הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > החוק בספר דברים
בית מקרא


תקציר
חלק זה של המאמר קושר את חוק ערי המקלט בדברים יט אל חוק ייחוד הפולחן. ייחוד הפולחן בירושלים וביטול הלגיטימיות של המקדשים האחרים גרם לצורך בערי מקלט שיחליפו את המקדשים המגינים על הנמלטים מגאולת הדם.



לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : ג
מחבר: פרופ' אלכסנדר רופא


מסקנותינו הארעיות מצד תולדות הספרות מקבלות את אישורן מפירוש הכתוב לפי פשוטו. וכבר אמרנו שבו יש לחפש את ההסבר המקורי, היינו את הגורם ההיסטורי, להתקנת ערי המקלט. והנה, מכל הכתובים על ערי המקלט, ניתן להן הסבר כזה במקום אחד בלבד, בדברים י"ט, ו-ז. כאן כתוב: "פן ירדף גאל הדם אחרי הרצח, כי יחם לבבנו, והשיגו, כי ירבה הדרך, והכהו נפש, ולו אין משפט מות, כי לא שנא הוא לו מתמול שלשום; על כן אנכי מצוך לאמר, שלש ערים תבדיל לך". היינו, מפני החשש, שמרוב הדרך אל המקלט, ישיג גואל הדם את הרוצח בשגגה, ציווה המחוקק להבדיל שלוש ערים.אבל מדוע "ירבה הדרך"? משום שכל עוד אין מקצים שלוש ערים, יש רק מקום אחד להימלט אליו – המקדש בירושלים19. לו עמדו בחזקתם כל מקומות הקודש שלפני ייחוד הפולחן, לא היה מקום לחשש "והשיגו, כי ירבה הדרך". הרי שהפרשת ערי המקלט הוסברה בספר דברים על ידי מעשה ייחוד הפולחן!

פירוש זה מתחזק מדיוק בלשון הכתוב. "כי ירבה הדרך" – נאמר. לשון זה בא בספר דברים, פעם אחת נוספת, בי"ד, כד, בחוק המעשר: "וכי ירבה ממך הדרך, כי לא תוכל שאתו, כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם, כי יברכך ה' אלהיך, ונתתה בכסף..."20. גם שם ההקשר הוא הדרך אל המקדש היחיד, "המקום אשר יבחר ה'". זאת ועוד: החוק שם מתיר לחלל את המעשר משום שהדרך אל "המקום אשר יבחר" רבה. המצב בערי המקלט הוא אנאלוגי: כיוון שהדרך (אל "המקום אשר יבחר") רבה, מצווים להקצות מקלטים של חולין. המחוקק המשנה-תורתי תולהאת חידושיו – חילול המעשר וחילון המקלטים – בתנאים הגיאוגראפיים.

על הבנתנו זו ניתן להשיג, שמשתמע ממנה, כי המקדש בירושלים המשיך לקלוט רוצחים בשגגה גם לאחר התקנת ערי המקלט, והרי דבר כזה לא נאמר, אפילו ברמז, אף באחת מפרשיות ערי המקלט21. אף על פי כן נראה שזהו הפשט: את חוק ערי המקלט, כמו חלק ניכר מהחקיקה המשנה-תורתית, והמקראית בכלל, והחקיקה העתיקה בכלל שבכלל, אין להבין כסעיף בספר חוקים, פריה של חקיקה שיטתית,אלא כנובלה, היינו חיבור של חידושים, הבאים לשנות מן המשפט הנוהג ולהוסיף עליו22. ולגבי שימושו של בית ה' בירושלים (כנראה) כמקום מחסה בתקופה שאחרי יאשיהו ישנה עדות מעניינת ממקור חיצוני. אחד מהחרסים שנמצאו בשכבה VI של ערד, כתובת 18 לפי אהרוני, מסתיים בהודעה: "ולדבר. אשר. צותני. שלם. בית. יהוה. הא. ישב"23. אהרוני גרס: "ולדבר אשר צויתני, שלום (לו), בית ה' הוא יושב". ואפשר אולי לשנות קמעה ולגרוס "ולדובר אשר צויתני שלום, בית ה' הוא יישב" – דובר משמעו שופט (הש' עמוס ה' י; תהלים נ"א, ו). נראה שמדובר באדם, אולי שופט לשעבר, שחייו הועמדו בסכנה, ואלישיב, מפקד מצודת ערד, מילט אותו לבית ה' בירושלים כדי להצילו. גם אין לשלול את האפשרות שנאום המקדש של ירמיהו, בראשית ממלכות יהויקים (ירמיה ז', ד, י-יד), המאשים כי גנבים, רוצחים ונואפים מצילים עצמם בהיכל ה' והופכים אותו למערת פריצים, שאב את השראתו מן המציאות, שבה ביקשו פושעים חסות במקדש24. על מקלט בבית ה' נראים כמעידים כמה מטבעות לשון שנשתקעו במזמורי תהלים והמתארים מגורים באהל ה' (ט"ו, א; ס"א, ה). חסות בסתר/בצל כנפיו (י"ז, ח; נ"ז, ב; ס"א, ה). הסתרות בסתר אהלו (כ"ז, ה) והיותו מנוס ומשגב (נ"ט, יז, יח; קמ"ד, ב ועוד)25. אמנם הקשרם של כתובים אלה אינו קשור עוד למקלט של רוצח נרדף26. וגם אין לדייק בדבר זמן חיבורם של המזמורים וזמן יצירתם של ביטויי החסות הנזכרים בהם. על כל פנים, עוד בתקופה הפרסית, מאה שישים וחמש שנה אחרי נאום המקדש של ירמיהו, הציע אחד מנביאי ירושלים לנחמיה למלט עצמו "אל בית האלהים, אל תוך ההיכל" (נחמיה ו', י-יג), מפני הורגים שנשלחו אליו בלילה. ואולם לנחמיה, השר היהודי שעלה מן הגולה המזרחית, היו מושגים שונים לגמרי לגבי השימוש בקדושת ההיכל כמקום מחסה. אלה הם כנראה התקדימים המקוריים, מימי מלכות יהודה ופחוות יהוד, למכתבו של דמטריוס בן סלבקוס הרביעי, כשלוש מאות שנה לאחר מכן, שבו הכיר בירושלים כעיר קדושה וחופשית ובמקדש וכל גבולו כנותן חסות לחייבים את מסי המלך (מק"א י', לא, מג)27. ההכרה התאימה למושגים ולמנהגים של העולם ההלניסטי בדבר זכויות המקדשים, אך כמו במקומות אחרים היא נתייסדה קודם כול על המסורת העצמאית של המקדש28. מעדויות אלה מסתבר, שחוק ערי המקלט, שנחקק בידי ס"ד 2 בערבות הרפורמה של ייחוד הפולחן בידי יאשיהו, ושהונהג כפי הנראה מיד לאחר מכן במלכות יהודה, לא נתכוון לבטל את זכויות המקלט והחסות של בית ה' בירושלים; זכויות אלה נתקיימו עוד בתוך תקופת הבית השני. אמנם אפשר שבנידון זה הרחיק ספר כהנים לכת מספר דברים, אך לא ברור עד כמה הפכו תקנותיו למשפט נוהג.

בשלוש מילים שבדברים י"ט, ו – "כי ירבה הדרך" – תלויה הסברה, שהתקנת ערי המקלט היא תוצאה של ייחוד הפולחן. האם נכון לתלות כה הרבה על מקרא מועט שכזה? האם אין לצפות מן המחוקק שיפרש כהלכה את כוונותיו? לדעתי הגיע המחבר לקצה גבול יכולתו בפירוש הדברים29. המחבר, שאותו זיהינו כס"ד 2, מי שפתח את הקובץ המשנה-תורתי בדרישת ייחוד הפולחן הראשונה, י"א, לא-י"ב, ז, מתאר את ייחוד הפולחן כקיים מיום הכניסה לארץ: "כי אתם עברים את הירדן... ושמרתם לעשת... אלה החקים והמשפטים... אבד תאבדון... כי אם אל המקום אשר יבחר ה'... תדרשו..."30. מחבר כזה אינו יכול לרמוז למעשה העיקרי שגורם לו לצוות על ערי המקלט – לסגירת המקדשים שבערי השדה. לו עשה כזאת, היה מסתבך באנאכרוניזם או מכיר בחוקיותו של מוסד, שהיה בעיניו בלתי חוקי מלכתחילה. הוא יכול לתת רק נימוק אחד: כי הדרך למקדש היחיד רבה, בלי לפרש כיצד זה נתרבתה הדרך. ואמנם רק שלוש מילים נאמרו בהנמקה, אבל צריך להביא בחשבון מהו הקונטכסט שלהן: אם זיהינו על פי הסגנון את המחבר, הרי שאנו יודעים את מקומו בתנועת ייחוד הפולחן. ומן הראוי לזכור, שכל הסבר אחר, שהוצע להתקנת ערי המקלט, אינו נסמך אפילו על מקרא אחד קצר כגון זה.

לשם עימות כדאי שניתן את הדעת להסבר אחר, מן ההסברים שהוצעו לכינון ערי המקלט ונראה מהי סבירותו, מלבד העובדה הבסיסית, שאין לו סמך בכתובים. להר הציע, שעל ידי ערי המקלט התכוונה המלוכה בראשיתה לסייג את גאולת הדם31. קויפמן עוד הרחיק לכת ממנו וטען ש"המלוכה השביתה את גאולת הדם מישראל". המלך העמיד את משפטו במקומה. לפיכך נעשו ערי המקלט מיותרות. בימי יאשיהו כבר נתיישנו וחדלו32. זוהי – יותר לי לומר – דוקטרינה המעמידה עצמה במקומה של חקירה היסטורית. כי אם נכון הדבר, שהמלך ייצג עיקרון חדש בחיים הלאומיים – את המדינה והמשפט, עדיין אין משתמע מכך, שמיום אחד למשנהו החליף המלך את כל האינסטנציות הקודמות – המשפחה וגאולת הדם שלה, המקדש וחסותו על הנמלטים אליו – כדעת קויפמן, או אפילו ביקש מיד להחליפן, כדעת להר. גאולת הדם עוד התמידה בקיומה ברוב תקופת המלוכה. על חיוניותה מעידים, קודם כול, הדימויים של ה' כגואל ונוקם, השגורים בייחוד בנבואת החורבן ושיבת ציון33. והרי גם במקרה של דוד והאשה התקועית (שמ"ב י"ד, א-כ), רחוק המלך מלנקוט יזמה של ממש נגד גואל הדם; הוא משיב כמי שכפאו שד ומשתדל לפטור את האשה בדיבורים. מסתבר שהמלוכה בראשיתה ביקשה להתאים עצמה לתוך המוסדות הקיימים ולא להחליפם. ובאמת, מהו טיבו של משפט הזקנים, שעוד היה בתוקף במשךך רוב תקופת המלוכה, אם לא שהמשפחות הרחבות, בתי האב למיניהם, עדיין שמרו על קיומם וריבונותם והיוו את מקור הסמכות לכל דבר: לבחירת המלך, לגיוס, להטלת מסים, למשפט, ועל כן גם ליצירת חוקים? כיצד נתקיימו יחדיו סמכויות המשפחה על יד סמכויות המלוכה מיטיב ללמד סיפור אלישע והשונמית, שנתחבר כשניים שלושה דורות לפני חורבן מלכות ישראל: "מה לעשות לך" – שואל אלישע – "היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא"? והשונמית עונה: "בתוך עמי אנכי ישבת" (מל"ב ד', יג). המשפחה המורחבת היא המגינה על חבריה – זהו המצב האידאלי. רק גרים, עניים ושאר עשוקים נזקקים לעזרת הממשל והולכים "לצעק אל המלך" (מל"ב ח', ג, ה)34. הוא שאמרנו איפוא: את ייסודן של ערי המקלט אין לתרץ מן הסברה: מוטב לסמוך על הכתובים, אפילו יהיו מקרא מועט וטענות מרובות.

לחלקים נוספים של מאמר:
לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : א
לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : ב
לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : ג (פריט זה)
לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : ד
לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : ה
לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : ו
לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : ז

הערות שוליים:
19. על מלוא משמעותו של הכתוב הזה היטיב לעמוד מרץ (לעיל, הערה 4), בעמ' 129, הערה 2.
20. דברים י"ד, כד גופו מעניין מבחינה תחבירית – סגנונית. הריהו כולו משפט טפל של תנאי המורכב משני משפטים ראשיים, שאחריהם באים משפטי הנמקה: וכי (=ואם) ירבה ממך הדרך... כי (=מכיוון ש) ירחק ממך המקום וכו'; כי (=ואם) לא תוכל שאתו... כי (=מכיוון ש) יברכך ה' אלהיך [ביבול רב].
21. כך קויפמן, לעיל הערה 3, עמ' 260.
22. ראה מש"כ: "דיני משפחה ואישות בספר דברים ובספר הברית", בית מקרא שנה כ"ב (תשל"ז), 36-19, בעמ' 32-31 = מבוא לספר דברים – פרקי המשך, ירושלים תשמ"ג, עמ' 44-43.
23. י' אהרוני, כתובות ערד, ירושלים תשל"ו, עמ' 40-37.
24. P. Volz, Der Prophet Jeremia (KAT), Leipzig-Erlangen 1922, p. 91: Hier rührt der Prophet an einen Glauben, der in alten Volksvorstellungen wurzelt: das Heiligtum ist ein Asyl; jeder Verfolgte und Gefährdete flüchtet dorthin; Eigentum das am heiligen Ort aufgestellt wird, bleibt unangetastet; die Nähe des Gottes ist ein Schutz für die Seinen.
25. להר (לעיל, הערה 6, עמ' [33]209).
26. דינור ניסה להראות שמזמורים כאלה שימשו בטקס קבלת רוצחים בערי מקלט; ראה ב"צ דינור, "דמותן הדתית של ערי המקלט וטכס מתן החסות בהן" ארץ ישראל, ספר ג: לזכרו של מ"ד קאסוטו, ירושלים תשי"ד, 146-135 = במקרא ובדורותיו, ירושלים תשל"ז, 225-198. אך נראה לי שחלה בביטויי החסות יותר ממה שהם יכולים לשאת.
27. Καί Ιερουσαλημ έστω άγία καί άφειμένη καί τά ορια αύτής…. Καί οσοι έάν φύγωσιν είς τό ίερόν τό έν Ιεροσολύμοις καί έν πασιν τοις όρίοις αύτου όφείλων βασιλικά καί πάν πραγμα άπολελύσθωσαν καί πάντα, οσα έστίν αύτοις έν τή βασιλεία μου
28. בסוגייה זו השווה: Fr. von Woess, Das Äsylwesen Agyptens in der Ptolemäerzeit und spätere Entwicklung, München 1923.
29. המחבר יכול היהלפרש קצת יותר ולכתוב "כי ירבה הדרך אל המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם". אך דווקא הכינוי הקבוע שהוא מכנה את המקדש: "המקום אשר יבחר ה' " מונע בעדו מלהזכירו במפורש בהקשר זה. במקום שה' יבחר מקריבים עולות וזבחים, מביאים בכורות, מעשרות ופסחים. המקום לא נועד לכתחילה להבריח אליו רוצחים...
30. בכך אני משיב על דברי קויפמן (לעיל הערה 3, בעמ' 260), ומילגרום (לעיל הערה 12, בעמ' 303) שטענו, כי ייחוד הפולחן, שנכנס לתוקפו מאוחר יותר, לאחר מנוחה מכל האויבים סביב, אינו יכול להיות הגורם לחוק ערי המקלט, שנכנס לתוקפו מוקדם יותר, בזמן כיבוש הארץ. לאמיתו של דבר, יש לייחוד הפולחן שני חוקים בעלי שני תאריכי תחולה שונים: לס"ד 1 תחולת החוק היא לאחר מנוחה מן האויבים סביב; ואילו לס"ד 2, שהוא מחבר חוק ערי המקלט דברים י"ט, א-יג, תחולתו היא עם כיבוש הארץ. ראה: מבוא לספר דברים (לעיל, הערה 14), עמ' 17-13.
31. להר (לעיל הערה 6), בעמ' [34] 210.
32. קויפמן (לעיל הערה 3), בעמ' 269.
33. היטיב לעמוד על כך מרץ (לעיל, הערה 4), עמ' 69-68. לפי סדרם הכרונולוגי נציין לכתובים הבאים: דברים ל"ב, מא, מג; נחום א', ב; ירמיה מ"ו, י; נ', טו, כח; ישעיה נ"ט, טז-כ; ס"ג, ד; ישעיה ל"ד, ח; ל"ה, ד.
34. השווה: H. McKeating, "The Develoment of the Law on Homicide in Ancient Israel", VT 25 (1975), pp. 46-68.

ביבליוגרפיה:
כותר: לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : ג
מחבר: רופא, אלכסנדר (פרופ')
תאריך: טבת- אדר ב תשמ"ו , גליון ב (ק"ה)
שם כתב העת: בית מקרא
הוצאה לאור: החברה לחקר המקרא בישראל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית