עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > חוקים סוציאליים
החברה לחקר המקרא בישראלהסוכנות היהודית לארץ-ישראל. המחלקה לחנוך ולתרבות


תקציר
המאמר עוסק בהגדרת מעמדם המשפטי של הנוכרי הגר והתושב לפי החוק המקראי . המאמר בוחן את החוק המקראי כיחידה שלמה ומראה כי בצד חובות מועטים זוכים הגרים לזכויות רבות בתחום הסוציאלי ובתחום השותפות בחגים ובפולחן במקדש



הנכרי והגר במקרא
מחבר: ד"ר מרדכי זר-כבוד


ספרותנו המקראית בעברית לא נתברכה במחקרים רבים על נושא חשוב זה. מלבד מקומות שונים ב"תולדות האמונה" לפרופ' י' קויפמן, דפים אחדים בספרו של ד"ר פ' קורנגרין "חוקי המזרח הקדמון" (ת"א תש"ד) והערך "גר" של פרופ' זליגמן באנצ' המקראית – נגע בנושא זה דרך אגב ד"ר ע"צ מלמד במאמרו על קניית מערת המכפלה, ב"תרביץ" תש"ד.

בדפים הבאים אנסה להעלות את הנושא ממקורו, המקרא, ולצרף את העובדות והחוקים הנמצאים בתורה, בתקווה שבעייה זו, שהיא מדינית מטבעה ואין להפרידה מחיי עם השולט בארצו, תזכה לעיון ולדיון מחדש, מתוך בינה במקרא.

בעריכת החומר התחוקתי נהגתי לפי השיטה שהתווה פ' קורנגרין, הרואה את כל החוקים שבתורה כחטיבה משפטית אחת1. נמנעתי מלחלק את החומר לפי המקורות הספרותיים הידועים בחקירת הטקסט המקראי, מחמת חוסר-הוודאות השולט עד היום בשטח זה, וכתוצאה מכך לא ניצלו אלה, שניסו לקבוע לפיהם את חוקת הנכרי והגר, ממבוכה ותעייה בשבילי הפילולוגיה2; אם אמנם ייתכן שלא נוצרה במחיתא אחת, ואפשר שהיו דרגות של התפתחות שקדמו לחוק המנוסח בתורה או שבאו אחריו – על כל פנים השימוש המעשי בחוק לפרטיו היה עניין של תורה שבעל פה; נהגתי פה לפי הכלל: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".

א. האזרחי והנכרי

החברה במקרא מותחמת ע"י שני גבולות; האזרח מזה – והנכרי מזה, וביניהם הגר לסוגיו.

האזרח3, או: האזרח בישראל, או: אזרח הארץ – הוא איש מבני ישראל, הנמנה עם אחד מבתי האבות של שבטי ישראל שהתנחלו בארץ אחרי כיבושה4. האזרח נשא בכל ההתחייבויות שהוטלו על החברה הישראלית הקדומה, והיה ראוי, מבחינה חוקית, ליהנות מכל הזכויות שעלו בחלקם של בני ישראל. הוא חלק מעדת בני ישראל (או בקיצור: העדה) ובן לקהל ישראל (או: הקהל). כל המצוות שבתורה מופנות אליו בלשון: דבר אל בני ישראל, עדת בני ישראל, קהל ישראל. היחסים שבין האזרחים מנוסחים בלשון: אחיך, רעך, עמיתך.

לעומת האזרח מוגדר הנכרי כאיש זר: "איש נכרי, אשר לא אחיך הוא" (דב' י-ז, טו), או: הנכרי, "אשר לא מעמך ישראל הוא" (מל"א ח', מא; דה"ב ו', לב); הוא בא מרחוק: "והנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה" (דב' כ"ט, כא) או הוא במובלעת כמו יבוס – "עיר נכרי, אשר לא מבני ישראל" (שופ' י-ט, יב).

איתי הגיתי, שבא כנראה בפתאום5 לעזרת דויד, נקרא בפי דויד נכרי: "שוב ושב עם המלך, כי נכרי אתה" (שמ"ב, ט"ו, יט). הנכרי הוא אפוא לא ישראלי, "אשר בא", נקלע, לארץ ישראל ושוהה בה באופן עראי. מבחינה חוקית הוא מחוסר זכויות, עד כמה שלא נעשו הסכמים בין שתי המדינות, דוגמת המסופר בעבדי חירום (מל"א ט', כז) או בסוחרי דמשק ושומרון (שם כ', לד) ובוודאי כזה היה מצב סוחרי השיירות שעברו בארץ, שתמורת המכס ששילמו הייתה להם זכות ללחם ומים וזכות מעבר או גם זכות לסחור בארץ, אולם זכויות אלה ניתנו בחסד ולא במשפט. היו מקרים שאדוני הארץ סירבו להרשות כל כניסה לנכרים, כמו שמצאנו באדום (במ' כ', יד-כא) ובסיחון (שם כ"א, כא-כג).

מצד חוקי התורה הובטחה גם לנכרי הגנה לחייו, באשר אדם הוא, וחל עליו המשפט: "שפך דם האדם – באדם דמו ישפך (בר' טק, ו). זוהי משמעת החוק: "ואיש כי יכה כל נפש אדם – מות יומת" (ויקרא כ"ד, יז). אפילו אם הנכרי היה עבדו נתחייב עליו מיתה, אם רצח אותו במזיד (שמות כ"א, כ)6.

לעומת זה נראה שלנכרי לא הייתה זכות מקלט מפני גואל הדם. הכתוב אומר: "לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם" (במ' ל"ה, טו) – הרי שהנכרי אינו כלול בחוק זה. טעמו של דבר נראה לי, מפני שחוק המקלט שבתורה נועד רק "לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה" (שם), אולם הבחנה זו בין שוגג למזיד לא הייתה מקובלת אז מחוץ לישראל, ועדות לכך הם חוקי עמורבי. על-פי עיקרון זה, שאין להעדיף את הנכרי בישראל על החוקה הנהוגה בארצו (וממילא גם כלפי איש מישראל) נבין גם חוק אחר, המדגיש את ההבדל שבין נכרי לישראל ולגר, היינו באיסור לקיחת נשך: "לנכרי תשיך, ולאחיך לא תשיך" (דב' כ"ג, כא). לעומת זה נכללו הגר והתושב באיסור זה: "גר ותושב וחי עמך – אל תקח מאתו נשך ותרבית" (וי' כ"ה, לה-לו). כמו כן לא חלה שמיטת כספים על הנכרי: "את הנכרי תגש, ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך" (דב' ט"ו, ג). גם חובת התמיכה הסוציאלית אינה כלפיו: "לא תאכלו כל נבלה; לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, או מכור לנכרי" (דב' י"ד, כא) – הרי שלגר מצוה לתתה במתנה, כי חייבים לפרנסו, ואילו לנכרי – רק במחיר. הוא הדין לגבי מתנות-עניים, שמצווים על הגר ולא על הנכרי, ואם נהנה ממתנות אלה כי אז היו אלה מתנות-חסד ולפנים משורת הדין; הלוא כך אומרת רות לבועז, המרשה לה ללקוט בשדהו: "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני – ואנכי נכריה" (רות ב', י).

איסור מפורש מוצאים אנו למכור בת ישראל כאמה לנכרי: "לעם נכרי לא ימשך למכרה" (שמ' כ"א, ח)7. עבד עברי נמכר אמנם "לעקר משפחת גר" (וי' כ"ה, מז), כלומר, לנכרי8, אבל חובת המשפחה היא לגאול אותו, כדי למנוע עבדות של ישראל לנכרי9. "והתמכרתם שם לאיביך לעבדים ולשפחות" (דב' כ"ח, סח), היא הקללה האחרונה והאיומה שבתוכחה.

בסיכומו של דבר אפשר לומר, שהנכרי הוא מעבר לתחוקה הישראלית; אין היא מחייבת אותו וגם אינה מזכה אותו, אולם מצבו משתנה אם הוא נעשה גר.

ב. הגר

גם הגר הוא נכרי בארץ אחרת, שהיא ארץ מגוריו. לאברהם נאמר: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" (בראשית ט"ו, יג), ומשה אומר: "גר הייתי בארץ נכריה" (שמות ב', כב; י"ח, ג). הגר בא לארץ לכתחילה כדי "לגור שם" ולא לשם ישיבת קבע. זהו מצבו של אברהם במצרים (בראשית י"ב, י), של יצחק בגרר (שם כ"ו, ג), ושל יעקב ובניו במצרים (שם מ"ז, ד). הם נאלצו לגור בגלל הרעב בכנען, אבל בכנען עצמה ישבו כגרים (בר' י"ז, ח; כ"ח, ד; מ"ז, ט), אלא שגרותם בארץ כנען הייתה זמנית, מאחר שהובטחה להם להיות להם לאחוזה10. יש גם גרי פליטה פוליטיים, כמו יוחנן בן קרח ואנשיו אשר ירדו מצרימה לגור שם "ולשוב אל ארץ יהודה, אשר הם מנשאים את נפשם לשוב לשבת שם" (יר' מ"ד, יד). בבל היא ארץ מגוריהם של הגולים מאדמת ישראל (יח' כ', לח).

בישראל נמצאו גרים מאז צאתם ממצרים ונלווה אליהם "האספסוף" (במ' י"א, ד) או "ערב-רב"11 (שמ' י"ב, לח), בני המובלעות הכנעניות בארץ ישראל, כמו הגבעונים12 (יהושע ט') ועבדי שלמה (מל"א ט', כ), ונראה שמעין זה היה מעמדם של החיילים השכירים, "הכרתי והפלתי", וכן הגרים מישראל ומיהודה בימי חזקיהו (דה"ב ל', כה) והנתינים ששבו עם גולי בבל (עזרא ב', מג). מלבד קיבוצי גרים היו גם יחידים, דוגמת אחימלך החיתי (שמ"א כ"ו, ו), אוריה החיתי (שמ"ב כ"ג, לט), צלק העמוני (שם, לד), אוביל הישמעאלי ויזיז ההגרי (דה"א, כ"ז, ל-לא) ועוד.

מעמדו של הגר בישראל מובע בביטויים: "הגר אתכם" (וי' י"ט, לד), "הגר בתוככם" (שמ' י"ב, מט), "הגר בישראל" (וי' כ"ב, יח). "הגר אשר יגור בישראל" (יח' י"ד, ז), "אשר בקרבך" (דב' כ"ו, יא), "אשר בקרב מחניך" (שם כ"ט, י), "אשר בארצך בשעריך" (שם כ"ד, יד), "אשר בשעריך" (שמ' כ', י ועוד), "ההולך בקרבם" (בישראל, יהו' לה), "הגרים עמך" (וי' כ"ה, ו), "חי עמך" (שם, לו) או בקיצור: "עמך" (שם, מז; תה' ל"ט, יג)13.

הגר היה זקוק לחסותו של היחיד או של הציבור. הדים לכך אנו שומעים מדברי מלך מואב אל בת ציון: "סתרי נדחים, נודד אל תגלי, יגורו בך נדחי מואב, הוי סתר למו" וכ' (יש' ט"ז, ג-ד), וגם בדברי המשורר האלוהי: "אגורה באהלך עולמים, אחסה בסתר כנפיך" (תה' ס"א, ד-ה), או: "אמר לה' מחסי... כיה הוא יצילך... ותחת כנפיו תחסה" (תה' צ"א, ב-ד). לא בכדי חוזר בועז על הביטוי הזה בדבריו אל רות: "אשר באת לחסות תחת כנפיו" (רות ב', יב). נראה שמשפט זה לקוח מנוסח בקשת החסות של נכרי הבא לגור בארץ. חלק אחר מנוסח זה הם כנראה דברי רות לנעמי, שאליהם רומז בועז: "אל אשר תלכי – אלך ובאשר תליני – אלון; עמך – עמי, ואלהיך – אלהי; באשר תמותי – אמות... כה יעשה ה' לי" וכו' (רות א', טז-יז). ואין זה מקרה שאנו שומעים גם מפי נכרי אחר, המבקש להילוות לדויד דברים, הדומים לדברי רות. הלוא כה דברי איתי הגיתי: "חי ה' וחי אדוני המלך, כי אם במקום אשר יהיה שם אדוני המלך, אם למות אם לחיים – כי שם יהיה עבדך" (שמ"ב ט"ו, כא). פרטים על הנוהל והנוהג לקבלת חסות לא ידועים לנו, אבל אין ספק שבחברה הישראלית הקדומה לא חסר טקס מקודש למעשה זה. בירתוליט סבור14, שאכלו מסעודה משותפת, מעין זבח ומשפחה, והוא מוצא סמך לכך בכריתת הברית בין בני ישראל לגבעונים, שם נאמר: "ויקחו האנשים מצידם" (יהו' ט', יד), וגם בברית שנכרתה בין אבימלך ובין יצחק, ושם נאמר: "ויעש להם משתה ויאכלו וישתו" (בר' כ"ו, ל), אלא שיש לפקפק אם ברית אבימלך יכולה ללמדנו משהו בנידון זה, שהרי נכרתה אחרי שעזב יצחק את גרר, ולא כשבא שמה; אבל אם ברית אין כאן – שבועה ודאי יש, שהרי גם איתי הגיתי וגם רות נשבעים שבועת אמונים בשם ה' למחסיהם. נראה שנוהג זה להשביע את הגר היה נהוג גם בארצות אחרות, וישראלי שבא לחסות בחוץ לארץ הושבע בשם אלוהי הארץ, משום כך אומר דויד: "אשר גרשוני מהסתפח בנחלת ה', לאמר: לך עבוד אלהים אחרים" (שמ"א כ"ו, יט), ואולי נתחייב גם להשתתף בפולחן ממש.

להלן נראה, שהגר15 בישראל נתחייב בכמה מצוות, שקבלתן הוציאו אותו מכלל "נכרי" והקנו לו זכויות חשובות.

ג. גר תושב

שלוש-עשרה פעמים במקרא נזכר השם תושב16, מזה שמונה פעמים כמקביל לגר, ארבע פעמים כמקביל לשכיר, ופעם אחת בלי מקביל.

מה טיבו של תושב? מן המקבילות לגר וכן מן המשלים "הגרים עמך, עמכם" (וי' כ"ה, י, מה) יוצא, שהוא סוג של גר ונהנה מזכויות הגר; עבד איננו, שהרי בניגוד לעבד הקנוי לכוהן אין תושב כהן אוכל בקדשים שקיבל אדוניו (וי' כ"ב, י-יא); אדרבה, מצאנו שתושב קונה עבד עברי (שם כ"ה, מז), וגם עבד עברי הושווה אליו לעניין חירות (שם כ"ה, מ). השאלה היא אפוא, במה הוא נבדל מן גר סתם. קורנגרין מקצר ואומר: "אין בתורת משה שום הבדל בין גר ותושב"16א אם כן – למה הוזכר תושב מלבד הגר? המסורת התלמודית מבדילה בין גר לגר-תושב על ידי זה, שהיא רואה את גר-התושב רק כנכרי שפרש מעבודת אלילים17, ואילו הגר סתם הוא גר צדק שקיבל עליו כל מצוות התורה. בגלל כך הוכרחו לפרש מקומות בתורה, שמדובר בהם על גר סתם, שהכוונה היא לגר תושב18. כפי שיבואר להלן, מבחינה דתית אין אמנם הבדל בין גר סתם שבתורה ובין תושב; אף-על-פי כן ניכר משימוש הלשון, שאין כאן כפל לשון בלבד, אלא שהמלה "תושב" ציינה גר מסוג מיוחד. במשמעות המושג "תושב" נחלקו דעות החוקרים.

גרץ סבור19, שהתושב היה יליד הארץ מבני הכנעני שנשאר בארץ, לעומת הגר הבא מארץ אחרת. גרץ קשר "תושב" למושג של ישיבה על האדמה; אלא שלפי זה אין התואר תושב הולם את אברהם, האומר "גר ותושב אנכי עמכם" (בר' כ"ג, ד) – שהרי אברהם בא מארם-נהריים.

שטאדה (Stade)20 חושב, שיש להבחין בין הגר, שהוא חוסה ברשות העדה, ובין התושב, שהוא חסוי של יחיד מישראל. אמנם מצאנו אסמכתה לכך בביטוי: "תושב" כהן" (וי' כ"ב, י), משמע שיש לו זיקה מיוחדת לבעלים; אלא שביטוי דומה לזה מצאנו גם אצל גר: "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו" (דב' א', טז). מסתבר שכל גר ששהה בישראל היה כפוף ליחיד שיתפרנס על-ידו והיה תלוי בו, לכן נצטווה כל איש מישראל לא ללחצו להונותו ולעשקו וכו'.

ביתגן21, בפירושו לתה' ל-ט, יג, אומר: "החסוי, זהו שהתיישב והשיג חלק מזכויות האזרח". גם הוא קשר את המונח "תושב" עם הפועל "ישב"; אלא שלא פירש, מה הן הזכויות החלקיות המבדילות אותו מן הגר סתם.

מ. וובר 21א סבור שגר תושב קיבל על עצמו חוקת התורה וקיבל נחלה.

ע"צ מלמד22 משער, שתושב היה במדרגה פחותה מזו של גר, כנראה מפני שהתורה מרשה לישראל לקנות עבד "מבני התושבים" (י' כ"ה, מה), ולא מבני הגרים22א. הנחה זו אינה מסתברת, שהרי אברהם המבקש לקנות את המערה מוסיף על "גר" את המלה "ותושב", ובוודאי לא התכוון בזה להוריד מערכו, אלא להפך, כדברי חז"ל: "לא מייתי אינש חובתא לנפשיה".

לכן נראה לי, שהתושב עלה במעלתו על הגר בזה, שהתיישב על הקרקע, בלי הבדל אם היה מן העמים שנכבשו או שבא מרחוק. אמנם לתושב לא הייתה הקרקע לצמיתות, מפני שהיא התנחלה רק לשבטי ישראל, אבל יכול היה לשבת עליה באריסות או בחכירה ולעבדה. הגר אשר עשה זאת הוא התושב23, ובעניין זה הוא דומה לשכיר, הנזכר עמו כמה פעמים, אלא שהתושב היה קשור לקרקע בדרך אריסות וקיבל חלק מתנובתה, ואילו השכיר שהיה קשור לבעליו ליום, לשנה או לשלוש שנים24, עיבד את הקרקע בשכירות קבועה מראש.

לפי זה היה אברהם גר תושב, מפני שכבר השתמש בקרקעות. באותה סביבה היו אדמות, שקנה בהן זכות מרעה בדרך הסכם24א. לא שונה היה מצבו של אברהם כשהיה גר בגרר; האדמה שייכת לאבימלך, והאבות עשו בה כל אותו הזמן כבשלהם; חפרו בארות, זרעו וקצרו (בר' כ"א, כה; כ"ו, יב-כב). גם יעקב "קנה" חלקת שדה מיד בני חמור, אע"פ שהיה בדעתו להמשיך דרכו דרומה לנחלת יצחק. קנייה-רכישה זו לא הייתה לצמיתות, אלא לאריסות או לחכירה. מסורת על מעמדם של האבות כגרים-תושבים אנו מוצאים בדה"א כ"ט, טו בדברי דויד: "כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו", או בתפילת היחיד: "כי גר אנכי עמך, תושב ככל אבותי" (תה' ל"ט, יג). ועוד נראה לי, כי תושב נקרא הגר שהקים משפחה בישראל, ואילו גר – נקרא גם אורח חסוי השוהה זמן קצר בישראל, כדברי איוב: "בחוץ לא ילין גר – דלתי לאורח אפתח" (איוב ל"א, לב). הכתוב: "וגם מבני התושבים הגרים עמכם – מהם תקנו וממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם" (וי' כ"ה, מה), מדבר בהווה, כירק מסוג זה של גרים הייתה אפשרות מעשית לרכוש עבדים בתוך הארץ. עצם התערותם בארץ בתוך משפחתם הייתה גם ערובה, שלא יימלטו מבית בעליהם, כמו שקרה לשמעי (מל"א ב', לט). לגרים אלה היה גם ערך כלכלי, וגם מבחינה דתית היו סיכויים שייספחו על העם ויתבוללו בו לגמרי. לכן דורש יחזקאל את זכות הנחלה רק להם: "והיה תפילו אותה בנחלה לכם ולהגרים הגרים בתוככם, אשר הולידו בנים בתוככם והיו לכם כאזרח בבני ישראל" (יח' מ"ז, כב). אכן, להלכה הייתה אמנם חוקה אחת לגר ולתושב – אבלח בדרכו להתאזרח היה התושב קרוב יותר מן הגר סתם.

ד. חובותיו של הגר בדברים שבקדושה

א. איסור חמץ בפסח
"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל, בגר ובאזרח הארץ" (שמות י"ב, יט).

ב. איסור הקרבה מחוץ לאוהל-מועד ואיסור עבודה למולך
"ואלהם תאמר: איש איש מבית ישראל ומן הגר אשר יגור בתוכם, אשר יעלה עלה או זבח, ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אתו לה' – ונכרת האיש ההוא מעמיו" (ויקרא י"ז, ה-ט).
"ולבני ישראל תאמר: איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל, אשר יתן מזרעו למלך – מות יומת, עם הארץ ירגמהו באבן, ואני אתן את פני באיש ההוא, והכרתי אתו מקרב עמו" (ויק' כ', ב-ג).
משני הכתובים האלה יוצא, שהגר אסור היה בעבודה זרה. וכן מנסח יחזקאל את המצווה הזאת בשנוי לשון: "כי איש איש מבית ישראל ומהגר אשר יגור בישראל, וינזר מאחרי ויעל גלוליו על לבו... ונתתי פני באיש ההוא והשמותיהו... והכרתיו מתוך עמי" (יחז' י"ד, ז-ח).
איסור זה נתחייבו הגרים גם בברית בערבות יריחו25 (דב' כ"ט, י-כד).

ג. איסור דם
"כל נפש מכם לא תאכל דם, והגר הגר בתוככם לא יאכל דם. ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם, אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל – ישפך את דמו וכסהו בעפר" (וי' י"ז, יב-יג).

ד. איסור חילול השם
"איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, ונוקב שם ה' מות יומת; רגום ירגמו בו כל העדה, כנר כאזרח בנקבו שם יומת" (וי' כ"ד, ט-טז). (חוק זה הוסמך למעשה "בן איש מצרי בתוך בני ישראל", כלומר, בן גר היה.) "והנפש אשר תעשה ביד רמה, מן האזרח ומן הגר: את ה' הוא מגדף – ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה" (במד' ט"ו, ל).

ה. טומאת נבלה וטומאת המת חלה עליו
"וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה, באזרח ובגר – וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר. ואם לא יכבס, ובשרו לא ירחץ ונשא עונו" (וי' י"ז, טו-טז).
"והיתה לבני ישראל ולגר26 הגר בתוכם לחקת עולם: הנגע במת לכל נפש אדם, וטמא שבעת ימים" (במ' י-ט, י-יא).

ו. איסור עריות
"ושמרתם אתם את חקתי ואת משפטי, ולא תעשו מכל התועבות האלה, האזרח והגר הגר בתוככם כי את כל התועבת האל עשו אנשי-הארץ אשר לפניכם, ותטמא הארץ" (וי' י"ח, כו-כז).

ז. חייב לקיים מצוות יום הכיפורים
"בחדש השביעי, בעשור לחדש, תענו את נפשתיכם, וכל מלאכה לא תעשו, האזרח והגר הגר בתוככם" (וי' ט"ז, כט).
אם כן נתחייב הגר בישראל רק בשבע מצוות, לעומת זה זכויותיו מרובות.

ה. זכויות הגר בדברים שבקדושה

א. להשתתף בקרבן פסח, אם נימול
"וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' – המול לו27 כל זכר ואז יקרב לעשותו. והיה כאזרח הארץ... תורה אחת28 יהיה לאזרח ולגר הגר בתוכם" (שמות י"ב, מח-מט) וכן בספר במדבר ט', יד במצוות פסח שני: "וכי יגור אתכם גר, ועשה פסח לה' – כחקת הפסח וכמשפטו29 כן יעשה; חקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ". על השתתפות גרים בפסח חזקיהו מסופר בדה"ב ל', כה: "וישמחו כל קהל יהודה והכהנים והלוים וכל הקהל הבאים מישראל, והגרים הבאים מארץ ישראל והיושבים ביהודה".

ב. זכותו להביא קרבנות בכלל
"איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעלה – לרצנכם; תמים זכר, בבקר בכשבים ובעזים. כל אשר בו מום לא תקריבו, כי לא לרצון יהיה לכם" (ויקרא כ"ב, יח-יט). "ומעוך וכתות ונתוק – לא תקריבו לה'; ובארצכם לא תעשו. ומיד בן נכר30 לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה" (שם, כד-כה). וכן בתורת הקרבנות, במדבר ט"ו, יד-טז: "וכי יגור 'אתכם גר או אשר בתוככם לדרתיכם31, ועשה אשה ריח ניחח לה' – כאשר תעשו, כן יעשה. הקהל! חקה אחת לכם ולגר הגר, חקת עולם לדרתיכם, ככם כגר יהיה לפני ה'. תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם, ולגר הגר אתכם".
הגר מביא חטאת על שגגתו
"ואם נפש אחת תחטא בשגגה, והקריבה עז בת שנתה לחטאת, וכפר הכהן על הנפש השגגת בחטאה בשגגה לפני ה', לכפר עליו ונסלח לו. האזרח בבני ישראל ולגר הגר בתוכם, תורה אחת32 יהיה לכם לעשה בשגגה. (במדבר ט"ו, כז-כט).


זכויות הגר בדברים שבין אדם לחברו:

ג. הוא זכאי33 למנוחת השבת, ובן ישראל המעסיקו מצווה על כך:
"ויום השביעי שבת לה' אלהיך, לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך ובהמתך, וגרך אשר בשעריך" (שמות כ', י). "וביום השביעי תשבת, למען ינוח שורך וחמרך וינפש בן אמתך והגר" (שמות כ"ז, יב).
"ויום השביעי שבת לה' אלהיך, לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך, ועבדך ואמתך ושורך וחמרך וכל בהמתך, וגרך אשר בשעריך, למען ינוח עבדך ואמתך כמוך"34 (דב' ה', יד).

ד. הוא זכאי להגנה משפטית, שעליה מצווים כל איש מישראל והעדה כולה
"ואצוה את שפטיכם בעת ההיא לאמר: שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו" (דברים א', טז). "לא תטה משפט גר יתום" (דברים כ"ד, יז). "וכי יגור אתך גר בארצכם – לא תונו אותו, כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך... לא תעשו עול במשפט, במדה במשקל ובמשורה, מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק יהיה לכם" (ויקרא י"ט, לג-לו). "ומכה בהמה – ישלמנה, ומכה אדם – יומת, משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח יהיה" (ויקרא כ"ד, א-כב). "לא תעשק35 שכיר, עני ואביון, מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך" (דברים כ"ד, יד).

ה. הוא ראוי לתמיכה סוציאלית
"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו. גר ותושב וחי עמך; אל תקח מאתו נשך ותרבית"36 (ויקרא כ"ה, לה-לו), "וכרמך לא תעולל, ופרט כרמך לא תלקט, לעני ולגר תעזב אתם"37 (ויקרא י"ט, י). "ובקצרכם את קציר ארצכם – לא תכלה פאת שדך בקצרך, ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזב אתם" (ויקרא כ"ג, כב). "כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עמר בשדה, לא תשוב לקחתו, לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (דברים כ"ד, יט). "לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה (כלומר: מתנת חנם) ואכלת, או מכר לנכרי (כלומר: בכסף)" (דברים י"ד, כא).

הוא זוכה במעשר עני
"מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחתבשעריך, ובא הלוי, כי אין לו חלק ונחלה עמך, והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך, ואכלו ושבעו" (דברים י"ד, כח-כט). "כי תכלה לעשר את מעשר תבואתך בשנה השלישת, שנת המעשר, ונתתה ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה, ואכלו בשעריך ושבעו. ואמרת לפני ה' אלהיך: בערתי הקדש מן הבית, וגם נתתיו ללוי ולגר, ליתום ולאלמנה" (דברים כ"ו, יב-יג).

הוא זכאי להשתתף בשמחת החגים
בחג השבועות: "ושמחת לפני ה' אלהיך, אתה ובנך ובתך, ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך, והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך" (שם ט"ז, יא).
ובחג הסוכות: "ושמחת בחגך, אתה ובנך ובתך, ועבדך ואמתך והלוי והגר, והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (שם ט"ז, יד).
ובביכורים: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך, אתה והלוי והגר אשר בקרבך" (שם כ"ו, יא).

הוא זוכה בהפקר של שביעית
"והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך לשכירך ולתושבך הגרים עמך" (וי' כ"ה, ו).

וזוכה לשמיטת כספים
"שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמטה לה', את הנכרי תגש" (דב' ט"ו, ב-ג)38.
הרעיון שלחובת התמיכה בגר והחובה לפרנסו מובעים בכתובים: "עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה, ואהבתם את הגר" (שם י, יט-כ).

ו. יש לו זכות מקלט
"לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם, תהיינה שש הערים האלה למקלט, לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה" (במ' ל"ה, טו). חוק זה נשנה ביהושע כ"ט:
"אלה היו ערי המועדה לכל בני ישראל ולגר הגר בתוכם, לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה".

ז. הוא בן חורין ורשאי לקנות עבד מישראל
"וכי תשיג יד גר ותושב עמך, ומך אחיך עמו, ונמכר לגר תושב עמך, או לעקר39 משפחת גר" (וי' כ"ו, מז).
אף-על-פי שלמעשה היה הגר כפוף ליחיד או לציבור בגלל זיקת החסות וקשרי עבודה – לא חל עליו שעבוד הגוף, ואסור היה להעבידו עבודת עבד, עד שעבד עברי הושווה אליו לעניין זה, כל עוד לא מכר את עצמו לעבדות: "וכי ימוך אחיך עמך, ונמכר לך – לא תעבד בו עבדת עבד; כשכיר כתושב יהיה עמך" (וי' כ"ה, לט-מ).

וזכאי להשתתף בעצרת עם
"הקהל את העם, האנשים והנשים והטף וגרך40 אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלהיכם, ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' ל"א, יב).

בשלושה דברים נבדל הגר מן האזרח
א.
אין לו חלק בקרקע, שהיא נחלת בני ישראל בלבד. לכן מדבר חוק מכירת קרקעות רק ב"עמית או ב"אח",41 אבל לא בגר, ואפילו אם הוא תושב על האדמה, הרי הוא אריס או שכיר עליה; משום כך, כשהתורה אוסרת מכירת קרקע לצמיתות, ואומרת שאין לבעליה כוח הרשאה כזה42, היא משווה את בעל האחוזה מישראל אל הגר והתושב: "כי גרים ותושבים אתם עמדי", מתוך ההנחה, שהדבר גלוי וידוע, שאין לגר תושב זכות קניין בקרקע בארץ-ישראל43. לעומת זה יכול בן ישראל לקנות קרקע מנכרי בארץ-ישראל, דוגמת דויד שקנה גורן ארוונה היבוסי (שמ"ב כ"ד, יח-כד).
ב. הוא הדין לגבי עבדות עולם. הגר נקנה לעבד עולם על-ידי בן ישראל, אבל אין הגר קונה עבד מישראל לעבד עולם: "ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבתיכם – מהם תקנו עבד ואמה; וגם מבני התושבים הגרים עמכם – מהם תקנו וממשפחתם אשר עמכם, אשר הולידו בארצכם – והיו לכם לאחזה. והתנחלתם44 אתם לבניכם אחריכם, לרשת אחזה, לעלם בהם תעבדו; ובאחיכם בני ישראל, איש באחיו, - לא תרדה בו בפרק" (וי' כ"ה, מד-מו). לעומת זה בן ישראל שנמכר לתושב – יש לו גאולה, או יוצא ביובל כדין עבד עברי (שם, מז-נד).
ג. אינו מתנה לשלטון ולשיפוט
מצוות השיפוט והזכות לשפוט ניתנה לעם ישראל בלבד: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, יראי אלהים" (שמ' י"ח, כא), "ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל... ושפטו את העם" (שם, כד-כו). "בצדק תשפט עמיתך" (וי' י"ט, טו) – השופט הוא עמית, בן העם. לפי דב' א', טו-טז, היו ראשי השבטים גם השופטים: "ואקח את ראשי שבטיכם... ואתן אותם ראשים עליכם... ואצוה את שפטיכם... ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו" (הש' וי' י"ט, לד), או השופטים היו בני לוי (דב' ל"ג, י).
אמנם חייבים לשפוט בצדק גם את הגר, אבל הגר נשפט ואינו שופט, כדבר אנשי סדום אל לוט: "האחד בא לגור – וישפט שפוט"? (בר' י"ט, ט).
ומשום כן אין יתרו, המציע מינוי שופטים, נעשה עצמו שופט, כי הוא נכרי.
ואם לשיפוט הוא פסול – אין צריך לומר שאינו ראוי לשלטון, ובזה דינו של גר כדין נכרי: "מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא" (דב' י"ז, טו). ההדגשה היא על המלה "אחיך", ואין גר-תושב נכלל במושג זה45.
מכיוון שאין לו נחלה ואינו מתמנה לשלטון, הרי הרבה גופי תורה הקשורים בקרקע, כגון: מתנות כהונה, מתנות עניים, עלייה לרגל46 שהוא פטור מהם. מסתבר שגם חובת יוצאי צבא אינה חלה עליו47. כיון שאינו מתמנה – גם אינו ממנה את שליחי הציבור. כמו-כן אין חלים עליו הרבה איסורים אישים כגון: אכילת נבילה וטריפה, בשר בחלב, שעטנז, בקיצור – כל אותן מצוות שבתורה, שלא נאמר בהן בפירוש: חוקה אחת, תורה אחת – אינן נוגעות לגר-תושב47א.

בסיכומו של דבר: לגר היו שבעה חיובים, וכנגדם שבעה זיכויים.

החיובים הם:
1) לא לאכול חמץ בפח;
3) לא לאכול דם;
5) להיטהר מטומאה;
7) לקיים צום כיפור.

2) לא לעבוד עבודה זרה;
4) לא לחלל את שם ה';
6) להתרחק מעריות;


הזיכויים הם:
1) להביא קרבנות, אם נימול;
3) להישפט משפט צדק;
5) זכות המקלט;

2) לנוח בשבת;
4) ליהנות מתמיכה סוציאלית;
6) זכות קניין, חוץ מקרקע;

7) חירות אישית (ובכלל זה להישתתף בעצרת עם).

גם את העבדים הנכרים אפשר למנות עם הגרים, אולם מכיוון שהיו קנויים לאדוניהם קניין הגוף ואין להם רצון עצמם – הרי חדלו להיות אישיות משפטית ונעשו חלק מרשותו של האדון, והוא האחראי לחיובים, כגון: מילה ושבת. גם הזיכויים, כגון לאכול בקדשים אם הוא עבד כוהן48, או להשתתף בשמחת החגים – באים לו מכוח רבו. לעומת זה הוא לא נזכר במתנות עניים, כגון: מעשר עני, לקט, שכחה ופאה. אין הוא בדין איסור נשך – מפני שאין לו קנין משלו, ומשום כך אין הוא מקריב קרבן, וספק גדול הוא, אם הייתה לו איזו זכות של שיפוט48א, לתבוע את אדוניו למשפט. רק חייו מוגנים ע"י החוק הכללי של איסור שפיכת דמים (שמ' כ"א, כ). נראה שלא הייתה לו זכות מקלט, ואם נהרג – מפצים את אדוניו בשלושים שקל (שמ' כ"א, לב). מצבו המשפטי היה פחות ממצבו של גר-תושב.

ו. איך נעשה גר לאזרח?

הצטרפות לא-ישראלי לעם מובע במונח "יבוא בקהל ה'". בנידון זה אנו מוצאים כמה סוגים בחוקת ההתאזרחות שבספר דברים (כ"ג ב-ט);

"לא יבא פצוע-דכה וכרות שפכה בקהל ה'. לא יבוא ממזר49 בקהל ה'; גם דור עשירי לא יבא לו בקהל ה'. לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'; גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' – עד עולם!... לא תתעב אדמי, כי אחיך הוא. לא תתעב מצברי; כי גר היית בארצו. בנים אשר יולדו להם – דור שלישי יבא להם בקהל ה'".

לפנינו שני סוגים: א) פסולים לעולם, ב) פסולים לשעה. הסוג השני מתקבל לקהל ה' (לעדת ישראל) רק בדור שלישי, כלומר הוא נכדו של גר. השאלה היא, אם דור שלישי נקבע רק לגבי אדומי ומצרי – או לכל הנכרים שזרעם לא נאסר, היינו שנכרי אשר רצה להצטרף לעם מוכרח היה לעבור תקופה של גרות והסתגלות בישראל. ועוד מראה לי, שהבא בקהל ה' צריך היה להצטרף למשפחה בישראל, "להסתפח בנחלת ה'"50, ובזה נעשה ישראל גמור מבחינה אזרחית. זהו ההבדל שבין הנספח ובין הנלוה, שני הסוגים הנזכרים בישעיה י"ד, א: "ונלוה הגר עליהם, ונספחו על בית יעקב"; הנספח הוא אפוא בדרגה שלמעלה מן הגר – הנלווה. רק הנספח היה שווה לכל דבר לבן ישראל בתקופת המקרא, כמו גר צדק בהלכה התלמודית.

לעומת זה לא נדרש מן הנלווה אלא לקבל עליו כמה מצוות, כמשפט הגר בישראל, וזוהי המסגרת אשר נועדה להקיף עמים רבים באחרית הימים. זאת אנו למדים מדברי הנביא (יש' נ"ו, ו-ז): "ובני הנכר הנלוים על ה' לשרתו ולאהבה את שם ה', להיות לו לעבדים (כלומר: פרישה מעבודה זרה); כל שמר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי, והביאותים אל הר קדשי... עולתיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי"... מצע זה כולל: איסור עבודה זרה, איסור חילול השם, שמירת שבת, הכניסה בבריתו של אברהם – וכנגד זה תינתן להם הזכות לבוא למקדש ולהביא עולה וזבח ולהתפלל שם לפני ה'. בזכריה י"ד, טו מובעת התקווה, שהנותר מן כל הגוים יעלה לחוג את חג הסוכות מדי שנה בשנה. אולם חגיגה זו אין משמעותה ישיבה בסוכה, שהיא מצוות בני ישראל בלבד51, אלא להיות נוכח בעת הקרבת שבעים פרים כנגד שבעים אומות, ולהתפלל על הגשם. מלבד מצוות מועטות אלה – אין בין העמים לישראל שותפות הדוקה, לא במובן אזרחי ולא במובן דתי; ישראל יישאר תמיד עם-סגולה, חלק ה', וירושלים עיר הקודש משכן ה', כדברי זכריהו: "רני ושמחי, בת ציון, כי הנני בא ושכנתי בתוכך, נאם ה', ונלווה גוים רבים אל ה' ביום ההוא, והיו לי לעם, ושכנתי בתוכך... ונחל ה' את יהודה, חלקו על אדמת הקדש, ובחר עוד בירושלם" (זכ' ב', יד-טז).

הערות שוליים:

  1. ר' שם, עם'11. וכן היא דעתו של חוקר המשפט דר' זאב פלק. כמחקרו "נשואי פנים בישראל" (תרביץ תשרי תשכ"ג) הוא כותב: "עלינו לבדוק את המקורות מצד התוכן ולא מצד הצורה הספרותית; בעניין זה אין לסמוך על הכרונולוגיה ותאריכי את חיבור על המקורות השונים וכ' ".
  2. הש' (Leipzig 1896) A. Bertholet, Die Stellung der Israeliten u. der Juden zu den Fremden עמ' 152 ואילך.
  3. לדעת רד"ק בס' השרשים, שורש זרה: "כי הוא מגולה לכל וידוע מי הוא ומשפחתו, אבל הגר הוא מכוסה" וכ'; צח וטהור עפ"י ר"י אבן ג'נח כמו בערבית צרח, וכן פירש ברט. בלי לוואי פעמיים (במ' ט"ו, יג, וי' י"ט, לד); האזרח בישראל, בבני ישראל – שלוש פעמים (וי' כ"ג, מב; במ' ט"ו, כט; יח' מ"ז, כב); אזרח הארץ – שלוש פעמים (שמות י"ב, יט, מח; במ' ט', יד).
  4. אולם הנחלה אינה תנאי. הלוויים נכללו באזרחים, ולא הייתה להם נחלת שדה, אבל היו להם ערי אחוזה.
    4א. וכן משמע בהמשך הסוגיה בב"ק ל"ח ע"א, כי "רעך-דווקא"; לכל היותר נכלל הגר במושג רעך, כן אפשר לדייק, מדין רבית ושמיטת כספים, ר' להלן 494-493; וע' ברטנורא ב"מ פ"ה מ"ו, הסובר אחרת.
  5. ונ"ל שהביטוי "תמול בואך" חשוב לקביעת מעמדו כנכרי, כי למצב של גר עדיין לא בא; הוא היה "גולה", כנראה נרדף שביקש מקלט ביהודה.
    5א. גם לפי פשוטה של גמרא כולל השם "אדם" כל בני אדם הראשון. דעת רשב"י "אין עכו"ם קרויין אדם" – היא דעת יחיד, ע' ב"ק ל"ח ע"א בתוס" ד"ה אלא האדם. ב"מ קי"ד ע"א, תוס' ד"ה מהו בשם ר"ת. ברור שהוא נידון על שפיכות דמים. ר' סנהדרין. נ"ז ע"א.
  6. אמנם עבד כנעני שנימול כבר חדל מהיות נכרי ומצבו כשל גר, הש' שמות י"ב, מג-מד, אבל קרוב לוודאי, שלא כל העבדים נימולו.
    6א. ר' מאמרי של מ. דויד: Hammurabi and its relation to the Provisions of the Law in Exodus Quttestam. Studien. VII. 1950 ומאמרי: מה בין משפטי התורה לבין חוקי עמורבי בספר זיידל (ירושלים תשכ"ב) עמ' 19.
  7. הרי זו אזהרה לבית דין, שלא ימכרנה לנכרי (מכילתא). איסור זה חל גם על האב. ר' ברש"י, ופשוטו: למי שאינו מישראל, ראב"ע ורמב"ן שם.
  8. "שנעקר מזו המלכות רחוק מארצכם; לא תושב ולא גר" (רשב"ם), וזה לפי אונקלוס, שתרגם: לארמאה.
  9. "אעפ"י שאין הגר תושב והעקר חייבין במצות היובל – לא יקנו את עבדי להם לעבדים" (רמב"ן שם)
  10. ומשום כך מכנה אותם בעל דברי הימים גרים (בקמץ) ולא גרים (בצירי) (דה"א ט"ז, יט), כמו בני אפרים ומנשה הגרים בתוך יהודה ובנימין (דה"ב ט"ו, ט) ועוד כמה מקומות שבהם נמצא דיוק-לשון זה, להבדיל את הגר הישראלי מן הגר הנכרי.
  11. לדעת קויפמן הוא מעין שבט של גרים, תו"א, ג', 571.
  12. "מחוטב עצך – מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע" (רש"י דב' כ"ט, י בשם תנחומא, ואינו בנדפס).
  13. דעתו של ע,צ מלמד (תרביץ י"ד), הסובר שיש להבחין בין הצירופים: בקרב, בתוך וכו' – אינה מוכחת.
  14. ר' שם בעמ' 46.
  15. והוא הנקרא בספרות ההלכה גר-תושב. ר' רמב"ם, איסורי ביאה, פי"ד ה"ז. (ולפי הגמרא בעכין כ"ט ע"ב היה נטהג רק "בזמן שהיובל נוהג", כלומר: עד תגלת פלאסר).
  16. גר-תושב: בר' כ"ג, ד; וי' כ"ה, כג, לה, מז; במ' ל"ה, טו; תה' ל"ט, יג; דה"א כ"ט, טו. תושב-שכיר: שמ' י"ב, מה; וי' כ"ב, י; כ"ה, מ; תושב: וי' כ"ה, מה. "מתשבי גלעד" (מל"א י"ז, א) אין כנראה לחבר עם תושב, אלא הוא תמורה אל התשבי, כפי שתרגמו השבעים; הוא לבדו חסר ו'.
    16א חוקי המזרח הקדמון עמ' 132.
  17. "איזהו גר-תושב? כל שקיבל עליו בפני שלשה חברים, שלא לעבוד עבודה זרה – דברי ר' מאיר; וחכמים אומרים: כל שקיבל עליו שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נוח; אחרים אומרים וכ'. וע' רמב"ם, הלכות איסורי ביאה פי"ד ה"ז.
  18. "לגר אשר בשעריך תתננה" (דב' י"ד, כ) – מןמד שנותנה במתנה לגר תושב (ספרי, שם)
  19. Jahresbericht, J.T.S., Breslau 1884 מובא בחיבורו של בירתוליט, עמ' 158.
  20. לפי בירתוליט, שם.
  21. D.F. Baethgen, Die Psalmen, Göttingen 1892.
    21א עמ' 35, Max Weber, Gessammelte Aufsätze, III
  22. תרביץ י"ד, עמ' 12.
    22א או בעיקבות ההל כה, שגר סתם הוא גר צדק; ותושב – שקיבל עליו כמה מצוות בלבד.
  23. כך תתיישב התמיהה, שאין זכר לאריס במקרא, אע"פ שסוג זה ידוע בכל המזרח הקדמון החקלאי וזכויותיו ידועות מחוקי עמורבי לפני המקרא ומספרות התלמוד שלאחר המקרא.
  24. "שכיר יום": איוב ז', א; י"ד, ו; "שכיר שנה": וי' כ"ה, נג; שכיר לשלש שנים: דב' ט"ו, י"ח; יש' ט"ז, יד.
    24א על יסוד ברית בינו ובין בעלי הקרקע, "והם בעלי ברית אברם" (בר' י"ד, יג).
  25. "וישראל חייבין עליהם" (אור החיים), כלומר, הציבור אחראי לכך שהגר לא יעבור על מצווה זו.
  26. "ולגר – בעבור היות ארץ ישראל קדושה", ראב"ע. אולם לפי המשכו נראה, כדי שלא ימטא את המקדש בבואו, שהרי הגר היה זכאי להביא קרבן.
  27. כלומר הגר יעשה את הפסח בתנאי, שכל בני-משפחתו הנוכחים נימולו.
  28. לעניין הפסח והלכותיו.
  29. רומז לחוקת הפסח בשמות י"ב.
  30. מכאן אין להסיק, שהיו מביאים קרבן משל הנכרי, כי הכתוב אינו מדבר כאן על קרבן שנכרי מביאו, אלא רק על קרבנות ישראל (רד"ב הופמן בפירושו); כוונתו היא, שאסור להטיל מומים בבהמות, ואם נקנו מנכרי בעלי-מום והובאו ע"י בן ישראל – גם אז פסולות הן להקרבה. וכך יובן גם מעשהו של אלעזר בן חנניה הכה"ג ששיכנע את הכהנים שלא יקבלו זבחים מיה בני נכר (פלביוס, מלחמות ב' יז, ב) ואולי זוהי כוונתם העיקרית של דברי ר' יוחנן: "בתחילה אפילו מים ומלח אין מקבלין מהם", ערכין ו' ע"א, ע"ש. גם ההלכה המתירה קרבן נכרים מתוך הדרשה של "איש איש" (וי' כ"ב, יח) מצמצמת היתר זה רק לקרבן עולה, וכנראה רק מנכרים שמחוץ לארץ, ע' חולין י"ג, ע"ב. קויפמן, תו"א כ"ב, ע' 400, מסיק מכתובנו, שהקריבו קרבן של בן נכר; אבל אין זה מוכח, כי לא מצאנו לזה במקרא אף אסמכתא אחת. גם נעמן לא הקריב קרבן תודה על תשועתו בישראל. בתפילת שלמה נאמר:... "וגם הנכרי... ובא והתפלל (מל"א ח' מא-מב). ממעשה בלעם במואב (במד' כג) ודאי שאין להסיק בנידון זה.
  31. "אשר בתוככם לדורותיכם" – מתכוון לגר קבוע, גר תושב, ברתוליט (שם, עמ' 174).
  32. "תורה אחת – תורת החטאת",ראב"ע; אבל לא לכל המצוות, ור' להלן הערה 47א.
  33. לא מניתי שביתת שבת, כתובתו האישית, כשיטת הרמב"ן הנראית פשוטו של מקרא, וזה לשונו: "וגרך אשר בשעריך" – על דרך הפשט, גר שער לעולם הוא גר תושב... ולכך לא היתה בו המצוה, שיאמר: לא תעשה בו מלאכה האזרח והגר, אבל לנו מצווה שלא יעשה מלאכה לצרכינו... והוא בעצמו אין עליו זאת המצוה, ועושה מלאכה לעצמו בשבת.
  34. כאן צירוף שני המשפטים מס' שמות.
  35. על עושק הגר הוכיחו הנביאים קשות, ר' יר' ז', ו; כ"ב, ג; יח' כ"ב, ז, כט; זכ' ז'; מל' ג', ה.
  36. לעומת זה: "לנכרי תשיך", דברים כ"ג, כא.
  37. לעומת זה, לא היתה זכות לקט לנכרי, לכן ראתה רות רשות זו כחסד ואמרה: "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה" (רות ב', י).
  38. מסתבר שבעניין זה נבדל הגר מן הנכרי כמו בעניין נשך.
  39. אצל "עקר" חסר הלואי "עמך", מפני שהוא ממשפחת גר שעקרה מן הארץ. ר' לעיל, הערה 8.
  40. "וגרך-אולי יתיהד", ראב"ע.
  41. "וכי תמכרו ממכר לעמיתך, או קנה מיד עמיתך" (וי' כ"ה, יד). "כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו" (וי' כ"ה, כה). ור' וובר, שם, עמ' 39, 77.
  42. בתקופת השבטים הייתה אסורה גם העברת נחלה משבט לשבט (במ' ל"ו, ז"ט). אבל נראה מתוך מעשה נבות היזרעאלי, שעוד בימי אחאב הקפידו על כך (מל"א כ"א, ג).
  43. רק בתכניתו של יחזקאל לעתיד לבוא נאמר: "תפילו אותה בנחלה, לכם ולהגרים" (יח' מ"ז, כב). שינוי זה כרוך בהרחבתה של ארץ-ישראל לצד צפון, והרחבה זו הצריכה פתרון לבעיית העמים היושבים שם. יחזקאל ראה אותו במתן סטאטוס של גרים תושבים מתנהלים. הש' בפירושי לזכריה ט', א-ב.
  44. "ועבד איתקש לקרקעות" (מגילה כג, כלומר: עיקרון משותף לשני החוקים.
  45. והגיונית היא מסקנת ההלכה ממקרא זה: "מכאן אמרו, אין ממנים פרנס על הציבור אשר לא אחיך הוא", וכן: "כל משימה שאתה שם עליך – לא יהיו אלא מקרב אחיך" (קידושין ע"ו וע"ב). התנגדות החכמים לבית הורדוס נבעה מכאן (ר' ב"ב ג.
  46. לכן מודגש בחג הסוכות, שהוא חג האיכר האוסף פרי אדמתו "האזרח בישראל ישבו בסוכות" האזרח ולא הגר. ברתוליט רואה בזה יוצא מן הכלל בלתי-מובן, לכן הוא נוטה לשער, שהושמט "הגר" (ר' שם, עמ' 172-171) – ולא היא. "יוצא מן הכלל" זה נובע מעקרונות חוקת הגר. לכן אמרו: "הגר מביא (ביכורים) ואינו קורא" (ביכורים פ"א מ"ד).
  47. ר' ראב"ע, במד' א'ג: "כל יוצא צבא בישראל – להוציא ערב רב" וכן משמע מהכתוב מל"א ט' כב; וכן וובר, עמ' 42.
    47א. זוהי אחת הטעיות הרווחות אצל פרשנים ודרשנים, שהפרידו את הכלל הזה מן המשפט שקדם לו (הש' שם, בירתוליט), ובאו לכלל מסקנה, שהיה שוויון-זכויות לגר ולאזרח. ולדעת וובר הוא חידוש של P מתקופת הגולה, שם, עמ' 142. חז"ל שפירשו "חוקה אחת" ברוח זו – התכוונו רק לגר צדק, שקיבל עליו את כל מצוות התורה ונעשה יהודי גמור לכל דבר. השוה הערה 32.
  48. "וכהן כי יקנה נשפ קנין כספו – הוא יאכל בו (בקדש) ויליד ביתו – הם יאכלו בלחמו" (וי' כ"ב, יא).
    48א. איוב מזכיר זאת כמעשה שלפנים משורת הדין (איוב ל"א, יג).
  49. נ"ל שממזר הוא כינוי לשרידי הכנענים שלא נשמדו. פירושים אחרים למלה זו ר' בפירושי לזכריה ט', ו. ומטעם זה נשארו הנתינים ועבדי שלמה בגרותם לעולם, מפני שמוצאם היה כנעני, ר, עז' ב' מג-נט; קויפמן תו"א כ"ד 286.
  50. "ספחני נא אל אחת הכהונות (שמ"א ב' לו, כ"ו, ט) – שיחברו לאחת ממשמרות הכהונה" (רלב"ג), כלומר שיצרפו לאחת ממשפחות הכהונה!
  51. ר' לעיל, הערה 46.
ביבליוגרפיה:
כותר: הנכרי והגר במקרא
מחבר: זר-כבוד, מרדכי (ד"ר)
שם  הספר: עז לדוד : קובץ מחקרים בתנ"ך, מוגש לדוד בן-גוריון במלאת לו שבעים ושבע שנים
תאריך: תשכ"ד
הוצאה לאור: החברה לחקר המקרא בישראל; הסוכנות היהודית לארץ-ישראל. המחלקה לחנוך ולתרבות; החברה היהודית העולמית לתנ"ך
הערות: 1. לא הצלחנו לאתר את בעלי זכויות היוצרים. במידה ויאותרו בעלי הזכויות, נפנה אליהם לקבל את הרשאתם.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית