מטבעות לשון ורישומים מצרים בחוכמה המקראית : פרי פי איש

מטבע הלשון 'מפרי פי איש', בהוראת 'דיבור,²⁷ מופיע רק בקובץ השני של ספר משלי.

הביטוי בא במסגרת שלוש גרסאות של פתגם אחד, שחוברו לו (בצלע השנייה של הפסוק) שלושה פתגמים שונים:

משלי יב, יד	'מפרי פי איש ישבע טוב, גמול ידי אדם ישיב לו'.
משלי יג, ב	'מפרי פי איש יאכל טוב, ונפש בגדים חמס'.
משלי יח, ב	'מפרי פי איש תשבע בטנו, תבואת שפתיו ישבע'.

בלשון המקרא נלוות בדרך-כלל המלה 'פרי' בשימושה המיטפורי לשמות עצם מופשטים – 'מעללים' (יר' יז, י; מי' ז, יג; ועוד), 'מעשים' (תה' קד, יג), 'מחשבות' (יר' ו, יט), 'דרך' (בהוראת 'מוסר' – מש' א, לא); או לאברי גוף – 'כף' (מש' לא, טז), 'יד' (שם לא, לא).²⁸

לפיכך, הצירוף המיוחד לספר משלי, 'פרי פי איש', מבחינת מבנהו הדקדוקי וצורתו הלשונית, אינו יוצא דופן. אולם הוא בחינת זר וחריג בגלל משמעותו הצרה והספציפית בעוד שכל הצירופים הנזכרים למעלה הוראתם גמול, תוצאה, משמעות 'פרי פי איש' היא, כאמור – דיבור.²⁹

צירוף לשוני, הרגיל לבוא בשפה המצרית ושימושו נפוץ החל מכתבי הפירמידות בתקופת הממלכה הקדומה (האלף השלישי לפנס"ה), במשך תקופת הממלכה התיכונה ועד תקופת הממלכה החדשה (האלף הראשון לפנס"ה), הוא pri n/m r3, משמעו המלולי: מה שיוצא מהפה, כלומר דיבור.³⁰ הביטוי המצרי נבנה באמצעות פועל התנועה השכיח `pri` - יצא, עזב. מן הפועל נגזרו במצרית המונחים: `pr.t`, במשמעו המלולי: מה שיוצא החוצה, מה שגודל, היינו זרע, פרי; ו-pr.t – עונת צמיחת הזרעים, היינו החורף.

`pri n r3`בא לעתים קרובות בהתייחסות למת המצרי. האימרה: 'יוצא מפה הנפטר', פירושה 'הוא אומר כך וכך' (פירמידות 162; קבר תבי 102 ([WB I 523 ,18]. מאוחר יותר, בתקופת הממלכה החדשה, ובמיוחד בכתובות הביוגרפיות של השושלת השמונה-עשרה, משמשת הנוסחה הבאה תואר לפקיד הגבוה: 'זה אשר שבעים רצון ממה שיוצא מפיו', 546,9 ;1011 ,7 Urk IV) pr,w n r3.f; ועוד; השווה: לנסינג (15,3; כן בא הביטוי בספרות בית-הספר לציין דברי הנבואה של החכמים: 'החכמים המנבאים את אשר יבוא, מה שבא מפיהם (pri m r3.sn) – מתקיים' (צ'סטר ביטי, IV pl. 19 verso 3,8-7).

ובכן, מה שנראה כצירוף יוצא דופן שמובנו זר בלשון המקרא הוא ביטוי רגיל ושכיח בספרות המתים המצרית ובלשון פקידיה. אפשר אפוא להעלות את ההשערה,³¹ כי מחבר הפתגמים בספר משלי (יב, יד; יג, ב; יח, כ) ידע את הלשון המצרית והכיר את הפרזיאולוגיה, שרווחה בתקופת הממלכה החדשה בחצר 'הבית הגדול'. המחבר העברי שאל את הביטוי מן המצרית. אך בשלב השאילה חל שיבוש מפאת אי שליטתו המושלמת בכתב המצרי. כך גזר את הביטוי 'פרי פי איש' משם העצם 'פרי' (pr.t) ולא מן הפועל 'יצא' (pri) ובמקום התרגום המלולי 'מוצא פה'³² התקבל בעברית 'פרי פה'. ואולי ערך שינוי זה מתוך כוונת תחילה, לשוות לחומר הזר צביון ישראלי ולהתאימו לאוצר לשון המקרא, שממילא רווח בה השימוש המיטפורי ב'פרי' בצירוף לשמות עצם אחרים.

בשלב מאוחר יותר של התפתחות הלשון העברית מופיע הביטוי 'ניב שפתיים', היינו פרי שפתיים, המקביל במשמעותו ל'פרי פי איש' בספר משלי. כך פעם אחת בישעיה השני 'בורא ניב שפתים' (נז, יט).

לאור השימוש בביטוי 'פרי פה', בספר משלי ובספרות המצרית, בא על פתרונו הפסוק הסתום בספר הושע 'ונשלמה פרים שפתינו' (יד, ג), אין להבין כאן 'פרים' כקורבנות של פרים, אלא מלשון 'פרי שפתים' – דיבור, תפילה; העם יאמר דברי שבח והודיה, יישא תפילתו לאל. כך אף פירשו תרגום השבעים והתרגום הסורי.³³

השלב השלישי להתגלגלות המונח, שראשיתו כ'פרי פה' (דיבור) במשלי והמשכו ב'פרי שפתים' (תפילה) בנבואה, הוא במגילות קומראן. במגילת סרך היחד רגיל הביטוי 'תרומת שפתים' בכינוי לתפילה:³⁴

בהיות אלה (החוקים האלה), בישראל ככל התכונים האלה, ליסוד רוח קודש לאמת עולם, לכפר על אשמת פשע ומעל חטאת ולרצון לארץ, מבשר עולות ומחלבי זבח; ותרומת שפתים למשפט – בנחוח צדק ותמים דרך – כנדבת מנחת רצון.

כאן חוזר הרעיון, העובר כחוט השני בנבואה המקראית, תפילה ויושר דרך תחת מנחה וקורבן: 'כי צדק חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות' (סרך היחד, פרשה חמישית, פרק ג, דף 9, 5-3).

כך מסתיימות תולדות ביטוי אחד בלשון העברית, אשר ייתכן, כי ראשיתו בספירה של עולם המתים וחצר המלך המצרי ואחריתו ברוח האמונה הישראלית, המעלה את חשיבות המופשט על המוחשי, התפילה על הפולחן; שתחילתו במישור שבין אדם לאדם (ספרות מצרים, ספר משלי) וסופו במישור שבין אדם לאלוהיו.

לחלקים נוספים של המאמר:
מטבעות לשון ורישומים מצרים בחוכמה המקראית : תכן לבות
מטבעות לשון ורישומים מצרים בחוכמה המקראית : חדרי בטן
מטבעות לשון ורישומים מצרים בחוכמה המקראית : פרי פי איש (פריט זה)

הערות שוליים:
27. BDB, p. 826
28. רגיל אף הצירוף 'פרי בטן' בהוראת 'ילוד' (בר' ל, ב; תה' קלב, יא; ועוד), המקביל למצרית - `pri m h.t`; ראה: WB, III 356, 10.
29. השווה 'פרי' עם 'לשון', אך לא בצירוף של סמיכות, במשלי יח, כא; וכן הצירוף 'פרי גדל לבב' (יש' י. יב) בהוראת 'דיבור חצוף'; ראה: BDB, שם.
30. ראה: WB, I 523, 18; המונח בא בתקבולת נרדפת עם המונחים המציינים 'דיבור' במצרית (dd ;md.t).
31. הדעה המובאת בשורות הבאות היא בבחינת השערה. תיתכן אף האפשרות, כי הביטוי העברי הוא פרי התפתחות לשונית עצמאית וכי האנלוגיה בינו לבין הביטוי המצרי מקרית בלבד.
32. הצירוף 'מוצא פה' / 'שפתים' מופיע (במובן זהה לזה של 'פרי פה') מחוץ לספר משלי; אלא שלא כביטוי 'פרי פה' הוא כרוך תמיד בספירה של דת ולא של חול (השווה: תה' פט, לה; דב' ח, ג; כג, כד; יר' יז, טז).
33. מבחינה עניינית השווה מזמורים נא, יז-יח ו-סט, לא-לב בתהלים. ראה גם: W. R. Harper, Hosea The International Critical Commentary), pp. 411-412
34. ראה: י' ליכט, מגילת הסרכים, ירושלים תשכ"ה, סרך היחד, עמ' 189.