עמוד הבית > ישראל (חדש) > חבלי ארץ, אתרים ומסלולי טיול > מישור החוף > השרוןעמוד הבית > ישראל (חדש) > אקולוגיה ואיכות הסביבה > שימור > שמורות טבע וגנים לאומיים
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאורכתר הוצאה לאורידיעות אחרונות


תקציר
חורבות עיר קדומה גדולה בחוף הצפוני של השרון. קיסריה היתה בירת הארץ והעיר המרכזית בה במשך כמה מאות שנים, בתקופה הרומית ובתקופה הביזנטית. גם בתקופה הערבית ובתקופה הצלבנית היתה קיסריה מערי הנמל החשובות בארץ-ישראל.



גן לאומי קיסריה


חורבות עיר קדומה גדולה בחוף הצפוני של השרון (נצ"מ 140.212). קיסריה היתה בירת הארץ והעיר המרכזית בה במשך כמה מאות שנים, בתקופה הרומית ובתקופה הביזנטית. גם בתקופה הערבית ובתקופה הצלבנית היתה קיסריה מערי הנמל החשובות בארץ-ישראל.

חורבות העיר משתרעות על פני שטח גדול, המכוסה ברובו בחוליות נודדות. כמה מן האתרים נחשפו בחפירות, וכמה מהם שוחזרו. השרידים מעידים על עברו המפואר של האתר. בתיאטרון הרומי מתקיימים קונצרטים, מופעי מחול ודרמה והופעות של הפסטיבל הישראלי השנתי למוזיקה.

בקיסריה חפרו כמה משלחות. החפירה השיטתית הראשונה נערכה ב-1945 על ידי מחלקת העתיקות המנדטורית, בהנהלת י' ע'ורי, ובה נחשף פסיפס של רצפת בית כנסת יהודי. ב-1951 חפרה כאן משלחת של אגף העתיקות בהנהלת ש' ייבין, וגילתה רחוב מן התקופה הביזנטית וכנסייה גדולה. בשנים 1956 ו-1962 חפרה משלחת מטעם האוניברסיטה העברית בהנהלת מ' אבי-יונה באתר, וחשפה בית כנסת ברובע היהודי של העיר. במקביל חפר א' נגב את מגדל שרשן. ב-1964-1959 חפרה משלחת איטלקית מטעם המכון הלומברדי במילנו, בהנהלת א' פרובה, את התיאטרון הרומי. ב-1963-1960 חפרה משלחת של רשות הגנים הלאומיים, בהנהלת א' נגב, את העיר הצלבנית ושטח שמדרום לה. ב-1960 בדקה משלחת לארכיאולוגיה תת-ימית, בהנהלת א' לינק, את שרידי הנמל הקדום. ב-1977-1971 חפרה משלחת של בית הספר האמריקני לחקר המזרח, בהנהלת ר' בול, בהמשך הרחוב מן התקופה הביזנטית. ב-1974-1973 סקרה משלחת של אגף העתיקות, בהנהלת י' פורת, את גני קיסריה שמדרום לעיר. בשנים 1975 ו-1979 חפרו א' נצר וי' לוין בתוך העיר הצלבנית ובלשון הסלע המזדקרת לתוך הים ממערב לתיאטרון. בנמלה של קיסריה נעשות מאז 1977 חפירות של משלחת מן המרכז ללימודי ים באוניברסיטת חיפה, בראשות א' רבן. ב-1996-1992 חפרו משלחות בראשות י' פטריק וי' פורת בשטח שבין העיר הצלבנית לבין התיאטרון.

תחילת היישוב בחוף קיסריה היתה בתקופה ההלניסטית. אז הוקם כאן היישוב הצידוני סטרטונוס פירגוס, או מגדל סטרטון (מגדל שרשן במקורות היהודיים). סטרטון הוא שמו היווני של אחד ממלכי צידון עבד עשתרת. יישוב זה נזכר בפעם הראשונה בפפירוסים של זנון, פקיד אוצר מצרי שביקר בארץ באמצע המאה ה-3 לפנה"ס וספינתו עגנה במקום. מכאן אנו למדים שהיו אז במקום תנאים מתאימים לעגינה, ונראה שהוא היה נמל ביניים לספינות המפליגות ממצרים לסוריה או מצפון ארץ-ישראל לדרומה. אין אנו יודעים מה היו היקפו וגודלו של יישוב זה. שרידיו נתגלו מצפון לחומה הצלבנית בעת שנעשו חפירות בבית הכנסת בידי המשלחת הארכיאולוגית של האוניברסיטה העברית, בהנהלתו של מ' אבי-יונה (להלן).

בשנת 90 לפנה"ס נכבש המקום בידי אלכסנדר ינאי, שמימש את מדיניותם של מלכי בית חשמונאי - לבצר את מעמדם בגבולה המערבי של הארץ ולפתח את ענפי הדיג והספנות. עם התיישבותם של היהודים במגדל סטרטון היתה העיר ליישוב מעורב.

בשנת 63 לפנה"ס, עם כיבוש כל ערי החוף ושאר הערים הנוכריות בידי פומפיוס וניתוקן מממלכת יהודה, ניתנה למגדל סטרטון אוטונומיה מסוימת, והיא הוכרזה כעיר חופשית הנתונה לפיקוחו של הנציב הרומי היושב בסוריה. לדברי יוסף בן מתתיהו ("מלחמות היהודים" א כא, ה) היתה אז מגדל סטרטון "עיר אחת אובדת", כלומר יישוב קטן וחסר ערך.

מפנה מכריע בתולדות המקום חל בימי שלטונו של הורדוס. בשנת 22 לפנה"ס החל הורדוס לבנות במקום עיר נמל חדשה, וחנך אותה בשנת 10 לפנה"ס. היא הוקמה לפי תכנית ערוכה מראש, ובהתאם למיטב העקרונות האדריכליים שהיו מקובלים בימיו. התיאורים הספרותיים של בניית העיר והנמל כפי שהם מופיעים אצל יוסף בן מתתיהו ("קדמוניות היהודים" טו, 341-331; "מלחמות היהודים" א, 414-408) קיבלו אישור בחפירות הארכיאולוגיות בכל מקום שבו הגיעו החופרים למבנים מן התקופה ההרודיאנית. החפירות הנרחבות שנערכו ב-1996-1992, בניהולו של י' פורת, השלימו את חשיפתה של רצועה ארוכה במערב העיר.

בעיר נבנתה מערכת של רחובות מקבילים וצולבים, לפי רוחות השמים, ולה מעטפת של ביצור. מול נמל סבסטוס (להלן) נבנה מקדש על גבעה שהורחבה והוגבהה בצורה מלאכותית – "במת המקדש". העיר תוכננה להשתרע עד למרחק של 3 סטדיות (כ-550 מ') מצפון לבמת המקדש ומדרום לה, והיא נתחמה בחומה עם מגדלים עגולים. המרחב שמדרום למקדש חולק באמצעות רחובות לשש אינסולות בכיוון מזרח-מערב, במרחק של חצי סטדיה זה מזה. במרחב שמדרום ל"במת המקדש" נחשפו מבני הבידור להמונים - תיאטרון והיפודרום-אמפיתיאטרון שהוקמו בהתאם לתכנית מתאר ערוכה מראש.

בניית הנמל, ובייחוד בניית שובר הגלים, היתה המבצע הגדול ביותר בהקמת עיר הנמל החדשה, מבצע שלא היה כמותו בארץ באותם ימים. ממזרח לנמל הוקמו גם מחסנים רבים לסחורות היצוא והיבוא; אפשר לראות מחסנים אלו מול הנמל, מזרחה, בתוך העיר הצלבנית. מעל למחסנים יצר האדריכל משטח נרחב, ועליו נבנו המקדשים לאוגוסטוס ולאלילה רומא. כמו כן נבנו בנמל אכסניות ליורדי ים.

מצפון לעיר הצלבנית אפשר לראות את החומה ההרודיאנית של העיר, ובה שני מגדלים עגולים. הם נחשפו בידי המשלחת ממילנו. בחומה זו אפשר להבחין גם בהמשכה המקושת עד לאזור התיאטרון שבדרום העיר.

התיאטרון שהזכיר יוסף בן מתתיהו מצפון לעיר התגלה בדרומה, והאמפיתיאטרון שגילה פרופ' א' ריפנברג, על פי תצלומי אוויר, בשנת 1946, נראה כמבנה שאינו מתקופת ייסוד העיר. האמפיתיאטרון-היפודרום שבנה הורדוס נחשף מצפון לתיאטרון.

על שמו של הקיסר, מיטיבו, קרא הורדוס לעיר קיסריה, ולהבדילה מקיסריות אחרות קרא לה גם קיסריה מריטימה ("שעל הים"). לנמל קרא הורדוס סבסטוס אוגוסטוס. במטבעות הראשונים שנטבעו בקיסריה, בימי הקיסר נירון, נמצאת הכתובת "קיסריה ליד נמל סבסטוס".

התיאטרון הרומי. את התיאטרון חשפה המשלחת האיטלקית ממילנו, בראשותו של פרופ' א' פרובה, בשנים 1959 ו-1964.

התיאטרון היה פעיל למן ימי הורדוס ועד לתקופה הביזנטית. אז נבנתה מעליו מצודה בעלת מגדלים עגולים למחצה. מימי הורדוס נותרו שרידים של מבנה הקואה – חלק המושבים בתיאטרון העתיק - ומדרגותיו, עם התעלה לניקוז המים מסביב לאורקסטרה ומסדרון מרכזי. האורקסטרה מרוצפת טיח מצויר; הטיח חודש 14 פעמים, בדגמים עיטוריים שונים.

לתקופה הרומית (המאה ה-2 לספירה) שייכים קיר הסקנה, שלבים שונים של משטח הבימה, אורקסטרה שקוטרה 30 מ', מרוצפת שיש, ואולם צופים עם מושבי אבן בנויים. במושבי הצופים ניכרות תקופות שונות של בנייה. במאה ה-3 לספירה ניתוסף מאחורי הבימה משטח עגול למחצה. האורקסטרה הפכה במאות ה-4-3 לכעין אגן גדול, ברכה למחזות מים.

כאשר נעשו שינויים אלו בתיאטרון השתמשו כבמדרגה באבן שעליה כתובת ובה נזכר פונטיוס פילטוס - פרפקטוס של יהודה, והטיבריאום - מקדש לקיסר טיבריוס - שבנה. מתחת להיפוסקניום - החלק שמתחת לבמה (סקנה), שבו היו השחקנים מחליפים תלבושות - נמצאו נרות מאוחרים.

קירוי ההיפוסקניום נסמך על מערך של קשתות הנשענות על אומנות. המשלחת האיטלקית הוכיחה גם כי החומה המעוגלת היא מן התקופה הביזנטית.

ההיפודרום. האתר, המוכר מזה דורות רבים, נחפר בפעם הראשונה בשנת 1972 בידי המשלחת האמריקנית. החופר ג'ון ה' המפרי חפר בו בשלוש נקודות בלבד. הוא קבע שממדיו היו 460 X 95 מ'.

בחלקו המערבי של ההיפודרום נמצא מונח קצהו של אובליסק דמוי חרוט, שגובהו היה 27 מ'. ההיפודרום היה מוארך ונמוך, ושימש לתחרויות של מרכבות. שטחו פוצל לאורך לשני מסלולים באמצעות מבנה מוארך ונמוך הנקרא שדרית. סביב השדרית התנהלו המירוצים במרכבות רתומות לסוסים. על השדרית עמד האובליסק וכן קישוטים אחרים, ביניהם שרידי שלוש אבני הגרניט החרוטיות הנראות בשטח, שהן חלקם התחתון של חרוטים גבוהים יותר; את חלקם העליון של שלושת החרוטים מצא לפני שנים א' וגמן, בשטח הנמל הצלבני, בתוך המים. עמודים אלו, דמויי החרוט, נועדו גם להלהיב את הסוסים במירוצם. גם באובליסק נראים סימני חיתוך, ודאי מן התקופה העות'מאנית, עת ניסו להעביר אותו למקומות אחרים.

בצד המזרחי של ההיפודרום נתגלו יסודותיהם של המושבים וכן החומה הביזנטית. השערת החופרים היא שהחומה בקטע זה, שהיתה צמודה להיפודרום, נבנתה מאבני ההיפודרום. להפתעת החופרים עדיין לא נמצא כאן ממצא הקדום למאה ה-3 לספירה. הם מניחים שבצד המערבי של ההיפודרום הספסלים היו עשויים עץ, ובחלקו המזרחי, וכן בחלקו המעוגל בדרום, הספסלים היו עשויים אבן. בסך הכול הכיל ההיפודרום כ-30,000 מקומות ישיבה.

אצל יוסף בן מתתיהו נזכרים כמה אירועים שאירעו בקיסריה הקשורים באיצטדיון או בהיפודרום. ב"מלחמות היהודים" ב ט, ב-ג נאמר: "וכאשר נשלח פילטוס לנציב [ביהודה] על פי טיבריוס, ציווה להביא בלילה בסתר אל ירושלים את צלמי הקיסר הנקראים סימנים, ולעת הבוקר קמה מבוכה גדולה בקרב היהודים לדבר הזה... כי חוללה תורתם, יען אשר נאסר עליהם לשים כל פסל וכל תמונה בעיר [הקודש] ולשמע הרוגז אשר תקף את יושבי העיר, נהר גם עם הארץ אל ירושלים מעברים. הם מיהרו אל העיר קיסריה להתייצב לפני פילטוס ולהתחנן אליו כי יוציא את הסימנים מירושלים וייתן כבוד לחוקי תורתם, וכאשר השיב פילטוס את פניהם, נאספו מסביב לביתו ונפלו לארץ וכה שכבו חמישה ימים וחמישה לילות ולא משו ממקומם. וביום השישי ישב פילטוס על בימה באיצטדין [סטדיון] הגדול וקרא אליו את ההמון וסבב בכחש, כי הוא אומר להשיבו דבר, ונתן אות לאנשי הצבא לעשות כאשר ציווה עליהם מראש ולהקיף את כל היהודים בכלי נשקם. ובראות היהודים כי אנשי הצבא עומדים מסביב להם בשלוש שורות, נאלמו מפחד פתאום, כי לא חיכו למראה הזה. ופילטוס קרא אליהם, כי יצווה להמית אותם אם ימאנו לקבל את צלמי הקיסר, ואל אנשי הצבא נתן אות לשלוף את חרבותיהם. והיהודים נפלו כולם ארצה כאילו נועדו יחד לעשות את הדבר, והיטו את צוואריהם וצעקו בקול, כי טוב להם למסור נפשם לממיתים מעבור על חוקי דתם. ופילטוס תמה מאוד ליראת האלוהים האדירה הזאת ומיד ציווה להוציא את הסימנים מירושלים".

בספר "קדמוניות היהודים" (טז, 137) מספר ייסף בן מתתיהו על החגיגות שערך הורדוס לכבוד גמר בניין העיר. היה זה בוודאי בשנת 10 לפנה"ס, "שכן הכריז על התחרות במוסיקה ובמשחקי ספורט, והכין המון רב של לוחמי ביניים וחיות ומירוץ סוסים". כאן נזכר מירוץ סוסים, והוא בוודאי נערך במקום המתאים לכך.

את האמפיתיאטרון שבנה הורדוס בקיסריה החלו לחשוף בשנת 1992 אנשי המשלחת בניהולו של י' פורת. בעת הגילוי עדיין לא התבררה מהותו של המבנה, והחופרים כינו אותו "מבנה המושבים". המבנה צר וארוך, מקביל כמעט לקו החוף של ימינו, ומתארו דמוי האות U. הוא פתוח לצפון, ובמרכזו זירה מפולסת. אורכו כ-235 מ' בציר צפון-דרום, ורוחבו כ-64 מ'. הזרוע המזרחית של המבנה והחלק המעוגל בדרום נשמרו היטב. הם עשויים שורות של מושבים הבנויים מאבני כרכר. בזרוע המזרחית השתמרו 12 שורות מושבים, ובחלק המעוגל השתמרו רק 8 שורות מושבים. הזרוע המערבית נהרסה ברובה ולא נשתמרו בה מושבים. היא היתה בנויה כקיר מלא, וממנו שרד רק היסוד.

רוחב הזירה הוא כ-50 מ'. הזירה היתה עשויה עפר מהודק, ובמהלך השימוש הורם מפלסה כמה פעמים ברבדים של חול. הקצה הדרומי נותר למתקן - ספינה - שחצץ בין חלקי המסלול. המבנה נועד להכיל 9,000-7,500 צופים. האמפיתיאטרון שנבנה בימי הורדוס היה פעיל עד המאה ה-3 לספירה. לאחר שיצא מכלל שימוש הצטברו בזירה עפר ושברי חרסים. על המושבים במזרח נבנו תעלות ניקוז הפונות מערבה, ועל קצהו הצפוני-מזרחי של המבנה נבנה במאה ה-4 האגף המערבי של בית מרחץ גדול. בתקופה הביזנטית נבנו כאן בתי העיר.

מקומו של האמפיתיאטרון "בצד דרום של הנמל" תואם במדויק את תיאורו של ייסף בן מתתיהו ("קדמוניות היהודים" טו, 341). העובדה שבזרוע המערבית של המבנה היו אך מעט שורות מושבים, אם בכלל, תואמת היטב את תיאורו של יוסף בן מתתיהו: "במקום שנוח להשקיף ממנו אל הים" ("קדמוניות היהודים" טו, 341). גם מספר הצופים הגדול שהמבנה יכול היה להכיל תואם את הנאמר שם.

המקדשים וארמון המלך. המקדשים לאלילה רומא ולקיסר אוגוסטוס נבנו בוודאי מול הנמל, על השטח שמעל המחסנים, וכל הנכנס לנמל ראה אותם. פרט להם אנו יודעים על שני מקדשים נוספים, שנבנו לכבוד קיסרים מאוחרים; מקומם המדויק אינו ברור. הראשון שבהם הוא מקדש טיבריוס, לכבוד הקיסר טיבריוס, שאותו בנה הנציב פונטיוס פילטוס בשנים 36-26 לספירה. זאת אנו למדים מתוך כתובת הקדשה בלטינית, שנמצאה בידי המשלחת האיטלקית בשימוש משני בתיאטרון.

המקדש השני שעליו ידוע לנו הוא ההדריאניאום - מקדש אדרינוס. הוא נזכר בכתובת יוונית החקוקה על עמוד של שיש אפור, מלבני, שנמצא בסוף המאה ה-19 ממערב להיפודרום, בכנסייה מן המאה ה-6. בכתובת מדובר על בניין הרצפה, הפסיפס והמדרגות שנעשו בבניין שהיה הדריאניאום. העמוד נמצא כיום במוזיאון בקיבוץ שדות ים הסמוך. על מטבעות קיסריה, שהם מקור לא אכזב ללימוד תולדות העיר, נראים מקדשים רבים נוספים. בכמה מטבעות אפשר לראות אלים העומדים בתוך מקדשים שמקומם עדיין לא אותר.

יוסף בן מתתיהו כותב ב"קדמוניות היהודים" על ייסוד העיר, ומציין: "וקישטה גם בארמון מפואר ביותר וגם בבניינים לטובת הציבור".

במערב, מצפון לתיאטרון שחשפה המשלחת האיטלקית, נמצאת לשון סלע טבעית, מעין מזח. בשטח נראית ברכה שמידותיה 18 X 35 מ', וכן חציבה של יסודות לבניין ענקי. בכמה מקומות עדיין ניכרות אבני יסוד באתרן, בתוך התעלות החצובות. סערות הים חשפו מדי פעם רצפת פסיפס בצדו המזרחי של המזח. ב-1960 חשפה המשלחת הימית של לינק את הרצפה, על ידי שטיפת העפר בזרמי מים. המשלחת האיטלקית, שבדקה את השטח, קבעה שהמקום הוא חווילה רומית ובתוכה ברכה. ב-1976 סקרו את המקום י' לוין ואהוד נצר, ולפי דעתם היתה זו ברכת מים בתוך חצר ארמונו של הורדוס, או במרכז הארמון. כאן, כביתר ארמונותיו, ציווה הורדוס לבנות מקום רחצה נעים ושקט. גם בנוגע לפסיפס, שנחשף בשנית, קובע א' נצר שיש דמיון בינו לבין הפסיפס שנתגלה בארמון הורדוס ביריחו. סביב הברכה נמצאה מערכת חדרים. החופרים סבורים שכאן עמד ארמון בן כמה קומות עם חצר פנימית, ובתוכה היתה ברכת המים. ממדידותיהם של נצר ולוין נראה שמידות הארמון היו 100 X 55 מ', והחדרים עם הפסיפס שנתגלו היו כנראה חדרי הכניסה לארמון. החופרים גילו חלקים של פיטוסים ענקיים - כדי ממגורה גדולים שגובהם קרוב ל-2 מ', בדומה לאלה שנמצאו בארמונות הורדוס במצדה ובהרודיון (על המפעל האדיר של בניית אמות המים לקיסריה בידי הורדוס - להלן).

בכתבי יוסף בן מתתיהו נאמר שהבניינים בקיסריה נבנו מאבן לבנה, אך עד כה נתגלתה בקיסריה ההרודיאנית רק בנייה באבן כרכר. רק הדרכים רוצפו באבן גיר קשה, באבנים שהובאו מן הכרמל, מאזור בנימינה. הכותרות ההרודיאניות שנתגלו בתיאטרון עשויות אף הן אבן מקומית ומטויחות בטיח מכויר, ויש לשער שהבניינים שבנה הורדוס בקיסריה טויחו אף הם בטיח מכויר לבן, כמו במפעלי הבנייה האחרים שלו בארץ.

בתקופת הנציבים הרומים בארץ-ישראל ישב הנציב בקיסריה, והעיר היתה הבירה המנהלית של השלטון הרומי בארץ. היתה זו עיר בעלת צביון רומי-הלניסטי, ואוכלוסייתה היוונית-סורית תמכה בשליט הארץ. עם זאת היתה בעיר קהילה יהודית גדולה וחשובה. כמו כן חנה בקיסריה צבא, שעמד לרשות הנציב.

יוסף בן מתתיהו מספר שבעת מותו של המלך אגריפס, בשנת 44 לפנה"ס, שמחו תושבי העיר הנוכריים ואנשי הצבא לאידם של היהודים, ופסלי בנותיו של אגריפס, שעמדו בארמונו בקיסריה, הוסרו והועמדו בבתי הקלון שבעיר ("קדמוניות היהודים" יט, 357). אפשר שהיתה זו תגובתם על כך שקרנה של העיר ירדה בתקופת מלכותו של אגריפס, שכן הוא לא עשה בה זמן ממושך, ותושביה לא זכו בימיו לתשומת לב מספקת. כששמע הקיסר קלאודיוס על מעשה הנבלה שנעשה באגריפס ידידו אחרי מותו, ביקש להגלות את אנשי הצבא מקיסריה, אך תכניתו לא יצאה אל הפועל. אחר מות אגריפס נשלחו נציבים אחרים לשלוט בארץ, וקיסריה היתה שוב בירתם ומקום מושבם. יהודי קיסריה היו מיעוט בקרב הנוכרים, אך הם נמנו עם עשירי המקום, והשפעתם היתה כה רבה עד שתבעו את השלטון בעיר.

באחת התגרות שפרצו בין תושבים יהודים לנוכרים, בזמן שלטונו של הנציב פליקס, גברו היהודים על הנכרים, והנציב גזר שהמנצחים יפנו את מקומם למנוצחים. כאשר סירבו היהודים, שלח הנציב פלוגות צבא, והן פגעו ביהודים ושדדו את בתיהם. אך בכך לא נסתיים הסכסוך, ובאי כוחם של היהודים והנוכרים הגיעו לרומא להתדיין בפני הקיסר נירון. נירון פסק לטובת הנוכרים. בתקופת כהונתו של פליקס נעצר השליח הנוצרי פאולוס בירושלים, ומאחר שהיה נתין רומי, הוא הועבר לרשות שלטונות קיסריה (מעשי השליחים כא-כח). כאן שהה שנתיים, ולבסוף שלח אותו הנציב פסטוס, שבא בשנת 61 לספירה במקום פליקס, לרומא.

המתיחות בעיר בין יהודים לנוכרים לא רפתה. תושבי קיסריה הנוכרים נהנו מחסותם הלא רשמית של הנציב והצבא החונה במקום. ההתנגשויות גברו והגיעו לשיאן בתקופת כהונתו של הנציב פלורוס; בשנת 66 לספירה, עת נהרגו באחת השבתות כ-20,000 יהודים בעקבות התנכלותם של היוונים לבית הכנסת המקומי ("מלחמות היהודים" ב יד, ד-ה).

מצפון לעיר הצלבנית נתגלו שרידי בית כנסת; הם נחפרו במשך שתי עונות חפירה בידי מ' אבי-יונה. אין כל סימוכין לכך שזהו בית הכנסת שבשלו פרץ הסכסוך, הנקרא במקורות היהודיים "כנישתא דמרדתא". במוזיאון שבקיבוץ שדות ים אפשר לראות את אחת מכותרותיו של בית כנסת זה, וכן קטע של רצפת פסיפס שלו עם כתובת הקדשה.

בשנת 66 לספירה היתה קיסריה לבסיסו של קסטיוס גלוס, נציב סוריה, בצאתו לדכא את המרד ביהודה ובגליל. אחרי מפלתו בירושלים, ליד מעלה בית חורון, שלח נירון קיסר לעזרתו את אספסינוס. לאחר שהכניע אספסינוס את המתמרדים בגליל הוא הגיע עם צבאו לקיסריה, וכאן קבע את מפקדתו. אל המפקדה הזאת הובא מן הגליל יוסף בן מתתיהו, מפקד המרד בגליל. מקיסריה יצאו לגיונות רומא, וטיטוס בראשם, להחריב את ירושלים, ואליה שבו לאחר חורבן ירושלים ושרפת בית המקדש. בקיסריה נערכו חגיגות גדולות לכבוד הניצחון, ובתיאטרוניה היו השבויים היהודים לטרף במלתעות חיות הפרא.

כאות הוקרה לתושבי העיר, על נאמנותם לרומא, נקראה קיסריה מעתה קולוניה פרימו פלויה אוגוסטה קיסריה, בירת הפרובינקיה יודיאה. העיר שוחררה ממס גולגולת וממסי קרקעות.

תפקיד דומה מילאה קיסריה עם פרוץ מרד בר כוכבא (132 לספירה). גם אז היו נמלה ומחסניה מקום הריכוז העיקרי של הצבא והאספקה. בראש המפקדה בקיסריה עמד טיניוס רופוס, ואילו בראש המפקדה בגרסה (גרש) שבעבר הירדן עמד הקיסר אדרינוס, אשר לכבודו הוקם בקיסריה ההדריאניאום. לפי סברתו של מ' אבי-יינה, נלקח מתוך ההדריאניאום פסל הפורפיר האדום, פסל שגילו חברי שדות ים בשעת סיקול שדה. את הפסל הזה הציב שליט ביזנטי במאה ה-2 לספירה כעיטור לרחבה מרוצפת. היה זה פסלו של אדרינוס קיסר.

האתר הביזנטי שבו חפר פרופ' ש' ייבין ובו נתגלה הפסל הוא רחוב מרוצף לוחות שיש שנעשה בהם שימוש משני. בצפונו נראים שני עמודים, היוצרים פתח משולש. המבנה והעמודים נשאו בוודאי שלוש קשתות. מדרום לקשתות אלו הועמדו שני פסלים: ממזרח - פסל הפורפיר של אדרינוס. הפסל הושב על כיסא גרניט אפור שלא היה כיסאו המקורי, ומולו היה פסל שיש לבן שהורכב בהרכבה מאוחרת משני חלקים. מצפון לפתח המשולש נראה ריצוף של פסיפס גס; המוליך אל עשר מדרגות. ברצפת המשטח שלפני המדרגות יש כתובת, ובה נזכר שמו של נציב שלא נודע עד כה. בבדיקות שנעשו בזמנו התברר שרצפת הפסיפס משתרעת למרחק רב צפונה, במקום שבו התחילה המשלחת האמריקנית לחפור, וכן דרומה.

מדרום לרחוב חשפה המשלחת האמריקנית רחבה - כיכר מרוצפת פסיפס, המעוטרת בדגמים אדומים, וסביבה חנויות. כנראה היה זה צומת בצורת כיכר, שהיה מקושט במזרקה ובפסלים. במקום נתגלה פסל האלה טיכה, המוצג במוזיאון שבקיבוץ שדות ים, וכן ראש אישה, שניהם משיש לבן, המעידים על פארה של הכיכר. רחוב זה והכיכר הם כאמור מן התקופה הביזנטית, ואילו העיטורים והפסלים הם רומיים.

הנצרות חדרה לקיסריה בתקופה קדומה, ובסוף המאה ה-2 לספירה כבר ישב בעיר אפיסקופוס. במאה ה-3 היה בה בית אולפנא נוצרי מפורסם וכן ספרייה גדולה, ובראשה עמד אוריגנס, מאבות הכנסייה החשובים. כאן הוא התקין את התרגום המפורסם לתנ"ך, ההקספלה. בשנים 330-315 היה אוזביוס, מחבר האונומסטיקון, הארכיאפיסקופוס של העיר. הוא היה גם ראש הכנסיות של ארץ-ישראל. קיסריה היתה עיר הולדתו של פרוקופיוס, היסטוריון החצר של הקיסר יוסטינינוס ה-1 במאה ה-6.

בעיר הנוצרית התקיימה גם קהילה יהודית חשובה. היו לה בתי כנסת ובתי מדרש, ורבני קיסריה התווכחו עם אבות הכנסייה בוויכוחים פומביים. קיסריה היתה העיר האחרונה שנותרה בידי הביזנטים בארץ-ישראל, ובשנת 639 לספירה כבשוה המוסלמים לאחר מצור ממושך.

החפירות הארכיאולוגיות בקיסריה, מאז שנות ה-60 של המאה ה-20, נעשו ברובן באתרים ביזנטיים, ונחשפה בהן העיר בתקופה שבה הגיעה לשיא גודלה, גם מבחינת שטחה – כ-800 דונם - וגם מבחינת מספר תושביה. אורכה של החומה הגדולה המקיפה את קיסריה הוא 2.5 ק"מ, והמשלחת האיטלקית קבעה שהיא הוקמה בתקופה הביזנטית. כתובת שנמצאה בשנות ה-40 מול שער ההיפודרום, שם היה בוודאי השער המזרחי של העיר, מספרת על הבורגוס, החומה, שנבנתה שוב בידי שליט או נציב מקומי בלתי ידוע בתחילת המאה ה-6, כנראה בימי יוסטינינוס קיסר. הכתובת מוצגת במוזיאון שבקיבוץ שדות ים.

בשטח מול החומה הצלבנית מדרום נחשף בניין ענק ממדים בידי המשלחת האמריקנית. בניין ביזנטי זה כולל חדרים לצד מסדרון רחב; הם מרוצפים בפסיפס בעל דגמים גיאומטריים. בארבעה מן החדרים נתגלו כתובות ברצפה. זהו בניין הקשור אולי במנהל העיר. שתיים מן הכתובות הן ציטוט מן הברית החדשה, מאיגרת פאולוס אל הרומאים; כתובת שלישית מבקשת את ברכתו של ישו למען ה"ספרן" ונושאי תפקידים אחרים. כתובת רביעית, הנמצאת בכניסה, מברכת לשלום את הנכנסים והיוצאים.

החופרים סבורים שבניין זה היה ארכיון הספרים של העיר. מדרום לו נתגלתה שורה של בניינים מקומרים, שתחילתם 20 מ' ממערב לבניין הביזנטי. כאן חשפה המשלחת האמריקנית מבנה מקומר מתחת למבנה ביזנטי. מדרום למבנה זה נמצא קמרון נוסף, זהה לראשון. כמו כן נתגלתה שורה של קמרונות הניצבים לחוף; אפשר שהיה כאן כביש לאורך החוף. קמרונות נוספים נתגלו בכיוון צפון-דרום, כ-20 קמרונות בסך הכול.

בבדיקה שנערכה באחד הקמרונות נמצאו כלי חרס ומטבעות ומספר גדול של קנקני אגירה, המעידים על כך שהמקום היה בתחילה מחסן, וכי הוא מן המאה ה-1 לספירה.

בשלב השלישי, בסוף המאה ה-3 לספירה, היה בקמרון הראשון מיתריאום - מקדש לאל מיתרה. זהו מקדש מיתרה הראשון שנתגלה בארץ. באולם זה נמצאו ספסלי אבן לאורך הקירות, ועל הקירות נראים שרידי ציורים. ליד הספסל המזרחי נמצאה לוחית עגולה עשויה שיש, שקוטרה 7.3 ס"מ, ועליה תבליט המתאר את האל מיתרה הורג פר.

בחפירות שנערכו כאן בשנים 1995-1993 נחשפו הקמרונות כולם למלוא אורכם ולעומק יסודותיהם. הקמרונות הוקמו בתקופה הרומית המאוחרת, בסוף המאה ה-2 או בראשית המאה ה-3 לספירה. נראה שיש לתארך בהתאם גם את התקנת מקדש מיתרה. מעל לקמרונות ניצב אולם רחב שהיה מוקף בברכה, והיא הוסבה בהמשך לגן נוי.

אתר נוסף מן התקופה הביזנטית נתגלה על גבעת חול בשכונת הווילות שמצפון לחורבות קיסריה, כ-300 מ' מצפון-מערב ל"כנסיית הציפורים". זהו בית מגורים גדול. סביבו נתגלו גם שרידי סרקופגים וקברים רומיים, המעידים על כך שהיה אתר קבורה בתקופה הרומית. באחד החדרים נשתמרה רצפת הפסיפס. זהו פסיפס עדין ויפה, ובו שני מדליונים שקוטר כל אחד מהם הוא 1.75 מ', ובהם נראות כתובות מתרגום השבעים. את הכתובות פענח מ' אבי-יונה. במדליון הצפוני נמצא נוסח תרגום השבעים לתהלים ד, ח: "מפרים ודגנם ויינם ושמנם רבו". במדליון הדרומי נמצא נוסח תרגום השבעים לדברים ז, יב-יג: "ה' אלוהיך... ובירכך... דגנך ותירושך ויצהרך... והרבך אמן". נוסח הכתובות מחזק את הסברה האומרת שהיה זה ביתו של בעל אחוזה עשיר שהתפרנס מעיבוד אדמותיו. על פי ממצא החרסים במקום האתר שייך לתקופה שבין שלהי המאה ה-5 לספירה ובין ראשית המאה ה-6 לספירה.

בחפירות המשלחת האיטלקית נחשף אתר ביזנטי נוסף, כ-750 מ' מצפון-מזרח לקצה אמת המים העליונה, המערבית. זוהי מערכת מבנים שעיקריה בית מרחץ וברכה הצמודה לו ממזרח. על פי קטעי כתובות ושרידי צלב שנמצאו על קירות הכיפות ותקרותיהן בחדרי החימום, קבעו החופרים שהיה זה מקום טבילה באתרו של מנזר גדול. לדעת אחרים זהו כנראה בית מרחץ ציבורי, שמימיו הגיעו בצינור מאמת המים הסמוכה. בבסיס הברכה קבועות חוליות חרס רבות, ועליהן נמצאו שרידים רבים של עצמות דגים. נראה שבברכה גידלו דגי אמנון.

בחפירת הצלה שערך י' פורת מדרום לקיסריה, ב-1974-1973, נתגלתה אמת מים - צינור - שלא היתה ידועה עד אז; בתקופה הביזנטית הובילה אמה זו את מימי מעיינותיו של נחל חדרה לקיסריה.

גני קיסריה. מדרום לחורבות קיסריה, במקביל לחוף הים, בשטח שמצפון לנחל חדרה, משתרעת רצועה של חוליות ובה רשת סוללות עפר, התוחמות שטחים מלבניים נמוכים. בראש הסוללות פזורה כמות עצומה של חרסים, מטבעות, שברי רעפים, אבנים מסותתות, אבני פסיפס וקטעי לוחות שיש. החוקרים התלבטו בבעיית זיהויו של אתר זה. היו שסברו שזהו פרוור דרומי של קיסריה, שנקבר מתחת לחולות נודדים, והיו שסברו שאלה הם שדות קיסריה הביזנטית, שדות שהושקו במים שהגיעו באמות המים מצפון בכוח הכבידה.

ב-1974-1973 נערכה בשטח חפירת הצלה מטעם אגף העתיקות והמוזיאונים, בהנהלת י' פורת, והתברר שאלה הם שרידי מפעל פיתוח כביר של הכשרת חולות לעיבוד חקלאי בשיטת המואצי - חקלאות המנצלת מי תהום עיליים בשטחי חולות בקרבת חוף הים. מפעל זה השתרע על פני כ-3,000 דונם בתקופה הערבית המאוחרת (במאות ה-10-9). החופר סובר שמפעל זה היה פרי יוזמה ממלכתית, ובחלקות גידלו ירקות, עצי פרי ואולי גם קנה סכר. המפעל ננטש ערב הכיבוש הצלבני, או במשך התקופה הצלבנית.

קיסריה נכנעה לצלבנים בראשית מסע הצלב ה-1, והעלתה מס לגודפרואה מבויון, אך לאחר זמן קצר מרדה בו. בשנת 1101 כבש בודואן ה-1 את קיסריה, החריבה וטבח את רוב תושביה. העיר שוקמה והפכה לבירת סניוריה. היא בוצרה מחדש באמצע המאה ה-13, בעיקר בשנת 1251, על ידי לואי ה-9 "הקדוש", מלך צרפת.

השרידים הבולטים ביותר בשטח קיסריה הם שרידיה של העיר הצלבנית. כאן נשתמרו החפיר, שרוחבו 9 מ' ועומקו 13 מ', החלקלקה ושרידי החומה. אשנבי קשתים נותרו בשלמותם ליד השער הדרומי. יסודות המגדלים ניכרים היטב לאורך כל החומה.

בחומה היו שלושה שערים. אל השער הצפוני נכנסים על גבי גשר משוחזר; שרידיו עודם ניכרים: אומנה בולטת על החלקלקה, וכן בולטים שרידי בניין קשתות המוביל אל השער. שרידי כל התקרות מעוטרים בארבעה קימורים מצטלבים, הנשענים על אומנות בעלות כותרות. גם בשער המזרחי הגשר משוחזר; הגישה עקיפה, וניכרים בו שני שלבים של בנייה. חומת העיר הצלבנית ושער הכניסה הדרומי הם למעשה שיפוץ של חומת העיר הערבית מראשית תקופת השלטון הפאטמי, באמצע המאה ה-10.

מצפון לשער המזרחי נתגלתה מנהרה משופעת שפתחה בתחתית החלקלקה, קרוב לקרקעית החפיר; היה זה פתח ליציאת סתר לחיילים המתגוננים. כאן נמצא הפתח סתום, ואפשר שהמתגוננים לא הספיקו לפותחו בעת התקפת הפתע של הגנרל הממלוכי ביברס, בשנת 1265. מנהרות כגון זו נתגלו גם ממזרח לשער הצפוני וממזרח לשער הדרומי. השער המזרחי, שהוא השער העיקרי, אינו נמצא באמצע החומה, אלא דרומה ממרכזה, ונראה שנקבע במקום זה בשל כביש קדום, שהגיע לקיסריה ממזרח. אפשר שהכביש המוליך מן השער אל הנמל בתוך העיר הצלבנית הוא המשכו של אותו כביש קדום. חידוש בניית השערים והחומה מיוחס ללואי ה-9 "הקדוש", מלך צרפת, והם נהרסו בידי ביברס בשנת 1265.

בעיר נתגלו גם שרידי קתדרלה צלבנית, על הגבעות מול הנמל, במקום שבו עמדו לפני כן המקדשים הרומיים, מעל למחסנים המקומרים. כאן נתקיים אתר הפולחן המרכזי של העיר. החלק הבולט בקתדרלה הוא הקיר המזרחי, הכולל שלושה אפסיסים. בניינה לא נשלם, כי קירה הצפוני שקע אל הקימורים שמתחתיו, ונקבר תחת עיי המפולת. הקתדרלה נבנתה על יסודות מסגד מפואר.

המשלחת של פרופ' ק"ג הולום, מאוניברסיטת מרילנד, חשפה כאן מבנה מהתקופה הביזנטית. מבנה זה מורכב ממתחם רבוע (54 X 54 מ') הסוגר על מתומן שקוטרו כ-40 מ', ובו מתומן נוסף בקוטר 22 מ'. ממבנה זה שרדו היסודות בלבד. החופר מציע לזהות את המבנה כמקדש שהוקם סביב שנת 500 לספירה להנצחת זכרו של המרטיר פרוקופיוס, אשר זכה למעמד של קדוש לאחר שהומת בקיסריה במאה ה-3 על קידוש אמונתו.

הנמל והמצודה הצלבנית. שובר הגלים העכשווי של נמל קיסריה בנוי על יסודות שובר הגלים הצלבני. ביוזמת חברי קיבוץ שדות ים הוחל בשנות ה-50 של המאה ה-20 בבניית מעגן לספינות דיג. כאן שוקעה ספינת מעפילים שטובעה על שרידי שובר הגלים הצלבני; שובר הגלים מימי הורדוס נמצא במרחק מה מערבה משובר גלים זה. המצודה עומדת על בסיסו של שובר הגלים ההרודיאני. היא מנותקת מן העיר באמצעות תעלה שרוחבה 20 מ'. תעלה זו נחפרה ודאי בידי הצלבנים, והיא גרמה לנמל להיסתם בחול שנסחף לתוכו. התעלה הצילה את תושביה הצלבנים של קיסריה, כאשר נסוגו אל המצודה בעת התקפת ביברס וניתקו עצמם מן העיר באמצעות הרמת הגשר המיטלטל או שריפתו.

קיסריה היתה תל חורבות עד שנות ה-60 של המאה ה-19. אז ניסו להיאחז בה צ'רקסים שהגיעו מבולגריה, אך ניסיונם נכשל. ב-1878 נוסד במקום כפר קטן של מוסלמים מבוסניה - "בושנקים". הם בנו בתים ושני מסגדים בתחום העיר הצלבנית, והשתמשו בשרידי המבנים העתיקים. אז הוקם גם מבנה ממשל, ובו ישב מושל האזור - המדיר. בחצרו נחתה יונת הדואר ששלחו אנשי מחתרת ניל"י לספינה בריטית. לכידתה הביאה לחשיפת המחתרת ולחיסולה בידי התורכים במלחמת העולם ה-1.

הכפר ננטש במלחמת העצמאות. בבית המושל, בניין דו-קומתי הבנוי על מרתפיה המקומרים של מצודת החוף הצלבנית, נמצאות כיום מסעדה וגלריה לאמנות.

קיסריה ים. שרידי הנמל ההרודיאני ותכניתו הכללית אותרו בפעם הראשונה ב-1960 - משלחתו של א' לינק חשפה את ראשו של שובר הגלים הצפוני עד למפלס בסיסו, בעומק של כ-12 מ'.

בשנים 1965-1963 ערכה האגודה למחקר תת-ימי בישראל סקרים תת-ימיים בנמל, ובשנים 1976-1975 נערכו סקר וחפירות בדיקה מטעם המרכז הישראלי ללימודי ים באוניברסיטת חיפה. העבודות נעשו מצפון לנמל ומדרום לו, ובקו החוף שבמזרחו.

מאז 1977 עוסקת משלחת מטעם המרכז ללימודי ים באוניברסיטת חיפה, בראשות א' רבן בחפירות בתחום הנמל.

הנמל ההרודיאני. הנמל ההרודיאני של קיסריה הוא הנמל הקדום ביותר שבו נעשה שימוש בטכניקות שעליהן המליץ ויטרוביוס, בן דורו של הורדוס, בחיבורו "על הארכיטקטורה", חיבור הכולל פרק על הנדסת נמלים. החפירות אישרו את דיוק תיאוריו של יוסף בן מתתיהו.

הנמל ההרודיאני היה מורכב משלוש ברכות משנה, בנויות זו בתוך זו. החיצונית שבהן נוצרה באמצעות בניית שני שוברי גלים לסגירת שטח נרחב של ים פתוח; הברכה מורכבת משובר גלים המקיף מדרום וממערב שטח מים של כ-100 דונם. צדה הפנימי היה רציף לטעינה ולפריקה, ועליו הוקמו מבני אחסון; שובר גלים שני סגר על שטח המים מצפון.

מבני הנמל החיצון, כולל שוברי הגלים, נמצאים כיום במפלס הנמוך במטרים אחדים מן המפלס המקורי - כתוצאה משקיעת קרקעית הים בשיעור של 7-5 מ'. שרידי שובר הגלים הדרומי מתמשכים מערבה עד למרחק של כ-200 מ', ופונים בקשת רחבה צפונה, למרחק של כ-300 מ' נוספים.

גופו של שובר הגלים בנוי מגושי תלכיד שנוצקו לתוך תבניות עץ, והונחו על גבי מצע של אבני גויל. שוליו החיצוניים של השובר נשענים על אבני גזית. במרחק של כ-30 מ' משובר הגלים נמצא קיר המקביל לצדו הדרומי. קיר זה נמשך לאורך 200 מ', והמשכו המערבי הרוס וקבור בקרקעית. הקיר הונח על תשתית מלאכותית של מצע חלוקים, והוא בנוי מגושי תלכיד שנוצקו בתבניות עץ על קרקעית הים. נראה שקיר זה היה שובר הגלים הקדמי.

פתח הנמל נמצא כנראה כ-100 מ' ממזרח לפינתו הצפונית-מערבית של שובר הגלים. סמוך לפתח וממערב לו שרדו מפולות של מבנה אבן אדיר, אולי המגדלור או הדרוסיאום, המגדל על שם דרוסוס, בנו החורג של אוגוסטוס, מגדל שיוסף מציין כגדול המגדלים שעל שובר הגלים.

שובר הגלים הצפוני מתמשך מבסיסו שעל סלע טבעי עד למרחק של כ-180 מ'. רוחבו 70-60 מ'. בקצהו, בקרבת פתח הנמל, נמצאו בין השאר קורות עץ שבאמצעותן השקיעו כנראה את אבני הענק. גילן של קורות אלו הוא בערך 1550-1700 שנה לפני זמננו, ואפשר לשער שאלה הם שרידי ניסיונו של הקיסר אנסטסיוס (518-491 לספירה) לשקם את הנמל השקוע. בקרבת ראש השובר הצפוני נתגלו אטבי ברזל להצמדת אבני הגזית.

הברכה התיכונה נמצאת ממזרח לנמל החיצון, ושטח מימיה כ-200 X 200 מ'. בצפון ובדרום היא תחומה בכפים סלעיים, ובמזרח היא תחומה במגדל העגול ובקו החומה המערבית של מגדל שרשן. מבני מצודת הנמל הצלבנית וריצוף הבטון המודרני מכסים כיום חלק משרידי הבנייה ההרודיאנית. הברכה הפנימית נבנתה אולי עוד בתקופה ההלניסטית.

הנמל ההרודיאני שקע באופן סופי בראשית המאה ה-4 לספירה. מאז נעשה שימוש במפרץ שמדרום כשטח עגינה מוגן למחצה: סוללה המתמשכת לדרום מעבר למרחק של כ-180 מ' מצדה הדרומי של מצודת הנמל הצלבנית הגנה באופן חלקי מפני רוחות צפוניות-מערביות. בדרום המפרץ נמצא חצי-אי סלעי שפולס ונחצב. במרכזו יש ברכה, שאולי בה שמרו על דגים טריים. ייתכן שזה מקומו של שוק הדגים.

הנמל הצלבני הותקן בחלק משטחה של הברכה התיכונה של הנמל ההרודיאני. פני הים היו אז נמוכים בכמטר אחד ממפלסם כיום. מצודת הנמל נבנתה על גבי בסיסו של שובר הגלים הדרומי של הנמל ההרודיאני, והופרדה מן היבשה באמצעות תעלת חפיר רחבה.

אמות המים של קיסריה

אף על פי שקיסריה הוקמה על פני שכבת מי תהום גבוהים, המאפשרת אספקת מים באמצעות בארות, דאגו בוני העיר לאספקת מים זורמים לעיר, כמקובל בערים הגדולות של התקופה הרומית. המערכת מורכבת מכמה חלקים, והיא עברה בדיקה של חוליית "סקר ישראל" בהנהלת מ' עולמי.

האמה הגבוהה. ראשיתה של האמה הגבוהה היתה תעלה בודדת שהובילה את מי עינות שומי לקיסריה. בימינו שרדה תעלה זאת - תעלה א' - בקטע שתחילתו במחצבות בנימינה וסיומו סמוך לקיסריה, שם נהרסה האמה בגלי הים. לא נותרו ממנה שרידים ברורים בקטע שבין עינות שומי למחצבות בנימינה, ורק השיקולים הטופוגרפיים וההידרולוגיים מצביעים על עינות שומי כעל המקור הראשוני של המערכת. התעלה נישאת על מבנה קשתות. רק במקום שבו היא צריכה לחצות את רכס הכרכר, בכפר ג'סר א-זרקא, היא עוברת בנקבה חצובה, בעלת פירים אנכיים. יש להניח שחלק זה של המפעל נבנה על ידי הורדוס, מייסד העיר, או זמן קצר אחרי זמנו.

נראה שעם גידול אוכלוסייתה של קיסריה לא סיפקה תעלה זו את צורכי המים של העיר, ונבנה מפעל נוסף. מקור אספקת המים הנוסף הוא אזור נחל תנינים העליון, בסביבת המושבים עמיקם ואביאל של ימינו. באזור זה היו לפנים כמה מעיינות; הם יבשים היום בגלל הנמכת מפלס מי התהום בשאיבה מקידוחים.

ריכוז המעיינות נעשה בשעתו בנקבה תת-קרקעית חצובה, ובה פירים במרחקים קצובים - של 40 מ'. ארבעה מן הפירים נוקו בשנת 1988 בידי חברי חוג סיור של בית ספר שדה פולג, בניהולם של ש' רוק וע' זיגלמן. אורך הנקבה כ-6 ק"מ. שיטה זאת היתה מקובלת מאוד בהנדסת המים הרומית.

את אזור בקעת הנדיב חוצה האמה בתעלה בנויה. היא עוקפת את בניין התיאטרון הרומי בכפר שומי, ומצטרפת אל תעלה א' ליד מחצבות בנימינה. אמה זאת - תעלה ב' - הוצמדה לדופנה הימני של תעלה א', ובבנייתה נשמר סגנונה הארכיטקטוני של תעלה א'. במקומות שבהם נהרסו התעלות בימינו, ונוצר חתך, אפשר להיווכח על נקלה בקדמותה של תעלה א'. לתעלה א' כרכוב קישוטי משני צדדיה. כאשר הוצמדה אליה תעלה ב', "נבלע" הכרכוב הימני, ותעלה ב' עוטרה בכרכוב זהה, כמובן רק בצדה הימני, הגלוי. המסד של תעלה א' מורכב מאבני גזית משני צדדיו, וביניהן מילוי. בוני תעלה ב' בנו רק בצדה החיצוני שורה של אבני גזית, והמילוי מגיע עד לצדה הימני של תעלה א'.

את תעלה ב' והמפל התת-קרקעי באזור אביאל-עמיקם בנו כנראה הלגיונות הרומיים ששהו בארץ בזמן מרד בר כוכבא, בימיו של הקיסר אדרינוס. עד כה נמצאו בהם עשר כתובות, כולן על תעלה ב', וכולן, למעט שתיים, מזכירות את אדרינוס קיסר ואת הלגיון ה-2 טרינה פורטיס, הלגיון ה-6 פרטה והלגיון ה-10 פרטנסיס. כל אחת מן הכתובות נתונה בתוך טבולה אנססה. במקרה אחד מופיעה טבולה אנסטה בלי כתובת. הכתובות נכתבו כולן בלטינית. מלבדן נמצאה כתובת אחת ביוונית משנת 385 לספירה, ובה מסופר על תיקון האמה.

כדי להגיע לשתיים מן הכתובות נכנסים לכביש הכניסה לבית חנניה, העוקף את תל מברך מצפון, ולפני כניסתו למושב מסתעפת ממנו מערבה דרך עפר, הנמשכת במקביל לאמת המים הגבוהה. כ-15 מ' ממערב לכביש, על דופנה הצפוני של האמה, יש שתי אבנים מיוחדות. באבן השמאלית חקוק סמל הלגיון הרומי ה-10 - עיט היוצא מכוך (ראשו שבור) מעל זר. בתוך הזר יש כתובת, ותרגומה: "אימפרטור טרינוס אדרינוס [נעשה בידי] יחידת הלגיון ה-10 פרטנסיס". מתחת לזר נראית דמות אלת הניצחון הרומית - ראשה ורגליה שבורים. באבן הימנית חקוקה כתובת בתוך טבולה אנסטה, וזו לשונה: "אימפרטור קיסר טרינוס אדרינוס אוגוסטוס בידי יחידה של הלגיון ה-10 פרטנסיס".

מפעל מים זה היה פעיל בנראה במשך 1,200 שנה, אם כי לא ברציפות, עד לתקופה הצלבנית, ובפרק זמן זה נעשו בו שינויים ותיקונים. במקום שבו חוצות האמות את האזור הביצתי שבין בית חנניה לג'סר א-זרקא אירעו בו תקלות רבות עקב שקיעת היסודות. בשלב מסוים נעשה ניסיון להתגבר על כך, ותעלה א' הופנתה לאמה העוקפת את הביצה מדרום. סגנון הבנייה בקטע העוקף שונה מהסגנון של שאר חלקיה של האמה, ומעיד על כך שהעקיפה נעשתה כנראה בתקופה הביזנטית.

במסגרת המאמצים להתגבר על השקיעה באזור הביצתי נעשה גם שינוי בתעלה ב'. בתוך התעלה הונחו שלושה צינורות חרס, והמים זרמו רק בהם. שינוי זה אנו מוצאים רק בקטע שבין מחצבת בנימינה לסוף העקיפה. המשך הזרימה היה כנראה בתעלה. שלב אחרון בתולדות תעלה ב' היה סתימתה ובניית מסד ותעלה קטנה על פניה, היא תעלה ג'. את שרידיה של תעלה זאת אפשר לראות בקרבת קיסריה וגם באזור בית חנניה. כאן אפשר להבחין במסד. הוא נבנה מעל למעטפת הטין שעל גבי הצינורות. מפעל זה סיפק לקיסריה כמות מים קטנה יחסית, אך במפלס גבוה ב-2.5 מ' מעל למפלס של תעלה ב'. אפשר להניח ששינוי זה נעשה בתקופה הצלבנית, בזמן שקיסריה היתה עיר קטנה, אך מפלסה היה גבוה ממפלסה בתקופות הקודמות.

האמה הנמוכה. אמת המים ניצלה את כל מקורות המים שהיו מרוחקים מקיסריה מרחק סביר ונמצאים ברום מתאים, אך כמותם לא סיפקה כנראה את כל צורכי המים של העיר. מצפון לקיסריה יש מקור מים עשיר - שפע המעיינות הנובעים בביצת כבארה, ליד קיבוץ מעגן מיכאל של ימינו. ואולם חסרונו של מקור מים זה הוא שמפלס המעיינות נמוך ב-3-2 מ' מן המפלס הנמוך ביותר שאליו צריך היה להביא את המים בקיסריה. כדי להרים את מפלס המעיינות לגובה המתאים נבנו שני סכרים מאבני גזית גדולות. סכר אחד, שאורכו 200 מ', חסם את מוצא נחל תנינים לים דרך רכס הכרכר שמדרום למעגן מיכאל; הסכר השני, שאורכו 900 מ', חצה את מישור החוף מדרום לתחנת הרכבת בזכרון יעקב של ימינו. כך נוצר שטח סגור, שגבולותיו הם הר כרמל במזרח, החוליות שליד בית חנניה בדרום, רכס הכרכר במערב והסכר בצפון. שפיעת המעיינות יצרה כאן אגם, ומפלסו התאים להובלת המים לקיסריה. המים זרמו תחילה בתעלה חצובה בצדו המערבי של רכס הכרכר, ובהמשך זרמו בתעלה בנויה ומכוסה בקמרון. ממערב לג'סר א-זרקא עוברת האמה הנמוכה מתחת לאמה הגבוהה, ומכאן ואילך מקביל מהלכה לאמה הגבוהה, ממזרח לה.

לפי החישובים הגיעה ספיקתה של האמה הגבוהה בתעלה א' ל-930 מ"ק בשעה; בתעלה ב' – ל-1,630 מ"ק בשעה; בתעלה ג' – ל-214 מ"ק בשעה; ובשלושת צינורות החרס – ל-150 מ"ק בשעה. באמה הנמוכה היתה הספיקה 2,560 מ"ק בשעה. השיפוע לאורך תחתית התעלות באמה הגבוהה, בקטע שבין המחצבה בבנימינה לקיסריה, היה 16-13 ס"מ לכל קילומטר. באמה הנמוכה אין כלל שיפוע. מן האמות יצאו קווי צינורות חרס: מן האמה הנמוכה יצא קו צינור חרס אל מרגלות תל תנינים, ומן האמה הגבוהה יצא קו צינורות חרס אחד מערבה, אל תל א-תדוירה, כ-2 ק"מ מצפון לקיסריה הצלבנית, וקו צינורות חרס שני מזרחה, אל "המבנה הנוצרי", כ-1,200 מ' מצפון לקיסריה הצלבנית. קו זה חוצה את האמה הנמוכה.

ביבליוגרפיה:
כותר: גן לאומי קיסריה
שם  הספר: מדריך ישראל החדש : אנציקלופדיה, מסלולי טיול
עורך הספר: בן יוסף, ספי
תאריך: 2001
בעלי זכויות : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור; כתר הוצאה לאור; ידיעות אחרונות
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור; כתר הוצאה לאור; ידיעות אחרונות
הערות: 2. כרך 1 - מילון למונחי יסוד ומפתח / עורך הכרך - ספי בן יוסף.
2. כרך 2 - החרמון, הגולן ועמק חולה / עורך הכרך - מנחם מרקוס.
3. כרך 3. הגליל העליון וחופו / עורך הכרך - מושון גבאי.
4. כרך 4. הגליל התחתון וחופו ובקעת כנרות / עורכי הכרך - מושון גבאי, יצחקי גל.
5. כרך 5. הכרמל וחופו ורמות מנשה / עורכי הכרך - סלמאן אבו רוכן, יעקב שורר.
6. כרך 6. העמקים / עורכי הכרך - יוסי בוכמן, יצחקי גל.
7. כרך 7. שומרון ובקעת הירדן / עורכי הכרך - ספי בן יוסף, מנחם מרקוס.
8. כרך 8. השרון / עורך הכרך - יואב רגב.
9. כרך 9. מישור החוף הדרומי, פלשת / עורך הכרך - יואב רגב.
10. כרך 10. השפלה / עורך הכרך - יואב רגב.
11. כרך 11. הרי יהודה / עורך הכרך - ספי בן יוסף.
12. כרך 12. ירושלים / עורכת הכרך - אלונה ורדי.
13. כרך 13. מדבר יהודה ובקעת ים המלח / עורך הכרך - ספי בן יוסף.
14. כרך 14. הנגב הצפוני / עורך הכרך - מנחם מרקוס.
15. כרך 15. הר הנגב והערבה / עורך הכרך - מנחם מרקוס.
הערות לפריט זה:

1. לקוח מתוך כרך 8 - השרון בעריכת יואב רגב.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית