מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - תפיסת המקדש בישעיה סו א-ב

כוחם של דברי חגי וזכריה והמקור להשפעתם נעוצים כאמור בתפיסה הכוללת שלהם – ראיית דורם כדור הגאולה, ותפיסת בניית המקדש לא כסיום הגאולה וכשיאה, אלא כצעד הראשון לקראת מימושה. השאלה היא, האם השקפה זו היתה משותפת לעם כולו באותה תקופה, או שהיו קיימות גם השקפות אחרות, שבמקביל תפסו באופן שונה את תולדות ישראל ואת מקומו של המקדש? העדויות שבידינו אינן מאפשרות לעמוד על כל גוני ההשקפות של התקופה; אולם קול אחד, שעצם הישרדותו מעוררת פליאה, מבטא עמדה עקרונית ותיאולוגית שונה מן היתר. זוהי הנבואה בישעיה סו א-ב.

נבואה זו יוצאת דופן וחורגת מכל הקשריה, בין אם נייחס אותה לישעיהו השני או לישעיהו השלישי.⁹⁰ גם גבולותיה של הנבואה אינם ברורים די הצורך. ישעיה סו מורכב מיחידות קטנות, המתחברות זו אל זו בקשרים אסוציאטיביים, ולא ברור מה יחסה של נבואה זו אל המשכה המיידי בסו ג-ד (או ה) ואל הנבואה שבפסוק ו ואילך. ואולם, אין בנתונים אלו כדי לטשטש או לשנות את משמעות הברים הברורים הנאמרים בה. לשון הנבואה קצרה: 'כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדם רגלי, אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי. ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה נאם ה'. ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי'.

להבנת מלוא המשמעות של נבואה זו עלינו להעיר מספר הערות מקדימות. כידוע, מתבטאות במקרא תפיסות אחדות ביחס למקדש. דווקא משום מרכזיותו בתודעה הדתית נתפסה מהותו באופן משתנה בתקופות שונות ובחוגים שונים. עקרונות היסוד של נוכחות האל במקדש ועבודת האל קיימים בכולם, אך ההדגשים שונים. המקדש נתפס כמשכן ה', כמקום שנועד לשכן את שם ה', כמשכן הכבוד, כמקום תפילה, כבית זבח,⁹¹ ועוד. בין היתר נתפס המקדש גם ככיסא ה', והביטוי הבולט לתפיסה זו בא בדברי ירמיהו: 'כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו' (יז יב). לפי השקפה אחרת המקדש, או הארון שבתוכו, הוא 'הדום רגלי ה",⁹² ובדרך אחרת נתפס המקדש כ'בית מנוחה' לארון או לה'.⁹³ כל ההשקפות האלה – כיסא ה', הדום רגליו, ובית מנוחה לו – נותנות ביטוי חיובי לנוכחות ה' במקדש, אך עם זאת הן מבטאות תחושה של הפחתה במעמד המקדש ביחס לאל.

בנבואה הקצרה שבישעיה סו א-ב משתקפות שלוש תפיסות אלו, ואחרות, מתוך עמדה פולמוסית מובהקת. בשני החרוזים הראשונים של הנבואה מצויות המילים: כיסאי, הדום רגלי, בית, מקום, מנוחתי – כולן ביטויים הקשורים הדוקות בדרכי הבנתו של המקדש. ואולם, משמעה של הנבואה הוא היפוכן של השקפות אלו: השמים – ולא המקדש – הם כיסא ה'; הארץ – ולא המקדש – הא הדום רגליו. מבחינתו של ה' אין אפוא כל צורך במקדש!

במקומות אחדים במקרא מצוי תיאור ה' כשוכן בשמים; בכך ניתן ביטוי למציאותו, עליונותו וריחוקו כאחד. כך בתפילת שלמה, 'ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים' (מלכים א, ח ל; השווה פסוקים לט, מג, מט). ובקהלת: 'כי האלהים בשמים ואתה על הארץ' (קהלת ה א). בתפילת שלמה ישנה הדגשה מתמדת שהמקדש משמש מקום תפילה לאדם, מעין צינור שמיעה, שבאמצעותו נוצר הקשר בין האדם ובין האל; אך האל רחוק, 'בשמים'. הרגשה זו בולטת יותר כדברי קהלת, שיש בהם נימת אזהרה: 'כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים' (קהלת ה א). דברי הנביא בישעיה סו א שונים מן ההקשרים האלה בכך שהם מבטאים בעוצמה רבה את השגב והרוממות האלוהית, אך אינם מרחיקים את נוכחותו. השמים אינם 'מכון שבתו' או מקום הימצאו של אלוהים, אלא 'כיסאו' בלבד, והארץ היא 'הדום רגליו'. זהו ביטוי לנוכחותו בכול, מעין 'מלא כל הארץ כבודו' (ישעיה ו ג), שמתבקשת ממנה מסקנה מעשית: 'אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי' (שם, סו א). אין בכוחו של האדם לבנות בית לה' אשר השמים כולם אינם אלא 'כסאו', ואין האדם יכול לקבוע 'מקום' למנוחת האל!

החרוז השלישי בנבואה מקביל לשני הראשונים וממשיך אותם. מן הדיבור על העם 'אי זה בית אשר תבנו לי', עוברת הנבואה לדבר על ה', אך במוקד העניין נשארת שאלת הבנייה. 'ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה נאם ה" (פסוק ב). 'כל אלה' הוא העולם ומלואו,⁹⁴ שצוין קודם לכן על ידי המריזמוס 'שמים וארץ'.⁹⁵ ה' הוא שברא את היקום כולו, 'את כל אלה', וכיצד יוכל האדם לבנות לו בית?

סופה של הנבואה מתייחס אל המקדש מנקודת מוצא אחרת, והמילים 'ואל זה אביט' נשמעות כפולמוס.⁹⁶ כאמור, המקדש נתפס לא רק כמקום נוכחות ה' אלא גם במקום עבודת ה', שבו פונה האדם אל אלוהיו. דברי הפולמוס 'ואל זה אביט' מכוונים כנראה אל קו מחשבה זה. האל אינו פונה אל מי שמביא לו זבחים וקרנות, אלא 'אל עני ונכה רוח וחרד על דברי'. מכיוון שכך, נתבטלו שני הטיעונים המחייבים את בניית המקדש: אין הוא נחוץ לא כמקום נוכחות האל ולא כמקום הפולחן.⁹⁷

כאמור, נבואה זו חורגת מן ההקשר הכללי שבו יש עמדה עקרונית חיובית כלפי המקדש.⁹⁸ משום חריפותה יש הטוענים שאין לפרשה כדחייה כללית ועקרונית של הצורך במקדש אלא רק כדברי עידוד לעם המושפל, שאינו מצליח לסיים את מלאכת הבנייה, או כצמצום חשיבותו של המקדש כדרך לגאולה.⁹⁹ אפילו מתוך פירוש מצומצם מסוג זה יש לראות בה תגובה מיוחדת ויוצאת דופן לשאלת בניית המקדש. הרקע לדברים הוא במציאות שבה הבניין עדיין לא נבנה, כלומר: בעיצומם של הימים ושל הבעיות שעמם מתלבטים חגי וזכריה. מתברר אפוא, כי בתקופת שיבת ציון עצמה הובעו לפחות שלוש דעות לגבי בניית המקדש: האחת ראתה צורך דחוף בבנייתו; האחת דחתה את הבנייה, כי עדיין לא הגיעה שעת הכושר לכך; והאחת דחתה כליל, מטעמים עקרוניים, את הצורך בבנייתו. הדעה הראשונה גברה על האחרות והבניין הושלם, ואף על פי שהתקוות שנתלו בבנייתו כצעד ראשון לגאולה שלמה לא נתגשמו, נקבעה חשיבות המקדש בתודעת העם לדורות.

הערות שוליים:
90. ייחוס זה קשור בשאלה הרחבה יותר, האם יש לראות בישעיה מ-סו אוסף נבואות של נביא אחד או שני חיבורים, מ-נה ונו-סו? שאלה נוספת היא, האם יש לראות את נו-סו כחיבור הומוגני, או כאוסף של נבואות מזמנים שונים. ראה סקירתו של איספלט (לעיל, הערה 86), עמ' 346-332; וכן מ' הרן, בין ראשונות לחדשות, ירושלים תשכ"ג, עמ' 73 ואילך.
91. ראה, בין היתר, G. von. Rad, 'Deuteronomyws Name Theology and the Priestly Document's "Kabod" Theology', idem, studies in Deuteronomy, London 1953, pp. 37-44; W. Eichrodt, Theology of th4e Old Terstament, II, London 1967, pp. 15 ff.; R.E. Clements, God and Temple, Oxford 1965; T.D.N. Mettinger, The Dethronement of Sabaoth, Lund 1982; יפת, אמונות ודעות, עמ' 78-57.
92. תהלים צט ה; קלב ז; איכה ב א; דברי הימים א, כח ב; וראה: יפת, אמונות ודעות, עמ' 73-70.
93. בעיקר: דברי הימים א, כח ב.
94. ראה: א"ב אהרליך (שבתי בן יום טוב אבן בודד), מקרא כפשוטו, ג, ברלין 1910, לישעיהו מה ז (עמ' 106).
95. J. Krašovec, Der Merismus im Biblisch – Hebräischen und Nordwestsemitischen, Rome 1977
96. הוי"ו של 'ואל' היא ככל הנראה וי"ו הניגוד, ויש לפרשה: 'אבל אל זה אביט'. ראה: E. Kautzsch, Gesenius' Hebrew Grammar, Oxford 1910, 154a, p. 485; ראב"ע למקומנו; אהרליך, מקרא כפשוטו, ג, לישעיה סו ב (עמ' 160); וסטרמן, ישעיה מ-סו, עמ' 411; ואחרים.
97. וראה גם: קויפמן, האמונה הישראלית, דף עמ' 146-144.
98. כגון: ישעיה ס יג; סב ח-ט; סד ח-יא; סו כ, כג; ועוד.
99. ראה, למשל: הרן (לעיל, הרה 89), עמ' 96-94; מיילנבורג, ישעיה מ-סו, עמ' 760; וסטרמן, ישעיה מ-סו, עמ' 413-412.