עניין זה מביאני לעיון קצר בקבוצת הכתובים, שיוחד להם הכינוי 'שירי עבד ה'': יש' מב, א-ד; מט, א-ו; נ, ד-ט (או יא); נב, יג-נג, יב.²⁸ השאלה המרכזית שנשאלה לגבי העבד היא, כמובן, שאלת זהותו: האם הוא דמות אינדיבידואלית או קיבוצית? דמות פולחנית, משיחית או היסטורית? הדיונים הרבים וההשערות המגוונות בשאלה זו נובעים לא רק מן החשיבות התיאולוגית שיש לדמות העבד בנצרות, אלא בראש ובראשונה מן האופי המיוחד, המעורפל ורב הפנים של עיצוב דמות העבד, שיש בו תערובת של קווים אישיים וקיבוציים. משום כך קשה לקבל פתרון אישי מובהק, כגון זה המזהה את העבד עם דמות היסטורית מפורסמת מעברו של העם, כפי שהציע זלין. הוא זיהה את העבד תחילה עם זרובבל, אחר כך עם יהויכין או משה, ולבסוף נטה מכיוון זה, וזיהה את העבד עם הנביא עצמו, מחבר השירים.²⁹ פתרון אחרון זה מקובל כיום על כמה וכמה חוקרים.³⁰ ונראה לי שהוא עדיף על כל שאר הפירושים האישיים. עם זאת אין הוא מצדיק התעלמות מוחלטת מן הגוונים הקיבוציים המובהקים בדמות העבד, אף שאלו לכשעצמם אין בהם די כדי להכריע לטובת הפירוש הקיבוצי.³¹

לאחרונה ניכרת מגמה שלא לזהות את העבד באופן חד ומדויק. כך קבע קויפמן, שהעבד אינו אישיות מסוימת, אך גם אינו עם ישראל, אלא הוא 'דמות חזונית', אחת 'מדמויות ישראל'.³² בדומה לו קובע מקנזי:³³ 'The servant remains an individual, but an ideal who reflects the genuine character of all Israel'. מקנזי הדגיש את הזיקה הרבה בין קווי אישיותו הקיבוצית של העבד לבין דמותם של נביאי ישראל, ובייחוד ירמיהו. ראוילי, בהתבססו על התפיסה שהעלה רובינסון בדבר 'האישיות הקיבוצית' במחשבה הישראלית,³⁴ קובע, שהעבד הוא התגלמות אישית של כל המעלות הדתיות והמסר הדתי של עם ישראל.³⁵ יותר מכל פרשן אחר היה זה ווסטרמן, שהדגיש את האופי המעורפל בציור דמות העבד, בקבעו, שאין זה מקרי:³⁶ 'The cryptic, veiled Language used is deliberate… much in them was meant to remain hidden even from their original hearers'. לפיכך הוא קובע, כי אל לו למחקר להתרכז בשאלת זיהויו של העבד, והטעם הוא: 'Precisely this is what they neither tell nor intend to tell us'. אולם גם ווסטרמן מציין, שבין המוטיבים שבאמצעותם מעוצבת דמות העבד יוחד מקום חשוב לדמותו של הנביא, בזיקה ברורה לדמותו של משה. ואכן, סבורני, שהגישה הנכונה לבירור זהותו של העבד אסור לה להתעלם מן האופי המעורפל שבהצגת הדמות, ויש לראות בכך הנחיה מתודולוגית למי שבא לקבוע מיהו העבד. למרות ריבוי הפנים המכוון יש מקום להדגיש שתי מגמות ראשיות בעיצוב הדמות: מחד גיסא נטייה לצייר את העבד באופן שיזכיר את עם ישראל, ומאידך גיסא באופן שיזכיר את אישיותם של הנביאים – מעין אישיות קולקטיבית של נביא – תוך הדגשת תווי היכר המזכירים במיוחד את משה וירמיהו. העבד נבחר כבר מבטן אמו (יש' מט, א), כירמיהו; נשלח להושיע את העם מגלותו (שם מט, ו), כמשה. יחד עם זאת העבד הוא העם עצמו, כפי שעולה מכתובים רבים, לאו דווקא מן הזיהוי המפורש 'עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר' (שם מט, ג); החשוד על רבים כגלוסה.³⁷ מעניין שגם רש"י נוטה בפירושו לכיוון זה. היות שאינו מתייחס לכתובים על עבד ה' כאל קבוצת שירים העומדת ומתפרשת בפני עצמה, הוא מפרש כל כתוב באופן עצמאי; כך פירש את מב, א; נב, יג כמוסבים על עם ישראל, בעוד את מט, א; נ, ד פירש כאמורים על הנביא (למט, א הוא אומר: 'משאני בבטן עלתה לפניו במחשבה להיות שמי ישעיה'). כך גם מלגין; בכתובים מסוימים, הוא טוען, מצטייר העבד כעם ישראל, אך באחרים דמותו כשל נביא או מלך. מכאן קביעתו הבאה, כמעט כלשונו של ווסטרמן:³⁸ 'Precisely what is meant is not explained; it is as if the ambiguity were deliberate'

דו-משמעות זו בציור דמותו של העבד עולה בקנה אחד עם מה שראינו באשר לשימוש במוטיבים של הקדשה. אף כאן יש ביטוי לתפיסתו העמומה של ישעיהו השני שככל שהדבר נוגע למהותם הנבואית, הוא וישראל חד הם: בחזקת נביאים; אלא שישראל – לו אין דבר זה מחוור כל צרכו.³⁹ הערפול בציור דמות העבד אינו מקרי אפוא, אף אינו סממן ז'אנרי של אורקולום; הוא ביטוי הולם לתחושתו של הנביא, שאין הפרדה מוחלטת בין העם לבינו, כשמדובר ביעודם הנבואי. טשטוש תחומים זה, שמקורו בתחושה ולא בפילוסופיה או תיאולוגיה שיטתית, עונה גם לשאלות לגבי תפקיד העבד, כגון, אם העבד הוא ישראל, כיצד זה יגאל העם את עצמו; מיהו ש'משפט לגוים יוציא' (מב, א) – העם או הנביא, ועוד.⁴⁰

לחלקים נוספים של המאמר:

חזון הקדשה ותודעה נבואית : א
חזון הקדשה ותודעה נבואית : ב
חזון הקדשה ותודעה נבואית : ג
חזון הקדשה ותודעה נבואית : ד (פריט זה)
חזון הקדשה ותודעה נבואית : ה
חזון הקדשה ותודעה נבואית : ו

הערות שוליים

28. איני בא לדון כאן בשאלות השונות, הנוגעות למונח 'שירי עבד ה'' ולקביעה המדויקת של הכתובים, שכך ראוי לכנותם. כידוע נחלקים החוקרים בשאלה, היש הצדקה להפריד בין קבוצת השירים הללו לבין שאר הכתובים בספר, הנוקטים לשון 'עבד'. גם אלה הרואים בשירי העבד חטיבה נפרדת אינם תמימי דעים ביחס לפסוקים השייכים לשירים אלה, ואף שאלת המקוריות של חלק מהם נתונה במחלוקת. הכתובים שציינתי הם על-פי דוהם, שטבע את המונח 'שירי עבד ה''. ראה: B. Duhm, Das Buch Jesaja, Gottingen 1892, p. xviii. דיון מפורט בשאלות אלה ראה: קויפמן (לעיל, הערה 13), עמ' 134-108; C.R. North, The Suffering Servant, Oxford 1956; H.H. Rowley, The Servant of the Lord and other Essays, Oxford 1965 2, pp. 1-93; H.M. Orlinsky, wStudies in the Second Part of the Book of Isaiah', SVT14(1967), pp. 1-133
29. מראי מקומות מדויקים ראה אצל מקנזי (לעיל, הערה 2), עמ' xlvii.
30. הרי חלק מן החוקרים, שזיהו את העבד עם הנביא, מחבר השירים: בגריך (לעיל, הערה 2), עמ' 152-133; S. Mowinckel, He That Cometh, Oxford 1959, pp. 213-333; אורלינסקי, שם, עמ' 96-94, וכן בערך 'עבד ה'', אנציקלופדיה מקראית, ו, ירושלים תשל"ב, עמ' 22. הוא סבור, שאין להפריד את שירי העבד מכלל הספר. ולפיכך מציין, שהעבד הוא לעתים הנביא עצמו, אך לעתים עשוי להיות כלל ישראל. טבלת סיכום של ההשקפות השונות על זהות העבד ראה בפירושו של וולץ (לעיל, הערה 25), עמ' 167, 188.
31. להלן מספר חוקים, המצדדים בפתרון הקיבוצי: סגל (לעיל, הערה 19), עמ' 932; הרן (לעיל, הערה 1), עמ' 37-33. סניית סבור שהעבד הוא אותה קבוצה מקרב גולי יהויכין המכונה בנבואת ירמיהו (פרק כד) 'התאנים הטובות', תוך מגמה מודרגת לכלול עמהם גם את גולי בבל שלאחר החורבן. ראה: N. Snaith, 'Isaiah 40-66, A Study of the Teaching of the Second Isaiah and its Consequences', SVT 14 (1967), pp. 166-176. סקירה על הפיתרון הקיבוצי ראה גם אצל קויפמן (לעיל, הערה 13), ג, עמ' 111-110.
32. קויפמן, שם, עמ' 123.
33. מקנזי (לעיל, הערה 2), עמ' LIV.
34. ראה: H.W. Robinson, 'The Hebrew Conception of Corporate Personality', BZAW 66 (1936), pp. 49-62
35. ראולי (לעיל, הערה 28), ע' 60-30.
36. בפירושו, שם, עמ' 93.
37. כך טען דוהם בפירושו (לעיל, הערה 28), ולא היה הראשון. בעקבותיו נתקבלה דעה זו על מרבית המפרשים. ראה, בין השאר: ווסטרמן (לעיל, הערה 2), עמ' 209: מקנזי (לעיל, הערה 2), עמ' 105.
38. מלגין (לעיל, הערה 2), עמ' 146. בכיוון דומה הולך גם אייספלדט: O. Eissfeldt, Einleitung in das alten Testament, Tubingen 1964, pp. 457-454
39. מכאן שאני נוטה להניח, שישעיהו השני הוא אשר חיבר את שירי העבד. דעה זו מקובלת על חלק מן החוקרים, לא על כולם. כך סבורים בגריך (לעיל, הערה 2), עמ' 133; מ"צ סגל, 'ישעיהו', אנציקלופדיה מקראית ג, ירושלים תשי"ח, עמ' 931; צ"מ אורלינסקי, 'עבד ה'', אנציקלופדיה מקראית, ו, ירושלים תשל"ב, עמ' 16; הרן (לעיל, הערה 1), עמ' 37-32; סניית (לעיל, הערה 31), עמ' 169: נורת (לעיל, הערה 28), עמ' 169-161; אייספלדט, שם, עמ' 340. ווסטרמן סבור, ששלושת השירים הראשונים הם של ישעיהו השני. ואילו השיר הרביעי נתחבר בידי אחד מתלמידיו. דוהם סבור, שהשירים לא נתחברו על-ידי ישעיהו השני,ף וכמוהו גם מקנזי ואחרים, המייחסים את השירים לתלמידיו של ישעיהו השני. אולי לזה המכונה 'ישעיהו השלישי'. בין כך ובין כך, אפילו כתב את השירים מי מתלמידי הנביא ולא הוא עצמו, הרי נכתבו תוך דביקות בתורתו של ישעיהו השני, והם מבטאים הבנה עמוקה של אמונתו. אם כן הרי יש בשירי העבד לפחות משום פרשנות אמת וביטוי מדויק של הכרתו הנבואית.
40. מעניין לשים לב לעניין המשפט עם הגויים, החוזר הרבה בפרקים מ-נו, ומרוכזים בו מוטיבים של הקדשה, כאשר מדובר בהתייצבות עם ישראל למשפט עם העמים או אליליהם.

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok