הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > ספרות החוכמה > קהלת


תקציר
בחלק זה של המאמר מציג סגל את טענת אחדות המגילה ומציג הוכחות לכך שהמגילה נכתבה על ידי אדם אחד, ולא על ידי מספר מחברים כפי שטוענים חוקרים אחרים.



קהלת : אחדותה של המגילה
מחבר: פרופ' משה צבי סגל


הטענות נגד אחדותה

כל המגילה נכתבה בלשון אחת ובסגנון אחד, והיא כולה עושה את הרשם של יצירה אחדותית מיד מחבר אחד. אולם רוב החדשים ערערו על אחדות זו, ופסקו שיש במגלה הרבה תוספות של סופרים מאוחרים למחבר. נימוקיהם הם שניים: הסתירות בדברי המגלה במקומות שונים, ופתגמי החכמה, שלדעת חוקרים אלו אין מקומם בחבור העוסק בבעיה של החיים.

(1) הסתירות

יש מקומות שבהם מובעים רעיונות שהם נגד האמונה המקובלת, ובמקומות אחרים במגלה מובעים רעיונות מתנגדים, שהם בהתאם לאמונה המקובלת. א 15 אומר החכם על העולם שהוא "מעות לא יוכל לתקן", וכן ז 13: "ראה את מעשה האלהים, כי מי יוכל לתקן את אשר עותו". אולם ג 11 נאמר: "את הכל עשה יפה בעתו"; וכן ז 29: "לבד ראה זה מצאתי, אשר עשה האלהים את האדם ישר". ג 21 הוא שואל: "מי יודע רוח בני האדם העלה1 היא למעלה, ורוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ". אולם יב 7 נאמר על האדם: "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה".

בכמה מקומות אומר החכם שאין טוב לאדם מלהנות מתענוגות החיים, לאכל ולשתות ולשמח (ב 24, ג 12, 22, ה 17, ח 15, יא 9, ועוד). אולם ב 2-1 נאמר שהנאת החיים היא הבל, ו"ולשחוק אמרתי מהולל (משוגע), ולשמחה מה זה עשה?". ד 2 הוא אומר: "ושבח אני את המתים שכבר מתו, מן החיים אשר המה חיים עדנה". אולם ט 4 נאמר: "כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת", וכ'; וכך מדובר בשבח החיים גם יא 8-7. וכן נמצאות עוד סתירות במגלה: ז 28-26 הוא מדבר בגנות האשה, ט, 9 הוא מדבר בשבח החיים עם אשה. ז 15 הוא אומר: "יש צדיק אבד בצדקו, ויש רשע מאריך (ימים) ברעתו", ותכף אחר כך הוא אומר: "אל תהי צדיק הרבה... למה תשומם. אל תרשע הרבה... למה תמות בלא עתך", ועוד כאלו.

כבר רז"ל עמדו על העובדה שיש סתירות בקהלת2, ותרצו מה שתרצו. החדשים סוברים שהדעות המתנגדות הן מידי סופרים מתנגדים. הדברים שהם בנגוד לאמונה המקובלת הם של המחבר עצמו, והדברים הסותרים אותם הם תוספות מיד חכם חסיד, או חסידים, שבאו לסתר ולבטל את דברי המחבר נגד האמונה, ולרכך את בקרתו הקשה. אולם כבר אמרנו שאין להכיר אף הבדל קל בלשון וסגנון ובהרצאת הדברים בין המקומות הסותרים זה את זה. ועוד, אילו מצאו הבאים אחרי המחבר במגלה דברי כפירה שחשבום סכנה לאמונה, הרי יכלו להשמיט את הדברים המסוכנים. ואילו רצו לבטל את דברי המחבר ולסתר אותם, למה לא סתרו אותם תכף במקום שנאמרו מעין שטר ושובר בצדו, ולמה העמידו את הדברים הסותרים במקומות מרוחקים מדברי המחבר המסוכנים, ולא דאגו שמא יכנסו דברי המחבר ללבות הקוראים, עד שיקשה אחר כך לבטלם ולעקרם?

האמת היא שחוקרים הללו טועים בגישתם אל מגלתנו. הם דנים על המגלה כאילו היא סוגיה פילוסופית מדעית של חושב לועזי, והם מבקשים בה עקביות קפדנית לפי ההגיון הלועזי. אולם עקביות קפדנית זו היא זרה לסובייקטיביות של הישראלי בכלל ושל מחברנו בפרט. כי כפי שהערנו למעלה , המחבר היה לא רק חוקר ומבקר חריף, אלא גם בעל מזג חם ובעל נפש פיוטית שרגשותיה מתחלפים לפי מצב רוחו והשפעת סביבתו. וכך התחלפו רעיונותיו והרהורי לבו מזמן לזמן. ולפיכך אין כל פלא שהיום יתאונן על החיים וישבח את המתים, ועוד יותר את אלו שלא נולדו כלל, ולמחר יתפעל מיפי השמש ומתיקות האור ומנעימות החיים ותענוגיהם; שהיום יגנה את האשה ואת תכונותיה ומעשיה, ולמחר ישבח את הנאת החיים עם אשה אהובה; שהיום יראה בעולםרק עמל ויגון ועוות וקלקול שאין ביד האדם לתקן, ולמחר יתלהב ליפי הבריאה וסדרי הטבע וחקותיו. נסיון החיים הראה לו שאין צדק ומשפט בעולם, ושגורל אחד לצדיק ולרשע, אבל למרות נסיונו המר לא יכול החכם להשתחרר מהאמונה המקובלת בין בני דורו, שבה גדל ונתחנך אף הוא, ש"שומר מצוה לא ידע דבר רע" (ח 5), ש"טוב ליראי האלהים... וטוב לא היה לרשע" (ח 13-12), ושי"י ישפט את האדם על מעשיו (יא 9, ה 5), ולפיכך צריך לירא את האלהים, ולזכר אותו בכל מעשינו (ג 14, ה 6, יב 1). ואין כל צרך לומר שרעיונות כאלו הם בלתי אפשרים למחבר, ביחוד בזמנים שונים. וכן אין צרך לומר שכל המגלה שלנו נכתבה כולה בבת אחת ובמצב רוח אחד.

(2) פתגמי חכמה

אין יסוד גם לטענה שפתגמי החכמה המרובים במגלה הם תוספת מסופר אחר, מפני שאין להם קשר לנושא העקרי של המגלה, ומפני שאינם נמשכים בהמשך הגיוני לפסוקים הקודמים להם ולבאים אחריהם. כי אנו מוצאים גם בספרי חכמה אחרים פתגמים מפוזרים בתוך ענינים אחרים, כמו משלי ג 12-5, 35-27, ו 19-1; איוב ה 16-9, יב 12-11, לה 12-9, ועוד. וכנראה היה זה מדרךך החכמים להכניס פתגמי חכמה לתוך נאומיהם כעין קשוט ספרותי ודברני . החתימה לספר מעידה שקהלת "אזן וחקר תקן משלים הרבה", ולכן יש לומר שהפתגמים שבמגלה הם חלק מהמשלים הרבים שתקן קהלת. הפסוקים היחידים שיש לומר שהם אינם מיד של המחבר הם רק הכתבת (א 1) והחתימה למגלה (14-9)3, כי בכל המגלה מדבר קהלת בלשון אני, וכאן מדובר עליו בלשון הוא. ועוד קשה לומר שקהלת כתב על עצמו את הפסוקים בשבחו, יב 10-9. אבל אין זה מן הנמנע שאף חתימה זו היא של המחבר; השוה "האלהים יבא במשפט" (יב 14) אל יא 9: "יביאך אלהים במשפט". וסוף סוף דברי השבח בפסוקים 10-9 אינם דברי התפארות אלא תאור של פעולות החכם.

לחלקים נוספים של המאמר:
קהלת: התכן של המגילה
קהלת : אחדותה של המגילה (פריט זה)
קהלת : תורתו של קהלת
קהלת : לשונה של המגילה וזמן חיבורה

הערות שוליים

  1. "העלה, הירדת" בהא השאלה: העולה?, היורדת?, כמו בתרגומים.
  2. "בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה"; "אגת שלמה... לא דייך שדבריך סותרין דברי דוד אביך, אלא שדבריך סותרין זה את זה. דוד אביך אמר "לא המתים יהללו יה", ואת אמרת "ושבח אני את המתים" שכבר מתו", וחזרת ואמרת "כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת" (וכ', ב' שבת ל 2, 1).
  3. לדעת רשב"ם בפרושו לקהלת יב 8 מתחילה תוספת העורך עם יב 8: "עכשיו נשלם הספר, ואון אשר סידרוהו אמרו מכאן ולהבא, לומר: כל דברי העולםהנוהגין בו הבל הבלים".
ביבליוגרפיה:
כותר: קהלת : אחדותה של המגילה
שם  הספר: מבוא המקרא
מחבר: סגל, משה צבי (פרופ')
תאריך: 1977
בעלי זכויות : קרית ספר
הוצאה לאור: קרית ספר
הערות: 1. לא הצלחנו לאתר את בעלי זכויות היוצרים. במידה ויאותרו בעלי הזכויות, נפנה אליהם לקבל את הרשאתם.
הערות לפריט זה:

 


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית