עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > חגים
עם עובד


תקציר
חלק זה של המאמר דן בשני סיפורים המשקפים את המנהג של "זבח משפחה". הראשון- עליית אלקנה (אבי שמואל) ומשפחתו מידי שנה לזבוח המקדש בשילה (שמואל א א). השני- "זבח המשפחה" של דוד בעיר בית לחם המשמש תירוץ להעדרו מבית המלך (שמואל א כ).



חגים, זבחי משפחה וחגיגות : זבח הימים בשילה ובבית לחם
מחבר: פרופ' מנחם הרן


על אלקנה, אביו של שמואל, הכתוב מספר, שהיה נוהג לעלות מעירו כדי להשתחוות ולזבוח לה' צבאות בבית-האלוהים בשילה (שמ"א א, ג). באחת העליות הללו נדרה חנה את נדרה (שם, פס' יא) ולפי הבטחת עלי הכוהן נתן ה' את שאלתה. אחרי כן, לאחר שגמלה חנה את בנה, הביאה אותו לשילה והוסיפה עליו קרבנות תודה (שם, פס' כד). ואחרי כן ברך עלי בשילה את אלקנה ואת אשתו (שם ב, כ) ונתקיימה ברכתו, וחנה נעשתה פורייה. הקורא בסיפור משווה לנגד עיניו גם כאן את העלייה לרגל בשלושת החגים העונתיים. האם באמת עלייה לרגל היא זו?

1

כמה מן המפרשים בימי-הביניים אמנם הניחו, שבעלייה לרגל הסיפור מדבר.17 אבל עיון קל בסיפור מספיק כדי להיווכח, שמדובר כאן בעלייה אחת בשנה בלבד. הביטוי "מימים ימימה" אינו נופל אלא על מאורע החוזר פעם אחת בשנה, ובהוראה זו הוא בא על שמירת חוקת חג המצות למועדה (שמ' יג, י), ומנהגן של בנות ישראל לתנות לבת יפתח הגלעדי (שופ' יא, מ) וחג ה' שהיה מתקיים בשילה (שם כא, יט). וכך הוא משמעו גם בהמשך הסיפור על אלקנה: "ומעיל קטן תעשה לו אמו והעלתה לו מימים ימימה" (שמ"א ב, יט), כלומר, שהיתה אמו עושה לו מעיל חדש מדי שנה בשנה. ולא עוד אלא שבמפורש אומר הכתוב על עלייתו של אלקנה לשילה: "וכן יעשה שנה בשנה" (שם א, ז). וראה גם שם, פס' כ-כא.

ברור אפוא, שלפי הנחת הסיפור היתה עלייה זו של אלקנה לשילה נעשית פעם אחת בשנה. בדבר זה אף הודו רובם של מפרשינו.18 וחז"ל אמרו, שהיה אלקנה מעלה את כל קרוביו עמו לרגל "ובדרך שהיה עולה בשנה זו לא היה עולה שנה אחרת, עד שהיו כולם עולים" (יל"ש על הכתוב; קה"ר ה, סי' כו). בכך ביקשו לומר, שהסיפור מכוון לעליות של אלקנה לרגל שלוש פעמים בשנה, אבל העליות של שנה אחת נשתנו מן העליות של שנה אחרת. והדברים לא יצאו מגדר מדרש. על העובדה עצמה, שעלייתו של אלקנה היתה נעשית אחת לשנה, לא נחלקו כל החוקרים המודרניים, וגם הם מניחים (בדומה לחז"ל), שהיתה זו עלייה לרגל. אלא שהם מוסיפים, שהסיפור מתכוון לאחד משלושת הרגלים – לגדול שבהם, לחג האסיף, החג בה"א הידיעה.19 וכמה מהם אף אמרו, שיש בסיפור זה סתירה לחוקי התורה ושמשתקף בו שלב היסטורי קדום, כשהיו חוגגים את חג האסיף בלבד, קודם שנתקבלו בעם חגי הקציר.20

אבל גם הנחה זו אינה עומדת בפני הביקורת. קודם כול, אין בסיפור זה שום זכר לחג ולא הוזכרה בו המלה חג. על אלקנה נאמר, שהיה עולה לשילה להשתחוות ולזבוח את זבח הימים ואת נדרו (שמ"א א, ג, כא; ב, יט) – לא נאמר שעלה לחוג. אף אין בסיפור שום זכר להתקהלות של חוגגים ולמחזות של שמחת-עם, כפי שהחג, שהוא ציבורי במהותו, נתפס במקרא. נראה בבירור, שהמכוון בסיפור זה הוא לעלייה אישית, "פרטית", של אלקנה ובני ביתו לבדם. אף הנאמר באחד מפסוקיו של הסיפור: "ככה יעשו לכל ישראל הבאים שם בשילה" (שם ב, יד), אינו מבטל את האופי האישי של עליית אלקנה. פסוק זה, שכמה מן החוקרים ביקשו להסתמך עליו, מדבר על יחסם של בני עלי אל העם הבאים לשילה במשך כל השנה, והוא כלול ב"מובלעת" סיפורית המתארת את השחתת הכוהנים. עיקרו של סיפור-המעשה מתחדש בפס' יח, לאחר "חזרה מקשרת" (Wiederaufnahme) עם פס' יא, וכאן חוזרים אנו אל שמואל ואל העליות השנתיות של אלקנה לשילה.

לפיכך אני אומר, שלא על חג ולא על עלייה לרגל מדובר במקרהו של אלקנה, אלא על חגיגה מטיפוס אחר, ובעקבות הכתוב עצמו רשאים אנו לכנותה: זבח הימים (שמ"א א, כא; ב, יט). על טיבו של זבח זה אפשר לעמדו מתוך הרישומים החטופים המצטרפים בסיפור.21 זוהי חגיגה משפחתית, שכל בני המשפחה על הנשים והטף שותפים בה ואין היא חורגת מגבולות המשפחה. אין לחגיגה זו שום משמעות ציבורית-לאומית. כדבר הרגיל בכל שמחה של חגיגה, באה גם חגיגה זו לידי ביטוי קודם כול בזבח, וזה כרוך באכילה ובשתייה מן המובחר – אכילת בשר ושתיית יין (השווה שם א, פס' ד-ט, יג-יד). זבח זה, שמיוחד הוא, ראוי לו שייעשה באחד המקדשים, ואם אין מקדש בעיר מגורי המשפחה, עולה המשפחה כולה לעיר שנמצא בה מקדש.22 אלקנה וביתו נוהגים לעלות לשם כך לשילה. בשהותם שם הם עושים עוד כמה פעולות, שהמקום המקודש נחשב כמתאים להן – מתפללים, ונודרים נדר, או משלמים נדר, וגם משתחווים בבואם ולפני שובם (שם, פס' יט). אין בזבח הימים קבע של תאריך, כפי שיש קבע כזה בחגים – בין אם נקבע התאריך (על-פי השיטה המבוארת במקור הכוהני) ביום הכסא של חודש מסוים, שהוא החמישה-עשר לחודש, ובין אם הוא נקבע על-ידי ספירה של שבועות. שלא כמו החג הלאומי, אין זבח זה קשור בקדושת היום ועיקרו הוא בעצם ההתכנסות של החוג המשפחתי בנסיבות שיש בהן משום קדושה. אפשר לומר: אין בו בזבח זה קדושה אובייקטיבית של זמן, אלא קדושה של מעשה בלבד, ודי לו שהוא חוזר ונעשה אחת בשנה.23 אבל אפשר שיש בו צימצום של עונה, או של פרק-זמן מסוים בשנה – והזמן ודאי מותאם לנסיבות ולמנהג המקום.

משמע, שאין במעשהו של אלקנה, כפי שהוא מצטייר בסיפור, לא סתירה של ממש לחוקי התורה ולא עדות לשלב היסטורי קדום דוקא. מנהגו של אלקנה שייך ל"חגיגות" מטיפוס אחר, שעשייתן נתפסה כעין "רשות" וכמנהג המוגבל למשפחה והמקוים על-ידי כל בני המשפחה. המנהג לא הוזכר במקורות התורה דוקא משום אפיו המיוחד כמוסד של משפחה. חוקי התורה באים להודיע ולהזהיר על החגים הלאומיים בלבד, שהם אירועים שיש להם תוקף כולל וכל קהל עדת ישראל, בבחינת עם בריתו של ה', חייבים לקיים אותם כאחד. זבח הימים אפשר שמעיקרו לא היה נוהג בכל חלקי ישראל. ואם נפוץ בכל ישראל, אין ספק שלא היה לו מועד אחד ומסוים לכל המשפחות המקיימות אותו. וכן אין לפקפק, שהגיוונים והשינויים המקומיים היו מודגשים בו הרבה יותר מאשר בחגים.

2

יש למנהג של זבח הימים הד וזכר עוד בסיפור אחר בס' שמואל. באחד מימי ראש-חודש נעדר דויד משולחנו של שאול המלך, ובאמצעות יהונתן הוא נותן את האמתלה: "נשאל נשאל ממני דוד לרוץ בית-לחם עירו כי זבח הימים שם לכל המשפחה" (שמ"א כ, ו). באותו היום אין שאול מגיב על היעדרו של דויד (שם, פס' כד-כו), אבל הלה נעדר גם ביום שלאחריו והפעם חוזר יהונתן על האמתלה בשינוי לשון קל: "כי זבח משפחה לנו בעיר" (שם, פס' כח-כט). מכאן למדנו, שחגיגה משפחתית זו אפשר לה להיקרא גם זבח משפחה, והכינוי השני מבליט במיוחד את מהותה. בניגוד לאלקנה ולביתו, אין ישי ומשפחתו צריכים ללכת לעיר אחרת כדי לקיים זבח זה, שהרי בבית-לחם עצמה היה כנראה בית-אלוהים, ויש לכך זכר גם במקראות אחרים.24 ואף-על-פי שזבח הימים של המשפחה בבית-לחם נתקיים, לפי הסיפור, בימים הראשונים לחודש, אין הוא קשור מעיקרו בראש-החודש, שהרי כאמתלה להיעדרו של דויד משולחן שאול הוא מתקבל ביום השני לחודש דוקא (שם, פס' כז [השבעים קראו כאן: "ויהי ממחרת החדש < ביום > השני" וגרסתם עדיפה], לד).

בבית-לחם היה זבח הימים נערך על-ידי המשפחה בעיר-המגורים עצמה. ואילו אלקנה, שנהג לקיים את זבח הימים בשילה, בא מהר אפרים, והכתוב קוראו: אפרתי (שמ"א א, א).25 והנה השם אפרת, או אפרתה, משמש במקרא כינוי לבית-לחם (בר' לה, טז, יט; מח, ז; מי' ה, א; רות ד, יא ועוד) והתואר אפרתי בא במקרא בשתי הוראות: בן השבט אפרים (שופ' יב, ה; מל"א יא, כו) ובן העיר בית-לחם (שמ"א יז, יב; רות א, ב). אפשר מאוד וגם מתקבל על הדעת, שתואר זה בא אצל אלקנה בהוראה השנייה, כלומר, שמוצאו הראשון של אלקנה היה מבית-לחם, אבל מקום ישיבתו בהר אפרים, ונקרא אפרתי על-שם עיר מוצאו, או מוצא אבותיו – ומנהגו לקיים זבח משפחה שנתי אף הוא מחבר אותו עם אנשי בית-לחם. ולא עוד אלא שעל-ידי כך נבין את מעשהו של שמואל, שברצותו להסתיר את כוונת בואו לבית-לחם הוא לוקח עמו עגלת בקר ומשמיע את התואנה: "לזבוח לה' באתי" (שמ"א טז, ב-ה). נראה שדבר רגיל הוא שיהא אדם בא לזבוח בעיר אבותיו, ומה גם שהיא עיר-מקדש, והאומר כך דבריו מתקבלים כנימוק של ממש. ומכאן למדנו, שהמוצא הראשון של משפחת שמואל אפשר שלא היה כלל מאפרים, אלא מבית-לחם, כלומר, משבט יהודה.26 על כל פנים, כמה רמזים נוספים לפחות עשויים ללמד על קשרים שהיו קיימים בין ישובי הר אפרים לבין בית-לחם: הנער הלוי מבית-לחם מוצא את דרכו לבית מיכה שבהר אפרים (שופ' יז, ז-יב). האיש הלוי הגר בירכתי הר אפרים לוקח לו פילגש מבית-לחם (שם יט, א-ט). והאיש הזקן מהר אפרים הגר בגבעה שומע את סיפורו של האיש הלוי מהר אפרים, שהלך עד בית-לחם יהודה, ומקבל את הסיפור כעניין ברור ורגיל, ואוסף את האיש לביתו – מה שלא עשו אנשי המקום, בני הימיני (שם, פס' טז-כ). מסתבר שיחסים של קרבה ושל חיתון-משפחות יצרו זיקה מיוחדת בין האוכלוסין שמשני עברי נחלת בנימין וגם השם אפרת, כשמה של בית-לחם (או של אחת משכונותיה) והכינוי אפרתי, המשותף לבני העיר בית-לחם ולבני השבט אפרים, אפשר שיש בהם ביטוי לאותה הזיקה.27

הזיקה היישובית בין ירכתי הר אפרים לבית-לחם, מכאן, והתגלותו של זבח הימים על רקע המקומות האלה, מכאן, מעלים את האפשרות, שזבח זה, בצורה שהוא מתואר בשני הסיפורים, היה מקובל במיוחד במקומות הללו ובסמוך להם. אפשר שבשני הסיפורים הללו (השייכים, ככל הנראה, למקור ספרותי אחד) נשתמרה ההתגלמות המקומית המיוחדת של מנהג משפחתי זה. ואילו במקומות אחרים אפשר שחלו בו במנהג זה שינויים ניכרים של גוון וצורה.28

לחלקים נוספים של המאמר:
חגים, זבחי משפחה וחגיגות : חגים ועלייה לרגל
חגים, זבחי משפחה וחגיגות : חגי הקציר והחג הגדול
חגים, זבחי משפחה וחגיגות : חגם של יוצאי מצרים
חגים, זבחי משפחה וחגיגות : זבח הימים בשילה ובית לחם (פריט זה)
חגים, זבחי משפחה וחגיגות : זבח העם בעירו של שמואל
חגים, זבחי משפחה וחגיגות : המשתה בבית איוב
חגים, זבחי משפחה וחגיגות : חגיגת הגז
חגים, זבחי משפחה וחגיגות : נספח -"זבח ימם" בכתובת קארא-טפה

הערות שוליים:
17. יונתן תירגם: "ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה" (שמ"א א, ג) – וסליק גברא ההוא מקרתיה מזמן מועד למועד: "ויהי היום" (שם, פס' ד) – והוה יום מועדה (כביכול, היום בה"א הידיעה). וחזרו אחריו כמה מן המפרשים.
18. ר' ישעיה מטארני, למשל, מביא בביאורו על הכתוב בשמ"א א, ג את דברי התרגום ומוסיף: "ולפי פשוטו נראה משנה לשנה, כמו שכתוב לפנינו 'וכן יעשה שנה בשנה', ויש לומר שנדר היה לו שיעלה שם בכל שנה ושנה הוא וביתו לזבוח שם בלא שלשה רגלים". הנחתו, שהעלייה של אלקנה היתה נעשית משנה לשנה, ודאי שנכונה היא – אבל ההסבר שהוא נותן, שהעלייה היתה מיוסדת על נדר מיוחד, ודאי שדחוק הוא. ר' ישעיה מבקש ראיה לדבריו במה שנאמר בהמשך הסיפור: "לזבוח לה' את זבח הימים ואת נדרו" (שמ"א א, כא). אבל אין בכך ראיה, שהרי הכתוב מדבר בשתי זביחות. זבח הימים וזבח של נדר, והזבח הראשון הוא הרגיל בעליותיו של אלקנה (השווה שם ב, יט). הנדר הנזכר בהמשך פרק א הוא כנראה נדרה של חנה (א, יא), שנעשה על דעתו של אלקנה ולפיכך היה מוטל גם עליו, ומעין זה קובע גם החוק הכוהני בבמ' ל, ז-ח, יד-טו (השווה H. W. Hertzberg, I and II Samuel, OTL לונדון 1964, עמ' 28).
19. השווה לעיל, הערה 14. וראה גם: R. de Vaux, Les Institutions de l'AT, חלק 2, פריס 1960, עמ' 398; ובפירושים לספר שמואל מאת נובאק (GHAT, גטינגן 1902, עמ' 3), מ.צ. סגל (ספרי שמואל, ירושלים תשט"ז, עמ' ד) והרצברג (שם, עמ' 23-24).
20. ראה ולהאוזן, כמסומן לעיל (הערה 14), ובדברי כמה מן המובאים שם.
21. מבין החוקרים שדבריהם היו לנגד עיני מצאתי, שכבר התקרב פדרסן לקראת ההשקפה הנראית לי בעניין זה. עיין: J. Pedersen, Israel, its Life and Culture כרך IV-III, קופנהגן 1940 (1953), עמ' 379-382, 385. אבל מבחינות, מסוימות, ומהן כמה בחינות חשובות, נבדלים אנו בגישותינו ובהצעותינו.
22. אבל ראה להלן, עמ' 99.
23. ולפיכך נקרא "זבח הימים", כלומר, זבח השנה, הזבח הנערך מדי שנה בשנה. ל"ימים" בהוראת שנה השווה ויק' כה, כט-ל; שופ' יז, י; יט, ב; שמ"א כז, ז; כט, ג ועוד.
24. האיש שמקום מגוריו בהר אפרים, המבקש להסביר למארחו הזקן בגבעה למה הלך לבית-לחם, אומר לו: "ואלך עד בית-לחם יהודה, ואת בית ה' (!) אני הולך" (שופ' יט, יח). בטענה זו, שהליכתו לבית-לחם היתה כרוכה בעלייה למקום-מקדש, הוא מיישב אפוא את סקרנותו של המארח ופוטר את עצמו מן הצורך להגיד את הסיפור הבלתי-נעים בעניין הפילגש ומה שקרה לו עמה. אבל השבעים קראו שם: "ואת ביתי אני הולך", ואין הצדקה להעדיף את גרסתם דוקא. וראה גם שמ"א טז, ב-ה (והשווה אנציקלופדיה מקראית, ה, טור 326).
25. השבעים קראו בסופו של פסוק זה: έν Νασ (ε)ίβ, Εφςάιμ כלומר: בנצוף. בנצוב, בנציב [תיבה אחת עם בי"ת היחס] אפרים, תמורת: בן צוף אפרתי, שבנוסח המסורה. עיר בשם נציב אמנם היתה ביהודה (יה' טו, מג; והשווה אבסביוס, אונומסטיקון, מס' 730 בהוצאת ע.צ. מלמד). אבל נוסח המסורה נראה עדיף והודו בכך רוב הפרשנים, למרות עמדתו של ולהאוזן בנקודה זו.
26. אם הכרתנו זו נכונה היא ושמואל, השופט האחרון שנעשה לפטרונו של דויד, באמת נתייחס על שבט יהודה – תהיינה לדבר כמה תוצאות בהבנת ההתרחשות ההיסטורית בישראל באותו פרק-זמן.
27. השם אפרת(ה) הובלע גם ברשימות היחס של ס' דבה"י כשם אחת מנשותיו של כלב בן חצרון, וממנה נולדו לו כמה בנים, שהיו אבותיהן של כמה משפחות-ערים – וביניהן בית-לחם וגם קרית-יערים ובית-גדר ונטופה ועטרות בית-יואב, וגם משפחות צרעה ואשתאול וכמה יישובים אחרים. עיין דה"א ב, פס' יט, כד, נ-נד; ד, ד (ובפירושים). ספק גדול הוא בעיני אם יש לצירופים גיניאולוגיים אלו קשר של ממש עם המציאות היישובית של תקופת המלוכה. ולא כל שכן כשהמדובר בתחילתה של תקופת המלוכה. שיטה אחרת נקט בעניין זה ש. קליין (מחקרים בפרקי היחס שבספר דברי הימים, מאסף ציון, ג, תרפ"ט, עמ' 7-8) ובעקבותיו הלך מ.ד. קאסוטו (אנציקלופדיה מקראית, א, טור 516).
28. על "זבח ימם" בכתובת קארא-טפה, שכמה חוקרים ביקשו להשוותו עם "זבח הימים" של ס' שמואל, ראה להלן, בנספח.

ביבליוגרפיה:
כותר: חגים, זבחי משפחה וחגיגות : זבח הימים בשילה ובבית לחם
שם  הספר: תקופות ומוסדות במקרא : עיונים היסטוריים
מחבר: הרן, מנחם (פרופ')
תאריך: 1972
בעלי זכויות : עם עובד
הוצאה לאור: עם עובד
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית