חגים, זבחי משפחה וחגיגות : זבח העם בעירו של שמואל

עוד יש לזכור, שבלשון המקרא היקפו של המושג משפחה הוא גמיש למדי, ומכל מקום הוא חורג מעבר לחוג המצומצם של בני-הבית הקרובים. זבח הימים, שנקרא גם "זבח משפחה", עשוי אפוא להקיף חטיבה שבטית-גיניאלוגית בגודל ניכר. ובאמת לא נאמר בכתוב, שאותו זבח שנתקיים בבית-לחם היה מיוחד לישי ולביתו לבדם. אדרבא, מלשון דיבורו של דויד: "כי זבח הימים שם לכל המשפחה", "כי זבח משפחה לנו בעיר" (שמ"א כ, י, כט), אתה שומע, שכל בני העיר נטלו למעשה חלק בזבח זה. דבר רגיל הוא במזרח, שאוכלוסין של עיר מתקשרים ביניהם קשרי-חיתון עד שהם נעשים לחטיבה משפחתית אחת. היחידה הגיאוגרפית-היישובית הופכת בכך גם לחטיבה של יוחסין.

הכרה זו מאפשרת לנו לצרף אל סוג הזבחים הללו עוד מקרה אחד, ושוב הוא מופיע באפקו של שמואל. שאול ונערו, המגיעים לעירו של שמואל ומבקשים לבוא אליו, נענים על-ידי הנערות: "מהר עתה כי היום בא לעיר, כי זבח היום לעם בבמה" (שמ"א ט, יב). אמנם אין הזבח נקרא כאן "זבח הימים" וגם לא "זבח משפחה", אבל אין בכך כדי לבטל את האפשרות, שהמכוון הוא למנהג קרוב לזה, שהרי לפי הנחת הסיפור משתתף כל העם שבאותה העיר בזבח המיוחד. ועל-כל-פנים לא מצאנו בתורה שום חוק המחייב תושביה של עיר ליטול חלק בזבח מיוחד, וגם כאן "זבח הימים" וגם לא "זבח משפחה", אבל אין בכך כדי לבטל את שומעים על סדרי האכילה של זבח זה ועל מעמדו של הרואה, איש האלוהים, בתוך זה: "כי לא יאכל העם עד בואו, כי הוא יברך הזבח, אחרי כן יאכלו הקרואים" (שם, פס' יג). קרואים אלה יושבים ואוכלים בפני עצמם, בלשכה מיוחדת, ומספרם כשלושים איש (שם, פס' כב). אין אלה אורחים מן החוץ בלבד. מסתבר שנכללים בהם גם החשובים והנכבדים שבאנשי המקום, והם ראשי העיר וראשי בתי-האבות שבעיר. וממקומות אחרים כבר שמענו, שמנהג מן המובחר הוא לזמן קבוצה של קרואים לאכילת הזבח (עיין צפ' א, ז; שמ"א טז, ג-ה; שמ"ב טו, יא-יב; מל"א א, ט-מט [תכופות]; והשווה שמ' לד, טו; במ' כה, ב). הוא הדין לגבי סעודת חולין של בשר ויין, שראוי לזמן אליה קרואים (משלי ט, ב-ה, יד-יח). בסדר זה אוכלת אפוא משפחת העיר את הזבח המיוחד, שנקלעו אליו שאול והנער: הרואה מברך תחילה, אחריו אוכלים הקרואים, אחריהם שאר העם. אלה האחרונים ודאי מוכרחים להסתפק בשיירים, ואפשר שהשתתפותם באכילה אינה נעשית אלא כעניין סמלי בלבד. ואף-על-פי שכל העיר נוטלת חלק בזבח, מוצאות הנערות באותה השעה שהות לצאת לשאוב מים. ואין זה מן הנמנע, ששאיבתן קשורה בהכנות לכירה הגדולה שבעיר.

אפשר שיש שינוי מסוים בין מנהגו של זבח זה לבין זבח הימים של אלקנה ושל אנשי בית-לחם: שהמברך את הזבח, שככל הנראה הוא גם היושב בראש הסועדים בלשכה, הוא כאן הרואה, איש האלוהים. אלא שהתפקיד לברך את הזבח מוענק לו כאן בעיקר בזכות מעמדו המקודש, כאיש אלוהים נכבד שכל דבריו באים (שמ"א ט, ו). ונראה שלפי הנחת הסיפור מעוטר האיש גם בהדר של זקנה. אין טעם לפקפק, שאילו נמצא איש-אלוהים כזה בבית-לחם, היה גם הוא זוכה למלא אותו התפקיד בזבח המשפחה שנערך שם – ובעצם לא נאמר לנו מי היה זה שברך את הזבח וישב בראש הסועדים בבית-לחם, ואף לא נאמר שהיה זה תפקידו של ישי. ועם זאת מסתבר, שלפי הסיפור בשמ"א פרק ט נתפס שמואל גם כראש ומנהיג פטריארכלי לבני עירו, אותה העיר (והיא עלומת-שם בסיפור) שנקלעו אליה שאול ונערו – אלא שסגולתו כאיש אלוהים וכמגיד עתידות מתבלטת וגוברת אף על מעמדו הפטריארכלי. אותה ההבלטה מתחייבת אף מתוך מבנה הסיפור, שהרי שאול המחפש כאן אתונות צריך להיפגש בנביא ולהתבשר ולהימשח למלכות על ישראל. דע שלמעשה נתפס שמואל בסיפור גם כנשיא וראש לבני עירו, שהרי העיר נמצאת בארץ צוף (שם, פס' ה) וצוף הוא האפונים של משפחת אלקנה (שמ"א א, א). משמע שהוא יושב בתוך "עמו", בין קרובים ושארים של משפחתו.²⁹לפיכך רשאים אנו להניח, שגם זבח הימים של בית-לחם היה מלווה במעין אותם הגינונים המתוארים בזבח העם בעירו של שמואל, ומן הסתם לא נעדרו גם שם קרואים ולשכה³⁰ – וגם מי שמברך את הזבח בשביל כל בני העיר.

עוד בפרט אחד נשתנה זבח-העם בעירו של שמואל: שהוא נערך בבמה ולא במקדש, כפי שמצאנו בזבח הימים של אלקנה וכנראה גם של אנשי בית-לחם. אבל גם להבדל זה אין כאן משמעות מכרעת. שהרי אין לתאר שיהיו כל תושביה של עיר עוקרים ממקומם כדי לקיים את זבחם בעיר אחרת. ועוד, במה גדולה וחשובה, כגון הבמה הגדולה של גבעון (מל"א ג, ד), או של באר-שבע (מל"ב כג, ח; השווה עמ' ה, ה; ח, יד), עשויה להתעלות בערכה של מקדש צנוע ונידח – אף שהסדר הפורמאלי של שני טיפוסי המוסדות הללו מהופך הוא. לפי הנאמר בסיפור, הבמה בעירו של שמואל אמנם מדומה כחשובה ובולטת בנוף (שמ"א ט, יג-יד, יט, כה). ואין מניעה, שבתנאים מסוימים יהיה זבח המשפחה נעשה ליד מזבח חשוב ומכובד, גם אם מלכתחילה נחשב המקדש כעדיף לעניין זה. אבל אין הדבר כן ביחס לחג, שלעולם אינו נעשה אלא במקדש. "את פני האדון ה' " אין אתה יכול להיראות באחת הבמות, אלא במקדש.

הערות שוליים:
29. ועם שהוא נשיא וראש לבני עירו, השפעתו יוצאת גם על הערים שבסביבה. שהרי בדרך כלל הוא יושב בעירו (שמ"א ט, ו), אבל שעה קלה לפני שהגיעו שאול והנער, בא שמואל אל העיר כדי לברך את הזבח (שם, פס' כ). לפני כן נעדר שמואל מן העיר (שם, פס' כג). אפשר שהלך לבמה אחרת, או למקום אחר (השווה דרייבר, בספרו הנזכר [לעיל, הערה 2]. עמ' 72). ויהא זה המצב המשתקף גם בסיפור המקביל: "והלך... וסבב בית-אל והגלגל והמצפה... ותשובתו הרמתה כי שם ביתו" (שם ז, טז-יז). ואין לנו טעם של ממש לפקפק באחידותו וברציפותו של הסיפור בשמ"א פרק ט, כפי שניסו, באפנים שונים, כמה חוקרים ופרשנים מן האחרונים (קספרי, הרצברג ואחרים; וראה גם: H. J. Stoebe, Noch einmal die Eiselinnen des Kish, VT 7, 1957 עמ' 363-365), לפי שגם הנקודות האחרות שהזכירו אינן מכריעות. מסתבר שלפי ההנחה יצא שמואל מן העיר (או מן הבמה) מיד לאחר הזביחה, וחזר אליה לשעת האכילה, שהרי בהיכנסו אל הלשכה הוא אומר לטבח, שכבר נתן לו מנה מיוחדת מבשר הזבח על-מנת שתישמר לחוד (שם ט, כג). משמע שלא חזר שמואל אל העיר אלא כדי שתתחיל הסעודה, ומכאן למדנו שהברכה נעשית לפני עצם האכילה. וכן הכתוב אומר: "כי לא יאכל העם עד בואו, כי הוא יברך הזבח" (שם, פס' יג).
30. עניין בדבר, שלפי נוסח השבעים נזכרה לשכה, χατάλυμα, גם בסיפור על אלקנה (שמ"א א, יח).