הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > חגיםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > ממצרים לכנען > יציאת מצרים
עם עובד


תקציר
חלק זה של המאמר עוסק בעניין שחוזר מספר פעמים בסיפור יציאת מצרים : משה פונה אל פרעה בבקשה לתת לישראל לצאת לחוג במדבר ולזבוח שם. המחבר מוכיח כי הסיפור אנכרונסטי וכי ניתן ללמוד ממנו שבתקופת בית ראשון היתה מקובלת עליה לרגל של כל בני המשפחה ולא של הגברים בלבד כפי שקובע החוק המקראי.



חגים, זבחי משפחה וחגיגות : חגם של יוצאי מצרים
מחבר: פרופ' מנחם הרן


בשלושה מקומות הוזכר המושג חג בסיפורי יציאת מצרים (שמ' ה, א; י, ט; לב, ה) ולכאורה יש בהם כדי לסתור את הכלל שהעמדנו, שהקשר לבית-האלוהים הוא מסימני-ההיכר המהותיים של החג. אלא שסתירה זו מדומה היא בלבד, לפי שכל שלוש ההזכרות אינן אלא השלכות אנכרוניסטיות, כלומר, שימוש בקווים הלקוחים מסדרי החיים בארץ כדי לשוות גונים וחיוניות לסיפור על תקופה שמלפני כן. השלכות כאלו אינן בלתי-רגילות בסיפורי התורה ונביאים ראשונים, והמעיין נפגש בהן לא מעט. במקרה זה ה"רקמה" האנכרוניסטית אף רחבה יותר מכפי שנראה במבט ראשון, הואיל וקשורים בהזכרות אלו כמה פרטים נוספים, שהחוקרים לא חשו בהם, והפרטים עצמם עשויים להוסיף להמחשת האווירה של עלייה-לרגל ולהשגת כמה תופעות הנלוות לחג. וכפי שאמרנו, מקופלת כאן גם עדות לכך, שבני הבית לא נמנעו מלהשתתף בעליות לרגל ובשמחת החגים, אף שבעיקר נתפס עניין זה כחובתם של הזכרים. גם הסברה מחייבת, שההמולה והעליצות שנפלו בחלקם של החוגגים, במיוחד בשבעת הימים הרצופים של החג הגדול – לא הוגבלו לזכרים בלבד, וכל התלויים בהם לא יצאו מקופחים.

לפי סיפורו של ס"א הופיעו משה ואהרן לפני פרעה ודרשו ממנו בשם ה': "שלח את עמי ויחגו לי במדבר" (שמ' ה, א). הטענה שעליהם לחוג משמשת כאמתלה בלבד על מנת להתחמק ממצרים. אחרי כן עתיד פרעה להיווכח שישראל ברחו, ואז ינסה להחזירם בכוח (שם יד, ה ואילך). והנה הטענה שעליהם לחוג במדבר דוקא, יש בה מראית-עין של התאמה למעמדם של העברים במצרים, שמקומם "הטבעי" הוא כאילו במדבר ויאה להם שיחוגו שם. אלא שעם זאת הסיפור נלכד כאן בהנחות אנכרוניסטיות המיוסדות על תנאי החיים בארץ. שהרי לרגע הוא כאילו שוכח, שהמדובר הוא בתקופה שקדמה להתנחלות בכנען, שעה שעדיין אין לעברים לא בתי-אלוהים ולא כוהנים ולא את עצם ה"חג" במשמעו המקראי, והוא מדמה את חגם במצרים לפי זה שנוהג בארץ. אותו חג אף מתעטר בסיפור של ס"א בפרטים מן ההווי ההיסטורי-המוחשי. עניין רגיל הוא, כפי שרובם של בני-העם היו פשוטים ואביונים, לא יהא נמנע מלשאול את הקישוטים משכניו. פרט זה, הלקוח בלא ספק מהרגלי-החיים שהיו מושרשים בארץ, נתלה לפי הסיפור ביוצאי מצרים, והכתוב אומר עליהם, שלא הלכו ריקם. אלא קודם שיצאו לחוג, שאלו משכניהם המצרים, "אשה משכנתה ומגרת ביתה", "איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה", כלי כסף וזהב ושמלות ושמו את הכלים והשמלות "על בניהם ועל בנותיהם", וה' נתן את חן העם בעיני המצרים והללו לא סרבו להשאילם ונותרו מנוצלים (שמ' ג, כא-כב; יא, א-ג; יב, לה-לו). התמימות והחיספוס המוסרי של סיפור עם, המתגלמים בפרט זה, הם עניין לעצמם. לא מעט לבטים גרם פרט זה לפרשנים ראשונים ואחרונים, שבדרכים שונות ביקשו ליטול את עוקצו, אבל דומה שעצם המשמעות של הסיפור נסתתמה להם מבחינה זו. ולפי דרכנו למדנו, שרגיל הוא שיהיו בקהל העולים לרגל גם נשים וטף.

עניין זה, שישראל שאלו משכניהם המצרים כלים ושמלות בצאתם לחוג במדבר, לא יכול להיזכר בסיפורו של ס"י, שהרי לפי הנחתו לא ישבו ישראל בתוך האוכלוסיה המצרית, כפי שמניח ס"א (השווה שמ' א, טו-ב, י ועוד), אלא היו מקובצים באזור המיוחד להם, בארץ גושן (בר' מה, י-א; מו, כח-לד; מז, א-ו, כז1).15 לפי סיפורו של ס"י, האמתלה ליציאתם של ישראל אל המדבר שונה במקצת מזו שבמקור המקביל. לאורך רוב סיפורו של ס"י, אין ישראל מבקשים לחוג במדבר, אלא רק לזבוח שם, כלומר, להקריב קרבנות שאינם של חג דוקא. כדבריהם אל פרעה: "נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו" (שמ' ג, יח; השווה ח, ד, כא-כה), "פן יפגענו בדבר או בחרב" (שם ה, ג). וכהכרזה היוצאת תכופות מפיו של משה בשם ה': "שלח את עמי ויעבדני" (שם ז, טז, כו; ח, טז; ט, א, יג; י, ג), ובלשון המקרא אין עבודה לה' אלא בקרבנות – בזבח, בעולה ובמנחה – והללו אפשר לעשותם גם מחוץ לימים של חג. ובכל זאת, גם כאן מתמלט במקום אחד מפיו של משה דימוי של חג, כלומר, של עלייה לרגל. לפני מכת הארבה נעתר להם פרעה ואומר: "לכו עבדו את ה' אלהיכם, מי ומי ההולכים" (שם י, ח). על כך עונה לו משה: "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו... כי חג ה' לנו" (שם, פס' ט'). שוב אנו שומעים, שדבר רגיל הוא שהטף נוטל חלק בעלייה לרגל. מעניינת היא תגובת פרעה למענהו של משה: "יהי כן ה' עמכם [ללשון הכתוב השווה עמ' ה, יד; ומשמעו: ולואי שיהיה ה' עמכם, כפי שאתם מאמינים – אבל האומר כך, הוא עצמו אינו מאמין; ועל שום מה אין פרעה מאמין שיהיה ה' עמהם, הוא מפרש בהמשך דבריו]... ראו כי רעה נגד פניכם [שהרי אתם זוממים לברוח; ומי שזומם לעשות רעה לא יהיה ה' עמו – ומכאן המפתח להבנת המשך דבריו:] לא כן [לא ראוי לכם לקחת את הטף עמכם], לכו נא הגברים ועבדו את ה', כי אותה אתם מבקשים [אם לחוג אתם מבקשים, אין חובת העלייה לרגל חלה אלא על הזכרים בלבד – לגבי שאר בני הבית רשות היא זו16]" (שם, פס' י-יא). נמצא, שטענת החג היא המכשילה כאן את משה ונותנת פתחון-פה לפרעה. אבל לאחר מכת החושך אץ פרעה להסכים שילך גם הטף עם ישראל (שם, פס' כד-כו), ולאחר מכת הבכורות שוב אין הוא מסרב שילך עמם אפילו כל מקניהם (שם, פס' לא-לב).

אין צורך לומר, שלא חסרה גם בסיפור זה מידה יתירה של תמימות עממית. חילופי הדברים בין פרעה לבין משה וישראל מדומים מעיקרם בפשטנות של אגדת-עם, ורחוקים הם מלמסור את המציאות ההיסטורית המורכבת ואף לא את הסדרים הממשיים בחצר המלכות של מצרים. כל עצמו של המשא-ומתן נתפס על-פי הווי-החיים של ישראל בארץ וחדור במושגים של ישראל, ואין הסיפור נמנע מלהביע מושגים כאלה אפילו בטענות של פרעה. אלא שאגב כך ניתן לנו לעמוד על כמה רישומי-הווי המשתקפים בסיפור, ובמיוחד על מושג החג שהמספר משתמש בו.

וכן קריאתו של אהרן: "חג לה' מחר" (שמ' לב, ה) אינה אלא שימוש במושג הלקוח מסדרי-החיים בארץ. אף אין בעינינו ספק, שכמה פרטים בסיפור העגל עשויים להמחיש גינונים של חג בחצרות אחד המקדשים: הקרבת העולות והשלמים, שהקהל מלווה אותם באכילה ובשתייה ובצחקוקים (שם, פס' ו), תרועת העם הנשמעת מרחוק כקול ענות (שם, פס' יז-יח) והמחולות הנלהבים סביב הצלם (שם, פס' יט). גם כאן אנו למדים בעקיפין, שנשים וטף נוטלים חלק בחגיגה (שם, פס' ב).

לחלקים נוספים של המאמר:
חגים, זבחי משפחה וחגיגות : חגים ועלייה לרגל
חגים, זבחי משפחה וחגיגות : חגי הקציר והחג הגדול
חגים, זבחי משפחה וחגיגות : חגם של יוצאי מצרים (פריט זה)
חגים, זבחי משפחה וחגיגות : זבח הימים בשילה ובית לחם
חגים, זבחי משפחה וחגיגות : זבח העם בעירו של שמואל
חגים, זבחי משפחה וחגיגות : המשתה בבית איוב
חגים, זבחי משפחה וחגיגות : חגיגת הגז
חגים, זבחי משפחה וחגיגות : נספח-"זבח ימם" בכתובת קארא-טפה

הערות שוליים:
15. גם לפי סיפורו של ס"כ היו ישראל מקובצים במצרים באזור מיוחד, והוא "במיטב הארץ, בארץ רעמסס" (בר' מז, ו1, יא).
16. לפירוש מעין זה כבר רמזו, כנראה, הולצינגר, דרייבר ובער-גלינג, בפירושיהם לספר שמות, בהערותיהם על הכתוב. ואפשר שכבר קדמם בכך הרמב"ן בפירושו ("אז חרה לפרעה על הבנים והבנות ואמר שלא ישלח הטף... אבל ישלח כל הזכרים הגדולים בעבור החג שאמר, וישארו הטף והנשים").

ביבליוגרפיה:
כותר: חגים, זבחי משפחה וחגיגות : חגם של יוצאי מצרים
שם  הספר: תקופות ומוסדות במקרא : עיונים היסטוריים
מחבר: הרן, מנחם (פרופ')
תאריך: 1972
בעלי זכויות : עם עובד
הוצאה לאור: עם עובד
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית