוס המלך, ירושלים, תש"ך, עמ' 47 ואילך; W. Otio, Herodes, Stuttgart, 1913, עמ' 25 ואילך; A. H. M. Jones, The Herods of Judaea, Oxford, 1938 עמ' 39 ואילך.
  3. עיין קדמוניות י"ד, 387. אין יסוד לפקפוקיו של אוטו ביחס לידיעה זו בספרו הנ"ל, עמ' 28, (בעקבותיו הולך גם H. Willrich, Das Haus des Herodes zwischen Jerusalem und Rom, Heidelberg, 1929 עמ' 41). אין ידיעה זו נובעת מכוונה לטהר את הורדוס מאשמת נישולו של בית-חשמונאי, כי אם מבטאת את שיקוליו המעשיים של הורדוס, שבשלב זה של המאורעות לא האמין בכך שהרומאים ידחקו לחלוטין את בית-חשמונאי. השווה גם Buchheim, Die Orientpolitik des Triumvira M. Antonius, Heidelberg, 1960, עמ' 115, הע' 159.
  4. דומה שאנטוניוס לא ראה את עצמו כבול על ידי שיקולים לגיטימיסטיים, ולא רק בענייני יהודה. הוא השליט גם בקפדוקיה, פונטוס וגלאטיה אישים שהצטיינו בנאמנותם לרומא, אף על פי שלא השתייכו לבתי המושלים הקודמים.
  5. גאיוס סוסיוס זכה גם לטריומף בשל נצחונו זה. השווה גם את המטבע מזאקינתוס המציין את כיבוש יהודה בידי סוסיוס. עיין H. A. Grueber, Coins of the Roman Republic in the British Museum, 1910, כרך ב, עמ' 508.
  6. אף עמדתם של החכמים שדיברו על לב העם להכנע לפני הורדוס (קדמוניות ט"ו, 3) אינה סותרת את הערכתנו. הללו נקטו עמדה זו רק לאחר שהיה ברור שהמצב הוא ללא תקווה. איני רואה טעם לדעתו של Graetz, Geschichte der Juden, 1905, כרך ג, מהד' ה, עמ' 190 ואילך, שיחסם של האומה ומנהיגיה לאנטיגונוס היה פושר. דברים נכונים על אהדת האומה לאנטיגונוס עיין פ. חורגין, מחקרים בתקופת בית שני, ניו-יורק, תש"י, עמ' 63. אפילו אנטיפטרוס בן הורדוס מעוניין היה אחר כך לבוא בברית-הנישואין עם בתו של אנטיגונוס. עיין קדמוניות י"ז, 92.
  7. על מותו של אנטיגונוס עיין קדמוניות י"ד, 489 ואילך; מלחמת-היהודים א, 357; פלוטארך, חיי-אנטוניוס 36; קאסיוס דיון מ"ט, 22, 6. השווה גם A. Burcklein, Quellen und Chronologie der romisch-parthischen Feldzuge in den Jahren 713-718 d. St., Diss. Leipzig, 1879, עמ' 43.
  8. עיין קדמוניות ט"ו, 264.
  9. עיין קדמוניות ט"ו 6 ואילך.
  10. עיין קדמוניות י"ד, 479; מלחמת-היהודים א, 351.
  11. עיין קדמוניות י"ד, 398. אותם έπιχώζιοι שהצטרפו להורדוס בדרך מיפו למצדה היו בעיקר אדומים.
  12. עיין קדמוניות ט", 285.
  13. עיין מלחמת-היהודים ב, 55.
  14. עיין קדמוניות ט"ו, 253. מרובים השמות האדומיים שנגזרו משם האל קוס השווה, M. Launey, Recherches sur les armies hellénistiques, Paris, כרך ב, 1950, עמ' 1236.
  15. עיין קדמוניות ט"ו, 254.
  16. עיין קדמוניות ט"ו, 260 ואילך.
  17. עיין על הקשר של קוסטובר אצל שליט בספרו הנ"ל, עמ' 83 ואילך.
  18. עיין קדמוניות ט"ו, 266.
  19. עיין קדמוניות ט"ז, 227 ואילך.
  20. עיין קדמוניות כ, 214; מלחמת-היהודים ב, 418, 556.
  21. עיין קדמוניות י"ד, 450: χαί μετά τούτο άποστάνες Γαλιλαίοι των παζά σφίσι δυνατων, τους τά Ήζωδου φζονουτς έν τη λίμνη χατεπόντωσαν…
  22. עיין קדמוניות י"ז, 78. יש להעיר בקשר לכך שיוסף בן מתתיהו מגדיר גם את שמעון בן ביתוס כירושלמי אף על פי שהוא עצמו מעיד עליו שמוצאו היה מאלכסנדריה.
  23. עיין קדמוניות י"ז, 166.
  24. עיין ירוש' יומא פ"א, ל"ח ע"ד; ירוש' הוריות פ"ג מ"ז ע"ד; ירוש' מגילה פ"א, ע"ב ע"א; תוספתא יומא א, ד (השווה לעניין ש. ליברמן, תוספתא כפשוטה, חלק ד, תשכ"ב, עמ' 723 ואילך); בבלי יומא יב, ב; בבלי מגילה ט, ב; בבלי הוריות יב, ב. המקורות התלמודיים אינם מציינים שיוסף בן אילם היה קרובו של מתתיהו בן תיאופילוס. שמו של זה האחרון אינו נזכר כלל בתלמוד. השווה גם Graetz, MGWJ, כרך ל, 1881, עמ' 50 ואילך. Ad. Schwarz, MGWJ, כרך ס"ד, 1920, עמ' 36 ואילך רואה ביוסף בן אילם את היורש הקרוב ביותר למתתיהו בן תיאופילוס. הוא אף סבור שמינויו היה ביטוי להדגשת זכות-הירושה לעומת הבחירה השרירותית של המלוכה.
  25. עיין קדמוניות כ, 223.
  26. על מאמציו של הורדוס להחזיר את הורקנוס מבבל עיין קדמוניות ט"ו, 18 ואילך.
  27. עיין קדמוניות ט"ו, 169.
  28. עיין שם, שם.
  29. עיין קדמוניות ט"ו, 87.
  30. עיין קדמוניות י"ד, 222; 307.
  31. על כך מעידה בין השאר העובדה שבעודנו צעיר לימים שוגר לרומא, כדי לשחרר את הכהנים שנשלחו לשם בידי פליכס (חיי יוסף 13) וכן מינויו למושל-הגליל בראשית המרד הגדול. בין יוסף בן מתתיהו והכהן הגדול יהושע בן גמלא הייתה קיימת ידידות-הדוקה (חיי יוסף 204). על מוצאו של יוסף בן מתתיהו עיין חיי יוסף 1 ואילך. עיין לבירור הרשימה Schürer, Geschichte, כרך א, 1901, עמ' 77 ואילך, Hölscher, Pauly-Wissowa, כרך ט, עמ' 1935.
  32. עיין חיי יוסף 12.
  33. עיין, למשל, קדמוניות כ, 199; מעשי השליחים ה, י"ז. השווה גם ירושלמי יומא פ"א, ל"ט, ע"א; תוספתא יומא א, ח. השווה ליברמן בספר הנ"ל, עמ' 729 ואילך.
  34. עיין קדמוניות י"ד, 284; מלחמת-היהודים א, 229.
  35. עיין קדמוניות י"ד, 467; מלחמת-היהודים א, 344.
  36. עיין קדמוניות ט"ו, 246.
  37. עיין קדמוניות י"ז, 20; מלחמת-היהודים א, 562. השווה לעניין ג. אלון, מחקרים בתולדות ישראל א, תל-אביב, תשי"ז, עמ' 73 ואילך.
  38. עיין קדמוניות ט"ו, 292.
  39. עיין קדמוניות ט"ו, 296 ואילך.
  40. עיין (8) F. Jacoby, Die Fragmente der griechischen Historiker II A 90 F 136 השווה 1962, B. Wacholder, Nicolaus of Damascus, Berkeley and Los Angeles, 1962, עמ' 63.
  41. עיין קדמוניות י"ד, 377; מלחמת היהודים א, 280.
  42. עיין, למשל, קדמוניות ט"ז, 191; מלחמת-היהודים א, 473. השווה גם קדמוניות י"ז, 195; מלחמת-היהודים א, 667.
  43. עיין קדמוניות י"ז, 289; מלחמת-היהודים ב, 69. ממקומות אלה משתמע שווארוס נציב-סוריה חלף במסעו על פני העיר שומרון וחנה בכפר שנקרא אַרוס (Άζους), שהיה בבעלותו הפרטית של תלמי. על מקומה של ארוס עיין מ. אבי-יונה, גיאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל, תשי"א, עמ' 122; F. M. Abel, Géographic de la Palestine, Paris, כרך ב, 1938, עמ' 251.
  44. פצאל שימש כמושל ירושלים, שעה שהורדוס היה מושלו של הגליל. שניהם זכו לתואר של טטרארך מידיו של אנטוניוס.
  45. עיין קדמוניות י"ד, 449.
  46. על הטטרארכיה של פרוראס עיין אוטו בספר הנ"ל, עמ' 73 ואילך.
  47. עיין קדמוניות ט"ו, 250.
  48. עיין קדמוניות ט"ו, 248 ואילך.
  49. עיין קדמוניות י"ז, 184; מלחמת-היהודים א, 662.
  50. עיין קדמוניות י"ז, 270; מלחמת-היהודים ב, 55.
  51. עיין מלחמת-היהודים א, 566.
  52. עיין קדמוניות י"ז, 10.
  53. עיין קדמוניות י"ז, 175; מלחמת-היהודים א, 660.
  54. עיין קדמוניות י"ז, 194; מלחמת-היהודים א, 666.
  55. עיין קדמוניות י"ח, 138.
  56. עיין קדמוניות י"ח, 273. Graetz, MGWJ, כרך ל"ד, 1885, עמ' 207 סבור שחלקיהו זהה עם חלקיהו הממונה על אוצר-המקדש (קדמוניות כ, 194), אך קיימים נימוקים נגד הזיהוי הזה. חלקיהו הממונה על האוצר פעל, לפי יוסף בן מתתיהו, בניגוד לרצונו של אגריפס השני. קשה להניח שחלקיהו "הגדול", שבעצמו השתייך לבית-הורדוס, עמד בראש משלחת שהיתה מכוונת נגד אגריפס.
  57. עיין קדמוניות י"ט, 353.
  58. הוא מוגדר כ επαζχος χαί φίλος του βασιλέως.
  59. עיין קדמוניות י"ט, 355.
  60. עיין קדמוניות כ, 140.
  61. עיין קדמוניות כ, 147.
  62. עיין מלחמת היהודים ב, 308. השווה A. Stein, Der römische Ritterstand, München, 1927 , עמ' 409.
  63. עיין נגד אפיון א, 51.
  64. עיין על הקטע הנ"ל גם H. St. J. Thackeray, Josephus the Man and the Historian, New York, 1929, עמ' 25 ואילך.
  65. כדוגמא לכך יכולה לשמש משפחתו של פילון האלכסנדרוני.
  66. להרכבה של אוליגארכיה זו עיין בברייתא המפורסמת שבבבלי פסחים נז, א (תוספתא מנחות יג, כא).
  67. לפי קדמוניות ט"ו 22, 39 היה איש זה מבבל. לעומת זאת נאמר במשנה פרה פ"ג מ"ה ש"חנמאל המצרי עשה פרה אדומה". לפי ההנחה המקובלת מתכוונים יוסף בן מתתיהו והמשנה לאותו אדם, שכן אין אנו מכירים כהן גדול אחר בשם זה. 1867, Derenbourg, Essai sur l`histoire et la géographie de la Palestine, Paris, עמ' 155, הערה 1, העלה את ההשערה שחנמאל המצרי אינו אלא הכהן הגדול חנן הראשון, ולא חננאל הנזכר אצל יוסף בן מתתיהו. אולם קשה לקבל השערה זו. על מוצאו של חנמאל עיין גם J. Jeremias, Jerusalem zur Zeit Jesu, Göttingen, 1958, חלק ב, חוברת ב, עמ' 53 ואילך.
  68. על האוליגארכיה של הכהונה בסוף ימי הבית עיין E. Bammel, Die Bruderfolge im Hoch-priestertum der herodianisch-römischen Zeit, ZDPV כרך ע, 1954, עמ' 147 ואילך, E. M. Smallwood, High Priests and Politics in Roman Palestine, Journal of Theological Studies, N. S., כרך י"ג, 1962, עמ' 14 ואילך.
  69. למעשה מדבר יוסף בן מתתיהו רק על סילוקו של יהושע בן פיאבי ואינו מתעכב על מינויו.
  70. עיין קדמוניות ט"ו, 322.
  71. כתבי-היד של יוסף בן מתתיהו גורסים את השם באופנים שונים. השווה את ה-apparatus criticus של ניזה.
  72. עיין E. Gabba, Iscrizioni greche e latine per to studio della Bibbia, 1958, מס' 14, שורה 5 Frey, Corpus Inscriptionum ludaicarum) מס' 1510 = ) הכתובת היא משנת 5 לפה"ס.
  73. עיין G. Hölscher, Die Hohenpriesterliste bei Josephus und die evangelische Chronologie, Heidelberg, 1940, עמ' 16 ואילך.
  74. הדעה המוטעית החושבת את השנים לאותו איש נמצאת, למשל, אצל S. Munk, Palestine, description géographique, historique et archéologique, Paris, 1881 עמ' 575.
  75. בכלל יש להדגיש שכשנאמר על אדם מסויים שהוא בן פיאבי או בן ביתוס אין הכוונה שהוא ממש בנו של אחד פיאבי או ביתוס, כי אם שנמנה על בית-פיאבי או בית-ביתוס.
  76. עיין על פעילותו של ישמעאל בן פיאבי השני A. Buchler, Das Synedrion in Jerusalem etc., Wien, 1902, עמ' 67 ואילך.
  77. בברייתא הנ"ל על הכהנים הגדולים נזכר בית-ביתוס כראשון בין בתי הכהונה הגדולים.
  78. עיין קדמוניות ט"ו, 320: Σίμων ήν… υίός Βοηθου τινος Άλεξανδζέως.
  79. עיין קדמוניות ט"ו, 322.
  80. עיין קדמוניות ט"ו, 321.
  81. αυξων αύτούς χαί τιμιωτέζους άποφαίνων (קדמוניות ט"ו, 322).
  82. עיין קדמוניות י"ז, 78.
  83. עיין קדמוניות י"ז, 164. יועזר זה היה אחי מרים אשת המלך, כלומר שהיה בנו של הכהן הגדול שמעון בן ביתוס, אמנם לאחר מכן (קדמוניות י"ז, 339) מציין ההיסטוריון את יועזר זה כבן ביתוס. אולם שוב הכוונה לא לבנו של האיש ביתוס, כי אם לבן בית ביתוס. אני יוצא מתוך ההנחה ששמו של חותנו של הורדוס היה שמעון ולא ביתוס. הנחתי זו מבוססת על דבריו המפורשים של יוסף בן מתתיהו (קדמוניות ט"ו, 320, 322; י"ז, 78; י"ח, 109, 136). על כן איני רואה כל סיבה לפסיחה על שתי הסעיפים, כפי שהיא באה לכלל ביטוי אצל שירר בספר הנ"ל, כרך ב עמ' 270 ואצל באמל במאמר הנ"ל, עמ' 147, הע' 5.
  84. עיין קדמוניות י"ז, 339.
  85. כך, למשל, שימש חנמאל פעמים בכהונה. גם ליונתן בן חנן הוצעה הכהונה הגדולה בשנייה, אלא שהוא לא נענה להצעה (קדמוניות י"ט, 313 ואילך).
  86. עיין קדמוניות י"ח, 26.
  87. על המסורות היהודיות על אגריפס עיין דרנבורג בספר הנ"ל, עמ' 205 ואילך.
  88. עיין קדמוניות י"ט, 297, בהזדמנות זו מוסיף יוסף בן מתתיהו ששם אביו של שמעון קנתרס היה ביתוס ושגם אביו וגם שנים מאחיו שימשו בכהונה גדולה. דברי יוסף בן מתתיהו כאן נמצאים בסתירה ברורה לדבריו במקומות אחרים. נראה ששמעון קנתרס היה בנו הצעיר של שמעון בן ביתוס ואחיהם הצעיר של יועזר ואלעזר (על המנהג שרווח בימי בית שני שבן נקרא על שם אביו עיין ציון כ"ה, תש"ך, עמ' 8). פתרון אחר, פחות משכנע לדעתי, הוצע בידי סמולווד, עמ' 3 ואילך. לפיו היה שמעון קנתרס בנו של אחד משני אחיו של שמעון בן ביתוס.
  89. עיין קדמוניות י"ט, 316.
  90. עיין במשנה יבמות פ"ו מ"ד; השווה בבלי יבמות סא, א; יומא יח, א.
  91. עיין מלחמת-היהודים ה, 527.
  92. על המושג של "כהנים גדולים" בסוף ימי בית שני עיין Schürer, Theologische Studien und Kritiken, 1872, עמ' 593 ואילך; ירמיאס בספר הנ"ל, עמ' 33 ואילך.
  93. עיין קדמוניות כ, 196.
  94. עיין Schürer, Geschichte, כרך ב, עמ' 273. לעומת זאת ברור כעת שאין כל נימוק לקשר בין בית ביתוס ובין הכתובת של בני חזיר שבה נזכר מספר כהנים בני משפחה אחת שהשתייכו למשמר חזיר. עיין בירורו הממצה של נ. אביגד, מצבות קדומות בנחל קדרון, ירושלים, תשי"ד, עמ' 37 ואילך. על הדעה הקודמת שראתה בבני חזיר שבכתובת את בני ביתוס עיין S. Klein, Jüdisch-paläsinisches Corpus Inscriptionum, Wien-Berlin, 1920 עמ' 14 ואילך, Albright, Journal of biblical literature, כרך נ"ו, 1937, עמ' 159.
  95. עיין קדמוניות י"ז, 341.
  96. עיין קדמוניות י"ח, 26.
  97. עיין קדמוניות י"ח, 34.
  98. עיין קדמוניות י"ח, 95; קדמוניות י"ח, 123.
  99. עיין קדמוניות כ, 197.
  100. עיין האוונגליון של יוחנן י"ח, י"ג. על ערכו של אוונגליון זה לתולדות ארץ ישראל עיין Albright, The Background of the New Testament and its Eschatology (in honour of C. H. Dodd), Cambridge, 1956, עמ' 153 ואילך.
  101. עיין קדמוניות י"ט, 342. χιθαιζου היא גרסתו של כתב-היד A (אמברוסיאנוס מהמאה הי"א), כתבי-היד M ו-W גורסים χιθαιου. Hudson קיבל כאן את הגירסה של ה-corrector של A ושל התרגום הלטיני (helioneum cantherae natum).
  102. עיין קדמוניות כ, 16.
  103. עיין שירר בספרו הנ"ל, כרך ב, עמ' 271; G. Holscher, Die Hohenpriesterliste stc., Heidelberg, 1940, עמ' 16.
  104. עיין פרה פ"ג מ"ה. השווה כבר ירמיאס בספר הנ"ל, חלק ב, חוברת א, עמ' 8, הערה 7.
  105. עיין קדמוניות י"ז, 23 ואילך.
  106. על מקומה של בתירא עיין אבי-יונה בספר הנ"ל, עמ' 154; אבל בספר הנ"ל, כרך ב, עמ' 261.
  107. עיין חיי יוסף 54, 177.
  108. על פיליפוס בן יקים עיין, Drexler, Klio,, כרך י"ט, 1925, עמ' 306 ואילך.
  109. עיין חיי יוסף 177 ואילך. השווה לעניין כארס Schalit, Klio,, כרך כ"ו, 1933, עמ' 83 ואילך.
  110. עיין מלחמת-היהודים ד, 81.
  111. עיין חיי יוסף 178.
  112. עיין חיי יוסף 47. אמנם אין יוסף בן מתתיהו אומר במפורש שהקרובים ה"בבליים" של פליפוס ישבו ישיבת-קבע בירושלים. אולם הדעת נותנת שהשפעתם המיוחדת באה להם מחמת היותם ירושלמיים.
  113. דברים ברורים בעניין זה השמיע Graetz, Die Söhne Bethyra, MGWJ, כרך א', 1852, עמ' 115 ואילך. דברי גראץ נתקבלו על דעתם של רוב החוקרים. עיין ג. אלון, מחקרים בתולדות-ישראל א, עמ' 263 ואילך; א. א. אורבך, דברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים כרך שני, חוברת 4, תשכ"ה, עמ' 38, Geiger, Jüdische Zeitschrift für Wissenschaft und Leben, כרך ב, 1863, עמ' 44, הערה 17 מייחס לבני-בתירא גישה כהנית וצדוקית. אך דבר זה אינו משתמע מהמקורות.
ביבליוגרפיה:
כותר: מדיניותו של הורדוס והחברה היהודית בסוף ימי בית שני
מחבר: שטרן, מנחם (פרופ')
תאריך: ניסן תשכ"ו , גליון 3
שם כתב העת: תרביץ
בעלי זכויות : י"ל מאגנס
הוצאה לאור: י"ל מאגנס
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית