קונכייה מסוג "טריטון", שימשה שופר תקיעה במקדש הפלשתי בתל קסילה

התקיעה בשופר היא מנהג עתיק יומין שהתקיים בעבר בתרבויות שונות ברחבי העולם ובמקומות אחדים הוסיף להתקיים עד ימינו. בני ישראל אִמצו את השופר מהאשורים. המילה 'שופר' באה מן המילה האשורית שפר- shapparu, שמשמעותה איל הבר, בעל החיים שמקרניו נעשה בדרך כלל השופר היהודי.

השופר הוא הכלי המוסיקלי היחיד, שהמשיך לשמש בעבודת הקודש היהודית מימי קדם ועד ימינו. שבעים ושתיים פעמים הוא נזכר במקרא, יותר מכל כלי הנגינה האחרים והדבר מעיד על חשיבותו בחיי הדת ובחיי היום יום של עם ישראל. חג שבועות ידוע גם בשם "חג מתן תורה", בספר שמות מתואר מעמד הר סיני ושם נזכר השופר לראשונה בטקסט המקראי:

"וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה" (שמות יט, טז).

החוקרים רואים במעשי ההתקדשות ובתקיעה בשופר המתוארים בפרק זה את השתקפותם של מנהגים שהיו מקובלים בטקסי חידוש ברית. על פי פרשנות זו נועדה התקיעה בשופר לציין מעמד, שיש בו שבועה והתחייבות כלפי הצו האלוהי המתגלם במעמד הר סיני בעשרת הדברות.

בתרבויות השונות היו השופרות עשויים מחומרים שונים: קרן חיה, קונכיות ים וייתכן גם שנהבים. קונכיות ים המשמשות שופר ידועות גם כיום בטיבט, סין, הודו ואיי פיג'י.

קונכייה מסוג Charonia sequenzae, הידועה גם בשם "חצוצרה אצילה" או "טריטון" ומוצאה מן הים התיכון, נמצאה על רצפתו של מקדש פלשתי מן המאה ה- 11 לפני הספירה, שנחשף בחפירות בתל קסילה (בתחומי מוזיאון ארץ-ישראל); אורכה 19.5 ס"מ, חלקה העליון נחתך ועובד כדי שתוכל לשמש שופר (ואכן, אפשר לתקוע בה גם כיום).

שימוש בקונכיות מסוג זה היה נפוץ בתקופות הברונזה המאוחרת והברזל בתרבויות המינואית והמיקנית, והן נמצאו בעיקר באתרים פולחניים ובאתרי קבורה בקפריסין, בכרתים ובאיי הים האגאי – אזור המוצא של גויי הים והפלשתים. רוב הקונכיות נמצאו שלמות, ובמקרים אלה נראה ששימשו כלי קיבול, כלי נסך או חפצים מאגיים. בשבעה מקרים לפחות נמצאו קונכיות שנחתכו ועובדו לשופרות. התגלו גם דגמים של הקונכייה שנעשו מאבן ומחרס, והדבר מוסיף להבנת חשיבותה הרבה בפולחן.

עדות מעניינת במיוחד לשימוש זה מופיעה על גבי חותם אבן שנתגלה בכרתים; בתיאור שהינו ככל הנראה סצנת סגידה, מופיעה דמות אשה הניצבת לפני מזבח ונראית תוקעת בקונכייה.

בישראל קונכיות אלה הן ממצא נדיר. פרט לזו מתל קסילה נמצאו שתיים נוספות בחפירות בתל חצור ובקדש ברנע. זו מחצור נחתכה בקצה ושימשה שופר. מעניין לציין, שהופעתן של קונכיות אלה באתרים במזרח הים התיכון מתוארכת לזמן שלאחר הגירתם של גויי הים לאזור, בראשית המאה ה-12 לפנה"ס. לפיכך נראה, שהקונכייה מן המקדש הפלשתי בתל קסילה משקפת מסורת פולחן אגאית שהובאה למקום על ידי המתיישבים הפלשתים.

בימי קדם תקעו בשופר בעתות שלום ובעתות מלחמה, במעמד מלכותי ובעבודת קודש, בימי חול ובימי חג – לאות אזעקה או להכרזה על מרד, לגיוס לוחמים, להפסקת הקרב או לבשר על ניצחון. ביהדות נשתמר מנהג התקיעה בשופר בראש השנה עד ימינו, ובימי קדם היו תוקעים בו גם לפני כניסת השבת ובצאתה, בעת לוויות או בעת תפילות שבאו בעקבות אסון לאומי או משבר כלכלי. תקיעה בשופר בעת תפילה, נועדה להסב את לבו של האלוהים אל המתפללים ואל תחינותיהם. אולם עם זאת יוחסו לתרועות השופר הרמות גם כוחות מאגיים, המסוגלים להכניע את איתני הטבע, את בעלי החיים והאלים ואף לתעתע ברוחות ובשדים ולהרחיקם. על הישרדותן של אמונות שמקורן במנהגים פאגאניים קדומים כגון אלה בדת היהודית, מעיד דיון בתלמוד הבבלי: "למה תוקעין (בשופר) ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן" (ראש השנה 16 ב').

יש להניח שהקונכייה מתל קסילה ודומותיה שימשו בטקסים שנערכו במקדשים. יתכן שהמולת הפולחן שנוצרה מתרועותיהן הרמות ונועדה בוודאי להרחיק שדים ורוחות, היא בבחינת הד קדום לאמונות ולמנהגים שקיבלו משמעות חדשה ושרדו עד ימינו.