עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > פרשנות המקרא > פרשנות ימי הבניים
מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי


תקציר
מדוע זכה רש"י במעמדו ההיסטורי? פרק זה מסכם את חידושיו של רש"י ועומד על המניעים שהביאוהו לפעול כמהפכן וכחדשן בתחום החינוך והיצירה הרוחנית.



אחרית דבר: רש"י - בין שמרנות לחדשנות
מחבר: פרופ' אברהם גרוסמן


ראוי היה לקרוא לספר זה 'רש"י - מהפכן או שמרן', אם כי מבחינות מסוימות עדיף היה לכנותו 'רש"י - בין חדשנות לשמרנות'. זאת משום שבמציאוּת של תקופתו ניתן לתאר כמה מחידושיו של רש"י מבחינה חינוכית ומבחינה תרבותית כמהפכה. בפרק הזה אני מבקש לסכם בקיצור נמרץ - ולעתים ברמיזה בלבד - את חידושיו של רש"י המפוזרים בספר ולכנסם יחד, כדי שיאירו את אישיותו מן הפן רב החשיבות הזה שטרם הוערך כראוי ולעמוד על הגורמים המשוערים לחדשנותו. אמנם, כבר לפני יותר ממאה וחמישים שנים תיאר שמשון בלוך את רש"י כחדשן, אלא שדבריו לא זכו להד הראוי להם, אם משום שנכתבו בעברית מליצית ואם משום שהכותב ייחד את דבריו לחידוש שבעצם כתיבת פירושים בדרך הקרובה לפשט:

ולכן רק האיש הרם ונשא וגבה מאד, אשר לא יעצור ברוחו מלסולל מסילות חדשות בלבבו לבלתי לכת תמיד אחרי אשר התהלכו לפניו מדורות עולמים [...] הוא הגבר חכם בעוז אשר מרומים ישכון והוקם על מעל בני עליה המעטים בשני דור דור. כאלה אנשי חיל יקרי הערך אשר עשו להם לב חדש ורוח חדשה בתורת ה', שְנים ילדה לנו אומתנו, לפי ידיעתנו, והם רש"י והראב"ע ז"ל [...] והראשון [רש"י] בפירושיו וביאוריו על כתבי הקודש והתלמוד בקצור נמרץ, אשר במלים מעטים רבות ישמיענו עפ"י הפשט ודקדוק הלשון, לא קדמוהו גם כן אדם מעולם.1

בתפיסת רש"י כחדשן בתחום הפרשנות לתלמוד יש מידת-מה של הפרזה, שהרי הרגמ"ה בגרמניה ור' חננאל בן חושיאל בקירואן שבצפון אפריקה קדמו לו. ואף אם לא הגיעו למעלת פירושו, חידוש מהותי אין כאן. אף-על-פי-כן יש משום חידוש בעיסוק הרב ובהיקף הנרחב של מפעלו הפרשני למקרא ולפיוט, ובעצם הפיכת הז'אנר הפרשני לעיסוק המרכזי בפעילות הרוחנית בחברה היהודית בתקופתו - תחילה בצרפת ובאשכנז ומאוחר יותר אף מחוצה להן. גאוני בבל נזקקו אך במעט לז'אנר הפרשני, בייחוד במפנה המאות ה-11-10. הגאונים הראשונים נמנעו במשך מאות שנים לכתוב פירושים לתלמוד ולמקרא. הדבר נבע מכמה גורמים, ודנתי בהם בפירוט במקום אחר.2 העיסוק הרב של רש"י ותלמידיו בז'אנר הספרותי הזה ובהיקף הנרחב שלו, הכולל סוגים שונים של מקורות קדומים, מלמד על רצון לקרב את המקורות לא רק לעולמו של הלמדן אלא גם לעולמו של היהודי "הממוצע", "המשכיל". תיארתי את הפעולה הזאת כנובעת ממגמה של תחושת שליחות ושל תפיסת עולם דמוקרטית לעומת גישה שמרנית, ובמידת-מה אף מתנשאת, שאִפיינה את הישיבות של גאוני בבל. שהרי מקורות מפורשים מאפשרים גישה חופשית אליהם לכל החפץ בכך. גאוני בבל חששו מאוד שההתפתחות הזאת תוביל לפרשנות מוטעית. רק לימוד מפי מורה מבטיח מניעת שיבושים בהבנת המקורות. אפשר גם שביקשו לשמור על ההגמוניה שלהם.

בהגדרת רש"י כמהפכן וכחדשן כוונתי גם להיבטים חשובים אחרים אשר צונץ, בלוך ואחרים לא עסקו בהם. ארבעת החידושים החשובים ביותר שלו הם בתחום החינוך:

א. הפתיחוֹת הרבה והנכונות לקבל תורה מכל המרכזים היהודיים באירופה ובארצות האסלאם, ובהם: בבל, ארץ-ישראל, איטליה, גרמניה, פרובנס וספרד. מדובר במסורות פרשניות, דקדוקיות והלכתיות גם יחד. עוצמתה של הפתיחוּת הזאת ניכרת מאוד בהשוואה לחשדנות ולסגירוּת החלקית שהיו באותה עת בספרד ובגרמניה - כל מרכז כלפי המסורת של האחר. כבר עמדתי על כך בדיון בבית מדרשו של רש"י בפרק ג. כאילוסטרציה לכך אביא את ההתכתבות בין חכמי אשכנז לחכמי ספרד בסוגיית נוסח הכתובה.3 הוויכוח בין החכמים השונים נסב על נוסח חתימתה של ברכת אירוסין. זמנן המשוער של האיגרות הללו הוא הרבע האחרון של המאה ה-11. בתקופה הזאת התנהלו ויכוחים סוערים בגרמניה, ובמידה פחותה גם בצפון צרפת, בשאלת תקפותם של מנהגים שונים. הפיצול במנהגים בקהילות אשכנז במחצית השנייה של המאה ה-11 היה גדול ביותר, בעיקר בשל אופיו של היישוב היהודי שם שהתקבץ ממקומות שונים. לראשונה אף חובר באותה עת בגרמניה ספר שמטרתו העיקרית הייתה לאסוף את המנהגים השונים של חכמיה. בפנייתם אל חכמי ספרד מציינים השואלים במפורש כי "יש במקומנו שחותמין ב"א [ברוך אתה] ה' מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין ויש שחותמין מקדש עמו ישראל". בסיכום תשובתם השיבו הכותבים לחכמי ספרד: "ידוע תדעו כי אנו לא נסור [ממנהגנו] ולא נסור ימין ושמאל ממנהג קדמונינו הגאונים".

לא בכדי תיארו חכמי אשכנז את רבותיהם כ"גאונים". כן עשו גם במקומות אחרים. אין זו מליצת לשון גרידא אלא הבעת הערכה רבה לרבותיהם. על כל פנים, ההצהרה הזאת - שהם לא יסורו ימין ושמאל ממנהג אבותיהם - מעידה כאלף עדים על דבקותם במנהגי מקומם.

ב. הביקורתיות. כמי שהאמת נר לרגליו והוא שם אותה בראש מעייניו, ראה רש"י חובה לעצמו לבקר פרשנות ופסיקה שנראו לו מוטעים, ובדרך הזאת חינך את תלמידיו. אלה לא היססו לבקר גם את תורתו של רש"י. בראשית המאה ה-11 הצדיק ר' אליהו בן מנחם ממנש את זכותו להנהיג את קהילות צפון צרפת בקשריו עם רב האיי גאון, ותיאר את עצמו כיורשו וכמי שההנהגה העליונה בחרה בו לתפקיד הזה. והנה, בסוף אותה מאה בא איש צנוע ועניו, רש"י, חסר יומרה לתוארי כבוד ולייחוס משפחה, ובכוח עשייתו העלה את המרכז בצרפת למרום פסגתו. עם זאת, תלמידיו הקרובים ביותר של רש"י, שדיברו עליו בחמימות ובהערצה כה רבים ותיארוהו כאדם "שכל מעשיו לשם שמים", הרשו לעצמם לחלוק עליו בעוז ובתקיפוּת. זהו גם הרקע לשינויים שעשה ר' שמעיה בתוך פירוש רש"י לתורה. הרשב"ם הגדיר את פירושו של רש"י לשמות ב: 2 כ"שקר". יש להניח כי בהגדרה הזאת ראה הרשב"ם לנגד עיניו את רש"י המתפלמס בתקיפוּת עם רבותיו שלו ברדיפתו אחר האמת, ומתאר כ"שקר" נוסח מוטעה שבמחזור התפילה בדין הפרשת תרומה (פרק ב לעיל). דרכו של רבינו תם, נכדו של רש"י, שלעתים חלק על רש"י בתקיפוּת, מאפיינת את בית מדרשו של רש"י עצמו ומשקפת את רוחו ואת דרכו. אין זה מקרה שדווקא בצפון צרפת במאה ה-12 התירו חכמים לתלמידים לפתוח בית מדרש משלהם סמוך לבית המדרש של רבם, וקבעו בכך אמות מידה חדשות ביחסם של מורים אל תלמידים. לר' יצחק בן שמואל, נינו של רש"י, היה חלק חשוב בתמורה הזאת. נראה כי הייתה זו פריחה טבעית של זרעי הפתיחוּת שטמן רש"י שני דורות קודם לכן, אף אם אין ראיה מכרעת לכך.

ג. עידוד התלמידים ליצור עוד בעת לימודיהם אצל רש"י. זו תמורה רבת ערך. אמנם רבנו גרשום מאור הגולה החל בדרך הזאת, אך רש"י הביא אותה למרום הפִסגה. בפרק ג ערכתי רשימה של יצירותיהם של תלמידי רש"י. אלה כתבו חיבורים העוסקים בפרשנות המקרא, התלמוד, המדרש והפיוטים; מונוגרפיות הלכתיות; מחזורים; וכן חיבורים העוסקים בדקדוק, באסטרונומיה, בתולדות חכמים ועוד. הרשימה הזאת מפליאה הן בכמותה והן בגיוונה. כמעט שאין תחום עיסוק של חכמי ישראל בימי-הביניים שבו לא עסקו רש"י ותלמידיו (למעט פילוסופיה ורפואה שלא חדרו לאשכנז באותה תקופה). אם משווים את היצירה הענֵפה והמגוונת הזאת לפעילות הספרותית בבתי המדרש האחרים בתפוצות ישראל באותה עת, כולל גרמניה וספרד, התופעה מפליאה עוד יותר - הן מבחינת מספרם של היוצרים והן מבחינת ההיקף הרחב והרב-גוני של יצירתם. תלמידי רש"י העידו על מעורבותו בפעילותם הספרותית המגוונת, וקשה לתאר את ההתפתחות המרשימה הזאת בלא עידודו ובלא הדרכתו.

ד. יחסו אל המנהג. מתן הבכורה לתלמוד הבבלי תוך צמצום כוחם של מנהגים מקומיים ששורשם באיטליה, בארץ-ישראל ובמרכזים אחרים, או כאלה שמקורם לא היה ברור. על אף חיבתו של רש"י למנהגים המקומיים הוא סירב בדרך-כלל לבטל מפניהם את התלמוד הבבלי. כאמור בדיון על דמותו של רש"י בפרק ב, הוא מחק במו ידיו נוסח ברכות שהיה מקובל בקהילתו משום שסתר את העולה מהתלמוד הבבלי ומתוך הבאה בחשבון של צרכים כלכליים. כל אלה במטרה להקל על בני קהילתו.

בנכונותו של רש"י לדחות מקצת המנהגים הוא פיתח דרך עצמאית שהייתה מנוגדת לדרכם של חכמי אשכנז בימיו, בייחוד במגנצא. כאמור, בני מכיר שתיארו את המציאוּת בישיבות גרמניה בסוף המאה ה-11 דבקו במנהג המקומי וסירבו לא רק לשנותו אלא אף לבדוק את שורשיו. לשם אילוסטרציה אציין את הקפדתו של ר' נתן בן מכיר על חכם שביקש ממנו להסביר את השורש של מנהג מסוים בעת כתיבת הכתובה: "והוכיחו בתוכחות מה צריך לבדוק לו על מנהג קהילות קדושות מימי קדושים" (מעשה הגאונים, עמ' 55). הוא אף יצא בלשון בוטה נגד המשנים ממנהג מגנצא, בהם רש"י, ותיארם כ"שועלים" (בדיון על מעמדו של רש"י - פרק ב).

אלה הם שני עולמות רוחניים מנוגדים לחלוטין. הראשון, שאותו ייצג רש"י, ראה בתלמוד הבבלי בסיס לפסיקה ההלכתית, והיה מוכן מתוך גישה שכלתנית לדחות מפניו מנהגים מקובלים ואף נוסח ברכות קדום. לעומת זאת, באשכנז - בייחוד במגנצא - ראו את המנהג המקומי כמקודש. מאלף הסברו של רש"י - בתשובתו לר' נתן בן מכיר איש מגנצא - כי מקורו של נוסח ברכת "המלך המשפט" (במקום "מלך המשפט") בתפילת שמונה-עשרה בעשרת ימי תשובה הוא בשיבוש חזנים שלא הקפידו די הצורך על ההיגוי הנכון בעת תפילתם, וכי השיבוש חדר לנוסחי התפילה. הגישה השכלתנית הזאת היא המונחת בבסיס רבים ממעשיו של רש"י ומדרכי הנהגתו. חינוך התלמידים והבריות להגיע לשורשי האמת ולדחות מפניהם מסורות מקומיות מקודשות היה בגדר מהפכה של ממש, בייחוד במציאוּת של קהילות ישראל באשכנז באותם ימים.

החדשנות של רש"י בתחום הזה הייתה ביחס למקובל בגרמניה, שהשפעתה על קהילות צרפת באותה עת הייתה רבה. ר' יוסף טוב עלם ור' אליהו בן מנחם ממנש, שניים מחכמיה של צרפת במחצית הראשונה של המאה ה-11, כבר פעלו להחדרת מורשתם של גאוני בבל באירופה הנוצרית. הם ינקו והושפעו מהמסורת המזרחית-הבבלית הרבה יותר מחכמי אשכנז. ההיצמדות הרבה של חכמי צרפת לתלמוד הבבלי וליצירתם הספרותית וההלכתית של גאוני בבל נמשכה בצרפת גם במחצית השנייה של המאה ה-11. הביטוי המובהק לכך הוא מפעלו הפרשני וההלכתי של רש"י, ולאחר מכן חיבורי תלמידיו שהנהיגו את קהילות צפון צרפת. כאמור בפרק ג, תלמידיו של רש"י עמדו על החשיבות הרבה של חידושיו אלה וכינוהו "המורה הגדול".

תחום אחר שבו היה רש"י חדשן הוא הסגנון והלשון. כאמור, הוא חידש יותר מאלף מילים בלשון העברית, כפי שבדק ומצא יצחק אבינרי. כמו כן פיתח שיטה חדשה בניתוח הדקדוק העברי על-פי תפיסתו. על העניין הזה עמד לאחרונה חנוך גמליאל. דנתי בשניהם בפרק ה.

גם את גיוס הפרשנות למקרא לצורך הפולמוס הדתי עם הנצרות יש לראות כחידוש של רש"י. עמדתי בהרחבה על הנושא הזה בכמה מקומות, ובעיקר בפרקים ד-ה. אמנם, המגמה של ניצול המקרא לצורכי הפולמוס הגיעה לשיא רק במאה ה-12, ואולם פריצת הדרך של רש"י - בייחוד בפירושיו לשיר השירים, לתהלים, לישעיה ולתרי עשר - היא שסללה נתיבות לבאים אחריו.

תופעה חברתית, שהייתה בה מידת-מה של חידוש ואשר השפיעה בעקיפין על אופיו של בית המדרש בצרפת לעומת זה שבגרמניה, היא מרכזיותו של ייחוס המשפחה בישיבה ובחברה. כל החכמים המפורסמים של ישיבת מגנצא עד שנת תתנ"ו, אשר ידוע לנו עליהם - למעט ר' יעקב בן יקר - נמנו עם צאצאיהן של חמש משפחות מיוחסות בלבד. בדורות האלה תפסו בניהן של המשפחות המיוחסות עמדות בכורה בלעדיות בראשות הישיבה ובהוראה בה.

הדבר אינו מקרי. מן השליש האחרון של המאה ה-11 השתמרו שמות של חכמים רבים ממגנצא בכלל, ושל המורים בישיבתה בפרט, בשל תיאוריהם המפורטים של בני מכיר. מאלפת העובדה שהמציאוּת הזאת הייתה שרירה וקיימת במלוא תוקפה ובמלוא עוצמתה. מעמדן של המשפחות האלה נשמר אפוא על אף הגידול הרב במספר היהודים בעיר באותם הימים.

גם בווֶרמייזא הייתה המציאוּת דומה, אף כי לא באותה מידה של קיצוניות. משפחות מסוימות מקבילות במעמדן ובמקומן המרכזי בישיבת ווֶרמייזא למשפחות המיוחסות שבמגנצא. על כוחו הרב של ייחוס המשפחה בקרב הציבור היהודי בכללותו ניתן ללמוד מפנייתם של חכמים מובהקים בכבוד נדיר אל בניהן של אותן משפחות מיוחסות גם כאשר היו אלה צעירים יחסית.

בבית המדרש של רש"י לא היה זכר לתופעה הזאת. הוא עצמו לא נמנה עם המשפחות המיוחסות, וניתן להניח שאילו היה נשאר במגנצא (ואולי גם בוורמייזא) לא היה זוכה להתמנות לראש ישיבה. גם לגבי צרפת קיימות עדויות על שושלות של חכמים בשני הדורות שקדמו לרש"י, אך אין עדויות על גינוני הכבוד ועל השילוב של תפקיד מדיני ורוחני בהנהגת הקהילות ובייצוגן בפני השלטונות, בוודאי שלא בתקופתו של רש"י. בנוסף, באופיו היה רש"י רחוק ביותר מהוויית המשפחה המיוחסת, ובישיבתו לא הנהיג גינוני כבוד ושררה. למרבה האירוניה, הוא עצמו הפך בעל כורחו למייסדה של שושלת שהנהיגה את קהילות צרפת במשך כמה דורות וזכתה במרוצת הדורות להערצה נדירה אף יותר מאשר המשפחות המיוחסות שבאשכנז.

בחדשנותו הייתה ברכה רבה. אי אפשר לתאר את התפתחות המרכז היהודי בצפון צרפת בדורו של רש"י, ויותר מזה - בדור שאחריו, ללא הפתיחוּת, הביקורתיות והעידוד ליצירה. כל אלה שימשו גורמים מדרבנים ומעוררים להמשך היצירה המגוונת והענֵפה בצרפת ואף מחוצה לה. גישתו הבסיסית של רש"י, שהאמת לבדה צריכה להנחות את העשייה הספרותית, היא המונחת ביסוד התפתחות יצירתם של בעלי התוספות. אמנם, ראשיתן של התוספות הייתה בגרמניה, ולא בצרפת, וצמיחתן החלה עוד בסוף ימיו של רש"י ובלי קשר לפירושו לתלמוד, ואולם הפירוש הזה נתן להן דחיפה עזה. מיותר לציין שהתפתחות הפרשנות היהודית למקרא ולתלמוד גם יחד הושפעה מאוד מפירושו של רש"י. אף אלה שלא הלכו בדרכו עשו שימוש בפירושיו כנקודת מוצא לדיונם.

החדשנות והשליחות

בפתח הספר הצגתי את אחת השאלות החשובות בחקר דמותו ופועלו של רש"י: מה היו המניעים שהביאוהו לפעול כמהפכן וכחדשן בתחום החינוך וביצירה הרוחנית בניגוד מוחלט לאופיו? היינו, מה דחף את רש"י לבנות בית מדרש המבוסס על יצירה אקטיבית של הלומדים ועל פתיחוּת רבה ומה הביאו לכתוב פירוש מקיף למקרא על כל מאפייניו הנזכרים.

לדעתי, רש"י עצמו השיב על השאלה הזאת, אך כדרכו של ענוותן מופלג הצניע אותה ולא דיבר עליה במפורש. ואולם, ניתן לגלותה ברמיזות הטמונות בפירושיו למקרא ולתלמוד. הדברים ראויים לדיון מפורט, ואביאם כאן בקיצור נמרץ. את דרכו הספרותית והציבורית של רבו, ר' יצחק הלוי ראש ישיבת וורמייזא, תיאר רש"י במשפט: "רבינו יצחק הלוי שם דברים על לבו ופיזר בשעת המכנסין" (סידור רש"י, סימן קעד). בדבריו אלה רמז רש"י לברייתא במסכת ברכות (סג, ע"א) שבה נאמר בשמו של הלל הזקן: "בשעת המכניסין [!] פזר, בשעת המפזרים כנס". ופירש שם רש"י:

"בשעת המכניסים" - שאין חכמי הדור מרביצים תורה לתלמידים, "פזר" - אתה, לשנות לתלמידים. "בשעת המפזרים" - שהגדולים שבדור מרביצים תורה, "כנס" - אתה, ולא תיטול שררה עליהם, ואף זו לכבוד שמים היא לאחוז במידת הענוה.

רש"י סבר שלדעת הלל חייבים אנשים ראויים ליטול אחריות על עצמם ולהרביץ תורה ברבים אם חכמי הדור אינם עושים כן. ואולם, עליהם להימנע מהעשייה הזאת אם חכמים אחרים עוסקים בכך. רק אז ינהגו "במידת הענוה" ויימנעו מהפצת תורה ברבים; שהרי מלאכת הקודש הזאת כבר נעשית בידי אחרים. במרכז העולם שלהם תעמוד התורה ולא כבודם ומעמדם האישי. ר' יצחק הלוי היה הדמות המרכזית בביסוסה של ישיבת וורמייזא במחצית השנייה של המאה ה-11. היה לו חלק מכריע בהפיכתה למרכז תורה תוסס ופורה עד שהייתה למתחרה של הישיבה המפוארת אך השמרנית של מגנצא. אם את ר' יצחק הלוי ראה רש"י כמי שדאג להפצת תורה "ופיזר בשעת המכנסין", קל וחומר שראה כן את פעולתו שלו בצפון צרפת, שהייתה בדורו מרכז ירוד מבחינת ידע התורה.

בפירושו לקהלת (י:11) קבע רש"י במפורש כי תלמיד חכם חייב לדרוש תורה בפני בני קהילתו. אם אינו עושה כן, הוא עתיד לתת על כך את הדין. המציאוּת הקשה בתקופתו של רש"י בצפון צרפת - העדר תלמידי חכמים מובהקים, בורוּת בחלקים נכבדים של החברה וסכסוכים חברתיים קשים - הניעה אותו ליטול על שכמו את העול הכבד של הרבצת תורה ברבים והנהגת הציבור.

תודעת השליחות של רש"י ינקה משני מקורות נוספים: השפעת דמותו של הלל והפולמוס הדתי עם הנצרות. בתלמוד מתואר הלל כמי שדאג להפצת התורה בארץ-ישראל בתקופה קשה: "שבתחִלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה. חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה" (סוכה, כ, ע"א). להלל ולרש"י היו תכונות אופי זהות, ובראשן הענווה. ענוותנותו של הלל היא אחד הסמלים המובהקים שלו, כמפורש במסכת שבת, ל, ע"א ("לעולם יהא אדם ענוותן כהלל"). תכונה משותפת נוספת שלהם הייתה רדיפת השלום. גם גורלם היה זהה: על הלל מסופר כי הוא למד תורה בעוני מופלג. כפי שראינו לעיל בפרק ב, גם רש"י עשה כן ("חסר לחם ועדי לבוש ורחיים בצוואר"). על אף ענוותנותו המופלגת של הלל ועוניו המרוד, הוא השקיע את כל כוחו בלימוד התורה. אך טבעי הוא, שלדברי הלל הנזכרים הייתה השפעה גדולה במיוחד על רש"י.

ובאשר למקור הנוסף שממנו ינקה תודעת השליחות של רש"י - הפולמוס עם הנצרות. בפירושו לשיר השירים עמד רש"י על האחריות הכבדה המוטלת על כתפיהם של חכמי ישראל גם בניהול פולמוסים דתיים עם חכמי אומות העולם הבאים להרוס את יסודות האמונה היהודית ולפתות את היהודים להמיר את דתם:

"אמרתי אעלה בתמר" (שיר השירים, ז: 9) - מתפאר אני בין חיילות של מעלה בכם שאתעלה ואתקדש על ידיכם בתחתונים שתקדשו את שמי בין האומות [...] שלא תתפתי אחרי האומות, ויהיו הטובים והחכמים שביך [שבך] עומדים באמונתם להשיב דברים למפתים אותך [ההדגשה שלי -א"ג] שילמדו מהם הקטנים שבהם.

"הטובים והחכמים" בעם ישראל חייבים לדעת מה להשיב לאויבים ("המפתים") ועליהם לדאוג לכך שטיעוניהם ישמשו דוגמה גם "לקטנים". בהמשך דבריו כתב שם רש"י: "הזהרי בתשובותיך שיהיו כיין הטוב". המשימה הזאת, שאותה ראה רש"י כחובה על חכמי ישראל, עמדה לנגד עיניו והטרידה אותו. הוא היה עד לא רק לעוצמת הפולמוס הדתי בתקופתו לנוכח פיתוייה של הכנסייה הנוצרית אלא גם לרדיפות קשות. אין פלא אפוא שראה חובה לעצמו לכתוב פירוש למקרא שבו יעשה שימוש בכתובים ובמדרשים, לא רק כדי להפיץ תורה ברבים אלא גם כדי להציב תריס בפני התעמולה הנוצרית.

מדוע זכה רש"י במעמדו ההיסטורי?

אין עוד חכם יהודי לאחר חתימת התלמוד ועד ימינו שזכה לפרסום ולהערכה כשם שזכה להם רש"י. כאמור בפרק ב, כבר במאה ה-12 תיאר אותו הראב"ן, מחכמיה המובהקים של גרמניה באותה עת, כמי ש"העמיד לעולם רגל שלישי", ובמאה ה-13 תיאר אותו הרמב"ן בספרד כ"נרות המנורה הטהורה". מכאן ואילך זכה בתוארי כבוד נדירים הן בארצות הנצרות הן בארצות האסלאם. על פירושו לתורה - הספר העברי הראשון שנדפס - נכתבו מאות פירושים. והמלאכה הזאת הולכת ונמשכת כמעיין הנובע - כפי שלא קרה לשום חיבור של חכם יהודי אחר. נוסף על כל אלה יוחסו לו אגדות עממיות רבות וסגולות להצלה ממצוקה, והוא האדם שאליו משתדלים לקשור את עצמם כל המחפשים ייחוס למשפחתם. אין אדם בהיסטוריה היהודית באלף וחמש מאות השנים האחרונות שכה שפר עליו גורלו ההיסטורי.

בדיון על השפעת פירושו לתורה בפרק ד בחנתי חלק מן הגורמים להתפתחות הזאת. הבאתי דעות שונות של חוקרים שעסקו בהתפשטות פירושו לתורה והשפעתו הנדירה, ומניתי חמישה גורמים לתופעה, שהם לדעתי הגורמים העיקריים. כוחם יפה במידה רבה גם לנושא הדיון כאן - פרסומו של רש"י ככלל - ואין צורך למנות אותם שוב. ברצוני להוסיף נקודה מעניינת הקשורה למעמדו ההיסטורי - התייחסותם של הראשונים ושל האחרונים אל התופעה. במונח "ראשונים" כוונתי לחכמי ימי-הביניים וראשית העת החדשה. ה"אחרונים" הם החכמים במאתיים השנים האחרונות - לאחר הופעת תנועת ההשכלה בעם ישראל. במרכז הדיון של הראשונים הייתה איכותה של היצירה הרוחנית והם העלו על נס את תרומתו הגדולה של רש"י לפרשנותם של מקורות קדומים מקודשים ואת התרומה הגדולה שהוא תרם ללימודם. דברי הערכה כאלה לוקטו בידי רוזנטאל – 'רש"י ורמב"ם בהערכת הדורות', הרב מיימון – 'ספר רש"י' ואבינרי במבוא לספרו 'היכל רש"י' וכן על-ידי מלומדים אחרים.

האחרונים - בעת החדשה - שמו במרכז הנמקותיהם לפרסומו של רש"י גם "סממנים חיצוניים" של פירושו ושל אישיותו: הענווה, צחות הלשון וסגנונו הלבבי. התכונות האלה תוארו כאלה שמשכו את הלבבות. עשרות התבטאויות מעין אלה השתמרו בספרות, ולא אמנה אותן כאן. כאילוסטרציה אזכיר שתיים בלבד: האחת, פרי עטו של חוקר מובהק, א"א אורבך, והשנייה, דבריו של משורר, שמשון מלצר.

אורבך עסק בהערכה הנדירה שלה זכה רש"י, ולאחר שקבע כי זו עולה אף על זו שלה זכה הרמב"ם, מנה את התכונות האישיות כגורם כבד משקל. יתֵרה מזו, לדבריו, כל הקורא בדברי רש"י נדבק, ולוּ במעט, באותן תכונות נעלות. מלצר, בבלדה שלו 'אשירה לרש"י', דיבר על האהבה אל אישיותו של רש"י וקשר אותה לסגנונו הלבבי ולתחושת התום והטוהר המאפיינת אותו. הבאתי את דבריהם של אורבך ומלצר בפתח ספרי זה.

מהו ההסבר להבדלים הללו שבין הערכתם של הראשונים לזו של האחרונים? נראה כי הופעת ההשכלה במאה ה-18 תרמה גם היא את חלקה להתפתחות הזאת. הערכת הראשונים הייתה פרי עטם של תלמידי חכמים מובהקים שהתלמוד עמד במרכז עשייתם הספרותית ולימודם, והחכמים האלה התרכזו מטבעם בהיבט הלמדני. לעומת זאת, עם החכמים האחרונים נמנים חוקרים, הוגי דעות, אנשי לשון ושירה, שההשכלה הייתה נר לרגלם. הם בחנו את פעולתו של רש"י בפרספקטיבה רחבה יותר וגם מתוך ראייה סוציולוגית ופסיכולוגית. אך טבעי הוא שאנשים שזו השכלתם וזהו עולמם המנטלי יתמקדו גם בבדיקת עולמו האישי, תכונות אופיו וסגנונו.

ואולי יש אמת בהנחתו של שמעון בלוך, מראשוני החוקרים של תולדות רש"י, שהענווה של רש"י היא הגורם הבסיסי לפרסומו הגדול. הוא אינו היחיד שהציע זאת, ובדרכו הלכו כמה חוקרים נוספים. מדובר בנימוק שאינו מבוסס על העיון השכלתני. את רש"י תיאר בלוך כמי ש"כמוהו לא ימצא בכל גבול גדולי ישראל מימי היותינו לגוי. [...] ולכן כמו הלל, זכה לקבוע בעבור ענותנותו בכל מקום הלכה כמותו (ירושלמי, סוכה, פ"ג), כן זכה רבינו, אשר כל בית ישראל ענדו פירושיו והוראותיו מימי היותו עטרות לראשם, לקיים דברי החכם: ולפני כבוד ענוה".

אם יש ממש בהנחה הזאת, ראוי להרחיבה גם אל הפתיחוּת של רש"י - אל זיקתו למסורות רבות ומנוגדות. חז"ל קשרו גם את הפתיחוּת אל הבכורה שניתנה לבית הלל על פני בית שמאי: "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (עירובין, יג, ע"ב). כמצוין לעיל בפרק ב, שם רש"י בראש מעייניו את האמת ואת הענווה. שתי התכונות הללו דרו בקרבו בהרמוניה מופלאה, ועליהן ביסס את משנתו. הן המסד לעשייתו וליצירתו המבורכת ומהן צמחו ועלו תהילתו ובכורתו.

הערות:

  1. צונץ-בלוך, תולדות רש"י, מבוא, דף ג, ע"א.
  2. א' גרוסמן, "הזיקה בין המבנה החברתי ליצירה הרוחנית בקהילות ישראל בתקופת הגאונים", ציון, נג (תשמ"ח), עמ' 272-259.
  3. בחילופי האיגרות בין המרכזים הללו שהשתמרו בספר שבלי הלקט, דן ש' אסף, "חליפת שאלות ותשובות בין ספרד ובין צרפת ואשכנז", תרביץ, ח (תרצ"ז), עמ' 170-162.


אל האסופה רש"י : ר' שלמה יצחקי - פרקים מסדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי3

ביבליוגרפיה:
כותר: אחרית דבר: רש"י - בין שמרנות לחדשנות
שם  הספר: רש"י : ר' שלמה יצחקי
מחבר: גרוסמן, אברהם (פרופ')
עורכת הספר: רגב-שושני, אביטל
תאריך: תשס"ו,2006
בעלי זכויות : מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הוצאה לאור: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הערות: 1. סדרה: גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית