עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > פרשנות המקרא > פרשנות ימי הבניים
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור


תקציר
פרוש רש"י למקרא הוגדר על ידי רש"י, כותבו, כ"פשוטו של מקרא" ואולם הפרוש מכיל דברי אגדה רבים. בדף המידע נדון היחס בין הפשט לאגדה בפרוש ובמשמעות "פשוטו של מקרא" על פי רש"י.



אגדה ופשוטו של מקרא אצל רש"י
מחבר: פרופ' עמוס פונקנשטיין


המפורסם בפרשני המקרא של ימי הביניים, הוא בלא ספק, רבי שלמה יצחקי – רש"י, שהולדתו ב-1035 לספירה ומותו ב- 1106 בערך. רש"י נולד בטרואַ שבצפון צרפת וגדל בה. הוא קיבל את השכלתו בישיבות הריינוס במגנצה ובוורמייזה, (מיינס וורמס), וחזר ללמד, להורות ולפסוק בקהילתו שבטרואַ עד סוף ימיו.

בתקופתו של רש"י, אולי מעט לפניו, התחילו הקהילות היהודיות שבצפון צרפת ובגרמניה, שזו להן המאה השנייה בערך לקיומן, לבטוח בעצמן מבחינה משפטית דהיינו, הן ראו את עצמן מוסמכות לפסוק הלכה מטעמן, בלא לפנות למרכזים יהודיים אחרים. זה סימן מובהק שקהילה יהודית מודעת לעצמה, כדרך שקרה לקהילות ספרד במאה התשיעית וכדרך שקרה לקהילות פולין במאות השש-עשרה והשבע-עשרה. אין ספק שבתהליך זה של תחושת האוטונומיה המשפטית, סייעו גם גורמים חיצוניים, דהיינו העובדה שמימשלי צרפת הקרולינגית, גרמניה האוטונית והסאלית הכירו באוטונומיה המשפטית של יהודים. הדבר דירבן עיסוק אינטנסיבי במסורת המשפטית היהודית, ורש"י הוא לה ציון דרך בפירושו הקאנוני לתלמוד, פירוש שעד היום לא היה לו תחליף.

אנחנו לא נעסוק בפירושו לתלמוד, שבשלו הוא נקרא הפרשן – פרשנדתא, אלא בפירושו למקרא, שהיה ללא ספק הפירוש הפופולרי ביותר בכל פעולותיה של מסורת ישראל. מאחר שהפירוש הפך כמעט קאנוני, יש לשאול מצד אחד: הכיצד הפך פירושו של רש"י פופולרי כל-כך, על אף שהפירושים שנכתבו בימי הביניים אולי עולים עליו מבחינה דקדוקית ומבחינה עניינית? מצד אחר, יש להיזהר מסכנת אידיאליזציה הכרוכה כמעט אוטומטית עם קאנוניזציה של פירוש. עלינו להיזהר שלא לראות בפירושו של רש"י פירוש חסר סתירות ופגמים, פירוש שאין להבחין בו בין גוונים ורבדים ומגמות סותרות.

נתחיל בהצהרתו המתודית של רש"י עצמו על כוונת הפירוש שלו, על מה שכלול בו ועל מה שאיננו כלול בו. הכוונה להצהרות, כגון זו שבבראשית פרק ג, ח על הכתוב: "וישמעו את קול ה' אלוהים מתהלך בגן לרוח היום, ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלוהים בתוך עץ הגן". אומר לנו רש"י: "'וישמעו' – יש מדרשי אגדה רבים וכבר סדרום רבותינו על מכונם בבראשית רבא ובשאר מדרשות, ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא, דבר דבור על אופניו". כלומר, רש"י מצהיר כאן ובמקומות אחרים שעוד ניתקל בהם, שאין הוא מתכוון להביא מדרשים אלא אך ורק כדי להוסיף למה שקורא רש"י, "פשוטו של מקרא", והשאלה היא מהו פשוטו של מקרא בהבנתו של רש"י ובהבנת ימי הביניים בכללותם.

מאוחר יותר יבחין אבן עזרא, שזמנו כשבעים שנה לאחר רש"י, בין "פירוש המלות" לבין פשוטו של מקרא, אבל אלה ואלה עומדים כנגד מדרש אגדה. רש"י עצמו איננו מבחין בתוך פשוטו של מקרא בין פירוש מלים סתם, והרי הוא מביא לנו לעתים קרובות את התרגום הפשוט של המלה לצרפתית העתיקה של ימיו. משום כך נשאר רש"י מקור לא אכזב לחוקי הלשון הצרפתית ותולדותיה. בכל זאת, גם אם נבין את המונח "פשוטו של מקרא" בצורה הרחבה ביותר האפשרית, אפשר להראות בעליל כיצד רש"י שובר את הכלל המתודי שלו עצמו במקומות רבים. הנה, למשל, כבר בראשית פרק א' א על הכתוב: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", מביא לנו רש"י מצד אחד את המדרש המפרש את מלת ה"בראשית" כך שתורה פתחה בבראשית "משום כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים, שאם יאמרו אומות העולם 'לסטים אתם שכבשתם ארצות ז' עממים', הם אומרים להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא, ברצונו נתנה לכם, ברצונו נטלה מכם ונתנה לנו".

דהיינו, מן הצד האחד הוא מבין את התיבה "בראשית" כמשמעה – בתחילה ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. הוא – הקדוש ברוך הוא – הקדים כל יוצר אחר, ולכן לו זכות היצירה וזכות הבעלות עליהם. זהו מדרש שרש"י עצמו לקח במקרה זה לא ממקורו, ממדרש רבא, אלא ממדרש תנחומא. אבל מיד הוא ממשיך ונותן את פשוטו של מקרא: "ואם באת לפרשהו כפשוטו, כך פרשהו: בראשית ברוא אלוהים את השמים ואת הארץ, והארץ הייתה תוהו ובוהו", דהיינו שהפסוקים מ"בראשית ברא" ועד "ויאמר אלוהים יהיו אור" אינם אלא משפט תלוי מתאר זמן, שבו "בראשית" הוא הסומך ו"ברא אלהים את השמים ואת הארץ והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום" הוא הנסמך. אין אפוא להבין מן הפסוק את סדר הבריאה, ואין פירושו ששמים וארץ נבראו באמת בריאה ראשונית לפני הכול.

במקום אחר ניתן אולי לטעון ביתר תוקף שרש"י נשאר נאמן למתודה שלו, ומביא את המדרש רק במקום שהוא מבהיר את הפסוקים. על הכתוב: "ויעש אלהים את שני המאורות הגדלים, את המאור הגדל לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה" הוא אומר: "בלשון המדרש שווים נבראו, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה 'אי-אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד'", והוא ממשיך: "ואת הכוכבים על ידי שמיעט את הלבנה, הרבה צבאיה להפיס דעתה". ניתן לומר שכאן ראה רש"י את פשוטו של מקרא במדרש עצמו, ואולי זה אחד המקומות שעליהם אמר הרשב"ם מפיו של רש"י בזקנתו, שלו היה הסיפק בידו היה כותב מחדש את פירושו לפי הפשוטים המתחדשים יום-יום. שכן אין ספק שהפירוש הדקדוקי, שמביא אבן עזרא מאוחר יותר, הרואה בתור "גדולים" בראשית הפסוק "מארת גדלים", תואר גנרי, דהיינו שמיוחד לשמש ולירח לעומת הכוכבים, ואילו את "גדול וקטן" – את המאור הגדול לממשלת היום ואת הקטון לממשלת הלילה – כתואר ספציפי של הלבנה לעומת השמש – הפירוש הזה לא צריך להבנה דקדוקית מרובה כל-כך, והוא עולה כמעט מאליו. אלא שרש"י איננו מביא אותו, אולי מפני שחשב באמת שהמדרש במקרה זה הוא הפירוש האמיתי. אבל לא כן בבראשית א, כז על הכתוב: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו ובצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אתם": על "זכר ונקבה ברא אותם" הוא אומר: "ויקח אחת מצלעותיו וגו' – מדרש אגדה שנבראו שני פרצופים בריאה ראשונה ואחר-כך חילקו". זאת-אומרת, מדרש האגדה מבאר את ההבדל בין הרישא בפסוק "ברא אותו" לבין הסיפא "ברא אותם" כך שבתחילה האדם עצמו נברא כזכר ונקבה כאחד. שתי האישיויות נמצאו בו עצמו (פרצוף פירושו בעברית של ימי הביניים אינדיווידואום), ורק אחר-כך חילק לשניים הקדוש ברוך הוא את אותו יצור שהיה זכר או נקבה. כך מביא רש"י מן המדרש, ובסתירה לכך הוא ממשיך ואומר: "ופשוטו של מקרא כאן הודיעך שנבראו שניהם בשישי ולא פירש לך כיצד בריאתן". הוא פירש לך במקום אחר, דהיינו בפרק ב' של בראשית. כאן עומדים פשוטו של מקרא ומדרש זה כנגד זה.

נשאלת אפוא השאלה, לפי כל אלה, אם אין רש"י נאמן כל כך להצהרתו המתודית, לפי איזה עיקרון הביא רש"י מדרשות, שהתאימו לפירוש המקרא שלו? נדמה לי שבפירושיו עיקר נטייתו היא נטייה פדגוגית מובהקת, דהיינו נטייה לעשות את המקרא מובן גם לקורא שאיננו בקיא במסורת היהודית, גם לילד, גם לסתם אדם מישראל. הוא מביא את המדרשות שיש בהם תוכן מוסרי, כגון המדרש שהבאנו על התמעטות הלבנה משום יהירותה, או כשהוא מפרש את הפסוק "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". "ענוותנותו של הקדוש ברוך-הוא" אומר רש"י "למדנו מכאן, לפי שהאדם בדמות המלאכים והתקנאו בו, לפיכך נמלך בהם", וכיוון, כך יש להוסיף, שנמלך בהם, הרי הם כביכול שותפים ביצירתו אף-על-פי שלא יצרו את האדם אלא אלוהים בלבד יצר אותו. כאן שוב תפקידו של המדרש הוא תפקיד אתי-פדגוגי. במקומות רבים אחרים הוא אף מביא מדרשים מפורסמים מאוד, שכדאי לו לאדם לדעתם.

על כל פנים, הבררה בין מדרש אגדה או פשוטו של מקרא לא נעשתה מתוך העדפה חד-משמעית של פשוטו של מקרא בכל מקרה ומקום, אלא מתוך ניסיון לשקף את כל המסורת היהודית: הן הדקדוקית, הן המדרשית, ולתת פירוש חדש שווה לכל נפש.

במסורת הדקדוקית נאחז רש"י במדקדקי ספרד שהכיר. את המסורות האחרות שאב מן המסורת המדרשית כדרך שהגיעה אליו. ייתכן שבסוף ימיו רצה להעביר את נקודת הכובד של הפירוש לפשוטו של מקרא; ייתכן שראה בפשוטו של מקרא את עיקר החידוש שבפירושו כבר כשכתב אותו, אבל על כל פנים אילוצים תרבותיים, גם משום כוונותיו הפדגוגיות שלו עצמו, יצרו פירוש שיש בו איזון מופתי בין המסורת המדרשית העתיקה לבין המסורת הדקדוקית החדשה. והאיזון הזה, בין שרש"י התכוון אליו ובין שהגיע אליו רק משום האילוצים התרבותיים של זמנו ומקומו, הוא שמסביר את הפופולריות העצומה של פירושו.

אף-על-פי שפירושים מאוחרים יותר היו מדויקים יותר מן הבחינה הלשונית, ואף-על-פי שתמונת עולמו של רש"י הייתה מצומצמת הרבה יותר מתמונת עולמם של מפרשי ספרד וההולכים בעקבותיהם, שכבר ינקו מן הפילוסופיה וממדעי הטבע של היוונים, היה פירושו הפופולרי שבהם.

ביבליוגרפיה:
כותר: אגדה ופשוטו של מקרא אצל רש"י
שם  הספר: סגנונות בפרשנות המקרא בימי הביניים
מחבר: פונקנשטיין, עמוס (פרופ')
עורכת הספר: טל, מלכה
תאריך: 1990
בעלי זכויות : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. פרופ' עמוס פונקנשטיין. הקתדרה להסטוריה ופילוסופיה של המדעים אוניברסיטת ת"א.
2. ספרית "אוניברסיטה משודרת".
3. בשער גם: מטכ"ל - קצין חינוך ראשי - גלי צה"ל.
הערות לפריט זה: 1. הפריט הוא פרק ג' בספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית