שרון (שיינרמן), אריאל (אריק)

איש צבא ופוליטקאי. שרון נולד בכפר מל"ל ב-1928, למד בתיכון בתל-אביב והצטרף ל"הגנה" ב-1945. 1947 שירת כנוטר במשטרת היישובים העבריים. במלחמת העצמאות שירת כמפקד מחלקה בחטיבת אלכסנדרוני ונפצע בקרב על לטרון. בתחילת 1949 היה למ"פ וב-1951 מונה לקצין-מודיעין פיקודי בפיקוד מרכז. בשנים -1953 1952 למד היסטוריה ומדעי המזרח באוניברסיטה העברית בירושלים ובתוך כך נתמנה מפקד היחידה 101, שהוקמה לשם ביצוע פעולות תגמול נגד התקפות הפדאיין. בינואר 1954 התמזגה היחידה עם גדוד צנחנים בפיקודו של שרון וגדוד זה המשיך בפעילות הבלתי-שגרתית מעבר לקווי האויב. רמת הביצוע של הפעולות שעל ביצוען היה מופקד היתה גבוהה, אך אחדות מהן נתקלו בביקורת קשה, כמו זו בקיביה, שם נהרגו גם נשים וילדים. ב-1956 נתמנה שרון למפקד חטיבת הצנחנים ולחם במבצע קדש. בשל קרב במיצר המתלה, שלרבים נראה כמיותר ואשר נפלו בו חללים רבים, התעוררו חילוקי-דעות קשים בינו לבין פקודיו ובינו לבין הרמטכ"ל משה דיין. בעקבות הביקורת יצא בשלהי 1957 לקורס לפיקוד ומטה במכללה צבאית בבריטניה והרמטכ"לים חיים לסקוב וצבי צור הקפיאו את קידומו בצה"ל. בשנים 1962‎-1958 פיקד על חטיבת חי"ר ועל בית-הספר לחיל-רגלים ולמד בבית-הספר למשפטים של אוניברסיטת תל-אביב. רק עם מינויו של יצחק רבין לרמטכ"ל ב-1964 החלה שוב התקדמותו בצבא. רבין מינה את שרון לראש מטה פיקוד הצפון וכעבור שנתיים לראש מחלקת ההדרכה בצה"ל. בתפקיד זה זכה בדרגת אלוף. במלחמת ששת-הימים השתתף כמפקד אוגדת שריון וזכה לתהילה על קרבות שניהל באום- כתף ובאבו-עגיילה. לאחר המלחמה חזר לתפקידו כראש מחלקת ההדרכה ובתפקיד זה העביר בסיסי הדרכה ליהודה ושומרון. ב-1969 מונה לאלוף פיקוד הדרום ובתפקידו זה פעל לביצורו של קו בר-לב ונטל חלק פעיל במלחמת ההתשה, תוך שהוא מבקר קשות את דרך פעולתו של הרמטכ"ל חיים בר-לב. אחרי שנכנסה לתוקפה הפסקת האש לאורך תעלת סואץ באוגוסט 1970 ובמשך כל שנת 1971 התרכז שרון בחיסול תאי מחבלים ברצועת-עזה ובפינוי הבדואים מצפון-סיני. על פעולת הפינוי זכה שוב לביקורת קשה וננזף על-ידי הרמטכ"ל. הוא הציע לאפשר למצרים לקיים מינהל אזרחי בסיני בעוד צה"ל מחזיק בו לתקופה של 15 שנים, ובינתיים יתפתחו בין הארצות יחסי אמון הדדי.

מאחר ששרון ידע, שסיכוייו להתמנות רמטכ"ל קלושים, פרש מהצבא ביוני 1973 כדי להתמודד בבחירות לכנסת כחבר המפלגה הליברלית. בתקופה הקצרה עד פרוץ מלחמת יום-הכיפורים פעל נמרצות להקמת הליכוד. בזמן המלחמה הוחזר שרון לשירות פעיל כמפקד אוגדת שריון וצלח עם אנשיו את תעלת סואץ. שוב, כבעבר, זכה לביקורת נוקבת על סירובו למלא פקודות יחד עם הבעת הערכה לכישוריו כמפקד וטקטיקן. בדצמבר 1973 נבחר שרון לכנסת השמינית. במהלך 1974 הציע במאמר, שישראל תישא ותיתן עם הארגון לשחרור פלסטין על הקמתה של מדינה פלסטינית בירדן, אולם, בדצמבר 1974 החליט להתפטר מהכנסת וקיבל מינוי חירום בכיר בצה"ל. מיוני 1975 עד מרס 1976 כיהן שרון כיועץ מיוחד לראש הממשלה רבין והחל לתכנן את שיבתו לפוליטיקה. לאחר גישושים אצל מפלגות אחדות הקים מפלגה משלו בשם שלומציון, שזכתה בשני מושבים בכנסת התשיעית (1977), אך זו התמזגה עד מהרה בתנועת החרות. בממשלה שהקים מנחם בגין ביוני 1977 נתמנה לשר החקלאות ויושב-ראש ועדת השרים להתיישבות. בתוקף תפקידיו אלו קרא שרון להקמת רשת צפופה של יישובים יהודיים עירוניים וכפריים ביהודה ושומרון, כערובה נגד החזרת שטחים אלה לריבונות ערבית. בתקופה זו נחשב שרון כפטרונו של גוש אמונים. על אף האמביוולנטיות שלו לגבי תהליך השלום עם מצרים, המליץ שרון לבגין, בזמן שזה היה בקמפ-דייוויד, לוותר על פתחת רפיח תמורת שלום. אולם ביחסים בין השניים התפתחה מתיחות כאשר בגין סירב למנותו לשר הביטחון לאחר התפטרותו של עזר וייצמן מהתפקיד ב-1980.

רק לאחר הבחירות לכנסת העשירית (1981) מונה שרון לשר ביטחון. בינואר 1982 השלים המטכ"ל, לבקשת שרון, תוכנית ל"מבצע אורנים", שבוצעה בתוך כמה חודשים במבצע שלום הגליל. מטרות מבצע אורנים, כפי שהוגדרו על-ידי שרון, היו שחרור יישובי הצפון מהתקפות טרור, חיסול המחבלים בביירות מבחינה צבאית ומדינית כאחת, הקמת ממשלה חוקית בלבנון שתחתום על חוזה שלום עם ישראל, והרחקת הסורים מאזור ביירות. באפריל 1982 ניהל שרון את פעולת הפינוי הבעייתית מפיתחת רפיח, חרף התנגדותם של אנשי גוש אמונים.

שרון היה מעורב אישית בכל שלבי מבצע שלום הגליל, שהחל ב-6 ביוני, ולפי טענת מבקריו, לרבות בנו של ראש הממשלה זאב בנימין בגין, לא אחת העלים את מהלכיו מידיעת ראש הממשלה או שדיווח לו עליהם לאחר מעשה. שרון אישר אישית את כניסת הפלאנגות למחנות הפליטים סברה ושתילה למחרת ההתנקשות בנשיאה הנבחר של לבנון בשיר ג'מאייל ב-15 בספטמבר 1982, כדי לאפשר להם לחפש מחבלים. בעקבות הטבח שביצעו הפלאנגות במחנות אלה ודוח ועדת כהן נאלץ שרון להתפטר מתפקידו כשר הביטחון, אך נשאר בממשלה כשר בלי תיק.

על אף התנגדות בשורות המערך מונה שרון לשר התעשייה והמסחר בממשלת האחדות הלאומית לאחר הבחירות לכנסת האחת-עשרה (1984). זמן קצר לאחר המינוי נסע שרון לארצות-הברית כדי להופיע במשפט הדיבה שהגיש נגד השבועון "טיים" על מאמר שפרסם, שלפיו יש בנספח סודי לדוח ועדת כהאן ראיות ששרון עודד את משפחת ג'מאייל לנקום בפלסטינאים. חבר המושבעים מצא שאין שחר להאשמה וכי המאמר הוא בגדר השמצה, אך פסק שפורסם ללא כוונת זדון ודחה את תביעתו של שרון לפיצויים בסך 50 מיליון דולר. שרון המשיך לכהן כשר התעשייה והמסחר עד יוני 1990 ולפתח את תוכניתו להתישבות יהודית צפופה ביהודה ושומרון סביב 11 אזורים פלסטיניים אוטונומיים.

בעקבות החלטת הממשלה מ-15 במאי 1989 לקיים בחירות בשטחים עמד שרון בראש החישוקאים בליכוד שבקשו להכשיל את היוזמה. בישיבה סוערת של מרכז הליכוד ב-12 בפברואר 1990 אף הכריז על התפטרותו מהממשלה. לאחר שהממשלה נפלה ב-15 במרס, בעקבות הצבעה על הצעת אי-אמון, נתמנה שרון בממשלה שהקים יצחק שמיר ביוני לשר הבינוי והשיכון. במסגרת זאת האיץ את ההתיישבות בשטחים, סייע לעמותות פרטיות שעסקו ברכישת בתים בעיר העתיקה ובמזרח-ירושלים והיה אחראי לרכישת עשרות אלפי קרוונים ותנופת בנייה אדירה, אך לא תמיד מחושבת, עבור גל בעלייה שהחל לזרום מברית-המועצות ב-1989. במסגרת הממשלה הצטרף שרון לשרי התחיה, צומת ומולדת בהתנגדותו לוועידת מדריד. בהתמודדות על ראשות הליכוד במסגרת מרכז המפלגה ב-20 בפברואר 1992, הגיע שרון שלישי, אחרי שמיר ודוד לוי, עם תמיכה של 22%.

על אף התנגדותו לתהליך אוסלו הרבה ראש הממשלה רבין לשוחח עם שרון על תהליך השלום. שרון לא התמודד על ראשות הליכוד מול בנימין נתניהו בפברואר 1993, אך במשך תקופה מסויימת שקל להתמודד על ראשות הממשלה. כשהציג נתניהו את ממשלתו בפני הכנסת לאחר הבחירות לכנסת הארבע-עשרה (1996) לא נכלל שרון בין שריו, אך בעקבות לחצים מטעם לוי ושרים אחרים הוקם עבור שרון משרד חדש, בעל עוצמה רבה - משרד התשתיות. במסגרת זאת הכין תכנית לעיבוי ההתנחלויות בשטחים. לאחר התפטרותו של דוד לוי ממשרד החוץ, מונה לתפקיד באוקטובר 1998.

לאחר כשלונו של נתניהו בבחירות לראשות הממשלה במאי 1999 והתפטרותו בהנהגת הליכוד, הועמד שרון בראשות המפלגה. הוא לא הסתיר את רצונו להשתתף בממשלת אחדות לאומית בראשותו של אהוד ברק, אך ברק העדיף את ש"ס. ב-2 בספטמבר נבחר שרון ליו"ר הליכוד לאחר שהתמודד מול אהוד אולמרט ומאיר שטרית, ברוב של 53% מהמצביעים מקרב חברי הליכוד.

בעקבות כישלון השיחות בקמפ דייוויד ביולי ופרישת ש"ס המפד"ל וישראל בעלייה מהממשלה, התקיימו מגעים בין ברק ושרון על הקמת ממשלת אחדות לאומית. אך המגעים לא הובילו להסכמה. בביקורו המתוקשר של שרון על הר-הבית ב-28 בספטמבר 2000, הכריז ש"לכל יהודי זכות לבקר בהר-הבית."

למרות החלטתו של בנימין נתניהו לחזור לחיים הפוליטיים לקראת האפשרות שיתקיימו בחירות חדשות, החליט שרון להגן על מעמדו הפוליטי ואף להתמודד מול נתניהו. לאחר שהוחלט על-ידי הכנסת שלא יתקיימו בחירות חדשות לכנסת אלא רק לראשות הממשלה ונתניהו החליט שלא להתמודד, נשאר שרון מועמד הליכוד לראשות הממשלה.

בבחירות לראשות שממשלה בחודש פברואר ‎2001 זכה שרון בניצחון סוחף על פני אהוד ברק. לאחר התפטרות ברק מראשות מפלגת העבודה ומהכנסת הקים שרון ממשלת אחדות רחבה שנכללו בה העבודה-מימד, כל המפלגות הדתיות, מפלגות הימין ועם אחד. בממשלה בשיאה כיהנו ‎29 חברים.

אחד ממעשיו הראשונים של שרון בתפקיד ראש הממשלה היה ביטול הבחירה הישירה של ראש הממשלה, שלדעתו הובילה לריסוק שתי המפלגות הגדולות ולא הביאה עמה את היציבות הפוליטית המיוחלת. בשיתוף עם שר הביטחון בנימין בן-אליעזר פעל נמרצות לדכא את האינתיפאדה השנייה, שהאמתלה לפריצתה היתה עלייתו להר-הבית בחודש ספטמבר ‎2000. בחודש מרס ‎2002 פתח צה"ל במבצע "חומת מגן" והוחלט שלא לאפשר ליו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת לצאת ממתחם המוקטעה ברמאללה.

על רקע הידרדרות במצב הכלכלי של ישראל ופרישת מפלגת העבודה מהממשלה בחודש נובמבר ‎2002 החליט שרון לקיים בחירות מוקדמות לכנסת ה-‎16 בסוף חודש ינואר ‎2003, על בסיס שיטת הבחירות הקודמת. הליכוד בהנהגתו זכה בבחירות אלה ב-‎38 מנדטים - כפליים ממספר הקולות שקיבלה מפלגת העבודה בראשות עמרם מצנע. לאחר הבחירות שאף שרון להקים קואליציה עם העבודה ושינוי, אך לאחר שמצנע סירב להצטרף לממשלתו הקים ממשלה עם שינוי, עם מפלגות הימין ועם המפלגות הדתיות - פרט לש"ס. הוא מינה את אהוד אולמרט לתפקיד שר התעשייה, המסחר והעבודה וממלא-מקום ראש הממשלה, את בנימין נתניהו מינה לתפקיד שר האוצר ואת סילבן שלום לתפקיד שר החוץ, וכך הצליח לשמור על שלום בית במפלגתו. שרון נתן לנתניהו גיבוי מלא בפעולות שנקט להבראת המשק, שהיה על סף קריסה; פעולות אלה פגעו קשות בשכבות החלשות, אך סייעו בהעלאת הכלכלה על דרך המלך. שרון גם אישר לשר הביטחון שאול מופז להתחיל בבניית גדר ההפרדה, כאחת הדרכים להקשות על פלסטינים נקיטת פעולות טרור נגד ישראל.

בסוף שנת ‎2003, לאחר שהגיע למסקנה שאין בצד הפלסטיני מנהיג שאפשר לנהל עמו משא-ומתן, החליט שרון לנקוט מדיניות חד-צדדית של התנתקות מרצועת-עזה, ובכלל זה פירוק כל היישובים הישראליים בה ויישובים אחדים בצפון השומרון. תכנון ההתנתקות ויישומה במהלך חודש אוגוסט ‎2005 גרמו מתח רב בתוך הליכוד - כרבע מכלל חברי הסיעה הצביעו בכנסת נגד מדיניותו של שרון ונתניהו התפטר מהממשלה ערב ההתנתקות. רוב חברי הממשלה מהימין התפטרו גם הם מהממשלה לפני ההתנתקות, ושינוי פרשה מהממשלה בסוף שנת ‎2004, על רקע הכוונה להעלות את הקצאת הכספים למפלגות הדתיות בתקציב לשנת ‎2005. בחודש ינואר ‎2005 הצטרפה מפלגת העבודה לממשלה וכך נמנעו בחירות מוקדמות באותה עת.

לאחר בחירתו המפתיעה של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה, ב-‎10 בנובמבר ‎2005, והחלטתו להוציא את סיעת העבודה מהממשלה, ועקב הניסיון המתמשך של ה"מורדים" בליכוד להקשות על שרון את ניהול הממשלה ולגרום להחלפתו בתפקיד יושב-ראש המפלגה, הכריז שרון ב-‎21 בנובמבר כי הוא פורש מהליכוד ומקים סיעה ומפלגה חדשה - קדימה. למפלגה החדשה הצטרפו מייד ‎13 חברים נוספים מסיעת הליכוד, שלושה חברים מסיעת העבודה-מימד, ובהם שמעון פרס, וכמה חברים מסיעות אחרות. משאלי דעת קהל הראו שיש לקדימה בראשות שרון סיכוי להשיג עד ‎40 מנדטים בבחירות לכנסת ה-‎17, שנקבע כי מועדן יהיה ‎28 במרס ‎2006.

על תקופת כהונתו השנייה של שרון בתפקיד ראש הממשלה העיבו פרשיות שחיתות לכאורה ואי-סדרים כספיים, שבניו עמרי וגלעד היו מעורבים בהן. אף שהפרשיות נגעו בשרון עצמו, לא נפתחה חקירה נגדו.

ב-‎18 דצמבר לקה שרון באירוע מוחי קל. כעבור כמה ימים חזר לעבודה, באישור רופאיו. ב-‎4 בינואר ‎2006 לקה בשבץ מוחי קשה.

בעקבות יישום תוכנית ההתנתקות מרצועת-עזה גברה הפופולריות של שרון בציבור בישראל הרבה מעבר לפופולריות שלו בתוך מפלגתו ולפופולריות של הליכוד בציבור. שרון היה גם לאישיות פופולרית ואהודה ברחבי העולם, לאחר שבמשך שנים - לאחר מבצע "שלום הגליל" - נחשב מנהיג קיצוני ומחרחר מלחמה.

הבעת האהדה לשרון בישראל ובעולם הרחב גברה מאוד לאחר ההידרדרות במצבו הבריאותי. גם יריבים פוליטיים מובהקים הדגישו את החום האנושי שקרן ממנו, את היותו איש משפחה מסור ואת התבטאויותיו המפתיעות בנושאים מדיניים בכלל ובכל הקשור לפתרון הבעיה הישראלית-פלסטינית בפרט.