עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חורבן גלות וגאולה
יד יצחק בן-צבי


תקציר
חלק זה של המאמר מתאר את השקפת ספרי עזרא ונחמיה על המקדש כפי שעולה מזיכרונות נחמיה ואת השקפתו השונה של ספר מלאכי. נחמיה מספר בהרחבה על כריתת האמנה שאחד המרכיבים שבה הוא התחיבות לעבודת ה' מלאה במקדש. ספר מלאכי מותח ביקורת חריפה על המתרחש במקדש ומדבריו משתמעת הסתייגות מריכוז הפולחן.



מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - המקדש בראשית תקופת בית שני
מחברת: פרופ' שרה יפת


על תולדות המקדש לאחר הקמתו נוכל לומר בהקשר זה רק דברים מעטים. בראש לכול, התעוררה הבעיה המעשית: כינון שיטתי של העבודה במקדש, הספקה מסודרת של צרכיו וארגון סגל הפולחן. הדיון בשאלה זו במלוא היקפה חורג ממסגרת מחקר זה, ונזכיר רק דברים אחדים הנוגעים להיבטים כלליים של הנושא והעולים משני מקורות: זיכרונות נחמיה ונבואת מלאכי.

זמנו של נחמיה ברור: הוא בא ליהודה בשנת עשרים לארתחשסתא הראשון, שהה בירושלים שתים-עשרה שנים, נקרא לשוב לחצר המלך, וחזר ליהודה (נחמיה ב א ואילך; יג ו). משך פעילותו ביהודה היה אפוא משנת 445 לפסה"נ ואילך.73 זמנו המדויק של מלאכי אינו ידוע, ורק הרקע הכללי של נבואותיו, המשקף תנאים דומים לאלה של נחמיה, מעמיד אותם בערך באותה תקופה.74 אנו מצויים, אם כן, כשבעים שנה לאחר חנוכת בית המקדש, ופחות מזה אם נקדים את זמנו אל מלאכי.

שני כתובים בספר נחמיה עוסקים בדאגה לעבודת המקדש: חלק הארי של האמנה המובאת בפרק י, ותיאור פעולותיו של נחמיה לאחר שובו משושן הבירה, בפרק יג. לפי סדר האירועים בספר עזרא-נחמיה, המצב המתואר בפרק יג משקף נסיגה מן האמנה והפרת ההתחייבויות שנטל העם על עצמו. אך אפשר גם שסדר האירועים היה הפוך, ושהאמנה היא התגובה המאורגנת והיזומה המבקשת לשים קץ למצב המתואר בנחמיה יג.75 הבעיה של אחזקת המקדש עולה מדברי נחמיה לאחר שובו משושן: 'מדוע נעזב בית האלהים' (נחמיה יג יא), וסיכומה של האמנה הוא: 'ולא נעזב את בית אלהינו' (שם, י מ). סעיפי ההתחייבות שבאמנה פותחים בהתחייבות כללית לשמירת מצוות התורה (שם, פסוק ל), לאיסור נישואי תערובת (פסוק לא), ולשמירת השבת והשמיטה (שם, פסוק לב). לאחר המילים 'והעמדנו עלינו מצוות' באה שורה ארוכה של התחייבויות כלכליות מפורטות, כולן כלפי המקדש, הכוהנים והלויים: שלישית השקל, קרבן העצים, ביכורים, בכורות אדם ובהמה, ראשית ותרומות, ומעשר (שם, פסוקים לג-מ).76 שוב ושוב חוזר הביטוי 'בית אלהינו' או ביטויים קרובים (בכל אחד מהפסוקים לג-מ).

האמנה מעוררת שאלות רבות. כבר הזכרנו שאין הכרעה חד-משמעית לגבי זמנה: האם יש לייחסה לתקופת נחמיה, כמתואר בספר נחמיה? או שמא יש להעדיף את ימי עזרא (בין אם קדמו לנחמיה ובין אם באו אחריו)? או שמא אין זמנה לא בימי זה ולא בימי זה?77 שאלה שנייה היא, האם האמנה היא כולה חידוש, כלומר: תקנות שהעם התחייב להן עתה לראשונה, או רק מתן גושפנקא של התחייבות פומבית לדברים שמעיקרם היו קיימים עוד קודם לכן?78 והשלישית: מה היחס בין התחייבויות האמנה ובין התחייבותו של דריוש שצורכי המקדש יינתנו מאוצר המלך? על פי עזרא ו ט התחייב דריוש לקיים את פולחן התמיד מאוצר המלוכה, ולמטרה זו עצמה התחייב עתה העם לתת למקדש שלישית השקל בשנה.79 ואולם, התמונה הכללית ברורה למדי: האמנה מעידה על כוונה והתחייבות לקיים את עבודת בית ה' במתכונתה המלאה, אך תיאור הדברים מלמד שהעם לא עמד במשימה. לא נוכל לענות בוודאות על השאלה, האם ההזנחה בקיום עבודת המקדש כהלכתה הייתה תוצאה של התרשלות, אדישות, מיאון לקיים את המצוות וכדומה, או שמא נבעה מחוסר יכולת כלכלית לשאת בנטל הכבד של אחזקת המקדש וסגל עובדיו המסועף? דברי מלאכי, השייכים כנראה גם הם לאותו הקשר, מתייחסים אל שני ההיבטים האלה בעמדת העם.

מלאכי פונה אל שני קהלים: אל הכוהנים ואל העם. בכל הפניות, נימת התוכחה היא אחת: תחושה של זלזול, רשלנות, ואפילו מרמה, ביחס האדם לאלוהיו. מלאכי איננו מזכיר את המקדש עצמו אלא רק את הפולחן הנערך בו, ומשתמש במילים חריפות ביותר. את הכוהנים הוא מכנה 'בוזי שמי' (מלאכי א ו), 'מגישים על מזבחי לחם מגאל' (שם, פסוק ז), ומגישים לה' 'עור לזבח פסח וחלה' (פסוק ח). הוא חוזר ומאשים: 'והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה' (פסוק יג); 'ואתם סרתם מן הדרך, הכשלתם רבים בתורה, שחתם ברית הלוי' (ב ח). באותה רוח של תוכחה תקיפה הוא פונה גם אל העם: 'וארור נוכל ויש בעדרו זכר ונדר וזבח משחת לה" (א יד). כן הוא מאשים את העם בהערמה וברמה: 'היקבע80 אדם אלהים כי אתם קבעים אתי. ואמרתם במה קבענוך? המעשר והתרומה' (ג ח).

מדברי מלאכי מצטיירת תמונה של התרופפות כללית והתפרקות. פולחן ה' אמנם מתקיים במקדש, אך מתוך הזנחה ואי-כבוד, ותוך מגמה להתחמק מן החובה ככל האפשר. ייתכן כי עמדה זו כלפי המקדש הייתה פועל יוצא מהתפכחותו של העם לאחר שהגאולה התעכבה ומלכות בית דויד לא נכונה מחדש. אנו יכולים לשער כי העם ביטא בכך את אכזבתו: המאמץ לבנות את המקדש לא היה כדאי, התגובה האלוהית המובטחת מאחרת לבוא והמקדש איננו ממלא את התקוות שתלו בו! עם זאת, מתברר מדברי מלאכי כי המצב הכלכלי היה אמנם חמור: בצורת, ארבה וגפן משכלת. בדומה לחגי ולזכריה, מלאכי מסביר מצב זה לא כגורם להזנחת המקדש אלא כתוצאה ממנה: 'הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת, אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכהעד בלי די. וגערתי לכם באכל ולא ישחת לכם את פרי האדמה ולא תשכל לכם הגפן בשדה, אשר ה' צבאות' (ג י-יא).

תגובתו של מלאכי לעמדת העם כלפי המקדש מגלה השקפה נוספת הבולטת ביותר על רקע תקופתה. מלאכי מביע באוזני הכוהנים את המסקנה המתבקשת מדרכיהם: 'מי גם בכם ויסגר דלתים ולא תאירו מזבחי חנם. אין לי חפץ בכם, אמר ה' צבאות, ומנחה לא ארצה מידכם. כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מקטר מגש לשמי ומנחה טהורה. כי גדול שמי בגוים, אמר ה' צבאות' (א י-יא). מלאכי איננו מנבא לאסון ולחורבן המקדש, כפי שעשו נביאי הבית הראשון, אלא רק מציע לכוהנים לסגור את דלתותיו. אם פולחן ה' איננו נעשה בכבוד הראוי לו, מן הראוי לסגור את המקדש כליל ולכבות את אש התמיד על המזבח. הטעם לכך נאמר במפורש: 'אין לי חפץ בכם ומנחה לא ארצה מידכם כי... בכל מקום מקטר מגש לשמי ומנחה טהורה' (פסוק יא).

אין בידיעותינו על התקופה כדי לקבוע את הרקע ההיסטורי המדויק שאליו מכוונים דברי הנביא, ורבו ההשערות בכיוון זה;81 אך הבסיס התיאולוגי לדבריו הוא בהשקפת יסוד הנוגדת את ריכוז הפולחן: אין ערך מיוחד לפולחן הנעשה בירושלים! במקומות רבים בעולם מוגשות לה' קטורת ומנחה טהורה, והפגיעה לא תהיה ניכרת אם מקדש ירושלים יחדל לפעול! אפשר, כמובן, לטעון שדברי הנביא אינם אלא דברי פולמוס, הנאמרים בלהט הוויכוח וכהתגרות בלבד, כהוצאת מסקנות היפותטיות מרביות ואף מגוחכות מן המצב הקיים. ואולם, אפילו כך, מה שהנביא רואה כאפשרות עומד בניגוד חריף לתפיסה שמקדש ירושלים הוא יחיד, שבו ורק בו יכולה להתקיים עבודת ה', ושהוא נקודת המוקד לנוכחות ה' בעולם.

כיצד עלינו להבין את מקומה של השקפה זו בתולדות המחשבה המקראית? האם יש לראות בה המשך להשקפות קדם-דויטרונומיות, שעל פיהן יש מקום לריבוי מקומות פולחן? אם כן, נוכל ללמוד מכאן שההשקפה הדויטרונומית על ייחוד הפולחן בירושלים לא הפכה לבלעדית, אפילו בתקופה מאוחרת זו. מצד אחר, ייתכן שזהו קו מחשבה חדש, שאינו קשור למהפכה הדויטרונמית והוא חוזה את התפשטות עבודת ה' למקומות רבים מעבר לגבולות לאומיים וגיאוגרפיים.

לא נוכל לדעת עד כמה הייתה מקובלת עמדתו זו של מלאכי, שניתן לוותר על המקדש בירושלים אם אין עבודתו נעשית בשלמות, ועד כמה הייתה נפוצה במחשבת העם באותה תקופה. ואולם, נראה שמלאכי אינו מייצג את קו המחשבה המרכזי ביחס למקדש או את קו המחשבה שבסופו של דבר הכריע את האחרים בתודעת העם. קו מחשבה מרכזי זה מיוצג בספר עזרא-נחמיה.

לחלקים נוספים של המאמר:
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - הגדרת התקופה , המסגרת הכרונולוגית
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - תיאור בניית המקדש בעזרא א-ו
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - הפסקת הבנייה וחידושה
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - עזרא א-ג לעומת עזרא ה יג- ו ה
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - ששבצר וזרובבל
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - תולדות בניית המקדש
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - מתי הונחו יסודות המקדש
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - הפולחן בירושלים מחורבן בית ראשון ועד חנוכת הבית השני
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - המקדש בראשית תקופת בית שני (פריט זה)
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - מקומו של המקדש במחשבת התקופה
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - תפיסת המקדש בישעיה סו א-ב
מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - מקדש שבי ציון בפרספקטיבה היסטורית

הערות שוליים:
73. דעה זו מקובלת על הכול. ראה: מ"צ סגל, 'נחמיה', א"מ, ה, טור 818; H.H. Rowley, 'The Chronological Order of Ezra and Nehemiah', S. Lowinger et al. (eds.), I. Goldziher Memorial Volume, I, Budapest 1948, pp. 135 ff.
74. על השיקולים לקביעת זמנו של מלאכי ראה י' ליוור, 'מלאכי, ספר מלאכי', א"מ, ד, טורים 1029-1028; A.E. Hill, 'Dating the Book of Malachi: A Linguistic Reexamination', D.N. Freedman Jubilee Volume, Winona Lake 1983, pp. 77-89
75. את הסדר המקראי כפי שהוא קיבל, למשל, קויפמן, האמונה הישראלית, ד, עמ' 355 ואילך. על השיקולים להקדמת המסופר בנחמיה יג לאמנה שבפרק י ראה: רודולף, עזרא ונחמיה, עמ' 174-173.
76. דיון מקיף באמנה ובסעיפיה ראה: קויפמן, האמונה הישראלית, ד, עמ' 338-330; D.J.A Clines, 'Nehemiah 10 as an Example of Early Jewish Biblical Exegesis', JSOT, 21 (1981), pp. 111-117
77. ראה, למשל: A. Jepsen, 'Nehemia 10', ZAW, 66 (1954), pp. 87-106
78. קויפמן, שם, עמ' 331 ואילך.
79. ראה: י' ליוור, 'פרשת מחצית השקל במקרא ובמגילות כת מדבר יהודה', חקרי מקרא ומגילות מדבר יהודה, ירושלים תשל"א, עמ' 119-116.
80. משמעות השורש קב"ע בפסוקים אלה (שלוש פעמים בפסוק ח ופעם אחת בפסוק ט) איננה מחוורת, ורבים מן המפרשים רואים בו שיכול אותיות, מכוון או בלתי מכוון, של השורש עק"ב. ראה, למשל: מ' זר-כבוד, מלאכי, בתוך: תרי עשר ב (דעת מקרא), ירושלים תשל"ו, עמ' יד; רודולף, חגי וזכריה, עמ' 282; L. Koehler and W. Baum- gartner, Lexicon in Veteris Testamenti Libros, Leiden 1953, p. 820. לא כן אחרים, הרואים בו שורש עצמאי שמשמעו 'גזל'. ראה: G.R. Driver, 'Problems in Proverbs', ZAW, 50 (1032), p. 145
81. ראה, למשל: ליוור (לעיל, הערה 73), עמ' 1031-1030; קויפמן, האמונה הישראלית, ד, עמ' 374-372. וראה עוד: M. Rehm, 'Das Opfer den Volker nach Mal. 1:11', H. Gross and F. Mussner (eds.) Lex Tua Vertias: Festschrift für H. Junker, Trier 1961, pp. 193-208; J. Swetnam, wMalachi 1,11: An Interpretation', CBQ, 31 (1969), pp. 200-209; J.G. Baldwin, 'Malachi 1:11 and the Worship of the Nations in the Old Testament', Tydale Bulletin, 23 (1972), pp. 117-124

ביבליוגרפיה:
כותר: מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - המקדש בראשית תקופת בית שני
מחברת: יפת, שרה (פרופ')
שם  הספר: תקופת המקרא
עורכי הספר: אחיטוב, שמואל  (פרופ') ; מזר, עמיחי  (פרופ')
תאריך: 2000;תש"ס
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. כרך זה יצא לאור בסיוע הנדיב של מר מנדל קפלן וקרן סי. גי. ובתמיכת קרן הזיכרון לתרבות יהודית, ניו-יורק.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית