עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > הצומח במקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > ממצרים לכנעןעמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > צמחים > בעלי זרעיםעמוד הבית > ישראל (חדש) > נוף וטבע > צמחים > בעלי זרעים
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור




תקציר
על המן השלו מקורות המים במדבר סיני ועל הצמחים המשמשים את הבדואים של מדבר סיני למאכל ולרפואה.
במאמר התיחסות לסיפורי הנדודים של בני ישראל ומקורות המחיה שלהם בזמן הנדודים במדבר סיני.



המאכילך מן מן המדבר
מחבר: אבינועם דנין


מדי שנה, בעת קריאת ההגדה של פסח, אני נזכר במראות שראיתי בעת שחקרתי את הצומח במדבר ולמדתי מהבדואים יושביו על המן, על השלו, על המים במדבר ועל צמחים המשמשים למאכל ולרפואה. "ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא" (שמות ט"ז, טו).

 

מן ושלו


זהות המן שאכלו אבותינו במדבר העסיקה את דמיונם של חוקרים רבים במאות השנים האחרונות. במקרא תואר המן כטל שירד על פני האדמה. ד"ר שמואל דובדבני עורר את הספק, האם התופעה המכונה כיום "מן" בפי בדואים במדבריות השונים באזורנו היא אכן המן המקראי. עיון בספרו של יוסף בן-מתתיהו "קדמוניות היהודים", שנכתב במאה הראשונה לספירה, מראה כי המן נזכר בו ממש כפי שהוא נזכר במקרא. גם במאה השישית נכתב הסיפור המקראי בקוראן ללא פירושים ושינויים. מפרשים מוסלמים בפרס כתבו במאה התשיעית לספירה, כי המן הוא טיפות מתוקות, המצויות על שיחים שונים ובמיוחד על צמחי ההגה המצוי אשר אינו נפוץ בכמות רבה בסיני אך נפוץ ביותר בפרס. צמח זה מכונה בפרסית תרנג'בין ובפי הבדואים באזורנו שמו עקול (על שמו קרויה הבאר אבו-עקילה - היא אבו-עגילה בפינו). השימוש במונח "מן" להפרשות מתוקות אלה נעשה מקובל למדי. כחמש מאות שנה לאחר הופעתם של כתבי המלומדים בפרס מתחילים עולי רגל אירופיים וחוקרים לדווח על המצאות מן בעמקים של דרום סיני בסמיכות לעצי האשל. הראיה העיקרית כי אכן זהו המן הייתה שהבדואים מכרו אותו בשם זה לעולי הרגל. בתחילת המאה שלנו מצאו החוקר השוויצרי קייזר והחוקר הישראלי בודנהיימר כי ה"מן" שעל האשלים מקורו בהפרשות של כנימות. הכנימות מוצצות את הסוכרים שבמוהל הצמחלצרכי קיומן. את עודפי המוהל המתוק, שאינן מנצלות לבניין גופן, הן מפרישות כטיפות שקופות, המתגבשות באוויר היבש לגבישי סוכר לבנים.

כותב שורות אלה תיאר ב- 1969 את ה"מן" המצוי על ענפי חמדת השיח. כאחרים, קיבלתי גם אני את שם התופעה מהבדואים והאמנתי שהשימוש במלה זו עבר כמורשת מימי אבותינו, כשם שעברו שמות של מקומות וצמחים מדור לדור עד לימינו אנו. אולם למעשה היו אלה המלומדים המוסלמים במאה התשיעית, שהחליטו לשייך תופעה שנזכרה במקרא ובקוראן למצוי בטבע שסביבם. יחד עם התפשטות האיסלם והשפה הערבית התפשט השימוש במונח "מן" כפי שהתפשט. לסיכום, נראה לי שההוכחות המדעיות השונות באשר למהותו של המן אינן עומדות על בסיס מוצק או, במלים אחרות - גם אנו, כאבותינו במדבר, איננו יודעים מה הוא המן.
לעומת אי-הבהירות באשר למן, הרי תיאור הופעת השלו בתורה מתאים במלואו להופעת הציפור הקרויה כיום שלו ואין צורך להפוך ולהפוך בפסוקים כדי למצוא מהו השלו. "ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים ויטש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה סביבות המחנה וכאמתים על פני הארץ. ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת ויאספו את השלו הממעיט אסף עשרה חמרים" (במדבר י"א, לא-לב).

כאז כן היום מגיעות להקות השלו לחוף סיני לאחר תעופה ממושכת מעל הים התיכון. כשהם נוחתים על החוף, לוכדים תושבי החוף את השלווים העייפים. התושבים פורשים רשתות קטנות בין השיחים המשמשים מסתור לשלווים ולוכדים אותם. השלו נלכד בעיקר ברשתות הגדולות, הנראות כרשתות דייגים שנפרשו לייבוש, ונמתחו בין התמרים או בין מוטות עץ שיוחדו לכך. יש שם שתי מערכות של רשתות, לאחת חורים קטנים ולשנייה גדולים. הציפורים הנתקלות ברשת קטנת-החורים סוחבות אותה איתן לתוך חור גדול שברשת הבאה ובכך נכנסות למלכודת, שרק מי שהתקין אותה יכול לחלץ אותן ממנה - אל הכלוב, ככתוב "מן הפח אל הפחת".


 

"ויאפו את הבצק . . . עגה מצות"


למי שטייל עם הבדואים בסיני יהיו שורות אלה בחזקת זיכרון נעים, ולמי שלא טייל כך נספר כיצד אופים "עוגות מצות" גם כיום. לוקחים מנת קמח, מוסיפים לה מים ולשים את העיסה במשך כעשר דקות או רבע שעה. דואגים שלא ייוותרו בבצק גושי קמח. מבעירים ערימה גדולה של ענפים דקים עד שתיווצר כמות גדולה של אפר חם וגחלים עליו. חופרים גומה רדודה בתוך הקרקע החמה ומכניסים לתוכה את הבצק, שצורתו ככיכר שטוחה ועגולה בעובי 3-2 ס"מ. לאחר אפייה של כעשרים דקות הופכים את ה"עוגה" וממשיכים לאפות במשך כעשרים דקות נוספות, כדברי התוכחה של הושע, בפרק ז' פסוק ח: "אפרים בעמים הוא יתבולל אפרים היה עגה בלי הפוכה". משנאפתה המצה העבה מנערים אותה מהאבק ומגרדים אותה באבן קשה כדי לנקותה מהחצץ שדבק בה - וכך מוכנה ה"ליבה" למאכל. אם באמתחתך קערת ברזל (הקרויה - סאג') ואתה מלבן אותה באש, אתה יכול להכין לחם דק על-ידי שטיחת בצק על הצד הקמור של הקערה.


 

"מה תמרה זו שאין בה פסולת…"


מבין העצים נודעת לתמרים החשיבות הגדולה ביותר למי שחי במדבר, מימי אבותינו ועד היום. רק השטים - הנותנות עלים, פרחים ופירות, ניזון הצאן, אשר בצילן יושבים הרועה ועדרו ואשר מגזעיהן בנו את המשכן - יכולות להתחרות בתמרים על תואר "החשובים ביותר". התמר גדל ליד מקורות מי-תהום מתוקים וגבוהים, ועל כן ההולך במדבר יכול להיעזר בהם לזיהוי מקור המים מרחוק. לאדם החי במדבר יכול העץ לשמש מקור לחלק ניכר מפעילות החיים, וחז"ל היטיבו לבטא זאת באומרם: "מה תמרה זו אין בה פסלת, אלא תמריה לאכילה, לולביה להלל, חריות לסכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, שפעת קורות להקרות בהם את הבית" (בראשית רבה מ"א).

ראוי לציין כי ארצנו וסיני נחשבות כחלק מהשטח שבו תורבת עץ בר זה והפך לגידול חקלאי. התמר גדל בר על מי מעיינות בערבה ובסיני. כמחצית העצים במעיינות אלה הם זכרים, המייצרים רק גרגרי אבקה, ומחציתם נקבות שגרגרי-האבקה מפרים את פרחיהן בסיוע הרוח או הדקלאי. הפירות המבשילים על דקלי הבר, שאינם מטופחים בידי האדם, אינם מציעים מזון רב לאוכל אותם והזרע שלהם גדול ביחס לציפה בהשוואה לזני התרבות הנטועים כיום בארץ. דקלי הבר ניכרים גם בריבוי הקורות, היוצאות מבסיס הצמח. התמר דורש לנביטתו קרקע לחה, שבה הטמפרטורה עולה על 20 במשך יותר משלושה חודשים. תנאים אלה מתקיימים בעיקר בקרבת מעיינות במדבר. הזרעים מופצים בעזרת בני-אדם, צבאים, יעלים וצפרים האוכלים את הפירות ואינם מעכלים את הזרע הקשה. כל אלה נזקקים למי המעיינות ומפיצים את זרעי התמר בבואם אל המים. תמר הנובט בקרבת מעיין זוכה מידי הבדואים למחסה בצורה של גל אבנים, המגן עליו מפני שיני הצאן ורגלי האדם ובעירו.

לולבים להלל קשורים בחג הסוכות שבו אנו זוכרים לטוב את התמר, שבצילו חנינו כשיצאנו ממצרים והלכנו במדבר (הרי נצטווינו בפירוש לראות את עצמנו כאילו אנו יצאנו ממצרים). הלולב הוא העלה הצעיר שב"ליבו" - מרכזו - של עץ התמר והוא נחתך ומובא לבית-הכנסת במקום העלה המפותח (שאורכו עשוי להניע לשניים-שלושה מטרים) כדי שלא יהיו קשיים בתפילה בבתי-הכנסת בעת נענוע הלולבים. על המשמעות הרוחנית שבדימוי עם ישראל, שליבו-אלוהיו אחד, לתמר שעלה אחד בליבו - נכתב במקומות רבים.

החריות הם העלים היבשים הארוכים, ששימשו את אבותינו לסכך ומשמשים גם כיום בבתי הבדואים, לבניית הקירות ולסיכוך הבתים. כאן גם מקומה של שפעת הקורות - הם גזעי העצים, שבעזרתם בונים את סוכות התמרים.

סיבי התמרים, המשמשים לעשיית חבלים, מצויים בחלקים שונים של הצמח. הסיבים הנוחים ביותר לשזירה הם אלו המצויים בבסיס העלים על הגזע. הם עשויים כעין רשת ולאחר הפרדתם אפשר לשזור מהם חבלים וחוטים. אפשר לשזור חבלים גם מעלעלי התמרים המפוצלים. חבלים כאלה נמצאו בחפירות הארכיאולוגיות במצדה ובמדבר יהודה וגם בפירמידות של מצרים. עובי החבל או החוט תלוי בעיקר במספר הסיבים, שאוגדים בתחילת השזירה.

הסנסנים הם אשכולות הפרחים והפירות של התמר, ולפי דברי חז"ל שימשו הסנסינים, לאחר הסרת הפרי מהם, לכברה. הענפים הקצרים עליהם נישאו הפירות נקלעו כנראה לשם הכנת נפות.



 

"כי נתתי במדבר מים"


התמר שהפלגנו בשבחו בעקבות מאמר חז"ל, זכה לפתגם הבדואי: "התמר ראשו באש ורגליו במים", המציין כי ראשו של העץ עומד בחומו של המדבר בעוד שורשיו מבוססים במי-תהום גבוהים. התמר, הגדל במדבר בקרבת מעיינות ונראה למרחוק הודות לקומתו הגבוהה, יכול להצביע ממרחק רב להולך במדבר על מקור מים. וכיוון שמים במדבר הם מקור חיים לאדם ולמקנה שלו - נודעת לזיהויים, כאז כן עתה, חשיבות ראשונה במעלה. התמר נמנה עם הצמחים המותאמים לגדול בקרבת מים ואשר זיהויים מרחוק יכול להציל נפש אדם במדבר.

ואם מדובר במעיינות במדבר, נציין כי ככלל יש באזורים הרריים סיכויים גדולים יותר למציאת מים מאשר במישורים. כך במרכז סיני, במישורי החצץ שבהם אין מגוון גדול של טיפוסי סלע ונוף, אין כלל מעיינות. בהרי דרים סיני מרובים המעיינות - עקב חשיפתן של שכבות סלע האטימות למים או קיומם של דייקים, האוגרים מים בתשתיתם הרכה (בנופי הסלעים המגמאתיים). גם ערוצי נחלים, שבתשתיתם יש שכבות אטימות למים, מהווים מעין בריכה תת-קרקעית, המלאה בחצץ ואדמה. חפירה במקום כזה תאפשר לעתים להגיע אל מי השתייה גם בקיץ. על כן ראוי להכיר מקומות כאלה, שבהם הבדואים חופרים ת'מילה: מחפורת באפיק הנחל, המתמלאת לאיטה במי-התהום.

זוג הצמחים המזהה מים מתוקים המצויים לרוב בסמוך לפני הקרקע הוא התמר והסמר. את הסמר ניסו לגדל בערבה על מי-תהום מליחים, כחומר גלם להפקת נייר משובח. החווה שמדרום ליטבתה, שבה גידלו אותו ואשר הייתה קרויה על שם הצמח - סמר - הפכה לקיבוץ. הסמר מצטיין בעלים גליליים מחודדים בראשם. שמו של הצמח נגזר מערבית, שבה משמעותו היא כי הצמה כהה בהשוואה לצמחי מדבר רבים.

התמר, כמו מינים רבים ממשפחת הדקליים בעולם כולו, גדל היטב גם בקרקע שבה האוורור לקוי בשל רטיבות מתמדת. ממדי התמרים מצביעים לעתים על כמות המים העומדת לרשותם ובמקומות בהם כמות המים מועטת והמים מליחים - התמרים קטנים.

ועוד דרך לזיהוי מקורות מים במדבר: נחל שבו זורמים בחורף מים מצמיח באותה עונה אצות ירוקות חוטיות, הגדלות על האבנים. בהתייבשן הופכות האצות לחוטים דקים לבנים שנוצרו עקב שקיעת הגיר מתוך המים שבהם חיו. "חוטים" לבנים אלה אפשר לזהות בקיץ ומציאותם מעידה על סיכוי למצוא מים במעלה הנחל. כך ניתן להגיע אל הרבה מעיינות בנגב ובסיני תוך הסתייעות בשרידי האצות.

צמחים נוספים, הידועים כמזהי מקור מים, הם הסוף, שעליו הארוכים מים לסיף (חרב ארוכה) והקנה שעליו קצרים ונישאים על קנים חלולים. הללו יוצרים גושים צפופים של צומח ירוק וחיוני, הניכר מרחוק במדבר הדליל בצומח. שטפונות סוחפים איתם ענפים ועלים של צמחי מים אלה, ובמורד הנחל הם נעצרים על ענפי צמחים אחרים. עלייה במעלה נחל, שעל ענפי שיחיו יש שרידי צמחים אופייניים למים, עשויה להביא אותנו אל מקורות מים קבועים.

סימן נוסף למים: בערבה, עצי השטה הסמוכים למעיינות גדולים ,מדיהם בהשוואה לשיטים הרחוקות ממי-תהום מתוקים.

מלבד הצמחים אפשר להיעזר גם בחרקים לאיתור מקורות מים. חרקים הזקוקים לקיומם למים פתוחים הם הצרעה המזרחית (דבור) והשפירית. זיהית אותם במדבר - עקוב אחר כיוון תעופתם. אם כמה חרקים כאלה מעופפים אל אותו כיוון, זהו הכיוון אל מקור המים.

יש בהר הנגב בורות מים רבים שנחפרו לפני אלפי שנים. הללו ניכרים בערימת העפר הלבן, שהוצאה במהלך החפירה. מציאותה של הערימה הלבנה על מדרון ההר ומהלכן של התעלות האוספות מי-נגר (מים שלא נספגו בקרקע וניגרים על פני המדרון) אל הבורות, יכולים לסייע לאיתור הבורות מרחוק. במקרים רבים נבטו על קרקעית בורות אלה עצי אשל, אשר זרעיהם הגיעו ברוח. העצים המפותחים, המצויים על מדרונות המגדלים בדרך-כלל רק שיחים קטנים, מהווים סימן מזהה חשוב למציאות אפשרית של מים, בבור שעליו צמח האשל.


 

צמחי מאכל


מצאתם מים שצבעם מעורר חשד ויש להרתיח אותם - כדאי כבר להוסיף צמח תבלין, שייתן למים טעם משופר, ועם מעט סוכר השגתם מטרה כפולה - שיפור איכותם של המים והכנת "תה". רבים במדבר הצמחים הראויים להכנת "תה". נזכיר כאן את לענת המדבר, הנפוצה על מדרונות ההרים בסביבת מצפה-רמון ושדה-בוקר. זהו השיח הריחני הנפוץ ביותר באזור. צמח חשוב אחר הוא הפרעושית הגלונית הגדלה בנגב הדרומי, בערבה ובסיני, בעיקר בערוצים, ופורחת באביב בצהוב. יש לעליה ריח טוב. שמר פשוט, המוכר לרבים כ"שמיר", יכול לספק למי שמוצא אותו בערוצי המדבר עלים לתיבול הסלט ולתיבול התה. שורשים של עירית גדילה, שצבעם כתום, עלים של אזובית המדבר ואזובית הרמון וכן של נענה (חבק), הגדלה ליד מעיינות בדרום סיני - יכולים כולם לשמש לאותה מטרה של הכנת "תה".

הבדואים הנודדים במדבר מנצלים למאכל רבים מהצמחים המצויים בו. כבר בזמנים קדומים נחשב המלוח כצמח מאכל לעניים ככתוב: "הקטפים מלוח עלי שיח" (איוב ל', ד). זהו שיח הנפוץ בערוצים במדבריות שבאזורנו, ובאביב יכול שיח בינוני לספק כקילוגרם של עלים ירוקים - הנאכלים טריים או לאחר בישול, כתוספת למזון או כיסוד למרק טעים שהוכן בשדה. עלי החלמית למיניה (בערבית - חובייזה) נאכלים כשהם מבושלים ופירותיהם נאכלים טריים. החלמית ניכרת ממרחק רב במקומות שבהם היו בעבר חניוני בדואים ובהם העשירו גללי העזים את הקרקע בחומרים מזינים לצמחים. החלמית היא אחד הצמחים המצליחים לגדול בכמות גדולה במקומות אלה. הצמחים, הגדלים על קרקע דשנה, מתפתחים לגובה ולצפיפות העולים על אלה של צמחים בסביבה הקרובה להם וצבעם הירוק – כהה ניכר למרחק רב. מלבד החלמית גדלים במקומות אלה גם צמחי סרפד, שגבעוליהם הצעירים נאכלים לאחר שמעבירים עליהם את היד מלמטה למעלה ומורידים כך את השערות הצורבות. גם עלי הסרפד משמשים להכנת מרק. יחד עם החלמית והסרפד גדלים בחניוני עזים נטושים צמחי התודרה הסיגית. לצמח זה פרחים צהובים קטנים, שבכל אחד ארבעה עלי כותרת. פרחים אלה וכן הגבעולים הצעירים, נאכלים וטעמם חריף כצנון או חרדל.

על מדרונות הגבעות בהר הנגב ובמישורי הלס גדלים שני צמחים ששורשיהם אכילים במשך כל השנה, ובמיוחד קל לזהותם בעת פריחתם - מקיר החסידה השעיר, אשר פקעותיו הצעירות עסיסיות ומתוקות, והרדפנין הציצית, אשר לשורשיו הכהים הקלויים טעם של תפוחי-אדמה. אפשר לאוכלם גם ללא קלייה.

אנא השתמשו בצמחי מאכל אלה רק לטעימה או בעת מצוקה - כדי לא להכחידם מהנגב.




ביבליוגרפיה:
כותר: המאכילך מן מן המדבר
מחבר: דנין, אבינועם
שם  הספר: דרך ארץ : אדם וטבע
עורכת הספר: זהרוני, עירית  (סא"ל)
תאריך: תשמ"ה, 1985
בעלי זכויות : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. בשער: קצין חינוך ראשי - "במחנה".
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית