עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > ציונותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > מאורעותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > השאלה הערביתעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > מאורעותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > השאלה הערבית
מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי


תקציר
המאמר בוחן את מסכת היחסים היהודיים-ערביים החל במאה ה-19 ועד להקמת מדינת ישראל ב-1948.



התנועה הציונית והערבים
מחבר: ישראל קולת


בשנים האחרונות רבתה ההתעניינות של הציבור והחוקרים גם יחד בנושא היחסים היהודיים-ערביים. מבחינת ההיסטוריה הציונית הרי עצם העברת מוקד העניין מן "השאלה היהודית" לגווניה אל בעיית היחסים היהודיים-ערביים היא משמעותית ביותר. היא מעתיקה את מרחב הדיון ואת השדה, שבו טמונה הבעיה ובו מבוקש הפתרון, מן ההיסטוריה היהודית והמצוקה היהודית אל השתלשלות היחסים במזרח-התיכון. העתקה זאת משַנה את הפרופורציות שהראייה ההיסטורית הציונית הורגלה בהן - כאשר, לעומת מהלכה של כל ההיסטוריה היהודית וצרכיו של כל העם היהודי, הוצבה בעיה שנחשבה מקומית וקטנה יחסית.

הדיון בנושא זה מהווה מבחן למחשבה ההיסטורית - ליכולתה לחקור את העובדות ללא סילוף ואפולוגטיקה, ולכושרה לעסוק לא רק בעובדות פוליטיות, בטחוניות, כלכליות ואידיאולוגיות, אלא גם במערכות פוליטיות ובמבנים חברתיים. על מישור מופשט יותר מאַפשר העיון ההיסטורי להבחין בין היסטוריה שיש לה משמעות קבועה מראש ונחרצת, היסטוריה של התגשמות ערכים מוחלטים, לבין היסטוריה הפתוחה בפני בחירה והכרעה אנושית.

הדגם של תנועות לאומיות עשוי לשרת אותנו באופן חלקי בלבד, כאשר אנחנו דנים במסכת היחסים היהודיים-ערביים; כאן יש לא רק ניגוד לאומי בעניין טריטוריה ורוב, אלא גם מרחק דתי ותרבותי. האוכלוסיות מעורבות זו בזו, והפגישה אינה רק של כלל לאומי ובעניינים עקרוניים, אלא גם של פרטים הנפגשים בחיי היומיום; הפגיעה והקיפוח הם לא רק של הכלל אלא גם של הפרט. לא זו בלבד שבין היהודים לערבים נטוש מאבק על אותה כברת ארץ, ומאבק זה נוגע לגורל הפרט ולא רק לגורל הכלל הלאומי - קיימת גם מעמסה של היחסים ההיסטוריים שבין האיסלאם לבין היהדות. בימינו נוספה מחלוקת בדבר עצם הגדרת הלאומיות. הערבים מנתקים להלכה את הלאומיות הערבית מן האיסלאם, למרות ההודאה בקשרים האמיצים שבין השנַים. לעומת זאת הם רואים בלאומיות היהודית לאומיות בלתי-לגיטימית הקשורה לדת מסוימת. הצטברות ניגודים אלה הביאה לאי-הכרה ערבית בעצם יֵשותה של הלאומיות היהודית.

העמדה היהודית כלפי הערבים והלאומיות הערבית עברה גלגולים רבים, הקשורים באופייה של הציונות ובמציאות ההיסטורית גם יחד. לכאורה, העמדה ביחס לערבים היא נגזרת מן התוכן הציוני של האידיאולוגיות השונות. רוצה לומר, שככל שהציונות היא יותר מקסימליסטית - עומדת על עליה המונית, על רוב יהודי בארץ-ישראל ועל ריבונות יהודית - כן היא חסרת פשרה עם הערבים. למעשה, אין הדברים כך.

למעשה, הושפעה העמדה הציונית כלפי הערבים גם מהיחס למזרח, מהיחס לשימוש באלימות, וכן ממרכיבים ליברליים או סוציאליסטיים אשר נוספו לרעיון הציוני. הערכת המציאות הארצישראלית עיצבה אף-היא את היחס לערבים. היו ציונים מקסימליסטים, שהתמסרו להשגת הסכם יהודי-ערבי, וציונים מתונים יותר, אשר לא האמינו באפשרות השגתו. גלגוליהם של יחסים אלה יידונו להלן.

בספרות ההיסטורית רווחת ההאשמה כי הציונות התעלמה מן "הבעיה הערבית"; לטענה זאת יש אף ניסוח רחב יותר - כי הציונות התעלמה מן המציאות הארצישראלית והאזורית, והיא מִטבעה תנועה דמיונית. נכון הדבר, שנקודת המוצא הציונית לא היתה המציאות הארצישראלית כהווייתה, אלא בעיית היהודים והיהדות, תודעת הזכות והזיקה לארץ. אולם אין לומר, כי מציאות הארץ לא נלקחה כלל בחשבון. אצל אנשי היישוב "הישן" ו"החדש" היא היתה גורם נכבד מאוד בעיצוב תוכניותיהם. גם אנשי חוץ-לארץ התחשבו בה - אולם אלה כאלה התחשבו במציאות כפי שהיתה במאה ה-19, ובימינו עלינו להעלות בדעתנו תקופה זאת כדי שכל דיוננו לא יהיה אנכרוניסטי.

א

במחצית המאה ה-19 השתייכה ארץ-ישראל לאימפריה העותמנית והיא לא היתה יחידה מדינית נפרדת בחלוקה המנהלית של האימפריה. הלאומיות הערבית עדיין לא התפתחה ובוודאי שלאומיות ערבית בארץ-ישראל לא היתה בנמצא. האוכלוסייה המקומית היוותה פסיפס מנומר של נאמנויות לוקליות, משפחתיות ודתיות. האוכלוסייה הגיעה לליכוד-מה בהתנגדותה לרפורמות של השלטון המרכזי; בייחוד התבלטה בכך האוכלוסייה המוסלמית. ההתנגדות ליהודים היתה משנית להתנגדות לזרים, ובעיקר לנוצרים.

הקדם-ציונים משנות הששים והשבעים למאה הי"ט והציונים שמ-1882 עד 1914 יכלו לראות את הציונות מתגשמת במסגרת האימפריה העותמנית. באימפריה זאת הלכה וגברה השפעת המעצמות, השפעה שרוסנה מעט על-ידי המדיניות הפן-איסלאמית של השולטן עבדול חמיד (1909-1876). באימפריה הלכו ונתהוו יחידות בעלות אוטונומיה מוגבלת על בסיס דתי ואתני, לעתים בערבות מעצמות אירופיות (לבנון). הדרישה למַתָן חירות רבה יותר ללאומים באימפריה אחרי 1908, התפרשה על-ידי הציונים כהזדמנות וכסיכוי גם להגשמת הרעיון הציוני.

העימותים הראשונים, שהרעיון הציוני, התנועה הציונית והמפעל הציוני נקלעו לתוכם, לא היו עם תנועה לאומית ערבית. היה ניגוד כלפי השלטון העותמני, שהגביל את העלייה ורכישת הקרקעות, והיו התנגשויות עם האוכלוסייה הקיימת. התנגשויות אלה היו על רקע רכישות קרקע, מנהגי עיבוד קרקע ויחסים בתחום השמירה והביטחון. היהודים, שלא ידעו את אורחות החיים של האוכלוסייה המקומית, פגעו לעיתים במנהגיה וברגשותיה. בראשית המאה שימשו נושאים אלה גורם מעורר לדיון בקרב היהודים בשאלת היחסים עם הערבים .

סמוך למלחמת-העולם הראשונה הכירו החוגים הציוניים (למשל, ארתור רופין) בשגיאות שנעשו בשלבי ההתיישבות הראשונים בעניינים אלה. הם סברו כי אם תסולק הפגיעה באריסים מנושלים, יפוצו מעבדי הקרקע ויִרבה מספר יודעי הלשון והמנהגים הערביים בקרב היהודים - תרפֶה המתיחות היהודית-ערבית. ואכן, מסוף התקופה העותמנית מתחילה המדיניות - שנמשכה גם בתקופה המנדטורית - של פיצוי מעבדי הקרקע הערבים, נוסף על התשלום לבעלי הקרקעות. אולם באותה עת כבר העפילו הניגודים לדרגה גבוהה יותר והועלו לכלל ניגוד לאומי.

חיכוכי האוכלוסין בחיי היומיום לא היו הגורם היחיד להתחלת הדיון בשאלת היחסים היהודיים-ערביים. בסוף המאה כבר הצטרפו אל ניגודים אלה הדים מן האנטישמיות האירופית, אשר חדרו אל העיתונות והספרות הערבית; אולם יותר משהשפיע האתגר הערבי במפנה המאה על התעוררות ה"שאלה הערבית", השפיע גורלו של המפעל היהודי.

בהכללה רחבה ובלתי-מדויקת ניתן לומר כי היסודות ליחסי החברה והכלכלה בין יהודים לערבים הונחו מכוח התפתחויות בתקופה העותמנית. היחסים הפוליטיים עוצבו בתקופה המנדטורית.

ההתפתחות האיטית של העלייה וההתיישבות היהודית בארץ בסוף המאה הקודמת ורפיונו הכלכלי והחברתי של היישוב בראשית המאה עוררו חששות בשדה היחסים היהודיים-ערביים. ההון היהודי שזרם לארץ עלול היה לעבור למגזר הערבי ולפתח אותו בקצב מואץ; השכבה היהודית הדקה של מתיישבים עלולה היתה להיטמע באוכלוסיה הערבית הגדולה בתחומי הלשון והמנהגים. המשבר הכלכלי של היישוב החקלאי בראשית המאה רק הגביר סכנה זאת.

שיקולים אלה הוליכו אל התנהגות ומדיניות של מעגל משקי וחברתי סגור. היהודים והערבים, שהיו בעבר עדות דתיות נפרדות, הופרדו- מכוח הלאומיות על-ידי הלשון העברית והתכנים החדשים, הלא-דתיים, של החינוך העברי. בראשית המאה נוספה מדיניות משקית, שביקשה ליצור מעגל כלכלי יהודי אשר ההון המצטבר בתוכו משמש להתרחבות נוספת ואינו זורם החוצה.

בתוך מדיניות זאת משתלבת העמדה של מפלגות הפועלים, שהדגישו את העבודה העברית. להקפדה על עבודה עברית ול"כיבוש העבודה" היו שתי פנים מבחינת היחס אל הערבים. הפועלים פגעו בעובדים הערבים, שאותם אמרו לנשל ממקומות העבודה; מאידך גיסא, הם באו להקים חברה יהודית שאינה מתקיימת על עבודה של אוכלוסיה זרה; העבודה העברית באה למנוע צירוף של ניגוד לאומי וניגוד מעמדי.

בקרב מפלגות הפועלים - 'פועלי ציון' ו'הפועל הצעיר' – שלטו מלכתחילה גירסות שונות על דבר אופן התפשטותה של העבודה העברית. גירסתם של 'פועלי ציון' ציפתה לפיתוח כולל ונרחב של הארץ על-ידי יהודים, שייתן יתרון לפועלים משכילים (הלוא-הם היהודים) אך יניח גם מקום לפועלים ערבים. אנשי 'הפועל הצעיר' נטו מלכתחילה ל"כיבוש עבודה" כתנאי להגשמת הציונות. ז.א., הם חפצו במתן מקומות העבודה לפועלים יהודים בלבד. האפשרויות המצומצמות במשק היהודי הצדיקו את עמדת 'הפועל הצעיר', אולם שיקולים כלכליים - וברבות הימים גם שיקולי יחסים עם ערבים – הגבילו את תחולת העיקרון של כיבוש עבודה והניעו ציונים רבים להמליץ על "עבודה מעורבת" בשיעור זה או אחר. בעניין זה של העבודה העברית נעשו הפועלים נושאי עיקרון ציוני כללי; הם ביטאו תפיסה מיוחדת של התפתחות היישוב היהודי בארץ. להבדיל מן הדור הקודם ביישוב, הם אף רצו בבירור ציבורי גלוי של יחסי היהודים והערבים, כמו גם של בעיותיו האחרות של היישוב. הם ראו בעבודה העברית לא רק דרך לרכישת הזכות הממשית והמוסרית על הארץ ולא רק סילוק הסכנה של התקוממות שכירים ערבים מנוצלים; הם גם טענו כי אופייה הפנימי של החברה היהודית ייקבע לפי האופי הלאומי של העובדים. מציאותה של שכבה נחותה מבחינה לאומית וסוציאלית גם יחד תיצור חברה יהודית שאינה מייחסת ערך לחירות ולכבוד האנושי ותטביע חותָם שלילי על כל אופיו של המפעל היהודי.

הפועלים, בייחוד אנשי 'פועלי ציון', שינו גם את אופייה של השמירה. היא חדלה להיות עניין מקצועי ותכליתי ונעשתה ביטוי של לאומיות - של כבוד לאומי ועוצמה לאומית. הפועלים נעשו בעניין זה מנהיגיו של היישוב לפני שהם נעשו מנהיגים בשטח הפוליטי והחברתי. אולם האיכרים ועסקנים רבים ביישוב ערערו על הנהגתם ועל אופי יחסיהם אל הערבים, גם בעניין זה של השמירה כמו בעניין העבודה.

בנושא העבודה כמו בנושא השמירה נלכדו הפועלים בסתירות חמורות למדי מבחינתם הם. הם ראו בהתהוות שכבת פועלים יהודים בארץ תנאי להגשמת הציונות - והם גם האמינו באחוות-עמים ופרולטריונים; אנשי 'פועלי ציון' ייצגו מסורת לוחמת, שהועתקה מן ההגנה-העצמית ברוסיה ומן המאבק הסוציאליסטי לשדה הלאומי.

עמדותיהם ואופני פעולתם של הפועלים הצטרפו אל מגמות הכלכלה והחברה היהודית העצמית והנפרדת, שהתגבשו ביישוב מראשית המאה וחוזקו אחר-כך על-ידי קווי הפעולה של ארתור רופין. ההפרדה בין החברות באה למנוע שתי צורות שונות של התמזגות יהודית-ערבית. ההתמזגות האחת היתה זו של טשטוש הבדלים בין חברות ובין לאומים - וסף טמיעה של המיעוט היהודי ברוב הערבי. לכך התנגדו כל בעלי ההכרה הלאומית ביישוב. האופן האפשרי השני של התמזגות יהודית-ערבית היה זה של שכבה יהודית שליטה המעסיקה המון ערבי; לכך התנגדו בעיקר הפועלים. הם לא היו יחידים בהתנגדות זאת. עוד לפני התבלטות הניגוד הלאומי היהודי-ערבי, היו הציונים ערים לאפשרות התקוממות של אוכלוסיה מדוכאה. הם העריכו כי עצם הדיכוי, אף ללא רעיון לאומי מפורש, יוצר עילה לתסיסה ולהתמרדות. הם גם היו ערים לאפשרות השלילית של השוואת המפעל הציוני למפעלים קולוניאליסטיים ואימפריאליסטיים - דוגמת השתלטות הבריטים בדרום-אפריקה - והם ביקשו למנוע השוואה זאת.

דרך ההפרדה ודרך ההתמזגות גם יחד ניתנות היו בפועל לפירושים שונים מן הקצה אל הקצה ביחסים בין שתי החברות. הן ניתנו לפירוש של אובדן זהות יהודית בקרב הערבים או של השתלטות יהודית על הערבים, של התבדלות יהודית מתנשאת או של התפתחות אוטונומית של שתי חברות. בשולים אף נשמעו רעיונות על התבוללות אפשרית של ערבים ביהודים, שאמוּרים היו להיות בעלי תרבות כלכלית ורוחנית גבוהה יותר.

המהפכה של התורכים הצעירים ב-1908 וחידוש המוסדות המייצגים באימפריה העותמנית הוסיפו מימד חדש ליחסים היהודיים-ערביים. הציונים סברו בתחילה כי המהפכה תיצור מסגרת חוקתית שתסיר את ההגבלות על כניסת יהודים ורכישת קרקעות. החירות נראתה להם כחירות של פיתוח יהודי. אנשי היישוב ציפו גם לשותפות פוליטית של האוכלוסייה הארצישראלית. במסגרת זאת יעשו היהודים יד אחת עם המוסלמים, ואפשר אף שישיגו נציגות בבית-הנבחרים בקושטא.

למעשה הוליכה ההתפתחות הפוליטית והלאומית באימפריה אל החרפת היחסים היהודיים-ערביים. הבחירות לפרלמנט נעשו יותר מוקד של ניגוד יהודי-ערבי מאשר בסיס לשותפות. הלאומיות הערבית, שנישאה בתחילה על-ידי ערבים נוצרים, החלה לשמש מלט המלכד מוסלמים ונוצרים. המרצת התודעה הערבית הלאומית הביאה לידי הבלטת הלשון הערבית, שאיפת הערבים לאוטונומיה והתנגדותם לדפוסי ארגון יהודי מתבדל. היהודים מצאו את עצמם לעיתים כעומדים בפני ברירה בין תמיכה בשלטון העותמני לבין תמיכה בערבים; תוחלתם, כי יצליחו להפריד בין ערבים נוצרים לבין מוסלמים, נכזבה אף היא. הניגודים, שהתגלעו בין יהודים לערבים בשדה רכישת קרקעות, מנהגים ושמירה, הועלו על-ידי הערבים אל רמה של ניגוד לאומי. ההתנגדות הערבית התבטאה במאמרים חריפים בעיתונות, בהתקפות בבית-הנבחרים, בהתנגדות למכירת קרקעות ואף בשימוש באלימות.

היהודים צריכים היו לשכך את ההתנגדות הערבית כדי שלא תשים מכשול בפני ההתקדמות היהודית; בעקיפין השפיעה התנגדותם של הערבים על הממשלה לקיים את ההגבלות על היהודים ואף להחמירן. מעבר לצורך למַתֵSן את ההתנגדות הערבית הועלה אף הנושא העקרוני של יחסים בין יהודים לערבים כשני עמים בעלי שאיפות לאומיות.

היהודים נקטו בקווי פעולה אחדים לעומת האתגר של ההתנגדות הערבית שהתבלטה בשנים 1909 - 1911. לגבי פיוס הערבים המשיכו היהודים בטענה כי היתרונות של פיתוח הארץ עתידים להיטיב עם הערבים ולשכנע אותם בדבר האופי החיובי של הציונות; הם גם ביקשו, כאמור, לתקן קלקלות באופני רכישת הקרקע וביחס אל אריסים, קלקלות שיוחסו לשלבים הראשונים של ההתיישבות. רבו הקולות המערערים על עקרון המשק הסגור ונדרש מיתון של עקרון העבודה העברית. אולם הנכונות להתחשב בהאשמות הערבים, כי היהודים מקימים משק וחברה נפרדים, היתה מוגבלת ביותר. היהודים לא היו נכונים לוותר על האופי היהודי של היישובים, של בתי-הספר ושל האגודות.

עיקר התגובה היהודית לא היה פיוס הערבים, אלא החשת קצב ההתקדמות היהודית על-ידי רכישה מואצת של קרקעות, ריבוי השקעות וחיזוק הארגון והחינוך. עניין נוסף, שבו ראו היהודים תגובה לאתגר הערבי, היה ביסוס מעמדם החוקי והפוליטי בארץ במסגרת השלטון העותמני.

בעקבות העימות היהודי-ערבי, כפי שהחל להתבלט כבר לפני 1914, ניתן מקום גם לדיון עקרוני ביחסים אלה על-ידי העלאתם לרמה של בחינת היחסים בין המזרח למערב או בין שני ענפים של הגזע השמי. מנהיגים ציוניים כאחד-העם או מנחם אוסישקין רצו לראות ביהודים אומה המסתייגת מן המערב המתקיף את המזרח, המיוצג על-ידי האימפריה העותמנית. הם רצו לראות ביהודים עם מזרחי החוזר למקורו ומשמש חוליית-ביניים בין שני העולמות.

יהודים ספרדים חיפשו דרכי קירבה לשונית, תרבותית וחברתית בין יהודים לערבים כבני שתי אומות השייכות לגזע שמי משותף. נסיונות אלה החשידו אותם בנטייה לטשטוש הזהות היהודית הנפרדת ולהתבוללות בערבים.

בתקופה שלפני מלחמת-העולם הראשונה היה יחס הציונות לבעיה הערבית נושא לדיון בשני מעגלים, שהקשר ביניהם לא היה רצוף - המעגל היישובי והמעגל הציוני. מאז הקמת הנציגות הציונית בקושטא ב-1908 העסיקה בעיית היחסים עם הערבים את המדיניות הציונית. ויקטור יעקובסון וריכרד ליכטהיים, שייצגו את ההסתדרות הציונית, היו קשורים עם הוועד-הפועל הציוני בקלן ובברלין, מכאן, ועם ארתור רופין בארץ-ישראל, מכאן.

אופי היחס הציוני לערבים הוזכר על-ידי מכס נורדאו בקונגרס הציוני השביעי ב-1905. מכס נורדאו, שנתן כבר אז את דעתו על ניצני הלאומיות הערבית, הציג את הניגוד שבין שאיפת העצמאות הערבית לבין אחדותה ושלמותה של האימפריה העותמנית. הוא הציע לשליטי האימפריה את השותפות עם הציונים כנגד המגמה הערבית להיפרדות ולפירוק האימפריה. נורדאו נתן ביטוי ראשון למגמה פוליטית שאותה ימשיכו ריכרד ליכטהיים וזאב ז'בוטינסקי, בייחוד בימי מלחמת-העולם הראשונה, כאשר הם יבקשו לראות ביחידה היהודית שבארץ גורם בן-ברית לאירופה וגורם השובר את השליטה הערבית הרצופה שמן האוקיאנוס האטלנטי ועד למפרץ הפרסי. ריכרד ליכטהיים נטה לגרמניה ואילו ז'בוטינסקי לבריטניה, אולם שניהם הועידו תפקיד דומה ליהודים ביחס לעולם הערבי.

הנציג הציוני בקושטא, ויקטור יעקובסון, ורבים מן הציונים הרוסים התנגדו למגמה זאת; הם ביקשו לראות את הציונות משולבת באמנסיפציה ואף בתחייה של המזרח. תהליך הדמוקרטיזציה של האימפריה אחרי 1908 אמור היה להצדיק עמדה זאת. יעקובסון ניסה להידבר עם הנציגים הערבים בקושטא, כולל נציגי ארץ-ישראל. הוא ביקש למנוע כל רושם כי הידברות זאת מכוונת נגד השלטונות העותמניים. בעיקרה היא באה כדי לשכנע את השלטונות לסלק את התנגדותם לעליה ולהתיישבות יהודית.

כאשר יעקובסון הכיר בהתגברות של לאומיות ערבית, הוא ביקש להגיע לכלל הידברות עימה על-ידי הפניית האינטרס שלה אל מחוץ לארץ-ישראל. הוא רצה לשכנע את הערבים כי היתרון, שהם עשרים להפיק משיתוף פעולה עם יהודים, עדיף על האינטרס שיש להם בארץ-ישראל - אינטרס שהוא משני מבחינתם.

סמוך למלחמת-העולם הראשונה אף נעשה ניסיון למגע בדרג גבוה בין משלחת ציונית בראשות נחום סוקולוב, שבאה לביקור בארץ באביב 1914, לבין מנהיגים ערבים בסוריה ובלבנון.

המגע נוּתק בשל הסתייגויות משני הצדדים. היהודים חששו מפני הטלת ספק בנאמנותם לשלטון העותמני. הערבים מצידם הכינו דרישות, שהיהודים לא יכלו לעמוד בהן.

בחינת עמדות שני הצדדים לפני המשא-ומתן הניחה מקום לתקווה מעטה כי הם יוכלו להידבר; הערבים מוכנים היו, אולי, להיטיב עם יהודים המוותרים על סימני לאומיות נפרדת ותורמים את חלקם ללאומיות ערבית כללית. דבר זה עמד בניגוד לשאיפות הציוניות ולגיבוש הזהות היהודית הלאומית הסגולית. היהודים אף העריכו כי הם חסרים אמצעים כדי לפתח באופן ניכר שירותים חברתיים - כמו שירותי בריאות וחינוך - ביישוב הערבי; מאידך גיסא, הם התנגדו לפתיחת המסגרות היהודיות הייחודיות בפני ערבים.

ב

התמורה שהתחוללה במלחמת-העולם הראשונה הציבה את היחסים היהודיים-ערביים על רקע שונה לחלוטין מזה שלפני המלחמה. לימים נתעוררה מחלוקת בתנועה הציונית, אם פירוק האימפריה העותמנית, הפיכת ארץ-ישראל ליחידה פוליטית נפרדת ומתן מעמד מיוחד ובעל יתרון לעם היהודי בארץ היו אומנם הישג ציוני חד-משמעי. אנשי 'ברית שלום' טענו כי הזיקה הציונית למעצמות, ובייחוד לבריטניה, ומתן יתרון ליהודים בתחוקה המנדטורית רק ליבו את ההתנגדות הערבית. אולם בשלהי המלחמה ובשנים הראשונות שלאחריה נראה היה כי העם היהודי זכה במשטר המאפשר להקים בעתיד מדינה יהודית בארץ-ישראל, אם-כי היהודים היו באותה עת רק כעשרה אחוזים מאוכלוסיית הארץ.

המשטר הפרו-ציוני בארץ-ישראל לא נראה לציונים ב-1918 כעומד בניגוד לתנועה הערבית. נהפוך הוא: בריטניה נחשבה כמעצמה הפורשת את חסותה על תקומה של מדינה ערבית ויהודית יחד. המדיניות הציונית של וייצמן כלפי הערבים בשלהי המלחמה המשיכה במידה מסוימת את הקו של יעקובסון מלפני המלחמה - מתן סיפוק לשאיפות הערביות מחוץ לארץ-ישראל במחיר תמיכה ערבית בבית-לאומי בארץ. זהו רעיון היסוד של הסכם וייצמן-פייסל, כפי שהבינו אותו הציונים.

בשלהי המלחמה נעשה גם היישוב היהודי חדור רוח לאומיות פוליטית, שעמדה בניגוד לעמדתו בתקופה העותמנית. במקום רעיונות על פעולה במסגרת הממלכה העותמנית, טיפוח לשון עברית ודפוסי ארגון אוטונומיים באו רעיונות של מדינה עברית. רעיונות אלה עמדו בסתירה למבנה הדצנטרליסטי של החברה היישובית עצמה. לערבים אמורה היתה להינתן אוטונומיה נרחבת בשלטון המוניציפלי ובתחומי המשפט, הסעד והחינוך.

תקופת השנים 1918- 1920 מציינת את פסגת הדרישות הציוניות מבחינת שלטון וטריטוריה גם יחד. התוכנית הציונית התייחסה לארץ-ישראל משני עברי הירדן, בה אמורה היתה לקום מדינה בעלת רוב יהודי מכריע. עד להתהוות הרוב היהודי אמוּר היה להיות משטר מעבָר. במשטר זה ניתן השלטון להלכה לרשות בין-לאומית ולמעשה לידי בריטניה. בריטניה הופקדה בו על הגשמת הבית-הלאומי היהודי, כאמור בהצהרת בלפור. הציונות המכסימליסטית נסמכה על התודעה הלאומית הפוליטית, שגברה בעם היהודי בעת המלחמה, וגם על הפעולה הלאומית הצבאית שבאה לידי ביטוי בגדודים העבריים שלחמו במסגרת הצבא הבריטי. מצד אחר יצרה התקופה המהפכנית מצוקה חריפה במזרח אירופה וציפייה לפתרון ציוני של צרת היהודים.

למרות האמונה בתמיכה פוליטית בציונות מצד בריטניה והמעצמות האחרות ולמרות הצורך בפתרון דחוף למצוקת המוני היהודים באירופה המזרחית, תוך התחרות עם הפתרון הקומוניסטי - נזהר חיים וייצמן מלהגדיר במפורש את המטרה הציונית במונחים של מדינה יהודית. הוא חשש מפני האשמה, כי המיעוט היהודי משתלט על-ידי כך על הרוב הערבי, והאמין כי תהליך יצירת הרוב היהודי הוא תהליך הדרגתי ובסופו תיכּון מדינה שצביונה יהיה כצביון הרוב הלאומי. קצב העלייה שנראה לוייצמן היה קצב איטי ממה שביקשו מנהיגים ציוניים, שרצו בקצב מהפכני, דוגמת מקס נורדאו וציונים אחרים, ששייכו את עצמם לאסכולה של ה"מדיניים".

התוכן המכסימליסטי של הציונות היה משותף בשנים אלה למרות הבדלי הניסוח, לוייצמן, לציונים המדיניים, לז'בוטינסקי ולאנשי תנועת העבודה. האחרונים עמדו על ציונות רבתי, המסוגלת לפתור את צורכי ההמונים היהודיים במזרח-אירופה, ולכן דרשו גבולות רחבים הכוללים את שני עברי-הירדן - המערבי והמזרחי - עליה גדולה ועצמאות. הם היו מסויגים ביחס לשיתוף פעולה עם בריטניה, אולם האמינו בהבנה יהודית-ערבית. ברוח הפתרונות הסוציאליסטיים לבעיית הלאומים, הם האמינו כי אוטונומיה תספק את השאיפות הערביות.

בתקופת השנים 1920-1918 היו רק חוגים מעטים אשר הסתייגו מעמדות אלה, שחתרו ליצירה מהירה או הדרגתית של רוב יהודי בארץ-ישראל ולהשלטת צביונו של רוב זה על הארץ. בין המסתייגים המעטים היו חוגו של מרטין בובר במרכז אירופה וחיים מרגלית-קלואריסקי בארץ-ישראל. מרגלית-קלואריסקי הציע בפני "הוועד הזמני" של היישוב תוכנית שהיתה מבוססת על חברה ומדינה דו-לאומיות בארץ-ישראל ועל השתלבות חברה זאת באזור השמי.

מאורעות 1921 הביאו לידי פירוש מחודש של המנדט ושל אופי הבית-הלאומי היהודי בארץ-ישראל על-ידי השלטונות הבריטיים, פירוש שהובא ב'ספר הלבן' של 1922. אם-כי לא נקבע במפורש עתידו של המשטר הארצישראלי, הנה נאמר כי אין הוא מוביל בהכרח למדינה יהודית. במובלע נרמז על מדינה פלורליסטית, שבה אין אומה אחת מטביעה את חותמה המובהק על הארץ.

מאורעות 1921 הביאו גם לידי קיטוב בעמדות הציוניות כלפי הערבים. מצד אחד ניצבה העמדה של ז'בוטינסקי ומצד שני העמדה של 'ברית שלום'. ז'בוטינסקי החל לפתח את שיטתו בזמן הוויכוח על חידוש הגדודים העבריים ב-1921. עמדתו היתה כי אין סיכוי להסכם יהודי-ערבי בתקופת ההתיישבות וכי ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל תוכל להתגשם רק בחסותו של "קיר ברזל" אשר יגן עליה. עמדתו זאת של ז'בוטינסקי היתה מעורה בתפיסה ריאל-פוליטית של יחסי עמים ובאוריינטציה על התרבות האירופית לעומת התרבות המזרחית. עם זה ייצג ז'בוטינסקי ליברליזם לגבי יחסי עמים במדינה אחת וביטא אותו ביחס לזכויות המיעוט הערבי בארץ-ישראל בעתיד. יחסו היה חיובי גם לתנועת העצמאות הערבית שמחוץ לארץ-ישראל. גירסה שונה ייצג מרטין בובר, שביקש שותפות יהודית-ערבית מעבר למונחים המקובלים של מדיניות הכוח הלאומית.

בקונגרס הציוני ה-12 ב-1921 נמצאה נוסחה מוסכמת בין כל הגישות לגבי היחסים עם הערבים. הנוסחה דבקה בתוקף בהצהרת בלפור ובבית-הלאומי, אך היא גם הגדירה את ארץ-ישראל "כארץ משותפת" ודיברה על התפתחות לאומית בלתי-מופרעת של היהודים והערבים גם יחד. בקונגרס הציוני ה-13 ב-1923 אף התקבלה נוסחה המדברת על שיתופו של העם היהודי ב"תחיית המזרח ".

מחצית שנות ה-20 ציינו רגיעה יחסית ביחסים היהודיים-ערביים, אולם דווקא בתקופה זאת (1925) נוצרה אגודת 'ברית שלום'. את הנחת היסוד שלה ניתן להגדיר כך: תנאי הכרחי להגשמת הציונות - הסכם יהודי-ערבי. היא ביקרה את המדיניות הציונית הפונה למעצמות וצידדה בפנייה לערבים לפני הפנייה למעצמות.

אנשי 'ברית שלום' האמינו כי סילוק יסוד הריבונות מהגשמת הרעיון היהודי הלאומי והקמת מדינה דו-לאומית בארץ-ישראל יאפשרו הסכמה ערבית לציונות. בחוגי 'ברית שלום' רווחו גם רעיונות על חברה משותפת יהודית-ערבית.

הם חזו תהליך איטי של גידול הבית-הלאומי היהודי בארץ-ישראל, תהליך שבו תחול גם התקרבות בין שני העמים.

באותה שנה בה התהוותה קבוצת 'ברית שלום' נוסדה המפלגה הרביזיוניסטית. היא המשיכה ופיתחה את תפיסתו המדינית של ז'בוטינסקי מן השנים 1923-1921. היא התנגדה לשיטה הוייצמניסטית של אי-הגדרת מטרת הציונות ולמשטר המנדטורי, כפי שעוצב על-ידי 'הספר הלבן' של 1922.

הניגוד בין המצדדים ב"מולדת משותפת" יהודית-ערבית בארץ לבין המצדדים ב"קיר ברזל" ביחסים עם הערבים העיק בייחוד על תנועת העבודה. תנועת העבודה היתה נאמנה לציונות מכסימליסטית של קיבוץ גלויות, רוב יהודי ומדינה יהודית, אולם היא היתה נאמנה גם לרעיון הדמוקרטי ולזכות ההגדרה-העצמית של העמים. אנשיה האמינו כי הסולידריות בין פרולטריון יהודי וערבי תבטיח את ההשלמה בין העמים.

אם-כי ההסתדרות הכללית של העובדים הוקמה ב-1920 כשהיא מארגנת פועלים יהודים בלבד, לא חדלו אנשי תנועת העבודה בארץ מחיפושיהם אחרי דרכים לשיתוף פעולה עם פועלים ערביים. הם האמינו כי מתוך ההשקפה הסוציאליסטית ניתן להפיק פתרון פוליטי, אשר יאפשר הגשמת עליה המונית והקמת מדינה יהודית ועם-זאת ישמור על זכויותיהם של הערבים - לא רק כפרטים אלא גם כיחידה לאומית. בשדה החברתי הם ציפו לתמורה בחברה הערבית, אשר תעביר את שלטון הממסד המוסלמי וחוגי האפנדים ותעלה להשפעה פועלים ומשכילים, שיהיו נוחים יותר לקבלת הציונות על שום אופייה המפַתח ומכוח הכרה בזכות העם היהודי.

חילוקי הדעות בתוך מפלגת הפועלים הגדולה - 'אחדות העבודה' - עצמה הראו כי הפתרון הסוציאליסטי אינו חד-משמעי והוא ניתן לפירושים שונים. בוועידה הרביעית של 'אחדות העבודה' בעין-חרוד ב-1924 הציע שלמה קפלנסקי, כי 'אחדות העבודה' תסכים להקמת מועצה מחוקקת בארץ-ישראל על בסיס דמוקרטי, מועצה אשר תיתן ביטוי לרוב הערבי באוכלוסיה. התנאי שהציב קפלנסקי היה, כי הערבים יכירו במשטר המנדטורי הבין-לאומי וכי תינתנה ערוּבּוֹת לאי-פגיעה בבית-הלאומי היהודי.

רק באווירת שנות העשרים ובעולם המחשבה הסוציאליסטי ניתן היה להעריך, כי הערבים לא ישתמשו במועצה מחוקקת בעלת רוב ערבי על-מנת לחבל בבית-הלאומי. מתנגדי הצעתו של קפלנסקי הציבו נגדו את ההנמקות הסוציאליסטיות בזכות הציונות. הם טענו בשם הזכות הסוציאליסטית לפיתוח ארצות שוממות, המקנה ליהודים את הזכות להתיישבות בארץ-ישראל, זכות שאינה ניתנת לשום הגבלה; מנהיגי 'אחדות העבודה' החזיקו לא רק בזכות האוניברסלית של פיתוח אלא קבעו את עמדתם גם לפי המציאות הארצישראלית. הם טענו כי הקמת מוסדות מייצגים בשלב ההוא של מבנה החברה הערבית יחזק את השכבות של הנוטַבלים. לעומת זאת הם צידדו ברעיונות על הפרדה רצויה בין החברה היהודית לחברה הערבית, הפרדה אשר תאפשר לערבים לשמור על עצמיותם ותאפשר ליהודים לעצב את חברתם הם. ברל כצנלסון, במיוחד, הרחיב ופיתח את רעיון האוטונומיה כלפי הפרדה הולכת וגדלה בין היחידות הלאומיות, אשר תימנע ניצול חברה אחת על-ידי אחרת. בן-גוריון פיתח את רעיון הגיבוש של כל יחידה לאומית בתחומים טריטוריאליים מוגדרים. הוא טען כי ניתן לפתח את הבית-הלאומי מבלי "לקפח אף ילד ערבי אחד". הוא האמין בתום לב כי המלחמה לעבודה עברית והרצון במדינה יהודית אינם מקפחים את הערבים כמלוא-הנימה. בניגוד ל'ברית שלום', הוא לא סר מן הדרישה לרוב יהודי ולמדינה יהודית, אולם הוא דיבר על מדינה שתהיה "לא מדינה פרוסית או צאריסטית אלא סוציאליסטית" - והוא התכוון בכך לשלטון-עצמי מקומי וקנטונלי, שייתן פורקן לרצון הביטוי הערבי הלאומי.

מפלגות הפועלים נקלעו לדילמה לא רק בשטח המדיני אלא גם בשטח המקצועי. אנשיהן רצו בעבודה עברית ובסולידאריות מעמדית גם יחד. לאחר ויכוחים ממושכים בין 1923 ל-1927 החליטה ההסתדרות לפעול בשטח המקצועי גם בין הערבים, אולם לא לפתוח את ההסתדרות בפני פועלים ערבים, כפי שדרשו הקבוצות השמאליות בהסתדרות. שכר העבודה הנמוך המבוקש על-ידי הערבים והאופי הציוני של ההסתדרות שימשו נימוקים נגד הסתדרות אחידה. הפעולה בין הערבים אמורה היתה להיעשות על-ידי הסתדרות אוטונומית של פועלים ערבים, המשתפת פעולה עם ההסתדרות הכללית במסגרת ברית פועלי ארץ-ישראל.

אופייני הדבר לשנות העשרים שההבדלים האידיאולוגיים, שהתבלטו כבר אז במחנה הציוני, לא הביאו להבדלים במדיניות. בלונדון, במקומות אחרים באירופה וגם בארץ נתקיימו מגעים יהודיים-ערביים על-ידי אנשים שלא דגלו בעמדות הרשמיות של ההסתדרות הציונית בשאלת הערבים. כך, למשל, ידוע המשא-ומתן שניהל אשר ספיר בראשית שנות העשרים עם מנהיגים של התנועה הלאומית הערבית ובו ניסה להשיג את תמיכתם בבית-הלאומי היהודי תמורת תמיכה ציונית בתנועת העצמאות הערבית; הציונים הוצגו כגורם מפַתח ומקדם, לא אירופי ולא משתלט. מאידך גיסא, הם לא יכלו לפגוע ביחסיהם עם בריטניה וצרפת. בארץ-ישראל ניהל את המדיניות הציונית פרדריק קיש ולידו פעל חיים מרגלית-קלואריסקי, שמרחק רב הפריד בינו לבין התוכנית הציונית המקובלת. הם חיפשו מסילות אל הערבים החולקים על ההנהגה של החוסיינים - אלה היו בני המשפחה ההאשמית ובייחוד עבדאללה שליט עבר-הירדן, וכן "האופוזיציה" של הנאשאשיבים בארץ-ישראל. קלואריסקי אף ניסה להקים ארגונים אוהדים בקרב ערביי ארץ-ישראל, ארגונים אשר ייהנו מסיוע יהודי ומשלמונים יהודיים. המתינות היחסית של הערבים במחצית השניה של שנות העשרים יוחסה למדיניות זאת. תהיינה סיבותיה של מתינות זאת אשר תהיינה, היא נפרצה במאורעות 1929.

ג

המאורעות של סוף שנות העשרים חוללו שינויים בתפיסת הלאומיות היהודית בתוך התנועה הציונית. משבר העליה הרביעית כאילו הוכיח שאין אפשרות לעליה המונית לארץ ולהעברת מרכזו הדמוגרפי של העם היהודי לארץ-ישראל. חלק מציוני גרמניה ואנשי 'ברית שלום' בארץ פירשו את הציונות כהקמת מרכז איכותי לעם היהודי בארץ. מאידך גיסא, צידדו תנועת העבודה והרביזיוניסטים בציונות המונית, ציונות המסוגלת להשיב על צרת היהודים במזרח אירופה ולעמוד בתחרות עם הקומוניזם על נפש הצעירים היהודיים.

להבדלי גישות אלה נודעה משמעות ביחס לעמדה כלפי הערבים בעקבות מאורעות 1929. מאורעות אלה עוררו מחדש את הדיון הפומבי בשאלת היחס של התנועה הציונית אל הערבים. הגישות הרעיוניות, שהחלו להתעצב ממחצית שנות העשרים, הגיעו לביטוי פוליטי. ההתלקחות של האיבה הפריכה את הציפיות להשלמה יהודית-ערבית מכוח מודרניזציה, שיתוף פעולה כלכלי ושיתוף מוגבל במערכת השלטונית של הארץ (כגון בעיריות). ועדות החקירה הבריטיות העלו את בעיות היסוד של המנדט, והקובלנות הערביות טענו כי אף מבחינה כלכלית נמצאים הערבים כפרטים ניזוקים מן הציונות.

התגובה הציונית לאירועים אלה העמידה במבחן את ההערכה של צורכי העם היהודי ואת ערכי הלאומיות היהודית - וגם את אופייה של המציאות הארצישראלית. העמדה הציונית הרשמית בוטאה בנוסחה כי היהודים מבקשים לא לשלוט בארץ-ישראל, אך גם לא להישלט בה; פירושו של דבר, שהיהודים לא ישליטו רוב יהודי בעתיד על מיעוט ערבי, אולם הם גם מסרבים לקבל את זכותו של הרוב הערבי הקיים לשליטה בהווה. היתה בכך הסתייגות מפורשת מהגדרת מטרת הציונות כמדינה יהודית, אולם השאלה ניצבה במקומה : - האם יש בכך ויתור על נוסחת "רוב יהודי" או אף על רוב בפועל ? האם אופייה של הציונות וסיכויי הגשמתה מחייבים עליה המונית לשם פתרון המצוקה היהודית באירופה או שמא אין הציונות עומדת על עליה המונית ואין תוכנו של 'בית-לאומי' יהודי מחייב רוב יהודי ? האם המחיר של סכסוך ואלימות הוא מחיר גבוה מדי ?

עמדת הרביזיוניסטים, 'המזרחי' וחלק מן 'הציונים הכלליים' היתה נחרצת - הם דחו כל הצעה שלא התיישבה עם שלטון יהודי רובני בארץ-ישראל. אנשי 'ברית שלום', לעומת זאת, תבעו לתת להסכם עם הערבים דין קדימה על מדיניות הפונה לבריטניה ומבקשת באמצעותה להרחיב את הבית-הלאומי, אף מתוך התנגשות עם הערבים.

'מפלגת פועלי ארץ-ישראל' השתייכה למחנה הציוני המכסימליסטי מבחינת התביעה לעליה המונית, לחיסול הגלות ולבניין משק וחברה יהודיים בארץ-ישראל. היא הבליטה במדיניות לא את הניסוח החוקתי והמדיני אלא את ההתקדמות הממשית בעליה, ברכישת קרקעות ובבניין משק יהודי. אולם רבים ממנהיגי המפלגה נכונים היו לבניין מדינה ארצישראלית משותפת ליהודים ולערבים (להבדיל מחברה משותפת), מדינה אשר לא תשליט רוב לאומי אחד על האחר. ביסודו-של-דבר מציינת התקופה שלאחר 1929 את הנכונות המכסימלית מצד התנועה הציונית להגיע להידברות עם הערבים במחיר ויתורים מרחיקי-לכת, כמו הוויתור על שלטון רוב יהודי. רבים מאנשי 'ברית שלום' אף סברו באותו זמן כי שיטתם כבשה את הלבבות בתנועה הציונית.

העילה הישירה לדיונים המדיניים העקרוניים בשנות השלושים היתה שאלת המועצה המחוקקת, שהממשלה המנדטורית אמרה להקים. אחדים ממנהיגי מפא"י, ובהם חיים ארלוזורוב ודוד בן-גוריון, ניאותו לדון בשינוי החוקה הארצישראלית על-ידי הקמת מועצה מחוקקת - בתנאי שלא יהיה רוב ערבי במועצה זאת ובתנאי שלא תיפגענה זכויות היהודים לבניין הבית-הלאומי. בן-גוריון אף הרחיק-לכת ותמך בשיתוף ערבים במנגנון השלטון המבַצע והעלה רעיונות של מדינה פדרלית בעתיד. היה בכך מפנה לעומת עמדת 'אחדות העבודה' ב-1924.

עמדה זאת לא היתה בלבדית בתוך מפא"י. רבים מאנשי מפא"י היו מסויגים ביחס לסיכויי שיתוף הפעולה עם הערבים. הם הסתמכו לא רק על הזכות היהודית אלא גם על ה"אופי המפגר" של החברה הערבית. הם הסכימו לכל היותר לרפורמה בשלטון המוניציפלי, שתיתן לערבים יתר שלטון-עצמי. לאחר דיונים רבים התקבלה העמדה של ברל כצנלסון, שהסכימה אומנם לשינויים בקונסטיטוציה הכוללים גם הקמת מועצה מחוקקת, אולם מתוך שוויון שתי החטיבות הלאומיות. חזות העתיד של ברל כצנלסון עמדה על פיתוח הארץ לכלל "מדינת לאומים", שבה קיימות חברות לאומיות אוטונומיות.

בימי הוויכוח על 'תוכנית פיל' ב-1937, ועוד יותר ב-1942, טען בן-גוריון, כי הנכונות לייצוג שווה של שתי החטיבות הלאומיות היתה מוגבלת לתקופת המנדט. טענה זאת אינה מאומתת על-ידי העובדות. בניסוחים אחדים נועדה המדינה הפדרלית, "מדינת הלאומים", להיות דמות המשטר הקבוע. מאידך גיסא, יש להבחין בין רעיונות "מדינת הלאומים" והייצוג השווה של שתי החטיבות לבין רעיונות 'ברית שלום' על מדינה דו-לאומית.

ההבדלים הם בתחומים אחדים ואנשי תנועת העבודה שקדו על הבלטתם - חלק מהם הבדילו בין פריטט לתקופת המנדט לבין משטר קבע של דו-לאומיות; שנית, הם שקדו לציין כי אין שוויון בהתייחסות שתי היחידות – היהודית והערבית - אל ארץ-ישראל. ארץ-ישראל "שייכת" לעם היהודי כולו, מצד אחד, ולערביי ארץ-ישראל, מצד שני. הפירוש המעשי של קביעה עקרונית זאת הוא, כי היהודים הם קבוצה לאומית דינמית המתרבה על-ידי עליה, בעוד שהערבים הם קבוצה יציבה; זיקת הערבים לארץ מתמצית ביישוב הערבי שבפועל, בעוד שזיקת היהודים עומדת גם על העולים שבכוח. ההבדל השלישי בין פריטט לבין דו-לאומיות מתייחס לחברה ולכלכלה; בתחומים אלה, להבדיל מן התחום המדיני, שללו אנשי מפלגת פועלי ארץ-ישראל רב-לאומיות ועמדו על עבודה עברית, תוצרת עברית, שירותים יהודיים ובתי-ספר יהודיים. הם תמכו בהפרדת החברות ובשיתוף פעולה רק בין חברות אוטונומיות. הדבר בא לידי ביטוי מובהק במלחמת העבודה העברית של שנות השלושים. הזרמים השמאליים בהסתדרות - 'השומר הצעיר' ו'פועלי-ציון שמאל' - שללו את ההפרדה הגמורה - בייחוד בין העובדים - וצידדו בצורה אחת או אחרת של עבודה מעורבת, יהודית-ערבית. כל ההצעות לשינוי המשטר ולבניין החברה התבססו על עליה יהודית גדולה שתיצור רוב יהודי מכריע - גם אם לא תַשלִיט רוב זה. בעולם המחשבה של אותה תקופה נדמה היה שמדינה אינה מכשיר הכרחי למדיניות חברתית.

המדיניות הציונית כלפי הערבים התנהלה מאז 1930 לא רק על המישור של חיפושי הסכם אלא גם על מישור שני, של החשת קצב ההגשמה הציונית והגברת העוצמה היהודית בארץ. העליה המוגברת - בייחוד של צעירים – והאצת ההתיישבות, ההשקעות ובניין המשק - הביאו לידי שגשוג כלכלי והתעצמות ההגנה. התקדמות זאת יכולה היתה לעורר אצל הערבים אחת משתי התגובות הבאות - נכונות לשותפות בפיתוח או מאמץ להכשיל בהקדם את ההתחזקות היהודית. ייתכן כי אף היהודים היו פחות להוטים אחרי שוויון יהודי-ערבי בשלטון הארצישראלי (פריטי parity), כאשר מספרם עלה במהירות וגדל בין 1931 ל-1936 מ-175 אלף עד קרוב ל-400 אלף.

לחץ יהודי אירופה לעלות יחד עם הסירוב המוחלט של הערבים להסכם, הוליכו אל השינוי במפנה של ראשית שנות ה-30. הציפייה להשלמה בין-עמים מכוח קידמה כלכלית וחברתית נתגלגלה אל המאבק העקשני על עצמאות באיזור. האתגר הפאשיסטי והנאצי החריף את היחסים, לא רק משום החמרת לחצה של העליה היהודית אלא גם משום הערעור על השפעת בריטניה באיזור וליבוי המגמות הקיצוניות בלאומיות הערבית.

תביעת 'ברית שלום' להקדמת השותפות היהודית-ערבית לשותפות היהודית-בריטית לא היתה מקובלת על הרוב בתנועה הציונית בשנים 1935-1929, אולם המדיניות התנהלה מתוך הנחה כי הסכם מעין זה אפשרי. ארלוזורוב ציפה לבידוד הקיצוניים הערבים ולשותפות יהודית-ערבית בחסות בריטית. בן-גוריון ניהל את "השיחות עם מנהיגים ערבים" מתוך הנחה כי תנועת העצמאות הערבית יכולה להסתייע במדינה יהודית המשולבת בפדרציה ערבית.

האוריינטציה הציונית על הסכם יהודי-ערבי נכשלה במחצית הראשונה של שנות ה-30. העמדה הפוליטית הערבית והמבנה החברתי והפוליטי של החברה הערבית הוליכו שניהם אל כיוון מנוגד. כבר ב-1931 הגדיר ארתור רופין, שהיה ממייסדי 'ברית שלום', את מצב היחסים היהודיים -ערביים כך : "מה שדרוש לנו אין אנו יכולים לקבל, ומה שאנו מקבלים אינו דרוש לנו".

הוויתור על שלטון רוב יהודי בארץ-ישראל, הסיפוק המכסימלי של דרישות האוטונומיה הערבית, התמיכה בתנועת העצמאות והאחדות הערבית - כל אלה נחשבו בעיני היהודים לוויתורים מרחיקי-לכת. הערבים לא הסתפקו בהם. הם דרשו מוסדות שישליטו את הרוב הערבי. למעשה הם היו מוכנים להסתפק בהפסקת העליה ורכישת הקרקע, אף מבלי שיוקמו מיד מוסדות מייצגים.

היהודים ציפו לשינוי בחברה הערבית, אשר יביא לידי דמוקרטיזציה בקרבה וישחרר אותה מן השלטון של המועצה המוסלמית העליונה. אולם כשם שבשנות העשרים הכזיבה ההסתייעות באופוזיציה של הנאשאשיבים, כן לא נבנו היהודים מתהליך השינוי שחל בחברה הערבית בשנות השלושים. ההנהגה הוותיקה של הוועד-הפועל הערבי מראשית שנות ה-20 אומנם גוועה בשנות ה-30, אולם במקומה התחזקה הנהגת המופתי חאג' אמין אלחוסייני. הפוליטיזציה של החברה הערבית בשנות השלושים והתהוות מפלגת ה'איסתיקלאל', שערערה על החסות הבריטית - כל אלה רק החריפו את היחסים היהודיים-ערביים. באגף אחר של החברה הערבית החל להבשיל רעיון הטֶרור, כשיטה פוליטית ולא כהתפרצות סְפוראדית. כל אלה הוליכו להתפרצות מאורעות 1936.

התפרצות המאורעות של 1936 הביאה לכלל מפנה נוסף ביחס של התנועה הציונית אל הערבים. בעקבות מאורעות 1929 ננקטו, כפי שראינו, שני קווים מקבילים: חיפושי הסכם על יסוד ויתורים חוקתיים, כקו אחד, והאצת ההתחזקות היהודית בארץ, כקו שני. חיפושי ההסכם נערכו הן במרחב הארצישראלי, הן במרחב הערבי-אזורי, אך הם הגיעו למבוי סתום. הרעיונות שהושמעו בשנות השלושים הראשונות, על חלוקה טריטוריאלית או על משטר קנטונלי, היו חסרי סיכוי להגשמה. המדיניות הציונית התרכזה במניעת הגבלות בריטיות על פיתוח הבית-הלאומי בתחומי העליה, ורכישות קרקע, ובמניעה של הקמת מוסדות מייצגים בעלי רוב ערבי.

המאורעות הפריכו הפרכה נוספת את הציפיות הציוניות בדבר התפתחותה האפשרית של החברה הערבית. הקידמה הכלכלית של הארץ לא הביאה לכלל הֵעָרכוּת חברתית ערבית שתהיה נוחה יותר לציונים. נוכח ההיקף הנרחב של ההתקוממות הערבית ב-1936, לא ניתן היה עוד לטעון כי זאת היא התלקחות חד-פעמית, פרי הסתה של המופתי הירושלמי והממסד הדתי החוסייני. נעשה גלוי לעין כי התפתחות החברה הערבית מוליכה אל התחזקות התודעה והתנועה הלאומית, וכי תנועה זאת היא בעלת גוון אנטי-ציוני מחריף והולך. הציונים עמדו בפני העובדה המדאיבה, שהם אינם ניצבים מול אפנדים אינטרסנטיים או ראשי דת קנאים אלא בפני תנועה לאומית. היהודים לא היו עוד היחידים שטענו בשם אמנסיפציה לאומית: גם הערבים ביקשו לתפוס את מקומם במהלך היסטורי זה, שנחשב בשנות השלושים פרוגרסיבי וחד-משמעי. התגובה היהודית גרסה, כי אף אם בפני הציונות מתייצבת תנועה לאומית, הנה אין זאת תנועה לאומית ליברלית, המוכנה להכיר בזכויות הזולת, אלא תנועה לאומית פשיסטית נוסח המאה ה-20, התובעת הכל לעצמה ומתעלמת מזולתה. ברל כצנלסון היה מבטאה המובהק של תפיסה זאת.

לא רק הנסיונות להסכם עם ערביי ארץ-ישראל נכשלו; הנסיונות, שנעשו במחצית הראשונה של שנות השלושים, להידברות עם ערבים מחוץ לארץ-ישראל, העלו אף הם חרס; התערבות ערביי המדינות הסמוכות ביחסי העמים בארץ-ישראל, שהחלה ב-1936, לא קירבה הסכם יהודי-ערבי. הם מיתנו במידה מסוימת את ערביי ארץ-ישראל, אולם ביחס לבריטניה – ולא ביחס לציונים.

האלטרנטיבה שעמדה בפני המדיניות הציונית היתה ניצול המאורעות לשם הגברת השותפות עם בריטניה וחיזוק הבית-הלאומי או חיפוש דרכי הסכם עם הערבים על סמך ויתורים נוספים.

ההנהגה הציונית הלכה בדרך הראשונה, מתוך הכרה כי הדרכים להידברות יהודית-ערבית חסומות. להלכה מוכנה היתה ההנהגה הציונית להזכיר את נוסחת ה"פריטי" (parity) - הייצוג השווה של יהודים וערבים – כנוסחה לתיקון המשטר הארצישראלי, אולם ללא אמונה רבה כי הדבר אפשרי.

הפעם לא יכלו שיירֵי 'ברית שלום' לחשוב כי שיטתם רכשה את לב התנועה הציונית, כפי שהעריכו - בטעות אומנם - אחרי 1929. אולם ההתפרצות של מעשי האיבה קיבצה אישים בלתי-מפלגתיים והניעה אותם להציע דרכים חדשות להשלמה יהודית-ערבית. הם ראו במאבק האַלים לא מבחן שעל הציונות לעמוד בו, אלא כישלון של מדיניות שלא הצליחה למנוע מאבק זה. "החמישה" היו פנחס רוטנברג, גד פרומקין, משה סמילנסקי, משה נובומייסקי ויהודה מגנס. הם ביקשו הסכם על-יסוד הסדר אזורי, דו-לאומיות בארץ-ישראל ושיתוף יהודי-ערבי הדוק יותר. הם לא יכלו להתעלם מדחף ההגירה היהודית ב-1936, אולם ביקשו להעביר לפחות את חלקה של ההגירה אל הארצות הסמוכות לארץ-ישראל ועל-ידי כך להפיג את חששות הערבים מפני רוב יהודי מכריע בארץ. בתחומי ארץ-ישראל עצמה הם הציעו הגבלת עליה ואף קביעת תיקרה למספר היהודים בארץ. הם הציעו כי למשך עשר שנים לא יעלה שיעורם על ארבעים אחוז.

עניין זה, של הסכמה להגבלה של העליה וקביעת תיקרה למספר היהודים בארץ-ישראל, נעשה ציר המחלוקת בין מצדדי ההסכם היהודי-ערבי לבין ההנהגה הציונית. ההנהגה הציונית ראתה את עיקר תפקידה בכל מצב מדיני בהגברת העליה. העליה היא שקבעה את מעמד הציונות בעם היהודי ואת סיכוייה בארץ-ישראל. כל תוכנית חוקתית נבחנה לפי קנה-מידה עליון זה. "החמישה" גם האמינו כי פתיחה מסוימת של המשק היהודי בפני הערבים ושיתוף בשדה ההון והעבודה יקרבו את העמים זה לזה.

ב-1936 הוקמה גם אגודה ציבורית לקידום היחסים היהודיים-ערביים, היא אגודת 'קדמה מזרחה'. היה בה המשך מסוים של 'ברית שלום', אם כי היא היתה מגוונת יותר בהרכב החברתי ובהלכי הרוח שבתוכה. נוסף על אנשי 'ברית שלום' היו בה גם מן הספרדים הוותיקים, מן העולים החדשים מגרמניה ואישים מן השמאל. האיש המרכזי היה קלואריסקי. הם לא פסלו את התנועה הערבית הלאומית כבעלת אופי שלילי, כפי שעשה, למשל, ברל כצנלסון. הם ניסו להידבר עם גורמים ערביים באיזור, אולם על בסיס כללי ביותר, שנע בין אזכור יחסים מסורתיים ורצון להשתלב במזרח לבין חיפוש הסכמה בין אומות. הם ניסו להפעיל גורמים במדינות ערב, ובייחוד במצרים, למען הסכם יהודי-ערבי.

המפנה הברור בהתייחסות של התנועה הציונית אל הערבים לא בא מכוחה של יוזמה ציונית אלא מכוחה של יוזמה בריטית, כאשר הוועדה המלכותית בראשות הלורד פיל הציעה ב-1937 לחלק את ארץ-ישראל ולהקים שתי מדינות - יהודית וערבית. הצעת הוועדה חייבה מפנה במדיניות הציונית. ראינו כי במשך שנות העשרים ובראשית שנות ה-30 האמין חיים וייצמן והאמינו התומכים במדיניותו כי המנדט הוא המסגרת הנאותה ביותר להגשמת הבית-הלאומי. כל ניסוח של המטרה הציונית אינו עשוי להביא לידי שינוי קונסטיטוציוני חיובי מנקודת-ראות יהודית, ולעומת זאת הוא עלול לקומם את הערבים. אולם התקוממות הערבים באה גם מבלי שהציונים ינסחו את מטרתם. רעיונות חלוקה טריטוריאלית של הארץ הושמעו במחנה הציוני כבר בראשית שנות השלושים. הצעות אלה היו בעלות חסרונות רבים מנקודת-ראות ציונית, והמנדט היה עדיף עליהן. ב-1937 היתה הברירה בין מנדט מקוצץ לבין מדינה בחלק מארץ-ישראל. חילוקי הדעות במחנה הציוני נוכח ההצעה של הוועדה המלכותית תאמו רק באופן חלקי את ההתייחסות להסכם עם הערבים. מנקודת-הראות של ימינו עשויה ההֵעָרכות הציונית ב-1937 לעורר תמיהה, חלק גדול ממצדדי ההסכם היהודי-ערבי היו מתנגדים תקיפים לחלוקה. להבדיל מן המצב בימינו, כאשר "הפשרה הטריטוריאלית" נחשבת כדרך-המלך להסכם יהודי-ערבי, נחשבה החלוקה הטריטוריאלית ב-1937 כהודאה בכישלון הניסיון להגיע להסכם בין העמים. זו היתה הודאה בכישלון הרעיון להוציא את יסוד הריבונות הלאומית ממסכת היחסים היהודית-ערבית ועל-ידי כך להעלות בקנה אחד את השאיפות הלאומיות של היהודים והערבים גם יחד. זו היתה הודאה בכישלון לפתור יחסי עמים על בסיס מוסרי (מגנס), שֵמי (קלואריסקי, רבי בנימין) או סוציאליסטי ('השומר הצעיר').

מבקשי ההסכם היהודי-ערבי ראו בחלוקה לא רק כישלון ביחס לעבר אלא גם הנחת חומר-נפץ מתחת ליחסי העמים בעתיד; הקמת שני מבנים שלטוניים על שטח מצומצם עתידה להביא להתנגשות נמשכת והולכת בין יהודים לערבים.

מאידך גיסא, לא היתה נקודת-המוצא של מצדדי החלוקה מעוגנת ביחסים היהודיים-ערביים. הנימוק העיקרי שלהם היה הטענה כי הקמת מדינה יהודית - ולוּ גם בחלק מארץ-ישראל - היא הדרך לקידום המפעל הציוני יותר מכל אלטרנטיבה אחרת. אולם הם גם טענו כי מדינה יהודית עתידה להביא להסדר יהודי-ערבי. סדר הזמנים ביחסים היהודיים-ערביים השתנה תוך הוויכוח על הצעת החלוקה - הסכם יהודי-ערבי לא יבוא לפני ההגשמה הציונית אלא אחריה ומכוחה של הגשמה זאת. כך שאם-כי רעיון החלוקה של 1937 לא התממש אז, הנה הוא שימש אבן-ציון בעמדת המדיניות הציונית כלפי הערבים.

הצעת החלוקה נולדה כתוצאה מיאוש בריטי מאפשרות של חיים יהודים-ערביים משותפים במסגרת מדינה ארצישראלית; היא הביאה, כפי שראינו, לידי מפנה במחשבה הציונית, שהקדימה ריבונות יהודית להסכם יהודי-ערבי. הצעה זאת גם הביאה לידי נסיונות למשא-ומתן ולהסכם יהודי-ערבי. הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון, ביקר ב'בית הלורדים' בחריפות את תוכנית החלוקה. הוא צפה מאבק אין-סופי בין שתי המדינות - היהודית והערבית - שהטריטוריות שלהן אחוזות ומשולבות זו בזו. סמואל המליץ על פתרון בעיית היחסים היהודיים -ערביים במסגרת אזורית. באותה עת הופיעו גם הצעות מטעם מתווכים שונים, דוגמת אלברט מ. חיימסון וקולונל ס.פ, ניוקומב (חיימסון היה יהודי בריטי ששימש בעבר פקיד מנדטורי, וניוקומב היה בריטי המקורב לערבים). מהימנותם של מתווכים אלה היתה מפוקפקת. אנשי הסוכנות חשדו כי ההצעות ביקשו למנוע הקמת מדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל וגם ביקשו לסחוט מראש ויתורים מן היהודים על-מנת להחליש את מעמדם במשא-ומתן בעתיד עם הממשלה. י. ל. מגנס, לעומת זאת, ראה כאן פתח להסכם.

הצעת חיימסון-ניוקומב, שהתיימרה לייצג גם גורמים ערביים, גרסה הקמת מהנה ארצישראלית דמוקרטית, היינו, מדינה שבה שולט הרוב הקיים. לדבריהם, הסכימו הערבים לעליה יהודית לארץ-ישראל ואף לעבר-הירדן. התנאי שהם הציבו היה, ששיעור היהודים באוכלוסיה לא יעלה על חמישים אחוז.

אפילו אם היה ממש בהצעה זאת, הנֵה היא היתה יכולה להתקבל רק על דעת מי שעקרון הבכורה שלו היה הסכם יהודי-ערבי; היא נתנה אפשרות לקיום יישוב יהודי בארץ ולגידול איטי שלו. אולם עקרון הבכורה של רובו המכריע של המחנה הציוני באותו זמן היה עליה יהודית גדולה, העונה למצוקה היהודית והגשמה חברתית ופוליטית של הלאומיות היהודית בארץ-ישראל. ייתכן מאד שכוונת המציעים - אכן היתה לגרום פילוג בקרב היהודים, בין הגוונים השונים של בעלי הרעיון הציוני.

'הספר הלבן' של 1939 הביא את האוריינטציה הציונית על בריטניה לכלל משבר. התברר כי השותפות עימה אינה מאפשרת עוד את קידומו של הבית-הלאומי לפי משמעותו הציונית. מכאן אפשריות היו שתי מסקנות שונות ומנוגדות בשאלת היחסים עם הערבים. האחת המשיכה את קו המחשבה של 'ברית שלום' ואמרה כי הגשמת הבית-הלאומי אפשרית רק מכוח הסכם עם ערבים. חוסר הסכם עם ערבים סופו שהוא מערער גם את השותפות עם

בריטניה. המסקנה האחרת היתה הפוכה ואמרה כי הסכם עם ערבים, שהיה בלתי-אפשרי בשעה שבריטניה תמכה בציונות, הוא עוד פחות אפשרי משעת נטילתה של תמיכה זאת. אין להניח כי הערבים יאותו לתת לציונים מה שהבריטים מנעו מהם. שנת 1939 היא, משום-כך, שנת התרחקות של הדרכים הנפרדות במדיניות הציונית, היפרדות שהחלה ב-1936 והגיעה להבשלתה ב-1942. המחזיקים במסקנה הראשונה מתארגנים ב'ליגה להתקרבות ושיתוף פעולה יהודי-ערבי'. המחזיקים במסקנה השניה מייצגים את הקו הציות הרשמי, הם מבקשים ראשית כל להכשיל את מדיניות 'הספר הלבן' על-ידי התנגדות פעילה. הם אינם פונים אל השדה היהודי-ערבי אלא אל השדה הכלל-יהודי והבינלאומי. רק לאחר הישג ציוני, תוכשר, לדעתם, האפשרות להסכם יהודי-ערבי, שיאפשר גם הגשמה ציונית. חילוקי הערכות אלה עתידים להחריף ב-1942.

ד

בעוד התנועה הציונית נערכת למלחמה ב'ספר הלבן', פרצה בספטמבר 1939 מלחמת-העולם השניה. ההנהגה הציונית ציפתה כי מלחמת-העולם תניח בסיס לשותפות יהודית-בריטית מחודשת. הצורך בבעל-ברית נאמן באיזור ובאהדת העם היהודי בעולם אמוּר היה להשעות את 'הספר הלבן'. החלפת הממשלה באנגליה ביוני 1940 ועליית צרצ'יל לראשות הממשלה הבטיחה, כביכול, גם שינוי מדיניות; אולם הצרכים המיידיים של המלחמה חייבו את ההישענות הבריטית הגוברת על מערך המדינות הערביות, הישענות שהיתה מן הגורמים העיקריים למדיניות 'הספר הלבן'. הערבים אוהדי אנגליה, דוגמת נורי סעיד מעיראק, לא הסתפקו בפרסום חוק ההגבלה של רכישות קרקע בפברואר 1940 ותבעו את הפעלת הסעיפים החוקתיים של 'הספר הלבן'; דבר זה לא ניתן להם.

האוריינטציה של ההנהגה הציונית על שיפור היחסים עם בריטניה מכוח עצם צורכי המלחמה היתה שונה מזו של מבקשי ההסכמה היהודית-ערבית. אנשים דוגמת י.ל. מגנס ביקשו למצוא בהתלכדות היהודים וחלק מן הערבים לצד אנגליה בסיס חדש לשותפות יהודית-ערבית. לעומת זאת טענו אנשי ההנהגה הציונית, כי בעניין המלחמה עצמו, האינטרסים של היהודים והערבים הם שונים ומנוגדים וכל אחד מהם מבקש להפיק תוצאות שונות.

המלחמה יצרה מרחב חדש של פעולה עבור התנועה הציונית אל מעבר ליחסים היהודיים-בריטיים. בעיית המשטר הארצישראלי שָבָה ועלתה לבירור עקרוני במרחב הבינלאומי. ארצות-הברית וברית-המועצות נעשו גורמים פעילים בחריצת גורל העמים.

בן-גוריון החל לטעון, כי עצם המעמד המרכזי המוקנה ל"בעיה הערבית" אינו מוצדק. אין כלל להשוות בעיה זאת עם הבעיה היהודית. בעוד היהודים נעקרים מאירופה והם חסרי מולדת, הנֵה הארצות רחבות הידים שבידי הערבים מספיקות לאוכלוסיה הערבית הקיימת ואף לאוכלוסיה גדלה. "הבעיה הערבית" הצטמצמה לדידו בבעיית מעמד הערבים, המעטים יחסית, שיהיו בארץ-ישראל, שבה יחיו "מיליוני יהודים".

בשלב הראשון של המלחמה היה היעד של המדיניות הציונית הקמת צבא יהודי; הציונים נכשלו בהשגתו של יעד זה. זמן מה נראה היה כי הדבר יאושר, אולם בסוף 1941 דחתה הממשלה הבריטית סופית רעיון זה. רק ב-1944 הוקמה חטיבה יהודית לוחמת.

העתקת מרחב ההכרעה מארץ-ישראל ומהיחסים היהודיים-ערביים אל המרחב הכולל של העם היהודי והמעצמות, הביאה לידי ניסוח תוכנית מדינית חדשה. מאז כשלון תוכנית החלוקה של 'ועדת פיל' היתה התנועה הציונית שרויה ללא תוכנית מדינית. להלכה היא דרשה שיבה אל המנדט לפי פירושו הראשוני, אולם ברור היה כי המנדט אינו עוד בר-ביצוע במערכת הפוליטית החדשה. התיקונים שהוצעו על-ידי הסוכנות בפני 'ועדת פיל' - כמו הפריטט – נדחו על-ידה; זמן מה ניסתה הסוכנות להאחז בפתרון פדרלי, שיתן חופש עליה לחלק של ארץ-ישראל, אולם גם הצעה זאת נדחתה ובמקומה בא 'הספר הלבן' של 1939. המלחמה ב'ספר הלבן' הציבה מטרה שלילית; היא לא הגדירה יעד חיובי. לראשונה מאז ועידת השלום ב-1919 היה על התנועה הציונית להגדיר את תוכניתה הפוליטית.

במציאות של 1942 היה הסיכוי שבהגדרת הנוסחה גדול מאשר הסיכון שבה. ההכרעה בשטח היחסים היהודיים-ערביים, שנתבטאה בתוכנית בילטמור מ-1942, אפשר להגדירה כהיפוכה של נוסחת 'ברית שלום'. לא הסכם יהודי-ערבי הוא תנאי להגשמת הציונות - אלא הגשמת הציונות על-ידי הקמת מדינה יהודית היא שתביא בעקבותיה הסכם יהודי-ערבי. היחס בין הקמתה האפשרית של פדרציה ערבית לבין הקמת מדינה יהודית השתנה. לא פדרציה של העמים הערבים, אשר תבטא את חפצם באחדות ובעצמאות, היא שתאפשר את הקמת המדינה היהודית; אלא הקמת המדינה היהודית תבטיח את מעמד היהודים במקרה שאכן תקום פדרציה. יצירת העובדה היא שתבטיח את ההשתלבות היהודית בהֵעָרכות האזורית החדשה.

בעניין זה, של ויתור על הסכם יהודי-ערבי לפני כינון מדינה, לא היה הבדל בין שני המנהיגים הציוניים, בן-גוריון ו-וייצמן. ההבדלים שהיו ביניהם נגעו אך מעט בעניין היחסים עם הערבים. וייצמן, שב-1931 נטה לניסוחים מינימליסטיים לשם ארגעת הערבים, קיבל מאז 1937 את מסקנת 'ועדת פיל', כי אין תקנה ליחסים אלא הפרדה. וייצמן אף העריך פחות מבן-גוריון את כוחה העצמי של התנועה הערבית. הוא העריך כי המדינות הערביות והמנהיגים הערבים מחוייבים לברית עם בריטניה ולכן הכרעה בריטית, או בריטית-אמריקנית, תצטרך להתקבל על-ידי הערבים. הוא העריך פחות מבן-גוריון את מאמצי האיחוד והעצמאות הערביים כגורם עצמי, בלתי-תלוי בבריטניה, וכגורם בעל פוטנציאל חיובי או שלילי מבחינה ציונית. וייצמן קשר את התוכנית הציונית בשותפות עם בריטניה וחזה את ההגשמה הציונית כתהליך הדרגתי ולא כמהפכה, כפי שראה אותה בן-גוריון. לכן הוא העריך את רעיון הקומונוֶולת (Commonwealth) פחוֹת כמיפנה מהפכני ויותר כשלב חדש בשותפות היהודית-בריטית.

הגדרת התוכנית הציונית במלחמה ככינון מדינה יהודית וההערכה כי הקמת מדינה יהודית קודמת להסכם יהודי-ערבי והסכם מעין זה עשוי לבוא רק לאחר כינונה של המדינה - עוררו התנגדות רבה מכיוונים שונים. נטישת המנדט עלולה היתה לפגוע בדרישות המיידיות לעליה; כינון מדינה יהודית ריבונית בארץ-ישראל מנוגד היה למשטר של "אי-השתלטות" יחידה לאומית אחת על אחרת. הדבר נתפרש כסתימת גולל על אפשרות הסכם יהודי-ערבי.

תוכנית בילטמור דיברה על יצירת רוב יהודי בארץ-ישראל ועל כינון ארץ-ישראל כמדינה יהודית, אולם ההכרזה על רצון בריבונות, בעוד היהודים מיעוט בארץ-ישראל, העלתה את רעיון החלוקה - ובכך קוממה את מתנגדי החלוקה מאז.

ניסוחה של תוכנית בילטמור כתוכניתה המדינית הרשמית של התנועה הציונית הביא לידי ניסוחן של תוכניות מדיניות אלטרנטיביות של החוגים שביקשו את ההתקרבות והשיתוף היהודיים-ערביים. בשנת 1942 אף הורחבה 'הליגה להתקרבות ושיתוף יהודי-ערבי', ו'השומר הצעיר' הצטרף אליה. התוכניות האלטרנטיביות לתוכנית בילטמור הסתמכו על ההצעות משנות השלושים, שהפרידו בין לאומיות לריבונות, והן ביקשו לשוות להצעות אלה אקטואליות על רקע המציאות הפוליטית שהתהוותה בתקופת המלחמה. שתי התוכניות האמורות היו "תוכנית קפלנסקי" ו"תוכנית בנטוב" ; תוכנית קפלנסקי היתה סיכום עבודת הוועדה למחקר ביחסים היהודיים-ערביים, שהוקמה ב-1940 על-ידי הסוכנות; תוכנית בנטוב היתה סיכום עבודת ועדה שנתמנתה על-ידי 'הליגה להתקרבות ושיתוף יהודי ערבי' בשיתוף עם 'השומר הצעיר' ועם אישים בלתי-תלויים.

שתי התוכניות התבססו על הנחות יסוד שונות מאלה של תוכנית בילטמור. הן לא תבעו מכשיר ממלכתי כדי לבצע מהפכה של עליה המונית ; הן עמדו על תקופת מעבר בפיקוח בינלאומי ועל כינון משטר קבוע שיהיו בו יסודות של פדרליזם, דו-לאומיות, ייצוג פריטטי ליהודים ולערבים, אוטונומיות לאומיות על בסיס ארצי ועל בסיס טריטוריאלי גם יחד. העליה הושתתה על יכולת קליטה כלכלית ועל יחסים מספריים מוסכמים מתוך הנחה שהשתפרות היחסים לאחר תקופת המעבר תאפשר הסכם נוסף. מצַדדי שתי התוכניות לא יכלו להוכיח כי תוכניתם תתקבל על לב הערבים. אולם ברור היה להם שתוכנית בילטמור תסתום את הגולל על כל אפשרות הסכם יהודי-ערבי.

אנשי 'הליגה להתקרבות יהודית-ערבית' לא היו עשויים מקשה אחת אחרי 1942. היו בקירבם לפחות שתי קבוצות מובחנות. אנשי 'השומר הצעיר' ראו את עצמם כציונים מקסימליסטים מבחינת תוכנה של הציונות - תוכן של עליה והתיישבות המונית. הם חלקו על בן-גוריון בעניין קצב ההגשמה. הוויתור על מדינה יהודית היה לדידם לא למען צימצום הציונות אלא למען הרחבתה ; הסכם יהודי-ערבי היה לדעתם תנאי לכך. אנשי 'איחוד', לעומת זאת, ראו בציונות יצירת חברה המגשימה מוסר לאומי יהודי. הם לא האמינו כי היא תוכל לפתור את צרת היהודים והתנגדו להסתבכותה במדיניות הכוח. הם היו מוכנים לוותר על מדינה יהודית וגם על רוב יהודי. אולם גם הם לא השלימו עם מעמד מיעוט יהודי בארץ ונאותו רק לשוויון מספרי בין היהודים לערבים.

תוכנית בילטמור היתה הכרעה בשאלת סדר העדיפויות הציוני – עליה גדולה ושלטון יהודי הוקדמו להסכם עם ערבים ואף להידברות עם הממשלה הבריטית. אולם תוכנית זאת לא אמרה דבר על מעמד הערבים בארץ-ישראל. גם הנחה של שלטון רוב לאומי בארץ חייבה להגדיר את מעמד הערבים שישבו בה. הציפיה לתמיכת המעצמות המנצחות, שנשאו את סיסמת העולם הדמוקרטי החדש, חייבה הבהרת זכויות הערבים במדינה יהודית עתידה. מאז 1943 ועד ישיבת 'הועד הפועל הציוני' במאי 1945 נטבעו נוסחאות בדבר מעמדם בעתיד של הערבים בתוך מדינה יהודית. בנוסחאות אלה נשתמרו שרידים מתוכניות שנות העשרים והשלושים - לערבים הובטחו לא רק זכויות אזרח מלאות אלא גם אוטונומיה נרחבת. המדינה היהודית אמורה היתה לחוקק חוקים ולהשקיע משאבים כדי להביא להשוואה מודרגת ברמת החיים של שתי האוכלוסיות. שוויון זכויות, שלטון עצמי ועליית רמת החיים אמורים היו, איפוא, לפצות את הערבים על אובדן מעמד הרוב שלהם.

בעיית מעמד הערבים בתוכניות הציוניות עוררה אחדות מן הפירכות הטמונות בתוכנית בילטמור. לא ניתן לדבר על מדינה יהודית בארץ-ישראל כאשר היהודים היוו רק שליש האוכלוסיה. היתה כאן סתירה מיניה וביה. שוויון זכויות אזרחי ומשטר דמוקרטי לא עלו בקנה אחד עם משטר ציוני. תומכי תוכנית בילטמור השיבו על פירכה זאת באומרם כי תהליך יצירת הרוב היהודי יהיה תהליך מהיר.

עם כל זאת, צריכים היו הציונים להבהיר מדוע פסול מיעוט יהודי במדינה ערבית רובנית, אולם מוצדקת הפיכת הערבים בארץ למיעוט. קו ההסברה הציוני עמד על כך שארץ-ישראל היא המקום היחיד שבו היהודים עשויים להיות רוב, בעוד שמספר מדינות ערב הלך וגדל. יתר-על-כן ; מדינות ערב השכנות משמשות ערובה לשמירת זכויות הערבים בארץ-ישראל; מעבר אחר משמשים 'היהודים הנפוצים בעולם בני-ערובה להתנהגות הוגנת כלפי המיעוט הערבי במדינה היהודית.

בתקופת המלחמה חלה התפתחות לא רק בשדה הגדרת המטרה הפוליטית של הציונות ; למרות דחיית מישור היחסים היהודיים-ערביים למדרגה משנית בסדר העדיפויות הציוני, נמשכה מדיניות ציונית גם בשדה זה. חיפושי המגע עם הערבים התנהלו בעיקר במרחב האזורי ולא במרחב הארצישראלי. קיצוניות ערביי ארץ-ישראל, תמיכת חלק מהם בנאצים וחורבן ארגונם הפוליטי מנעו אפשרות של הידברות עמהם. המדיניות הציונית באזור עדיין לא נחקרה, אולם ניתן לציין קווי-יסוד אחדים. החסות הבריטית עשויה היתה להלכה לשמש נקודת מוצא להידברות יהודית-ערבית. למעשה היתה כל מדיניות בריטית פאן-ערבית מנוגדת למדיניות הציונית.

בתקופה מסוימת ניסתה המדיניות הבריטית להגביר את כוחו של אבן-סעוד באזור, ועל בסיס זה התנהל גם משא-ומתן שבו אמור היה אבן-סעוד להסכים ליחידה יהודית באזור תמורת עשייתו לגורם הראשי בעולם הערבי. חיים וייצמן נפתה זמן מה לרעיון זה. היה זה נסיון כושל שנדחה על-ידי אבן-סעוד.

המדיניות הציונית פנתה, איפוא, אל המָרוֹנים שבלבנון, אל האמיר עבדאללה בעבר-הירדן ואל "הגוש הלאומי" הסורי. כל אחד מאלה עשוי היה למצוא עניין בשותפות עם הציונים. המרונים ביקשו יסוד לא מוסלמי נוסף באזור ; האמיר עבדאללה ראה בחומיינים את אויביו; "הגוש הלאומי" הסורי חתר לעצמאות מצרפת ועשוי היה להסתייע בציונים.

באופן מקביל חיפשו הוגי 'הליגה להתקרבות יהודית-ערבית' גורמים ערביים שייאותו להסכם יהודי-ערבי על יסוד תוכניתה של הליגה.

התקופה של מוצאי המלחמה קיפחה את הסיכויים להידברות בין הציונים לבין הערבים. ערביי ארץ-ישראל שָבו והתארגנו, והשפעת החוסיינים בקירבם נשארה גדולה, אם-כי מוגבלת יותר. עמדתם נשארה קיצונית בהתנגדותה לציונות. הקמת הליגה הערבית במארס 1945 והתפתחויות אחרות מוטטו את הנסיונות הציוניים למצוא גורמים מתונים יותר בעולם הערבי. אפילו לבנון, שנחשבה גורם יוצא דופן באזור, הצטרפה לליגה הערבית. עבר-הירדן קיבלה עצמאות ב-1946 וחתרה אל קשרים בעולם הערבי. סוריה ולבנון קיבלו עצמאות, ונערכו בהן בחירות אשר חיזקו את הנימות של התנגדות לציונות.

ההתפתחויות בעולם הערבי לקראת עצמאות וליכוד לא הגבירו, איפוא, את הנטיה לקבל יחידה ציונית עצמאית בארץ-ישראל, אלא היפוכו של דבר - הגבירו את ההתנגדות לה. משא ההתנגדות למפעל הציוני, שהיה כבד משאת לערביי ארץ-ישראל והם הוכרעו תחתיו, הועבר אל 'הליגה הערבית' שנוצרה ב-1945. העצמאות והאחדות הערבית חיזקו את דרישת העצמאות היהודית, לא בשל פשרנותם הגדֵלה של הערבים, אלא - היפוכו של דבר - בשל איבתם המתעצמת.

עם תום מלחמת-העולם השניה לא נתאמתו הציפיות שעליהן היתה מבוססת תוכנית בילטמור. בריטניה וארצות-הברית לא עשו יד אחת לפתרון מהיר ומהפכני של יחסי האוכלוסיה בארץ-ישראל על-ידי העברה של מאות אלפי יהודים מאירופה לארץ. גורל "האלטרנטיבה הערבית", שהוצעה על-ידי אנשי הליגה להתקרבות, לא היה טוב יותר. הוויתור על שלטון יהודי בארץ לא הבטיח נכונות ערבית להסכם.

במחלוקת שניטשה במחנה הציוני מאז תום מלחמת-העולם הראשונה בשאלה אם הכתובת הראשונה של הציונים הן המעצמות או הערבים, הוסיפה, איפוא, המדיניות הציונית לפנות אל המעצמות. בקיץ 1946 בא הקרע בין הציונות לבין בריטניה, ובאוגוסט 1946 נסוגה הנהלת הסוכנות מן התוכן הראשוני של תוכנית בילטמור והסכימה לדון בחלוקה. אולם החלוקה לא היתה ויתור לערבים אלא לארצות-הברית - על-מנת להשיג את התנגדותה למדיניות הבריטית האנטי-ציונית.

בעת המחלוקת עם בריטניה והצעת החלוקה הבהבו רעיונות מספר במדיניות הציונית על יצירת בסיס חדש לשותפות עם הערבים. הרעיונות לטפח שותפות יהודית-ערבית על בסיס התנגדות לבריטניה או לאימפריאליזם, רעיונות שהושמעו בחוגי לח"י ואף אצ"ל, לא היו בני-הגשמה. מדינות ערב ראו באותו זמן את בריטניה כבעל-הברית הראשי שלהן. רעיון החלוקה פתח לכאורה פתח להידברות עם עבר-הירדן ואף עם חוגים במצרים. אולם התברר כי מגעים אלה יוכלו לשאת פרי רק אחרי הגשמה של חלוקה. תכליתו הראשונה של רעיון זה היתה להקים בהקדם מדינה יהודית, ומדינה היא שתהווה בסיס להסכם.

בקונגרס הציוני הכ"ב בדצמבר 1946 אמר בן-גוריון : "אני מאמין בשלום עם הערבים ולבי סמוך ובטוח כי במקודם או במאוחר נגיע לידי איגוד או שיתוף פעולה מתמיד, אלא התנאי ההכרחי הקודם לכך הוא - מדינה יהודית".

ערכם של הערבים עבוּר המדיניות הציונית היה בעמדתם הקיצונית נגד הישות היהודית בארץ. עמדה קיצונית זאת לא איפשרה להגשים אפילו את המדיניות הבריטית, שנאלצה לאַפשר עליה בהיקף כלשהו ואוטונומיה יהודית במסגרת מדינה ארצישראלית בעלת רוב ערבי. מדינות ערב היו מעט מתונות יותר, אולם גם הן לא נאותו לוויתורים לציונים, במידה רבה בשל לחץ ערביי ארץ-ישראל.

המבוי הסתום, שאליו נקלע השלטון הבריטי, והקרע ללא תקנה שבין היהודים לערבים הביאו את רוב ועדת האו"ם ב-1947 לחזור אל הרעיון של הוועדה המלכותית מ-1937 ולהציע לחלק את ארץ-ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית.

* * *

מדינת-ישראל הוקמה בשנת 1948 תוך עימות אַלים עם ערביי ארץ-ישראל ועם מדינות ערב השכנות. מעגלי היחסים - הארצישראלי והאזורי גם יחד - לא הוליכו אל פתרון, אלא אל התנגשות כוללת.

מנקודת ראות ציונית הצטרפה האידיאולוגיה של ציונות מכסימליסטית - העומדת על עליה מכסימלית, קיבוץ גלויות והתיישבות מכסימלית – אל המצוקה הממשית של שארית-הפליטה באירופה. הגשמת עליה המונית היא כשלעצמה חייבה כלים ממלכתיים, והקפיצה לרוב יהודי בארץ-ישראל נועדה להיעשות בכלים ממלכתיים. יצירה של רוב יהודי ושלטון יהודי לא היו רק ערך רעיוני של הלאומיות היהודית אלא צורך של קליטה, של פיתוח ושל הגנה צבאית. דורשי המדינה טענו כי כל ויתור על דרישה זאת לא יקַדם הסכם יהודי-ערבי, כי הערבים אינם מוכנים אף לדרישות ציוניות מינימליסטיות. לעומת זאת הם קיוו, כי דווקא הכרעה בכיוון של מדינה יהודית תקדם את השלום היהודי-ערבי. הנכונות להקים מדינה בחלק מארץ-ישראל היתה תוצאה של המערך הבין-לאומי באותו זמן ושל הצורך להקים מדינה בדחיפות ; גורם הזמן קדם לרושם השטח. ההכרעה להסכים למדינה בחלק מארץ-ישראל לא באה לפצות את ערביי ארץ-ישראל, שכן הם היו הקיצוניים ביותר בהתנגדות לציונות, אולם היא איפשרה הסדר מסוים עם עבר-הירדן. הציונים לא יכלו לראות בחלוקה ויתור לערבים, כי הצעת החלוקה לא באה מצידם ; אילו באה מצידם - אפשר וניתן היה להגיע להסכם על בסיס זה.

ההתפתחויות מאז 1936 ומאז הצעת החלוקה של פיל הואצו נוכח ההתרחשויות במלחמת-העולם ואחריה. אלה דחקו את רעיונות שנות העשרים וראשית שנות השלושים, שהיו פרי תקופה של תקוה להתפתחות ליברלית ופציפיסטית ביחסי עמים. רעיונות אוטנומיה רחבה של מיעוט ערבי, הנאה משותפת מפיתוח כלכלי, קנטונים, פריטט, פדרציה ודו-לאומיות – הושארו לגנזי ההיסטוריה של אפשרויות שלא הוגשמו.

מדינת-ישראל הוקמה בדרך שלא נצפתה בשנות העשרים והשלושים – לא מתוך הסכם עם ערבים וחסות בריטית אלא תוך עימות צבאי עם ערבים בארץ ובאזור ותוך עימות פוליטי עם בריטניה. היא הוקמה לא בכל ארץ-ישראל אלא בחלקה ; לא לצורך עליה של המוני יהודים ממזרח אירופה, אלא לצורך העליה של שרידיהם.

ערביי ארץ-ישראל לא עברו תהליך קידמה כלכלית וחברתית, שלפי הסברה הציונית אמור היה להביא להשלמה עם הציונות ; הם הוכו במערכה ורוסקו מבחינת הארגון הפוליטי. מאות אלפים נהפכו לפליטים. הם נשלטו על-ידי מצרים ברצועת עזה ולא התמזגו בירדן.

ישראל גברה במעגל הארצישראלי ושמרה על מאזן כוחות במעגל האזורי, אולם היא הפכה למוקד של התנגדות כל-ערבית בעוצמה ובעומק שלא היו קיימים עד 1948. ערביי ארץ-ישראל לא כלו מן העולם כקבוצה בעלת תודעה קולקטיבית. מסכת היחסים לא נפתרה לאחר הקמת מדינת-ישראל אלא עלתה לרמה חדשה. המדינה קלטה את העליה הגדולה ויצרה את הריכוז היהודי הגדול בארץ-ישראל; אולם "הבעיה הערבית", שהיתה בעיית-לוואי מאז ראשית הציונות, נעשתה בעייתה המרכזית. בעיית העליה היהודית נפתרה בעקבות הקמת המדינה. הערעור הערבי הופנה כלפי עצם קיומה של מדינה נפרדת בעלת צביון יהודי וכלפי זיקתה אל התפוצה היהודית.

* מאמר זה הוא תמציתו של חיבור רחב יותר בנושא זה, שיראה-אור בקרוב בהוצאת מרכז זלמן שזר.

ביבליוגרפיה:
כותר: התנועה הציונית והערבים
מחבר: קולת, ישראל
שם  הספר: הציונות והשאלה הערבית : קובץ מאמרים
תאריך: 1996
בעלי זכויות : מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הוצאה לאור: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הערות: 1. קובץ מאמרים זה מקורו בימי עיון שקיים מרכז זלמן שזר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית