הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חורבן גלות וגאולה > נביאי שיבת ציון
יד יצחק בן-צבי


תקציר
חלק זה של המאמר דן באופן שבו התייחסו הנביאים חגי וזכריה למקדש. בדברי שני הנביאים קימת הדגשת המחויבות לבניין הבית למרות הקשיים והסבר קשיי הזמן כנובעים מהעיכוב בבניית בית המקדש. המאמר עומד על הקשר שבין תפיסה זו להשקפות הנביאים של סוף ימי הבית הראשון.



מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - מקומו של המקדש במחשבת התקופה
מחברת: שרה יפת


מה מקומו של המקדש ומה מעמדו במחשבת התקופה? מן הדברים שלעיל עולה תשובה חלקית בלבד. ספר עזרא-נחמיה, המקדיש חטיבה שלמה (עזרא א-ו) לעניין זה, ועובדת מקומו המרכזי של המקדש והעבודה בו בנבואותיהם של נביאי הדור, חגי וזכריה, ומלאכי המאוחר להם במקצת,82 מלמדים על חשיבותו במחשבת התקופה. השאלה היא, האם נוכל להגדיר ביתר דיוק את משמעותה של אותה 'חשיבות', ואת ביטוייה השונים?

נקודת מוצא טובה לבירור עניין זה הם דברי הנביאים. חגי וזכריה רואים את תפקידם בעידוד העם לבנות את המקדש, והם אכן מצליחים בכך. מה היו הטענות שבאמצעותן הבהירו את ההכרחיות בבניין המקדש וכיצד הצליחו להוציא את העם מן האדישות שבה היה נתון? ראינו שחגי וזכריה פעלו על רקע שפל כלכלי עמוק. מצב זה, שחברו בו בצורת, יכולים זעומים, פגעים ביבול ואי-שקט כללי, מספק הסבר רציונאלי בר-תוקף למחדל הבנייה. ואולם, כאן מקורו של הייחוד בעמדת הנביאים. את ההסבר הסיבתי הפשוט – מצב כלכלי גרוע כסיבה ואי-בניית המקדש כתוצאה – הם מעמידים על ראשו: המצב הכלכלי הוא התוצאה, וסיבתו נעוצה באי-הבנייה! דברי חגי נאמרים בשני שלבים. בשלב ראשון הוא מתאר את העובדות: 'זרעתם הרבה והבא מעט... והמשתכר משתכר אל צרור נקוב' (א ו). בשלב השני הוא מסביר את העובדות: 'יען מה נאם ה' צבאות, יען ביתי אשר הוא חרב ואתם רצים איש לביתו. על כן עליכם כלאו שמים מטל והארץ כלאה יבולה' (פסוקים ט-י).

נקודת המוצא הדתית של חגי תואמת את המחשבה הדתית בתקופתו: מכיוון שכל פורענות נתפסת כעונש, גם המצב הכלכלי הקשה הוא בחזקת עונש על חטא. ואולם על רקע השקפה זו יש בדברי חגי חידוש משמעותי, והוא אופן תפיסתו את החטא. לדידו, החטא הלאומי של ישראל בתקופה זו הוא אי-בניית המקדש! זה הגורם לפגמים כולם, ומשיבוא עניין זה על תיקונו, יחול מפנה בגורלו של העם. בנאום נרגש ביותר, לאחר הנחת יסודות הבית, אומר חגי: 'שימו נא לבבכם מן היום הזה ומעלה... למן היום אשר יסד היכל ה'... מן היום הזה אברך' (חגי ב יח-יט).

בספר זכריה אין דברים מפורשים בנוסח של סיבה ותוצאה כדוגמת דבריו הנחרצים של חגי, אבל גם הוא מקשר את הדברים באותה רוח: 'תחזקנה ידיכם השמעים בימים האלה את הדברים האלה מפי הנביאים אשר ביום יסד בית ה' צבאות ההיכל להבנות. כי לפני הימים ההם שכר האדם לא נהיה ושכר הבהמה איננה... ועתה לא כימים הראשנים אני לשארית העם הזה... כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה...' (זכריה ח ט-יב). בניית המקדש היא נקודת המפנה בין 'הימים האלה' ובין 'הימים הראשונים', בין הברכה ובין הקללה.

לתפיסה כזאת של בניית המקדש אין תקדים בחשיבה המקראית שלפני חגי וזכריה. נוכל להבין את מלוא משמעותו של החידוש רק אם נראה את מלא הבעייתיות של המצב הפיסי ושל ההוויה הרוחנית של התקופה. אין בידינו כלים להבהרת הוויה זו על כל גווניה וזרמיה, אך נוכל להזכיר יסודות אחדים הקובעים את דמותה של מחשבת הדור ואשר יש להם זיקה ישירה לענייננו. כדי להבין הוויה רוחנית זו עלינו לחזור אל דור החורבן, שבו בלטו שני רכיבים ביחס למקדש: מחד גיסא, יש למקדש מעמד של קדושה שאין למעלה הימנה. מעמד זה נתבסס על עצם קיומו של המקדש במשך מאות שנים, על היותו מרכז לעבודת ה' ומוקד של עלייה לרגל, וכן על אירועים היסטוריים, כגון הצלת ירושלים בימי סנחריב או הרפורמה של יאשיהו.83 קדושה זו ינקה את חיוניותה מסמכות שהצטברה לאורך זמן, מהתמסדות רבת עוצמה בכוחם של טקסים ושל חיבורים ספרותיים, וכן מסנקציות אלוהיות ואנושיות שנתנו לה תוקף מתגבר והולך. מנגד עמדה העובדה המכרעת של חורבן המקדש ושריפתו. ויותר מכך: שריפת המקדש הוצגה כהגשמת דבר ה' מפי נביאיו. ירמיהו ניבא על חורבן המקדש בדברים בוטים, אם כי עקיפים: 'ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו... כאשר עשיתי לשלו' (ירמיה ז יד; והשווה כו ט), אך בכל זאת פעמה בנביא תקווה בלתי נלאית שהעם ישוב בתשובה בטרם חורבן. יחזקאל כבר עומד מול החורבן ומציין אותו כעובדה: 'ויעל כבוד ה' מעל תוך העיר' (יחזקאל יא כג). במציאות של דור החורבן היו קיימים אפוא שני יסודות: מציאות פיסית של חורבן, שהיא עובדה מוחלטת והגשמת דבר ה'; וכנגדה אמונה ודאית שכמעט איננה ניתנת לערעור בנצחיות קיומו של המקדש. על עצם המשבר שגרם החורבן בתודעת העם אין צורך להאריך,84 אך יש לציין שנקודות המוצא להתגברות על המשבר מצויות כבר בדבריהם של נביאי החורבן עצמם, שחזו המשכיות של קיום, ויותר מזאת, אף התחדשות של קיום, מעבר לחורבן. גם ירמיהו וגם יחזקאל עוברים מאוריינטציה כלפי מציאות של חורבן אל אוריינטציה כלפי מציאות של התחדשות, בתוך רצף היסטורי אחד.85 העימות של דבריהם וצירופם הם הקובעים את הבעייתיות שמולה ניצבים בני דורם של חגי וזכריה.

ירמיהו משקיף במבט כללי ומרחיק ראות אל מעבר לחורבן. הוא חוזה את מפלת בבל (ירמיה כה יא-יד) ואת המפנה בגורל העם (שם, כט).86 יחזקאל מרחיק לכת עוד יותר. הוא חוזה תקומה ושיבה לעם ישראל ואיננו מסתפק במבט כללי. בדבריו הוא מתווה תוכנית מדויקת לבנייתהמקדש, לחידוש עבודת ה' ולהנחלת הארץ (יחזקאל מ-מח).87 הוא רואה את העתיד תוך הקבלה לעבר, הקבלה שיש עמה התחדשות: מקדש חדש, סדרי עבודה חדשים, וחלוקה חדשה של הארץ לשבטי ישראל.88

נביאי דור החורבן הציגו אותו אפוא כתופעה חולפת. ואולם ירמיהו, שקבע בפסקנות את משך הזמן של הפורענות – שבעים שנה – הסתפק בעובדות כלליות ולא התייחס כלל לבניית הבית. ואילו יחזקאל, שהציג תוכנית מקיפה ומפורטת לעתיד, ובתוכה בניית המקדש, לא קבע את זמן התרחשותה. יתר על כן, נבואת יחזקאל, המסמיכה את מלחמת גוג ומגוג (יחזקאל לח-לט) לתוכנית העתיד (שם, מ-מח) – האם היא גם קושרת אותן זו בזו?

משנכבשה בבל בידי כורש, נראה היה שדברי הנביאים מתגשמים בדייקנות גמורה. נפילת בבל, זמן קצר לאחר שהפכה לאימפריה, פתחה פתח לתקוות גאולה נלהבות. ישעיהו השני, הנביא המנחם, תיאר בצבעים מזהירים את הגאולה מבבל: שיבת ציון פלאית המתחרה בהצלחה בנסיה של יציאת מצרים.89 ואולם התקוות הרבות שנתלו בכורש וההתעוררות לקראת הנס – נכזבו. בימי כורש הונחו אמנם יסודות המקדש, אך נראה שרק מעט מאוד נעשה מעבר לזה. הגולים שהחלו עולים ובאים מבבל ליהודה נתקלו במציאות עגומה של יום קטנות. לגבי תושבי יהודה שלא גלו, עליית כורש לשלטון הייתה בעיקרה שינוי בזהותו של המלך הכובש ואולי לא הרבה יותר מזה. דור אחד לאחר נפילת בבל, העם היה נתון במבוכה גמורה: בבל נפלה, אך רק מעט מאוד השתנה. האם הגיעה, או טרם הגיעה, עת הגאולה?

על רקע מבוכה זו ניתן להבין גם את דבריהם של חגי וזכריה וגם את סוד הצלחתם. חגי נותן ביטוי קצר וקולע לספקות ולתהיות בצטטו את דברי העם: 'לא עת בא עת בית ה' להבנות' (חגי א ב). בצורה חריפה יותר מובעת תחושה זו בחזון הסוסים של זכריה (זכריה א ז ואילך). הסוסים המתהלכים בארץ מביאים לנביא את רשמיהם: 'התהלכנו בארץ והנה כל הארץ ישבת ושקטת' (שם, פסוק יא). לכאורה, זו הבשורה הטובה ביותר שניתן לצפות לה: 'הארץ יושבת ושוקטת'. אך דווקא בשורה זו היא המביאה את זכריה לזעקה המרה: 'עד מתי'! 'ה' צבאות עד מתי אתה לא תרחם את ירושלם ואת ערי יהודה אשר זעמתה זה שבעים שנה' (פסוק יב). שוב עולה שאלת הזמן – העת – שהרי אם הארץ שוקטת ומלחמת גוי בגוי מתעכבת, משמע שעדיין לא הגיעה השעה לגאולת ירושלים וערי יהודה. זכריה קושר לכאן במפורש את נבואת ירמיהו על שבעים השנה ומבטא בכך את ציפיית העם להתגשמות הנבואות. הדור הזה יודע מניסיונו שנבואות החורבן התגשמו במלואן (שם, פסוקים ד, ו), ועל כן אין ספק בלבו שגם נבואות הגאולה יתגשמו. עתה, לאחר שבעם שנות חורבן, מצפה הדור להגשמת נבואות יחזקאל: מלחמת גוי בגוי, שיבת הגולים ותקומת ישראל.

דברי חגי וזכריה הם המענה למבוכת הדור. שני הנביאים מציגים את דורם כדור הגאולה. הצעד הראשון לגאולה הוא בניית המקדש. גם כאן מציגים חגי וזכריה עמדה חדשה – בניית המקדש היא חובתו של העם, ופעולת אלוהים תבוא בהמשך. בניית הבית הראשון הייתה סופו של תהליך. רק לאחר שהעם בא אל המנוחה והנחלה, לאחר ש'ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה' אלהיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל איביכם מסביב וישבתם בטח' (דברים יב י), רק אז הגיעה העת לבניית המקדש. כך אומר שלמה: 'ועתה הניח ה' אלהי לי מסביב אין שטן ואין פגע רע, והנני אמר לבנות בית לשם ה' אלהי' (מלכים א ה יח-יט), וכן הוא מברך עם סיום המקדש: 'ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל ככל אשר דבר' (שם, ח נו). ואולם, לגבי הבית השני השתנה סדר הדברים: בניית המקדש, על ידי העם, היא תחילת התהליך, ורק לאחר בנייתו תבוא הגאולה השלמה.

בין נבואותיו של חגי יש שתי נבואות ישועה בעלות גוון קוסמי. האחת סובבת סביב המקדש (ב ו-ט), והאחרת סביב זרובבל (שם, פסוקים כ-כג). חגי חוזה אפוא את תקומת ישראל סביב שני מוקדים: המקדש ובית דויד. ראשית לכול, יש להקים את המקדש, ואז תיכון גם מלכות בית דויד! נבואת חגי חריפה מאוד בביטוייה. מצד אחד מודגש האופי הקוסמי של האירועים: 'אני מרעיש את השמים ואת הארץ ואת הים ואת החרבה' (ב ו; והשווה פסוק כא); וכן מהפכת העמים ומלחמתם איש באחיו: 'והרעשתי את כל הגוים' (פסוק ז); 'והפכתי כסא ממלכות והשמדתי חזק ממלכות הגוים וגו" (פסוק כג). מצד שני, הוא מעמיד את כל ההתרחשויות האלה בתחום ההווה, ואפילו בתחום הרגע. אירועים קוסמיים ומדיניים אלה נוגעים ישירות במקדש ההולך ונבנה (פסוקים ז-ט) ובזרובבל בן שאלתיאל (פסוק כג). נבואת זכריה מתונה יותר, ובעיקר בכל הנוגע לשאיפות לעצמאות מדינית ולדמותו של זרובבל, אבל גם לגביו בניית המקדש היא תחילת הגאולה. דברי ה' 'שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלם' (זכריה ח ג), הם האות לתקומת ירושלים, לקיבוץ הגלויות ולהפיכת עם ישראל לעם ה': 'והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים באמת ובצדקה' (שם, פסוק ח).

לחלקים נוספים של המאמר:
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - הגדרת התקופה , המסגרת הכרונולוגית
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - תיאור בניית המקדש בעזרא א-ו
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - הפסקת הבנייה וחידושה
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - עזרא א-ג לעומת עזרא ה יג- ו ה
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - ששבצר וזרובבל
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - תולדות בניית המקדש
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - מתי הונחו יסודות המקדש
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - הפולחן בירושלים מחורבן בית ראשון ועד חנוכת הבית השני
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - המקדש בראשית תקופת בית שני
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - מקומו של המקדש במחשבת התקופה (פריט זה)
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - תפיסת המקדש בישעיה סו א-ב
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - מקדש שבי ציון בפרספקטיבה היסטורית

הערות שוליים:
82. ראה לעיל, עמ' 374-371.
83. על חשיבותם של אירועים אלו לקביעת מעמדם של ירושלים והמקדש בתודעת העם ראה לעיל, פרק תשיעי.
84. ראה, בין היתר: קויפמן, האמונה הישראלית, ד, עמ' 50-9.
85. מעבר זה הוא תופעה מפליאה לעצמה ונדרשה לו גדולתם ועוצמתם הרוחנית של הנביאים. חוקרים רבים לא יכלו להכיר באפשרות של מעבר פסיכולוגי כזה, וייחסו את נבואות הנחמה של נביאי החורבן לנביאים אחרים, מאוחרים להם, או לשלבי עיבוד שונים של ספריהם. בעניין זה ראה: T.M. Raitt, A Theology of Exile-Judgement/Deliverance in Jeremiah and Ezekiel, Philadelpia 1977, ובעיקר עמ' 127-106.
86. מקובלת הדעה שמקורן של נבואות אלו הוא בעיבוד הדויטרונומיסטי של ספר ירמיהו ולא בדבריו האותנטיים של הנביא, ואין הן אלא 'נבואות לאחר מעשה'. ואולם, נראה לנו כי נבואת 'שבעים השנה' מקורה, לפחות ביסודה, בדברי ירמיהו עצמו. דיון מקיף בשאלה זו ראה: ל' מזור, 'בעיות עריכה בספר ירמיהו והשתקפותן בפרקים כ"ז-כ"ט', עבודת גמר בחוג למקרא, ירושלים 1982, עמ' 143 ואילך.
87. במחקר של ספר יחזקאל הושמעו קולות רבים נגד המקוריות של פרקים אלה, בשלמותם או בחלקם. לסקירה ראה: O. Eissfeldt, The Old Testament: An Introduction, Oxford 1965, pp. 367 ff. בדורנו התמתנו הדעות במידה ניכרת, ומבלי להתייחס לתהליך התהוותו של ספר יחזקאל או לאפשרות קיומן של גלוסות מאוחרות, חלק זה נתפס על ידי מרבית מפרשיו החדשים כאותנטי בעיקרו; ראה: צימרלי (לעיל, הערה 42), עמ' 1249-976; מכל מקום, אין לאחר את מקורן של נבואות אלו לבניית הבית.
88. להיבטים התיאולוגיים של תוכנית זו ראה: J.D. Levenson, Theology of the Program of Restoration of Ezekiel 40-48, Missoula 1976 ראה לעיל, עמ' 360.
89. ראה לעיל, עמ' 360.

ביבליוגרפיה:
כותר: מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - מקומו של המקדש במחשבת התקופה
מחברת: יפת, שרה
שם  הספר: תקופת המקרא
עורכי הספר: אחיטוב, שמואל  (פרופ') ; מזר, עמיחי  (פרופ')
תאריך: 2000;תש"ס
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. כרך זה יצא לאור בסיוע הנדיב של מר מנדל קפלן וקרן סי. גי. ובתמיכת קרן הזיכרון לתרבות יהודית, ניו-יורק.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית