עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > ישעיהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חורבן גלות וגאולה > נביאי שיבת ציון
תרביץ


תקציר
בחלק זה של המאמר מוצגת הטענה כי ישעיה מ הוא חזון הקדשה. כנגד טענה זו מראה המחבר כי יש בנבואה מוטיבים של נבואת הקדשה אך אי אפשר לראות בה נבואה שלמה מדגם זה.



חזון הקדשה ותודעה נבואית : א
מחבר: יאיר הופמן


קביעת היקפן של היחידות הנבואיות בפרקים מ-סו בספר ישעיה היא מן הסוגיות הקשות במחקר הספר, ובמיוחד היא חריפה בחטיבת הפרקים מ-מח, ואפשר שזו הבעיה הפרשנית המרכזית בפרקים אלה. שיטות שונות ניסו חוקרים להעמיד לפתרונה: יש התומך יתדותיו בהיבטים ספרותיים-תוכניים,1 אחרים נדרשו לאמות מידה צורניות כאמצעי ראשי,2 וניסו אף לזהות בכתובים סוגים (Gattungen) מובהקים של נבואות, שהדגם שלהן כבר מוכר מספרי הנבואה בכללם.

אחד הסוגים הללו הוא 'חזון הקדשה', אשר לגביו נקבעו כמה קווי היכר צורניים-תוכניים, שיש בהם כדי להצביע על סוג מסוים של נבואה. מוטיבים קבועים, דפוסי לשון חוזרים, נצטרפו יחד לדגם, שיש במחקר הסכמה רחבה באשר למאפייניו,3 ואם כן הרי איתורו בתוך רצף של נבואות עשוי לשמש אמצעי יעיל, בין השאר, לאבחנה בין יחידה ספרותית אחת לשנייה. כך נהגו כמה חוקרים לגבי פרק מ בישעיה. הם זיהו בו 'חזון הקדשה' ועל פיו הגדירו רצף של מספר פסוקים כ'נבואה' מיוחדת. דומני, שהראשון שקבע שיש בפרק מ חזון הקדשה היה הלשר,4 ובעקבותיו ווסטרמן,5 ושניהם איתרו אותו בפס' ו-ח. לאחרונה הרחיב מלגין בשאלת המבנה של פרקים מ-נה, וקבע, שהיחידה מ, א-ח היא חזון הקדשה.6

במאמר זה אני מבקש לבדוק, אם מוצדק לקבוע, שיש בפרק מ בישעיה דגם של חזון הקדשה, ומכאן אפליג לבחינת כתובים נוספים מנבואות ישעיה השני, המאירים את שאלת חזונות ההקדשה בכללותם. כמו כן אדון בכתובים בספרים אחרים הקשורים בנושא זה. ואבקש להראות את הדברים הבאים: (א) אף כי יש בפרק מ יסודות של חזון הקדשה – אין בו דגם שלם, ואי אפשר לקבוע על-פי זאת את גבולות היחידה הנבואית בפתיחת הפרק; (ב) מוטיבים אופייניים לחזונות הקדשה מצויים לכל אורך חטיבת הפרקים מ-מח בספר ישעיה; (ג) נתון זה אינו מקרי; הוא נוגע לעצם הוויתו הנבואית של נביא זה; (ד) בנבואה המאוחרת חל תהליך של התערערות הדגם של חזון הקדשה, והדבר קשור בתמורות בעניין התודעה הנבואית, אשר הביאו בסופו של דבר לשקיעת הנבואה כתופעה דתית חברתית.

[א]

אף כי הבל ומלגין מצאו שניהם בפתיחת פרק מ חזון הקדשה, אין עמדותיהם זהות באשר להיקף הנבואה הראשונה. הבל ציין את המוטיבים הבאים כמרכיבים של דגם ההקדשה: המפגש השמיימי, דברי הקדמה, מינוי, התנגדות, אישור מחודש, אות. מבין אלה הוא זיהה בפס' א-יא ארבעה מוטיבים: דברי הקדמה – 'נחמו נחמו עמי... כפליים בכל חטאותיה', פס' א-ב; המינוי – 'קול קורא, במדבר פנו דרך... קול אומר קרא', פס' ג-ו א; התנגדות – 'ואומר7 מה אקרא... אכן חציר העם', פס' וב-ז; האישור המחודש – 'יבש חציר נבל ציץ... עלות ינהל', פס' ח-יא.8 מלגין מסכים, שיש כאן חזון הקדשה, אך תוחם אותו בפס' א-ח בלבד, בדומה לבגריך,9 לשיטתו פס' א-ב, ג-ה הם דו-שיח שמיימי של פמליה של מעלה, שהוא מוטיב מקובל בטיפוס זה של חזון הקדשה;10 הצירוף 'קול אומר' (פס' ו) מזכיר את יש' ו, ח: 'ואשמע את קול ה' אומר', וזהו סימן היכר של חזון הקדשה. במקביל לשאלה ביש' ו, ח 'את מי אשלח ומי ילך לנו' בא כאן הצו 'קרא' (פס' ו). מוטיב ההתנגדות מתבטא במלים 'מה אקרא' (פס' ו). ווסטרמן קבע את פס' יא כגבול הנבואה, כהבל, אך לאו דווקא מתוך הסכמה לגבולות הדגם של חזון הקדשה. הוא סבור, שהמוטיבים של הקדשה מרוכזים רק בפס' ו-ח, ואילו פס' ג-ה, ט-יא הם קריאות, המהוות מסגרת לחזון. המרכיבים הראשיים של חזון ההקדשה מרוכזים בפס' ו-ח (צו להנבא, התנגדות ודחייה) ורק אלו שייכים לדגם.

מסקירה קצרה זו עולה, שאף על פי שיש הסכמה באשר למציאות מוטיבים של הקדשה בפתיחת הפרק, הרי ככל שהדבר נוגע לחזון ההקדשה כסוג ספרותי, אין בכך כדי להכריע בעניין גבולותיה של היחידה הנבואית הראשונה בפרק מ. מוטיבים ברורים של הקדשה יש רק בפס' ה-ח: התגלות כבוד האל, צוו להנבא, שאלת התנגדות או פקפוק11 ודחייתה (אישור מחודש – 'ודבר אלהינו יקום לעולם'). הערכתם של פס' א-ב כדברי הקדמה, שיש לראותם כחלק בלתי נפרד מן הדגם, והקביעה שפס' ג-ד הם חלק מן המינוי נראות מלאכותיות; הן נובעות מן המגמה ליצור חפיפה בין דגם חזון ההקדשה לבין מה שנראה, מתוך שיקולים ספרותיים אחרים, כיחידה שלמה ורצופה. מתוך מגמה זהה התעלם ווסטרמן מכך, שבפס' ה יש מוטיב הקדשה מובהק – התגלות כבוד האל – ולפיכך אין לתחום את ההקדשה לפס' ו-ח בלבד. האמת היא, אם כן, שמוטיבים של הקדשה מצויים בפס' ה-ח, אך אלה אינם מהווים יחידה ספרותית, היכולה לעמוד בפני עצמה. כלומר: אין כאן דגם שלם של חזון הקדשה נבואי, ואין חפיפה בין היחידה הנבואית לבין סוג ספרותי זה. לפנינו נבואה, יהא היקפה אשר יהא, העושה שימוש במוטיבים של חזון הקדשה, לא בכולם, אך אין זה חזון הקדשה של ממש.

לחלקים נוספים של המאמר:
חזון הקדשה ותודעה נבואית : א (פריט זה)
חזון הקדשה ותודעה נבואית : ב
חזון הקדשה ותודעה נבואית : ג
חזון הקדשה ותודעה נבואית : ד
חזון הקדשה ותודעה נבואית : ה
חזון הקדשה ותודעה נבואית : ו

הערות שוליים:

* אני מודה לפרופ' מ' הרן על שהקדיש לי מזמנו וסייעני בגיבוש הנוסח הנוכחי של המאמר. הוא קרא את גירסתו הראשונה, העיר הערות חשובות ומאלפות, ובעקבותיהן הכנסתי במאמר כמה וכמה שינויים.

  1. כך מ' הרן, בין ראשונות לחדשות, ירושלים תשכ"ג. בפתיחת מחקרו הוא קובע לגבי 'שאלת המבנה וההקף של הנבואות הבודדות', כי 'מי שאינו פותר אותה מקבל אצלו חלק זה של ס' ישעיהו צורה חסרת גדרים... ואף נסגרת לו הדרך להבנה נכונה ומלאה של דברי הנביא' (עמ' 9). לשיטתו כל נבואה בפרקים הללו היא 'סכום כולל של רעיונות ודימויים, נושאים ומוטיבים... כל מחזור רצוף של בתים שבו אנו מתקרבים אל הסכום הכולל מהווה יחידה ספרותית שלמה' (עמ' 16).
  2. החל בכך גרסמן: H. Gressmann, 'Die literarische Analyse Deuterojesajas', ZAW 34(1914), pp. 254-297, וכך הוא כותב:, 'Die unerlassliche Vorarbeit fur die Interpretation besteht in der Abgrenzung der literarische Einheiten' (p. 259) (ההדגשה במקור). ביתר שיטתיות המשיך בזאת בגריך: J. Begrich, Studien zu Deuterojesaja, Munchen 1963 (1938). בעקבותיהם הלכו חוקרים בווסטרמן, מקנזי, מלגין. ראה: C. Westermann, Isaiah 40-66, London 1969; J.L. McKenzie, Second Isaiah, New York 1968; R.F. Melugin, The Formation of Isaiah 40-55, Berlin 1976
  3. מתוך הספרות העניפה בנושא זה אציין רק מעט ממה שפורסם לאחרונה: N. Habel, 'The Form and Significance of the Call Narratives', ZAW 77 (1965), pp. 297-323; B. Long, 'Prophetic Call Traditions and Report of Visions', ZAW 84 (1972), pp. 496-50mann, Basic Forms of Prophetic Speech, Philadelphia 1967, pp. 98-128.. גישה שונה במקצת הציג ריכטר. הוא בדק את הסיפורים על מינויים אלהיים (משה, גדעון, שאול), וקבע, שהם בנויים על-פי דגם, שאינם סוג ספרותי עצמאי של הקדשה, לפי שהוא משמש גם לתכליות אחרות. ראה: W. Richter, Die Sogenannten vorprophetischen Berufungsberichte, Gottingen 1970, pp. 136-169. הסתייגות מן הדביקות בקני-מידה צורניים בניתוח חזונות הקדשה הביא א' סימון, 'הקדשת הנער שמואל לנבואה', דברי הקונגרס העולמי השביעי למדעי היהדות – מחקרים במקרא ובמזרח הקדמון, ירושלים תשמ"א, עמ' 93-85.
  4. ראה: G. Holscher, Die Propheten, Leipzig 1914, p. 319; Idem. Geschichte der israelitischen und judischen Religion, Giessen 1922, p. 106
  5. ווסטרמן (לעיל, הערה 2), עמ' 46-32, וראה פרטים לקמן.
  6. מלגין (לעיל, הערה 2), עמ' 86-82. כן ראה: R.F. Melugin, 'Deutero-Isaiah and Form Criticism', VT 21 (1971), pp. 326-377
  7. שלא כנוסח המסורה. ראה לקמן הערה 11.
  8. הבל (לעיל, הערה 3), עמ' 316-314.
  9. ראה: מלגין (לעיל, הערה 2), עמ' 85-82; בגריך (לעיל, הערה 2), עמ' 13, 61.
  10. מלגין הולך בעקבות צימרלי, שהבחין בין שני טיפוסים של חזון הקדשה. האחד מדגיש את הדו-שיח והמפגש האישי בין האל לנביא, והאחר מדגיש אתהמראה החזוני-שמייני, כגון הפמליה של מעלה. ראה: W. Zimmerli, Ezekiel, Neukirchen 1969, pp. 13-21. החזון ביש' מ קרוב, לדעת מלגין, לטיפוס השני, בדומה לסיפור מיכיהו במל"א כב, החזון ביש' ו והקדשת יחזקאל. לעומתו סבור מקנזי (לעיל, הערה 2, עמ' 19), שההקדשה ביש' מ, א-יא דומה יותר להקדשת ירמיהו.
  11. זאת אם נקבל את הגירסה 'ואומר' במקום 'ואמר' בפס' ו. כך בתרגום השבעים ובוולגטה, וכך עולה גם מנוסח המגילות, הגורס 'ואומרה'. גירסה זו מקובלת על מרבית המפרשים בני זמננו, ואף הפרשנים המסורתיים פירשו כך, בלא לתקן את הנוסח (ראה, למשל, רש"י ורד"ק).
ביבליוגרפיה:
כותר: חזון הקדשה ותודעה נבואית : א
מחבר: הופמן, יאיר
תאריך: טבת-אדר ב תשמ"ד , גליון נג (ב)
שם כתב העת: תרביץ
בעלי זכויות : י"ל מאגנס
הוצאה לאור: י"ל מאגנס
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית