חגים, זבחי משפחה וחגיגות : המשתה בבית איוב

משהו קרוב למנהג של זבח הימים מובלע גם בסיפור הפתיחה של ס' איוב. שבעת בניו של איוב היו נוהגים לעשות משתה "בית איש יומו" ושלוש בנותיו היו מצטרפות אל המשתה. האחיות היו, לאמיתו של דבר, בבחינת "קרואות" למשתה של האחים (איוב א, ד). בתום ימי המשתה היה איוב קורא את כל הבנים (והבנות) אליו, "מקדשם", כלומר, מטהרם מכל טומאה ריטואלית,³¹ ומעלה עולות כמספרם, מתוך חשש שמא חטאו מבלי שנודע הדבר. והכתוב מוסיף: "ככה יעשה איוב כל הימים" (שם, פס' ה). ההתכנסות המשפחתית נקראה כאן משתה, אבל מן הכתוב אנו למדים, שהאחים והאחיות עסקו באותו משתה בשתיית יין וגם באכילה (שם, פס' ד, יג, יח), ואין ספק, שלפי ההנחה היתה גם האכילה מן המובחר דוקא, כלומר, אכילת בשר, ואף אפשר שהיה זה בשר זבחים.³² ונקראה הסעודה המשפחתית משתה, במקצת כדי להבליט את השמחה ובמקצת לשם הקיצור.³³

כמה זמן נמשך המשתה? יש אומרים, שנתקיים בכל יום בשבוע בבית אחד מן האחים, לפי הסדר, וכך חלפו השבועות והיו חייהם של האחים כמשתה אחד בלתי-נפסק.³⁴ לפי זה יתבאר "כל הימים" – כל השנה, במשך השנה. אבל נראה יותר הפירוש האחר, שהיה זה משתה אחד בשנה ונמשך שבעה ימים, שהם הזמן המקובל למשתה גדול (השווה בר' כט, כז-כח; שופ' יד, יב-יח; אס' א, ה ועוד).³⁵ לפי זה "כל הימים" משמעו – כל השנים, כלומר, מדי שנה בשנה, ודוק בלשון הכתוב: "משתה בית איש יומו" (איוב א, ד) מתכוון לומר, שלא נמשך המשתה בבית כל אחד מן האחים אלא יום אחד. "כי הקיפו ימי המשתה" (שם, פס' ה) מתכוון לסיום תקופת הימים של אותו "משתה בית איש יומו", שהוזכר לפני כן.

ושוב אנו עדים לסעודה הנערכת אחת לשנה ושכל המשפחה משתתפת בה. ודאי שיש שינויים של ממש בין משתה זה של בני איוב לבין זבח הימים והמשפחה של אלקנה ושל אנשי בית-לחם (ובני עירו של שמואל), אבל כנגדם אפשר למצוא טעמים שיש בהם כדי להקהות את השינויים, ואף ליישב אותם: (א) איוב, שהוא ראש המשפחה, אינו משתתף במשתה – ובכל זאת, לאחר שמקיפים הימים, מתכנסים כל הבנים אצלו ואין המשתה בא על סיומו עד שאיוב גומר להעלות עולות בשביל כולם (שם, פס' ה). (ב) ההתכנסות המשפחתית מתקיימת בבתיהם של האחים ולא במקדש. אבל לדבר זה יש סיבה קודמת, הקשורה באפייה המיוחד של החברה המשתקפת בסיפור איוב – שחברה זו אינה מכירה כלל מקדשים. חברה זו, שהרקע האתני שלה הם העממים של בני קדם, נוטה לעבר הנוף של סיפורי ס' בראשית, ותנאי החיים המצטיירים בה דומים לשל האבות, בדומה לחברת האבות, אין בחברה זו מקדשים – וכהשלמה לכך, גם כוהנים אינם מצויים בה, ותפקידיו של הכוהן מתמלאים על-ידי ראש המשפחה. עיסוקם של בני קדם ושל שבטי העברים הקדומים הוא בעיקר בגידול מקנה, וככל הנראה, היעדר המקדשים והכהונה נובע מאפיים הנוודי-למחצה.³⁶ ועם כל זאת, די לנו שמסתמן שיתוף מסוים בקווי-היסוד של זבח הימים ושל המשתה השנתי של משפחת איוב, שהרי כבר אמרנו, שמלכתחילה אנו רשאים לצפות לשינויים ניכרים בגינוניו של נימוס זה, לפי תפוצתו במקומות ובזמנים שונים.

הערות שוליים:
31. זוהי משמעותו המוחשת של הפועל, בבניינים הכבדים, כשהוא בא בסיגנון המקורות "העממיים", שמחוץ לס"כ (וס' יחזקאל) – היינו, לטהר ולהיטהר מן הטומאה. וזו פעולה הנחשבת כתנאי לטקס סקראלי ולאכילת קדשים (השווה שמ' יט, י, כב-כג; יה' ג, ה; ז, יג; שמ"א טז, ה; שמ"ב יא, ד; מל"א ח, סד ועוד). בסיגנון הכוהני יש לפועל זה גם משמעות חיובית – לסגל ולהקנות את מידת הקדושה. וראה, לפי שעה, מה שכתבתי בערך "לחם הפנים", אנציקלופדיה מקראית, ד, טורים 495-494.
32. נקודה זו, אם היתה שם אכילת זבחים או סעודת חולין, קשורה בשאלה אם שחיטת חולין נתפסת אצלם כמעשה כשר. יש כמה עדויות לכך, שבתקופת המקרא היתה שחיטת חולין נסבלת ונוהגת למעשה בחיי ישראל, אבל לא היתה רצויה מלכתחילה (ראה מה שכתבתי בערך "מאכלים ומשקאות", אנציקלופדיה מקראית, ד, טורים 550-551). אלא שאפילו נסכים עם פוהרר (G. Fohrer, Hiob, KAT, גיטרסלוה 1963, עמ' 77). שהסיפור מתכוון לסעודת חולין, עדיין נהיה רשאים לראות בה מעין מקבילה לסעודה של קודש. גם אכילת הזבחים, שהיתה מלווה בשתיית יין, לפעמים היתה כרוכה בגילויים מופלגים של עליזות. סעודה של חולין, לא כל שכן.
33. לשימוש זה במלה משתה, הכולל סעודה במשמע, השווה בר' יט, ג; כו, ל; מל"א ג, טו; יש' כה, ו; יר' טז, ח ועוד. וראה מלונים: וכן נ.ה. טור-סיני, ספר איוב, תל-אביב תשי"ד, עמ' 4.
34. וכך פירשו אבן-עזרא ובעל המצודות; ומן האחרונים – דוהם, דוידסון, הלשר, פוהרר ואחרים. וכך כבר הבינו השבעים, שתירגמו "בית איש יומו" - χαθ' έχάστην ήμέςαν. ואפשר להעלות גם את הסברה, שנתקיים המשתה שבע פעמים בשנה, כל פעם בבית אחד מן האחים, לפי הסדר, ולא נתפרש בסיפור כמה זמן ארך המשתה בכל פעם, אלא רק זה בלבד, שכל אחד מן האחים היה לו יום מסוים בשנה שהתחיל בו המשתה בביתו.
35. כך, לערך, פירשו דילמן, בודה, דרייבר-גריי (בהיסוס), טור-סיני, פופ ואחרים, בפירושיהם על הכתוב.
36. החוקרים כבר עמדו מזמן על הדמיון הניכר בין ס' איוב, ובמיוחד סיפור המסגרת שלו, לבין סיפורי האבות: והשווה לעיל, עמ' 27. אבל נראה לי, שהדמיון אינו מעיד על שיתוף של אופק היסטורי-כרונולוגי, אלא על שיתוף של אווירה ותנאי-חיים בלבד. רצוני לומר, שאיוב אינו נתפס כבן-זמנם של האבות, אלא רק כמי שחי בתנאי חיים דומים לשל האבות (תנאי החיים שלו מתקרבים עוד יותר לקראת ייצוב חקלאי). אין לשכוח את השינוי הממשי במסגרת האתנית-הלאומית. לגבי אבותיהם של ישראל נסתיימה צורת החיים הנוודית-למחצה עם ההתנחלות בכנען, אבל בקרב העממים של בני קדם התמידה צורת חיים מעין זו עד לתקופות מאוחרות (השווה יר' מט,כח-כט; יח' כה, ד-ה ועוד). והנה צורת חיים זו אינה מכירה מקדשים, אבל מזבחות מצויים בה, כפי שהם נזכרים גם בסיפורי האבות (בר' יב, ז; יג, ד, יח; כב, ט ועוד), וכבר אמרנו שאפשר שיהא זבח המשפחה נעשה ליד מזבח מכובד. ואם סעודת חולין היא זו (השווה לעליל, הערה 32), נוכל לראות בה מעין טרנספורמציה לאכילה של זבח.