עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > ישעיהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חורבן גלות וגאולה > נביאי שיבת ציון
תרביץ


תקציר
חלק זה של המאמר מראה כי בפרקים מ- מח בישעיהו יש מוטבים רבים של חזונות הקדשה. השימוש הרחב במוטבים בכל חטיבת הפרקים מלמד על כך שפרק מ' אינו חזון ההקדשה של הנביא.



חזון הקדשה ותודעה נבואית : ב
מחבר: יאיר הופמן


בדיקת הנבואות בפרקים מ-מח מלמדת, שהנבואה בפתיחת פרק מ אינה היחידה בחטיבה זו, המקיימת אותה תופעה. אבקש להצביע על כתובים נוספים, שיש בהם ריכוז ניכר של מוטיבים, לשונות או מצבים האופייניים להקדשה הנבואית, בלא שנוצר בכך דגם מובהק של חזון הקדשה. פעמים הזיקה לחזונות הקדשה גלויה לעין ופעמים היא סמויה במקצת, ואביא את הכתובים על-פי סדר יורד של מובהקות התופעה.

(1) מג, א-טו

בפיסקה זו בולט במיוחד הקשר לסיפור הקדשת משה, שמ' ג-ד, יז. ריכוז מספר לשונות שלהלן אתעכב עליהם ביתר פירוט, יכול להמחיש זאת: קרא בשם... אל תירא... קדוש... עיור... חרש... עבדי... למען... תאמין... אנכי ה'... מושיע.

'קראתי בשמך' (פס' א): הלשון 'קרא' מופיעה בחזונות הקדשה בשני הקשרים בהקדשת משה פונה האל למשה בשמו – 'ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה...' (שמ' ג, ד). בסיפור הקדשת שמואל מוטיב הקריאה בשמו של המיועד להיות נביא הוא שליט, ואף השורש 'קרא' חוזר פעמים אחדות: 'ויקרא ה' אל שמואל... ויוסף ה' קרא עוד שמואל... ויוסף ה' קרא שמו בשלישית...' (שמ"א ג פס' ד, ו, ח). בהקשר אחר מופיע לשון 'קרא' בהקדשת ישעיהו: 'וקרא זה אל זה... מקול הקורא' (יש' ו, ג-ד). 'אל תירא' (א): בהקדשת משה בא הפועל 'ירא' לא במסגרת דברי הרגעה אלא בתיאור תגובת משה: 'ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים (שמ' ג, ו), ורק בעקבות זאת בא מוטיב ההרגעה. בלשון 'אל תירא' נוקט האל בהקדשת ירמיהו: 'אל תירא מפניהם כי...' (יד א,ו).

'קדוש' (ג, יד, טו): השורש 'קדש' מופיע בכמה חזונות הקדשה. בהקדשת משה 'אדמת קדש' (שמ' ג, ה). בהקדשת ישעיהו – 'קדוש קדוש קדוש' (יש' ו, ג). בירמיה נמצא 'הקדשתיך' (יר' א, ה).

'הוציא עם עיור ועינים יש וחרשים ואזנים למו' (ח): במספר חזונות הקדשה מופיע מוטיב, שעד כה, כמדומני, לא אובחן כאופייני לחזון הקדשה: מוטיב המום, אי-המוגבלות הפיסית, הקשור, בדרך כלל, ביכולת הנביא לשמוע ולהשמיע. הוא בולט במיוחד בסיפור הקדשת משה, אשר מציג עצמו ככבד פה וכבד לשון (שמ' ד, י). על כך עונה האל 'מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור הלא אנכי ה'' (פס' יא). בחזוי הקדשת ישעיהו מתגלגל מוטיב זה במלים: 'השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע וגו' (יש' ו, י). ירמיהו אומר: 'הנה לא ידעתי דבר' (יר' א, ו). בחזון הקדשת יחזקאל מתגלה מוטיב המום במלים 'קשי פנים וחזקי לב' (יח' ב, ד) וכן: 'כי לא אל עם עמקי שפה וכבדי לשון אתה שלוח' (שם ג, ה). אף כאן, ביש' מג, מוסב מוטיב המום על עם.

'למען תדעו ותאמינו לי' (י): שאלת אמונתו של הנביא ואמינותו היא מרכזית בספרות הנבואה, וגם בחזונות הקדשה ניתן לה ביטוי מובהק. שתי פנים לה: אמונת הנביא ביכולתו למלא את תפקידו, ואמינותו בעיני העם – שאכן דבר אלהים בפיו. משה אומר: 'והן לא יאמינו לי' (שמ' ד, א), וכתגובה ניתן לו אות 'למען יאמינו...' (פס' ה). בלא שימוש בפועל 'אמן' יש ביטוי לאותו עניין בהקדשת ירמיהו – חזון מקל השקד, ובהקדשת יחזקאל בא מוטיב זה לביטוי במלים 'וידעו כי נביא היה בתוכם' (יח', ב, ה).

'אנכי אנכי ה' ואין מבלעדי מושיע... מציל' (יא, יג): באפן דומה מתגלה האל למשה: 'אנכי אלהי אביך' (שמ' ג, ו) ובהמשך: 'ה' אלהי אבותיכם... זה שמי לעולם...' (פס' טו). בשני המקרים מכריז האל על עצמו כעל מושיע, מי שבא להציל את ישראל: 'וארד להצילו' (פס' ה).

'כל הגויים נקבצו' (ט): אפשר שנתגלגל לכאן המוטיב, שהנביא שלוח גם לגויים. הוא בולט במיוחד בהקדשת ירמיהו, המוגדר כ'נביא לגויים' (יר' א, ה). בהקדשת יחזקאל הוא לובש צורה אחרת במלים: '... אל הגויים המורדים' (יח' ב, ג), וכן: 'לא אל עמים רבים' (שם ג, ה-ו). משה עצמו שלוח למלך נכרי, ואפשר שהלשון 'לכה ואשלחך אל פרעה' (שמ' ג, י) השפיעה על הניסוח בפיסקה שאנו דנים בה: 'למענכם שלחתי בבלה' (יש' מג, יד) שהרי הנסיבות דומות: יציאת בבל כנגד יציאת מצרים.

(2) מח, א-טז

אף כאן ראוי לרכז את רמזי הלשון הקושרים את הפיסקה עם חזון ההקדשה, קודם שאדון בהם במפורט: ה' אלהים שלחני... שמעו... שמעת... ה' צבאות שמו... ברזל ערפך ומצחך נחושה.

'ה' אלהים שלחני' (טז): כבר עמדו על עיצובו של דגם חזונות ההקדשה על-פי הדפוס של סיפור על מינוי שליח.12 קויפמן הדגיש את היות הנביא בראש ובראשונה שליח האל.13 ואכן, הפועל 'שלח' מצוי הרבה בחזונות הקדשה: שמ' ג, פס' י, יב, יג, טו ועוד – בהקדשת משה. בהקדשת ישעיהו – ראה יש' ו, ח; בירמיה – א,ז; ביחזקאל – ב, פס' ג, ד, ט; ג, פס' ה, ו. וכן ראה גם בסיפור מינויו של גדעון, שופ' ו, יד.

'שמעו זאת (א)... שמעת חזה כלה... השמעתיך' (ו, וכן: ז, ח): תפוצתם הכללית המרובה של פעלים משורש 'שמע' אין בה כדי לטשטש את היותו אופייני לחזונות הקדשה. בסיפור הקדשת משה נמצא: 'ושמעו בקולך' (שמ' ג, יג); 'ולא ישמעו בקולי' (ד, א) וכן שם, פס' ח-ט. בהתגלות ה' לשמואל הוא עונה על-פי עצת עלי: 'דבר כי שומע עבדך' (שמ"א ג, י). בהקדשת ישעיהו: 'ואשמע את קול ה' (יש' ו, ח), וכן, בדברים המכוונים לעם: 'שמעו שמע' (ט). ביחזקאל נמצא 'ואשמע קול מדבר' (יח' א, כח); 'שמע את אשר אני מדבר' (ב, ח). כן ראה שם כ, פס' ב, ה; ג. פס' ו, י, יא, יב.

'ה' צבאות שמו' (ב): הלשון 'ה'... שמו' מזכירה את שאלת משה בהקדשתו 'ואמרו לי מה שמו' (שמ' ג, יג), ואת תשובת ה': 'זה שמי לעולם' (טו). (וראה לעיל, 'אנכי אנכי ה') בהקדשתו משתמש ישעיהו בצרוף 'המלך ה' צבאות' (יש' ו, ה).14

'מדעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה' (ד): באמירה זו יש שילוב של שני מוטיבים האופייניים לחזונות הקדשה: חטא העם וחיזוק ידי הנביא. מבחינת התוכן מדובר כאן בחטאו של העם שהנביא נשלח אליו. אף-על-פי שאין נוהגים לציין זאת כמוטיב הקדשה – ככל הנראה משום שהוא מצוי לאו דווקא בחזונות הקדשה – הרי אין להתעלם מכך, שהוא חוזר ומופיע בכמה וכמה חזונות הקדשה. משה חוזר ומדגיש את חוסר האימון של העם; אף הכבדת לב פרעה קשורה למוטיב חטאו וקשיות ערפו של מי שהנביא שלוח אליו. ישעיהו בהקדשתו מגדיר את העם כ'טמא שפתיים' (יש' ו, ה), וגם מתיאור שליחותו עולה בבירור, שלעם חוטא הוא שלוח. יחזקאל אומר מפורשות שהוא נשלח אל 'המורדים אשר מרדו בי המה ואבותם פשו בי' (יח' ב, ג), 'והבנים קשי פנים וחזקי לב' (פס' ד), ועוד. בהקדשת ירמיהו נמצא: 'על כל רעתם אשר עזבוני' וגו' (יר' א, טז). בפסוקנו נדרש הנביא בתיאור חטא העם ללשונות שעניינם חוזק. לשונות אלה ממש משמשים גם לעניין אימוץ ידי הנביא בשליחותו בחזונות ההקדשה של ירמיהו ויחזקאל: 'ואני הנה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומות נחושת' (יר' א, יח); 'הנה נתתי את פניך חזקים... ואת מצחך חזק...' (יח' ג, ח).

(3) מ, כה-לא.

'למה תאמר יעקב ותדבר ישראל' (כז): אם נכון לומר, שהמלים 'מה אקרא' (מ, ו) הן הד למלות ההתנגדות של הנביא בחזון הקדשה15 הרי שאלת האל כאן מקבילה לדחיית ההתנגדות, מוטיב הלובש צורות שונות בחזונות ההקדשה השונים. הפנייה 'למה תאמר...' מזכירה במיוחד את דברי האל לירמיהו 'אל תאמר נער אנכי' (יר' א, ז). כן מזכירה אמירה זו את דחיית ההתנגדות של משה, שאף היא באה בשאלה רטורית: 'מי שם פה לאדם?' (שמ' ד, יא). בשאלה זו מגיב ה' על טענת המום של משה, וכבר ציינתי, שזהו מוטיב אופייני לחזונות הקדשה. ואכן, בוודאי אין זה מקרה בלבד, שגם בפיסקה שבה אנו דנים עתה מתפתח מוטיב המום מן השאלה, שיש בה הד למוטיב דחיית התנגדות הנביא.

'נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה' (כט): מום של ממש אין כאן, אך מוגבלות פיסית כמוה כמום. ובהמשך אומר הנביא: 'ירוצו ולא יגעו ילכו ולא יעפו' (פס' לא), ומרחיב אותו מוטיב ממש.

'ואל מי' (כה): שאלה בלשון 'מי' מצויה בכמה חזונות הקדשה, ואף כי אין לומר שהיא בחזקת מוטיב לכשעצמה, יש אולי מקום להזכירה כמאפיין מישני בדגם. השואל הוא תמיד האל, אך מושא השאלה אינו קבוע. בהקדשת משה נמצא: 'מי שם פה לאדם' (שמ' ד, יא). בהקדשת ישעיהו: 'את מי אשלח ומי ילך לנו' (יש' ו, ח). גם בחזון השמיימי שאותו מספר מיכיהו נאמר: 'מי יפתה את אחאב' (מל"א כב, כ).

'יאמר קדוש' (כה): ראה לעיל, סעיף (1).

(4) מא, ח-טז; מד, א-ה.

גם בכתובים אלה ניתן לזהות מוטיבים – אמנם מעטים יותר – של חזון הקדשה. בשניהם נמצא את דברי העידוד ('דחיית ההתנגדות') בלשון 'אל תירא' (מא, י; מד, ב, וראה על כך לעיל בסעיף [1]). בשני הקטעים ננקטת הלשון 'עבדי אשר בחרתי(ך)' (מא, ח; מד, א-ב, וכן ראה מג, י, פיסקה שבה דנתי לעיל). במלים אלו באה לכלל ביטוי – בלשון שאמנם אינה אופיינית לחזונות הקדשה – התפיסה, שהנביא הוא שליח האל. הכינוי 'עבדי' מעצים תפיסה זו, ועוד אעמוד בהמשך על עניין העבד.

ביטוי נוסף לרעיון בחירתו המיוחדת של הנבא לתפקידו נמצא במלים 'ויוצרך מבטן' (מד, ב), המזכירות את דבר ה' לירמיהו: 'בטרם אצורך בבטן ידעתיך' (יר' א, ה). בסיפורי טרום הקדשה לובש מוטיב זה צורת שונות, כגון הסיפור על שמואל, שהוקדש בטרם נולד (שמ"א א, יא), או הסיפור על הצלתו המופלאה של משה הנער.16 לשון נוספת שאולי מהדהד בה מוטיב הקדשה ניתן למצוא בכתוב: 'זה יאמר לה' אני וזה יקרא...' (מד, ה). סיטואציה של מעין המולה שמיימית, שלשון 'זה' נזכרת בה, נמצא בהקדשת ישעיהו: 'וקרא זה אל זה ואמר' (יש' ו, ג), כך גם בסיפורו של מיכיהו: 'ויאמר זה בכה וזה אומר בכה' (מל"א כב, כ).17

*
מן הבדיקה למדנו, שאכן אין הנבואה בפתיחת פרק מ יוצאת דופן: יש עוד כתובים בפרקים מ-מח, שמרוכזים בהם מוטיבים מחזונות הקדשה, בלא שייווצר בכך סוג ספרותי של חזון הקדשה. ניתן לומר, שחטיבת פרקים זו בספר ישעיה נדרשת הרבה למוטיבים אלה, אך מניה וביה מצביעה על מעין התפוררות של הדגם עצמו – טשטוש מבנהו הפורמאלי, ללא ויתור עליו. כיצד יש להסביר תופעה זו?

כסבור אני שיש להסבירה בשני מישורים: האחד נוגע לאישיותו של ישעיהו השני ולתודעתו הנבואית, הקשורות בהתפתחות התופעה הנבואית בכללותה בישראל שלאחר החורבן; האחר קשור בתהליכים ספרותיים, שחלו בסוג הספרותי-נבואי של חזון ההקדשה. שני המישורים הללו אינם מקבילים אלא משיקים זה לזה, ולפעמים אף מצטלבים.

לחלקים נוספים של המאמר:
חזון הקדשה ותודעה נבואית : א
חזון הקדשה ותודעה נבואית : ב (פריט זה)
חזון הקדשה ותודעה נבואית : ג
חזון הקדשה ותודעה נבואית : ד
חזון הקדשה ותודעה נבואית : ה
חזון הקדשה ותודעה נבואית : ו

הערות שוליים

  1. ראה: ווסטרמן (לעיל, הערה 3), עמ' 115-100; הבל (לעיל, הערה 3), עמ' 323-320.
  2. י' קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, ג. ירושלים – תל-אביב תש"ך, עמ' 4 ואילך.
  3. מעניין, שגם ביש' מ, ב יש שימוש בלשון 'צבאה', אף כי במשמעות שונה. ואולי נוגע הדבר גם שם לריכוז המוטיבים של הקדשה בהמשך הקטע. הלשון 'צבא' נזכרת גם בסיפור החזיון השמיימי במל"א כב בביטוי 'צבא השמים' (פס' יט).
  4. כדעת הבל, מלגין, ווסטרמן. ראה לעיל.
  5. ואולם מוטיב הלידה המופלאה אינו מיוחד, כמובן, לנביא, והוא משותף לאגדות בישראל ומחוצה לה, העוסקות בכל מי שנבחר ליעוד חשוב על-ידי האל.
  6. ראה על כך הבל (לעיל, הערה 3), עמ' 310.

ביבליוגרפיה:
כותר: חזון הקדשה ותודעה נבואית : ב
מחבר: הופמן, יאיר
תאריך: טבת- אדר ב תשמ"ד , גליון נג (ב)
שם כתב העת: תרביץ
בעלי זכויות : י"ל מאגנס
הוצאה לאור: י"ל מאגנס
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית