עם וארץ בתקופת שיבת ציון : ד

גישה שונה לחלוטין, שמבחינות רבות סותרת הן את חגי והן את זכריה, מוצגת בספר עזרא-נחמיה. בעיית הזהות הלאומית היא שאלה מרכזית ומכרעת בספר, והתשובות לשאלה זאת חד-משמעיות. אולם, לפני שנפנה לנושא זה מן הראוי להזכיר בקצרה את הבעיות הספרותיות של הספר³⁹⁾.
בקווים רחבים מאד מורכב ספר עזרא-נחמיה מארבעה חלקים, שגבולותיהם אינם תמיד ברורים לגמרי: א) ספור בנית המקדש-עזרא א'-ו'; ב) ספור עזרא הסופר – עזרא ז'-י'; נחמיה ח'-ט'; ג) זכרונות נחמיה – נחמיה א'-ז'; י"ג; וכפי הנראה, גם י ו-י"ב בצורה מעובדת; ד) רשימות ושונות – נחמיה י"א-י"ב. בין החלקים הללו יש הבדלים לשוניים, סגנוניים וספרותיים והם שונים זה מזה בפרטי השקפתם הדתית, ובעיקר בולט ההבדל בין זכרונות נחמיה ובין יתר הספר⁴⁰⁾. יחד עם זאת, יש לספר השקפה הסטורית כוללת וכמה תכונות יסוד המשותפות לכל חלקיו. למחבר עזרא-נחמיה היו מספר עקרונות, שעל פיהם ברר את החומר וליקטו, אולם, הוא לא התערב באורח בולט במה שהעלה ולא עיבד זאת ביסודיות ובשיטתיות. בדיוננו נתייחס אל הספר על-פי הצורך כאל חטיבה אחת או על-פי חלקיו הספציפיים.
הערה מקדמית נוספת נוגעת לבעיית מחבר הספר וזמנו. אנו מקבלים את הדיעה הרווחת כי הספר חובר במחצית הראשונה של המאה הרביעית לפנה"ס, אבל מנתקים אותו מספר דברי-הימים, אשר חובר מאוחר יותר⁴¹⁾. ואולם הדיון בהשקפתו של הספר ובעולמו הדתי צריך להעשות לעצמו מבלי שיושפע מהנחות מוקדמות כלשהן ביחס למחברו ולמועד חיבורו.

לפי ספר עזרא-נחמיה קיימת בארץ רק עדה אחת של בני ישראל: שבי הגולה! את זאת ניתן לקבוע לא רק על סמך המינוח החוזר ונישנה אלא גם על-פי כל מהלך המאורעות. בהתאם להשקפה זאת מפרסם כורש הצהרה "בכל מלכותו" ומתיר לבנות מחדש את בית-המקדש, ולשם כך הוא מתיר גם את השיבה לירושלים (עזרא א' 1 ואילך). בעקבות ההכרזה קמים בני יהודה ובנימין, כהנים ולווים מכל רחבי בבל ועולים לירושלים (א' 5 ואילך). רשימה ארוכה מונה את שמות העולים, כשבראשם זרובבל ויהושע ועשרה מנהיגים אחרים (עזרא ב' 1 ואילך)⁴²⁾.
הם באים ליהודה, מתישבים בעריהם ואחר-כך נאספים לירושלים כדי לבנות את המזבח ולהניח את יסודות המקדש (ב' 70 ואילך).
מזימות ותככים של אויביהם מעכבים את מפעלם עד לימיו של דריווש, אבל אז נשלם המקדש וחנוכתו נחוגה על ידי "כהניא ולויא ושאר בני-גלותא" (ו' 16), ולאחריה נחוג חג הפסח (ו' 17 ואילך).
הספור ממשיך לתאר את עליתו של עזרא לירושלים בראש שיירה גדולה, ואת גירוש הנשים הנכריות (פרקים ז-י). נחמיה הוא גולה נוסף השב ליהודה, וסיפורו נגול החל מפרק א' בספר נחמיה. כאשר נחמיה מבקש לחזק את הישוב בירושלים דלת-האוכלוסין, הוא מחפש את רשימת תושבי יהודה, והוא אכן מוצא אותה: "ספר היחש "העולים בראשונה" (נחמיה ז' 5), אשר כבר מצוי בעז' ב'⁴³⁾.
על-פי ספר עזרא-נחמיה, אם כן, כל תולדות ישראל למן הצהרת כורש ועד לתום כהונתם של עזרא ונחמיה הן תולדות שבי הגולה.
השימוש העקיב במינוח מוסיף ומדגיש השקפה זאת, שכן אנשי יהודה וירושלים מכונים, בלא הרף, "בני הגולה" כלומר גולים⁴⁴⁾.
שימוש זה מודגש במיוחד בעז' ט'-י', שבהם מכונים אנשי ישראל לא רק "שבי הגולה" או "בני הגולה" אלא פשוט "הגולה" (עז' ט' 14, י' 6) ו"קהל הגולה" (עז' י' 8). בתקופתו של עזרא, שלפי התיארוך המוקדם ביותר הריהי שנת 458 לפנה"ס⁴⁵⁾, כלומר 80 שנה לאחר הצהרת כורש ויותר מ-60 שנה לאחר דריווש, האנשים היושבים ביהודה ובירושלים מכונים "הגולה". העובדה שבתקופה כל-כך מאוחרת עדיין אפשר להשתמש בכינוי מעין זה יש בה בודאי עניין מבחינה הסטורית, אבל עיקר חשיבותה במה שהיא מלמדת על עמדתו המיוחדת של הספר ביחס לזהות האנשים האלה. במהלך הספור קרויים אותם אנשים גם "ישראל" (עז' י' 1, 12-10), "עם ישראל" (ט' 1) "כל ישראל" (י' 5) ("כל אנשי יהודה ובנימין" (י' 9). הזהות בין מונחים אלה ובין אלו שהוזכרו לעיל, תורמת להבהרת עמדתו של הספר: אנשי יהודה ובנימין, "בני ישראל", הם גולים, כלומר, אלו שעלו מגולת בבל.
מהי, אם כן, עמדתו של ספר עזרא-נחמיה כלפי אותם קיבוצים אשר לא נימנו עם שבי הגולה, אלה שנותרו בארץ, ביהודה ובשומרון? התשובה פשוטה לגמרי: לפי עזרא-נחמיה אנשים כאלה אינם קיימים כלל ועיקר! למעט איזכור מרומז ומעורפל אחד, המופיע בזכרונות נחמיה, וככל הנראה נעלם מעיניו של מחבר עזרא-נחמיה ("היהודים היושבים אצלם" – נחמ' ד' 6)⁴⁶⁾, יש התעלמות מוחלטת מקבוצה זאת. הגישה החד-משמעית של עזרא-נחמיה מומחשת בלא הרף בפרטי התיאור, ובחרנו להדגים זאת ע"י רשימת העולים שבעזרא ב' = נחמיה ז').
כותרת הרשימה היא כדלקמן: "ואלה בני המדינה העלים משבי הגולה אשר הגלה נבוכדנצר מלך בבל לבבל וישובו לירושלם ויהודה איש לעירו" (עז' ב' 1). זוהי פתיחה ארוכה למדי, וכבר בכך היא מושכת את שימת לבנו, פרטיה – על אחת כמה וכמה. האנשים מוצגים כ"בני המדינה". בלשון התקופה "מדינה" משמעה "פחוה"⁴⁷⁾, וההתיחסות היא אם כן, לפחות יהודה. "בני המדינה" הם, איפוא, "תושבי יהודה", כינוי המסגיר את נקודת המוצא הממשית של הרשימה. הרשימה לא נערכה בבבל, כפי שהיינו מצפים מרשימת עולים, אלא בפחות יהודה. תכליתה של הרשימה מתבררת בהמשך הפתיחה: כל התושבים הללו הוגלו בעבר לבבל על-ידי נבוכדנצר, ועכשיו הם חוזרים ליהודה; הווה אומר: כל תושבי יהודה הם שבי גולה!
סופה של כותרת הרשימה מחזק השקפה זאת: "…וישובו… איש לעירו". קביעה זאת, וכן התיאור המקביל לה בסוף התיאור (ב' 70) מבוססים על תפיסה פשטנית למדי של התהליך ההיסטורי: אלה אשר הוגלו מן הערים הללו חזרו עכשיו והתיישבו בהן.
הערים נותרו שוממות, ריקות מתושבים, ממתינות לשובם. במשך כל התקופה הארוכה שעברה בינתיים לא התיישב איש בערים הללו, ולכן לא התעוררו שום בעיות של ירושת הארץ וחזקה עליה. מובן מאליו שקביעה מעין זאת איננה יכולה לשקף את התהליכים ההסטוריים בממשותם.
יתרה מזאת, פרשנים רבים הראו כי רשימת העולים מורכבת משני סוגי שמות: שמות משפחה ושמות ישובים. מבין הישובים, שניים מצויים ביהודה, רבים בבנימין ואחדים בשפלה⁴⁸⁾. על-פי המימצאים הארכיאולוגיים, שהדיעות עליהם אינן חלוקות, לא נחרבו ערי בנימין בידי נבוכדנצר ותושביהן ככל הנראה לא הוגלו כלל⁴⁹⁾. מה תהיה, איפוא, משמעות הפסוק "…אשר הגלה נבוכדנצור… לבבל וישובו… איש לעירו" ביחס לאנשים אלה? התשובה ניתנת באמצעות תכליתה הכוללת של הרשימה: לתאר את כל אנשי יהודה, בין אם הלכו בגולה ובין אם לאו, כמי שעלו, כלומר, כ"שבי גולה". יש בכך כדי לתת גושפנקא הולמת לאלה שלא הוגלו, אשר הצורך בה התעורר בשל תפיסתו המיוחדת של ספר עזרא-נחמיה את המושג "ישראל".

לחלקים נוספים של המאמר:
עם וארץ בתקופת שיבת ציון
עם וארץ בתקופת שיבת ציון : א
עם וארץ בתקופת שיבת ציון : ב
עם וארץ בתקופת שיבת ציון : ג
עם וארץ בתקופת שיבת ציון : ד (פריט זה)
עם וארץ בתקופת שיבת ציון : ה

הערות שוליים:
39. עיין בפרוט רב יותר אצל ש. יפת, "ההסטוריוגראפיה המקראית בתקופה הפרסית", בתוך: ח. תדמור – י. אפעל, ההסטוריה של עם ישראל, שיבת ציון – ימי שלטון פרס, תל-אביב, תשמ"ג,
עמ' 186-176.
40. חוקרים אחדים סבורים שזכרונות נחמיה אינם מרכיב מקורי בספר עזרא-נחמיה, והם נסמכים, בין היתר, גם על הבדלים אלה, עיין: K. F. Pohlmann, Studien Zum dritten Esra, FRLANT 104, 1970, 143 ff.
41. על זמן חיבורו של ספר עזרא-נחמיה עיין בין היתר אצל O. Eissfeldt, The Old Testament, an Introduction, Oxford 1965, 450; W. Rudolph, Esra und Nehemia, HAT, 1949, XXIV-XXV. יש לזכור, עם זאת, שתאריך זה נקבע על סמך ההנחה שהספר חובר בידי בעל דברי הימים, ואת זמנו שלו קובעים על יסוד שיקולים שהם חיצוניים לעזרא-נחמיה. לגבי שאלת המחבר עיין S. Japhet, The Supposed Common Authorship of Chronicles and Ezra-Nehemiah Investigated Anew, VT 18, 1968, 330-371; H.G.M. Williamson, Israel in the Book of Chronicles, Canibridge 1977, 5 ff,42. בעז' ב' 2 ישנם אחר-עשר שמות, ואילו ברשימה המקבילה בנחמ' ז' ישנם שנים-עשר, בתוספת נחמני. היות שהמספר שנים-עשר בודאי אינו מקרי, סבורים רבים כי הוא המספר המקורי. עיין, למשל, רודולף, עזרא ונחמיה, 6; R.G. Coggins, The Books of Ezrz and Nehemiah, The Cambridge Bible Commentary, 1976, 17-18.
43. שילוב הרשימה בספר נעשה בזהירות רבה ובמחשבה תחילה: הרשימה נמצאת קודם כל באותה נקודה היסטורית שהמחבר יעד לה, ואחר-כך שוב בתקופת נחמיה, שם היא מובאת כאילו באמת מקורה באותו שלב בהסטוריה. לפיכך, העובדה שהרשימה מופיעה בספר פעמיים אינה תוצאה של שלבי עריכה שונים אלא להיפך, היא משקפת את המבנה המכוון על-ידי המחבר. עם זאת, אין פירוש הדבר שמקור הרשימה הוא אכן באותו הקשר הסטורי או ספרותי שהסופר יחס לה. על עמדות שונות בנושא זה, ראה: E. Meyer, Die Entstehung des Judentums, Halle 1896, 190, קוסטרס (הערה 29 לעיל), 29 ואילך; K. Galling, The Gola last' According to Ezra 2/Nehemia 7, JBL 70, 1951, 149-158; idem, Die Liste der aus dem Exil Heimgekehrten, Studien zur Geschichte Israels im Persischen Zeitalter, Tubingen, 1964, 89-108., רודולף עזרא ונחמיה, 11 ואילך.
44. עיין לעיל, עמ' 154.
45. זמנו של עזרא שנוי במחלוקת; ראה G.Widengren, The Chronological Order of Ezra and Nehemiah, בתוך: הייז-מילר (הערה 2 לעיל), 503 ואילך והביבליוגרפיה שם.
46. אף-על-פי שהפסוק קשה ומשובש (עיין רודולף, עזרא ונחמיה, 124), ברור שהכוונה היא ל"יהודים" היושבים אצל אלה שהוזכרו קודם לכן, היינו סנבלט (בשומרון), טוביה (בעמון), הערבים, העמונים והאשדודים (ד' 1). מוצאם של אותם "יהודים" וזיקתם המדוייקת אינם ברורים מן האיזכור הקצר.
47. עז' ה' 8, ו' 2, ז' 16; נחמ' א' 3, י"א 3; אסתר א' 1 ועוד. עיין י. ליוור, "מדינה", אנציקלופדיה מקראית, ד, ירושלים, 1962, 694-692.
48. הערים ביהודה הן בית-לחם ונטופה (עז' ב' 22-21; נחמ' ז' 27-26), בשפלה – לוד, חדיד ואונו (עז' ב' 33 נחמ' ז' 37) אשר לערי בנימין, בעז' ב' הן אינן נמנות ברצף אחד ובנח' ז' יש הבדלים אחדים בשמות ובסדרם. גם הזיהוי הגיאוגרפי של הערים לא תמיד מוסכם על דעת הכל. ראה עזרא ב' 29-23 (נחמ' ז' 33-27), עז' ב' 35-34 (נחמ' ז' 36, 38) וכן נחמ' ז' 25-24. ביחס לפרטים ראה בפירושים לספר, במחקרים אשר הוזכרו בהערה 43, וכן אצל: מ. אבי יונה, גיאוגרפיה היסטורית של ארץ-ישראל, ירושלים, 1963 3, 18 ואילך; י. אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא: גיאוגראפיה היסטורית, ירושלים, 1962, עמ' 336 ואילך.
49. א. שטרן, התרבות החומרית של ארץ-ישראל בתקופה הפרסית, ירושלים 1973, 34 ואילך, 225.