הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > ספרות החוכמה > משלי
תרביץ


תקציר
במשלי ל ט"ו מופיע פסוק קשה ובו המילה "עלוקה".  המאמר מציע כי מילה זו היא שמו של האדם שאמר את המשל המובא בפסוק.



משלי עלוקה
מחבר: י.מ. גריניץ


בספר משלי בראש פרק ל באה כתובת: "דברי אגור בן יקה המשא, נאם הגבר לאיתיאל לאיתיאל ואכל". פירוש הדברים, לפי פשוטם הנגלה, שהמשלים הבאים מיוחסים לממשל בשם אגור בן יקה ממשא, לנכון מארץ ומעם "משא" הישמעאליים (בראשית כה, יג). ידוע, שמאז תגלת פלאסר השלישי בא זכרו של שבט זה גם בכתובות אשוריות, יחד עם השבטים: חיפ (עיפה), בדנ (מדן), תימא1 – בני ישמעאל וקטורה, לפי הכתוב. בראש פרק לא נזכר שם ממשל אחד מאותו שבט – למואל מלך משא. אלה הם אפוא "חכמי קדם" מסוג מסוג החכמים הנזכרים במלכים א ה, י (ולזה בר' כה, ו) וממינם של איוב ורעיו – "בני קדם" גם הם2 – ואפילו של בלעם3, הבא גם הוא מארץ קדם ("מהררי קדם" – במ' כג, ז). לשמות "אגור" ו"יקה" מצאו דמיון בערבית, והראשון מבין אלה קיים היה גם בין יהודי יב [אגור בן אחיו]4. ואשר לשם "למואל", הרי הוא בא בין השמות העבריים הקדומים בארם נהרים מתקופת עמורבי5. דברי אגור מופנים אל שני תלמידים, או בנים, שהאחד שמו "איתיאל" (לשם זה השווה נחמ' יא, ז) והאחר "אכל". דרך פנייה זו מצויה, כידוע, גם במשלים המצריים, המדומים, על-פי רוב, כצוואות מאבן לבן.

אבל נראים הדברים שלא כל הפרק בא מידו של אגור. באותו פרק, בראש פסוק טו, באה מלה שהפרשנים עד כה נבוכו בה מאוד: "לעלוקה". דעה מקובלת, מאז תרגום השבעים, שמלה זו מציינת את החיה הידועה בשם זה בלשוננו (המשמשת למציצת דם ברפואה העממית). המלים הבאות לאחר מכן: "שתי בנות הב הב" הן, לפי פירוש זה, המשך למה שקדם, ומובן הדברים הוא, שלאותה חיה קטנה, עלוקה, יש – בלשון ציורית – "שתי בנות" ששמן או תכונתן היא הדרישה: "הב הב". אבל מה סוף-סוף פירוש דברים מוזרים אלה, ומה, לאחר הכול, הקשר בין "חידה" זו ובין הדברים הבאים: "שלש הנה לא תשבענה ארבע לא אמרו הון" וגר? החוקרים בדורות האחרונים הציעו, כרגיל, תיקונים6, או נתייאשו מכל ביאור והגיעו למסקנה, ש"כתוב זה קטוע הוא או תוספת, ונוסחו מושחת ושוב אין לעמוד על טעמו הראשון"7. באמת לפי הפירוש המקובל, שעלוקה הוא שם חיה, זו אולי הבררה. אלא שלפי הנראה אין פרוש זה נכון כלל. והפירוש הנכון הוא שהוצע על-ידי רבנו תם.

לפני רבנו תם (תוספות עבודה זרה יז, א, דיבור המתחיל "לעלוקה")8, אין עלוקה בזה אלא שמו הפרטי של חכם ממשל (והרי זה ממין השמות: נחש, פרעוש, דבורה וכדומה במקראות). צורת הייחוס היא כמו "לדוד", "לשלמה" בספר תהלים (לה: עב: ועוד) ועם פסוק טו מתחילה פסקה חדשה שאינה מתקשרת לקודמת ושמיוחדת בדרך ביטוייה – הקיבוץ המספרי. לזה עולה יפה, שבמסורה הופרדה תיבת "לעלוקה" על-ידי פסק מן התיבות "שתי בנות". והעיקר, שבתרגום השבעים הופרדו הכתובים מן לו, טו ואילך (עד לא, ט) מן הקודמים ונתייחדו להם מקומות לעצמם. הכתובים ל, א-יד הושמו בין כד, כב ובין כד, כג, ואילו ל, טו-לט, ט נקבעו אחרי כד, לג. אמנם מסתבר, שסידור הקבצים הקטנים (דברי אגור, למואל, דברי ה"חכמים") בסמוך ל"משלי שלמה", קודם ל"משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה" – מכוון הוא: על-ידי כך ועל-ידי הפירוש הדרשני שניתן לכותרות שבראשי הקבצים, שכולן הוצאו מפשוטן ונידונו כפתגמים חכמתיים, ניתן היה לקיים את כל הספר כמעשה ידי שלמה9. אבל על-כל-פנים ראיה מכאן, שבנוסחה שהיתה לפני מתרגמי השבעים עדיין היו סימני-היכר לקבוצה של משלי עלוקה, ועדיין ידעו שזו קבוצה מ"משלי אגור".

ואמנם שכך הדבר נמצאנו למדים עוד מן הפירוש העולה לנו מעתה לכתוב זה (היינו ל, טו). והנה סדרו של אותו כתוב עם פירושנו בצדו, בסוגריים.

לעלוקה (כותרת).
שתי בנות (הנה האומרות): הב! הב!"10
שלש (בנות) הנה (אשר) לא תשבענה
ארבע (בנות) – לא אמרו הון –
שאול ועצר רחם (הן שתיים הראשונות, האומרות: הב! הב!)
ארץ (היא השלישית אשר) לא שבעה מים
ואש (היא הרביעית, אשר) לא אמרה הון.

יש עוד להעיר, שברגיל השימוש במספר העולה הוא בלשון זכר (משלי ל, יח, כד, כט; עמוס ב; ישעיה יז, ו: מיכה ה, ד: קהלת יא, ב), אלא אם כן הנושא הוא בלשון נקבה (משלי ו, טז; איוב ה, יט. וכך במשלי ל, כא – מפני "ארץ" הסמוכה). ואם באו כאן לא רק "שתיים" אלא גם "שלש" ו"ארבע", ודאי אין זאת אלא שכולן נמשכות לקודם, ל"שתי בנות".

כפי שכבר עמדו על כך, שונים דברי עלוקה גם באופיים מאוד מדברי אגור (רק פסוק ל, יז נראה כמחוץ למקומו. לפי עניינו קרוב הוא לפסוק ל, יא-יד, ואולי נשתרבב לכאן מדברי אגור). כמעט כל משלי עלוקה מסודרים לפי סדר ספורות מודרג ומיסודם דמות חידות להם. ואילו משלי אגור דברי הגות הם ברוח דברי איוב האחרונים (איוב מב, ב) ורובם דברי מוסר ותוכחה וגם פתיחתם מרוממת ("נאם הגבר", כמו במ' כד, ד; שמואל ב כג, א).

הערות שוליים:

  1. § 799 ,1 ,D. D. Luckenbill, Ancient Records of Assyria and Babylonia
  2. עוץ הוא בן נחור (בראשית כג, כא) וכן בוז (שם), ושוח ותימן הן ארצות ידועות בארם נהרים הנזכרות בכתובות האשוריות והבבליות.
  3. עיין בסוף המאמר. אפשר שיש לדון לשון "חכמי קדם" אלה שבאה אלינו ב"משלי" כניב עברי מיוחד לבני משא, לפני שנת"ערב"ה לשונם.
  4. Cowley, Aramaic Papyri of the Fiftb Century, מס' 10, שורה 22.
  5. באוסף השמות שאצל (LamaAN) 1926, Th. Bauer, Die Ostkanaanäer.
  6. עיין ההצעות השונות המובאות אצל C. H. Toy, Proverbs (ICC), עמ' 528 ואילך.
  7. שם, עמ' 529.
  8. העירני על מקום חשוב זה מר י. ש. ברמן.
  9. את הכותרת: "דברי אגור בן יקה" וגו' פירשו בתרגום השבעים (וקרוב לזה בסורי ההכסאפלארי) כאילו היה כתוב: דברי גור, בני, קחם ובין. נאום הגבר לנאמני (?) אל, ואכל". ומעין כך פירשו גם את הכותרת הבאה: את למואל חילקו ל"למו" אל, ו"מלך משא" פירשו כ"מלך נישא". וכך ב"גם אלה לחכמים" (כד, כג). את המלה "לחכמים" משכו לתיבה הבאה, אל "הכיר", ויצא: גם אלה, אמר לכם, על חכמים, להכיר. באופן כזה נתפרשו גם משלים אלה לא כמשלים של חכמים זולת שלמה אלא כמשלים שנאמרו על-ידי שלמה לחכמים (על דרך "בני לחכמתי הקשיבה" – ה, א).
  10. במסורת באו גם שתי מלים אלו מובדלות על-ידי פסק. אפשר שנתכוונו גם בזה להוציא מידי המתרגמים, שחיברו שתיים אלה לאחדים: בשבעים: חביבות (אהובות); וכן בסורי: חביבן.
ביבליוגרפיה:
כותר: משלי עלוקה
מחבר: גריניץ, י.מ.
תאריך: טבת תשי"ט , גליון כח (ב)
שם כתב העת: תרביץ
בעלי זכויות : י"ל מאגנס
הוצאה לאור: י"ל מאגנס
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית