|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > ארכיאולוגיה מקראיתעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חורבן גלות וגאולה |
|
|||||||||||||||||||||||||||||
|
נפנה עתה לתיאור קצר של אופיה של מדינת יהוד, כפי שמשתקף הן במקרא והן בממצא הארכיאולוגי. הגורם הדומינאנטי הוא בקשר ההדוק שבין המדינה מן התקופה הפרסית לממלכת יהודה הקודמת; לאמור – לימים שבטרם הגלות. קיימת כאילו שאיפה לקיים רציפות עם ממלכה זו ולדלג על פער-הזמן שבין השתיים. דבר זה בא לידי ביטוי בכמה וכמה מקראות, ואנו נדגים זאת בעניין גבולות הפחווה. בנושא זה נשתמרו כחמש רשימות בספרי עזרא ונחמיה. ארבע מהן הן רשימות ריאליות למדי ומשקפות את הגבולות האמיתיים של מדינת יהוד ובאלו נעסוק בהמשך הדברים. קיימת, לעומת זאת, רשימה אחת – רשימת המתיישבים בירושלים שבאה בנחמיה יא – שהיא רשימה מוזרה ביותר, לפחות בחלקה הראשון. בראשיתה נמנו שורה של יישובים, שאין בהם כל ספק שלא היו בתחום המדינה היהודית בתקופה הפרסית. נזכרים שם אנשי יהודה היושבים בחצרותיהם ובשדותיהם, ונמנים מקומות מרוחקים, כמו צקלג ובנותיה, באר-שבע ובנותיה ועוד כשמונה יישובים באיזור באר-שבע. אחר-כך נמנית עיר אחת בדרום הר חברון – היא חברון, אבל לא בשמה הרגיל אלא בשמה הארכאי 'קרית-ארבע', ונזכרת גם לכיש כעיר יחידה באיזור השפלה הדרומית. גם היא עיר שידוע לנו במפורש כי לא נשתייכה למדינת יהוד. ולבסוף, יש להזכיר פסוק מסיים מוזר המונה את הגבול מבאר-שבע ועד גיא-הינום. והרי אלה הם גבולותיה של ממלכת יהודה בשלהי ימיה. השאלה המתעוררות בהקשר זה היא: מה זמנה של הרשימה? יש המקדימים אותה (כגון, י' אהרוני וז' קלאי) לסוף ימי ממלכת יהודה ורואים בה רשימה של יישובים פריפריאליים, שתושביהם לא יצאו לגלות ונשתמרו כאיזור יהודי לכל דבר גם בתקופה הבאה.15 כשלעצמי מסופק אני בכך: יש בידינו עדויות ארכיאולוגיות חדשות וחשובות המאפשרות לנו לעקוב, במידה רבה של בטחון, אחר התקדמות ההתיישבות האדומית בנגב. מחפירתו של נלסון גליק בתל חליפה (ליד אילת), מתברר כי כבר במאה הז' לפני הספירה (שכבה IV), ישבו במקום אדומים.16 ניתן אמנם לטעון כי זהו מקום מרוחק; אבל בחפירות החדשות בתל מלחתה שליד באר-שבע, שניהל אותן מ' כוכבי, נתגלו כלי-חרס אדומיים רבים מפרק-הזמן האחרון שלפני חורבן בית ראשון, ובצדק הסבירם החופר בכך שבמקום ישבו אדומים כבר אז.17 לעדות זו יש לצרף, כדרך השערה, עניין האוסטרקון שנתגלה בערך והמיוחס אף הוא למאה הז' ושתוכנו אזהרה לתושבי המצודות היהודיות בערד, קינה ורמות-נגב, מפני התקפה אדומית.18 כלומר, דווקא איזור באר-שבע, בו נמנים יישובים אלה הוא-הוא שהיה מיועד ככל הנורא ראשונה להשתלטות אדומית. מאידך, יש מן החוקרים המאחרים את הרשימה שבנחמיה יא לתקופה ההלניסטית, וטוענים שמשתקף בה מצב מימי החשמונאים. אבל נראה לנו כי גם השערה זו אינה מתקבלת על הדעת. ידוע בבירור מן התעודות ההלניסטיות הקדומות ביותר המצויות בידינו 'פאפירוסי זינון', שמאמצע המאה הג' לפני הספירה – שהעיר מרישה שבסמוך ללכיש, דרך משל, היתה כבר בפרק-זמן זה עיר אדומית טהורה. יתר-על-כן, על-פי עדות זו היו שתי הערים העיקריות בחבל-ארץ זה מרישה ואדורים (ולא חברון), ושתיהן מיושבות אדומים. ועוד, כל העדות הנוספת מן התקופה החשמונאית – שיש בה רמזים על כיוון התפשטותו של היישוב היהודי – מתווה אותו לכיוון צפון. בשנת 145 לפני הספירה, דרך משל, נספחים ליהודה המחוזות לוד, רמתים ועפרה והללו מיושבים ביהודים. ובכן, אם הרשימה אינה משלהי ימי בית ראשון ואינה מן התקופה ההלניסטית, וגבולותיה, כפי שראינו, אף אינם מתיישבים עם גבולות המדינה היהודית מן התקופה הפרסית – נדמה לנו כי צריך להסיק מכך שהמדובר ברשימה שמפרק-זמן קדום יותר בתולדות ממלכת יהודה, אולי מסוף המאה הח' או ראשית המאה הז' לפני הספירה; היא מובאת בספר נחמיה לא כרשימה ריאלית, מציאותית, אלא כתכנית אוטופית: היכן צריך להתיישב איש יהודה החוזר מן הגלות למולדתו. הווה אומר: בגבולות הקדומים של ממלכת יהודה מבאר-שבע ועד ירושלים, זו נחלת יהודה הקלאסית. ובעניינים של תכנית אטופית, הקושרת את אנשי יהודה לנחלתם ההיסטורית אין, כמובן, צורך להתחשב במציאות. אכן, בנושא זה חרגתי מעט מתחום עיסוקי – התחום הארכיאולוגי. ואם נחזור לממצא הארכיאולוגי הרי גם בו יש עדות ברורה ביותר – לדעתנו – לנסיון ליצור רצף וקשר עם ממלכת יהודה הקדומה. נביא לכך מספר דוגמאות, כולן מתחומם הבולט של טביעות-החותם. בין הטביעות שבהן כתוב שמה של המדינה – לאמור, טביעות 'יהוד' – יש בידינו גם טביעות שנוספו בהם סמלים ממלכתיים, שהיו נהוגים בשלהי ימי ממלכת יהודה. בולט שבהם הוא סמל העי"ן (ע ), המופיע על משקולות ה'שקל' של ממלכת יהודה ואשר פורשו כבר מזמן כצורה סכימטית של סמל החיפושית, מסמליה של ממלכת יהודה.19 בקבוצת טביעות אחרת, שנתגלתה ברמת-רחל ובגבעון ושויכה לתקופה הפרסית, חוזר ומופיע סמל השושנית, סמלה האחרון והמאוחר ביותר של ממלכת יהודה.20 גם בתחום המשקולות, שהם ביטוי ממלכתי בולט נוסף, אנו עדים לחזרה לשמות משקולות של ימי בית ראשון: יש בידינו משקולות שחרות בה, באותיות ארמיות האופייניות לתקופה הפרסית, השם 'פימ'; ובזמנו פרסם א' רייפנברג מטבע שקרא בו את הכתובת 'בקע'. פירושו של דבר, שבצד המשקולות הרגילים שהיו נהוגים בתקופה הפרסית – לאמור, משקולות אחמניים, יווניים, פיניקיים ואחרים – היה כנראה נסיון לחדש את שמות מערכת המשקולות של ימי בית ראשון; אם לא לפי תקנם המקורי, לפחות בשמותיהם הקדומים. אולם ניתן לומר שהביטוי החשוב ביותר לנסיון לגשר על פער-הזמן שבין ממלכת יהודה למדינת יהוד הוא – לדעתנו – חידוש הכתב העברי הקדום. חוקרים אחדים, כגון פ"מ קרוס וי' נוה, נוהגים אמנם ליחס תופעה זו לתקופה ההלניסטית, אך דומה שראשיתה חלה כבר בתקופה הפרסית. כתב זה מופיע כבר על מטבעות 'יהוד' ומטבעות ה'פחה', שלדעת הכול זמנם המאה הד' לפני הספירה, בתקופה הפרסית עצמה. הווה אומר, שהצעד הראשון בחידוש הכתב העברי נעשה כבר בתקופה זו. הקשר ההדוק אל ממלכת יהודה והרצון לראות בחידוש ימיה וגבולותיה ברורים אפוא.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
