אשר לארגון המדיני בתוך ארץ-ישראל, מקובל עלינו, כי כאשר כבשו הפרסים את הארץ מצאו כבר את השטח מחולק ליחידות מדיניות מוגדרות והם ירשו מצב קיים שנוצר כבר בתקופות הכיבוש האשורי והבבלי. בין היחידות הללו בולטות שתי הפחוות יהודה ושומרון, שביחס לקיומן יש לנו עדויות ברורות ביותר. כבר זרובבל נמנה כפחה על יהודה ואחריו מוכתר בתואר זה גם נחמיה. מתעודות יב ידוע לנו הפחה שבא אחריו: בגוהי. כן יש בידינו סדרה של מטבעות מבית-צור ותל ג'מה משלהי התקופה הפרסית, שנזכר בהם 'יחזקיו הפחה'.5 זאת – מבלי להעלות את הצעותיהם של י' אהרוני, י"מ גרינץ וי' קוטשר, ששמות פרטיים הנלווים לכמה מטביעות-החותם שנרשם בהם שם המדינה 'יהוד' גם הם אינם אלא שמות של פחות יהודיים מן המאה הד' לפני הספירה (וראה עוד להלן).6 גם קיומה של מדינת שומרון אינו מוטל בספק. אמנם סנבלט החורוני, מיריבי נחמיה, אינו נמנה דווקא בתואר פחה, אבל בפאפירוסים שנתגלו במערה בוואדי דאליה נמצאה טביעת-חותם המזכירה את סנבלט (כנראה אחד מצאצאיו של סנבלט של ימי נחמיה), בתוארו המלא: '... יהו בן סנבלט פחת שמרן'.7
ובכן, אם ביחס לקיומן של מדינות יהודה ושומרון אין לנו ספקות, הרי השאלה שיש לשאול היא כיצד היו מאורגנים יתר חבלי הארץ בתקופה הפרסית. מ' אבי-יונה הציע שארץ-ישראל נחלקה אז לשלוש מסגרות מדיניות שונות:8 'המדינות' הלאומיות, לאמור אלו שגבולותיהן חפפו את הריכוזים האתניים השונים שנתקיימו בארץ; כדוגמת יהודה ושומרון, וכן מגידו, אשדוד, חבל האדומים בהר-חברון, עמון ומואב. המסגרת השנייה היו ערי-המסחר הפיניקיות שלאורך חוף-הים. המסגרת השלישית היא מסגרתם השבטית של הערבים.
אכן, אי-אפשר לכפור בצורת ההתיישבות של הערבים, שהיא שבטית ביסודה, וזו של הפיניקים, שהיתה אורבנית. אבל נדמה לנו כי אפשר ואפשר להשיג על עניין המסגרת הארגונית המוצעת, מבחינתו של המימשל הפרסי. קשה לתאר שנתקיימו בארץ 'ערים חופשיות' שהיו נתונות – דרך משל – למרותו של מלך צידון, הנשלט בעצמו במישרין על-ידי פחה פרסי היושב בארמון בתוך עירו (אגב, ארמון זה נחפר ונתברר שהוא מבנה אחמני טהור); לידו אף נמצאת יחידת צבא פרסי. אם מלך צידון כך, אין ספק שהחופש המדיני ממנו נהנו ערי-החוף בארץ-ישראל הכפופים לו – כביכול – מפוקפק ביותר. וזאת בנבדל כמובן מזכויות מסחריות.
דבר זה אפשר לומר גם על המרחב הדרומי, המיוצג במקרא בדמותו של גשם הערבי. בחפירות האחרונות נתגלו מספר ניכר של מצודות צבאיות הפזורות על-פני כל הדרום: הן נתגלו בתל ג'מה, בתל א-שאריעה, בבאר-שבע, בערד, בקדש-ברנע ובתל חליפה. האוסטרקונים שנתגלו ברוב המקומות האלה, מורים שישבו בהן יחידות-צבא שלפחות חלקם אורגנו ב'דגלים'; לאמור, הארגון הצבאי הפרסי, כמוכר מתעודות יב.9 אין אפוא להעלות כלל על הדעת שהאיזור נשלט על-ידי שבטים ערביים בלבד, ללא מימשל פחוותי פרסי. נראה אפוא כי ארץ-ישראל כולה נחלקה – מבחינת הארגון המדיני הפרסי – לפחוות-פחוות (מדינות), ובכל מדינה נתקיימה שושלת מושלים. בדרך-כלל היתה זו שושלת של בני המקום: שומרונית – בשומרון (על-פי פאפירוסי ואדי-דאליה), וערבית בדרום (על-פי כתובות הקדשה שנתגלו בתל אל-מסח'וחה);10 וכנראה כך היה גם ביהודה, אם נסתמך על עדות המקרא ומטבעות יחזקיו. הפחות הללו קיימו חצרות מושלים שחיקו בזעיר-אנפין את חצרות השליטים הבכירים יותר; כן ניהלו ארגון פקידותי. בין אלו נזכיר את ה'סגנים' הנמנים במקרא ובתעודות ואדי-דאליה. יש להניח כי עמדה לרשותם גם יחידה צבאית והיתה בידם הרשות לטבוע טביעות-חותם משל עצמם. מכל מקום, בממצא הארכיאולוגי מופיעות טביעות חותם אזוריות, השייכות אך ורק לפחווה זו או אחרת. ונדמה גם, כי הורשו לטבוע מטבעות כסף זעירים מן הסוג המכונה 'מטבעות ארצישראליים'. בתוך מסגרת מדינית כוללת זו היתה יהודה פחווה רגילה שלא נשתנתה במאומה מיתר הפחוות בארץ-ישראל; גם לה היה פחה וארגון פקידותי, גבולותיה חפפו את ההתיישבות היהודית וניתנה לה הזכות לטבוע מטבעות, חותמות וכיוצא באלה.
לחלקים נוספים של המאמר:
מדינת "יהוד" בחזון ובמציאות : א
מדינת "יהוד" בחזון ובמציאות : ב (פריט זה)
מדינת "יהוד" בחזון ובמציאות : ג
מדינת "יהוד" בחזון ובמציאות : ד
מדינת "יהוד" בחזון ובמציאות : ה
מדינת "יהוד" בחזון ובמציאות : ו
הערות שוליים:
5. L.Y. Rahmani. IEJ, XXI (1971). pp. 158-160
6. השווה: Y. Aharoni, Excavation at Ramat Rahel (1959-1960), Roma 1962, pp. 38-41; J.M. Grintz, JQR, L (1960). pp. 338-345; י' קוטשר, תרביץ, ל (תשכ"א), עמ' 119-112.
7. F.M. Cross. BA, XXVI (1963). pp. 110-121. השווה גם: 'כתובות מספרות', קטלוג מס' 100 של מוזיאון ישראל, ירושלים תשל"ג, עמ' 149.
8. מ' אבי יונה, אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, ירושלים תשכ"ו, עמ' 11.
9. וראה עתה: י' נוה, 'האוסטרקונים הארמיים מתל ערד', בתוך: י' אהרוני, כתובות ערד, ירושלים תשל"ו, במיוחד עמ' 176-175.
10. I. Rabinowitz, JNES, XV (1956), pp. 1-9
